מפתח/נדה/ב/א

מפתח נדה ב א

דיין שעתן.

אמאי נקט הלשון דיין דמשמע דהוא חידוש, והא שמאי עיקר הדין קאמר. רמב"ן ד"ה שמאי תוספות הרא"ש ד"ה דיין, ור"ן ד"ה שמאי, וכ"כ בתו' במנחות י"ט: ד"ה כנגד. מרומי שדה.

י"ל דנקט לשון זה, לאפוקי מהלל וחכמים המחמירים. רמב"ן ד"ה שמאי תוספות הרא"ש ד"ה דיין, ור"ן ד"ה שמאי, וכ"כ בתו' במנחות י"ט: ד"ה כנגד.

י"ל דלשמאי נמי מדאו' ל"ה לן לטמא את הטהרות שהתעסקה בהן בשיעור וסת, והכא מחמרי' יותר משיעור זה, דמטמאינן למפרע בשיעור וסת. ריטב"א ד"ה והא, וע"ע בדבריו בשבת ט"ו. ד"ה דיין [דהיינו כל אותה שעה למפרע]. וכ"כ בשיטה לר"ן שם.

אי לשמאי טמאה כל אותה שעה למפרע, פלוגתא ומו"מ בזה. ריטב"א ד"ה והא יעויין שם דטמאה למפרע, וע"ע בדבריו בשבת ט"ו. ד"ה דיין. וכ"כ בשיטה לר"ן שם. אולם בתוספי הרא"ש ד"ה דיין, פליג בזה.

י"ל דדי לן דנחמיר לטמא למפרע את כל הטהרות שהתעסקה בהן ממש קודם הראייה בשיעור וסת, דלכו"ע הני טהרות מטמאה ושורפין אותן. רמב"ן ד"ה שמאי בשם י"מ [ויעויין שם לדחות זה]. ר"ן ד"ה שמאי בשמם. ועי' תוס' לקמן ט"ו. ד"ה כשמאי.

אליבא דרש"י ד"ה שמאי וד"ה מרגשת, שפי' דמתני' מיירי דמצאה דם ע"י בדיקה. וכ"פ הריטב"א שם, וברמב"ם הל' מו"מ פ"ג ה"ד. ועי' מרומי שדה.

הלל אומר מפקידה וכו' וחכ"א וכו'.

אי לשיטתם דטמא למפרע, היינו היכא דראתה הדם, או גם בהרגישה ותיכף בדקה [דאז יודעת דהשתא הוא בא], פלוגתא בזה. חזון איש יו"ד סימן צ"ו אות י"א [יעויין שם דמסיק דאף בהרגשה, אלא שאין לזה טעם]. הגהות חש"ל לקמן ג: [יעויין שם להוכיח כן מברייתא, ופי' הטעם משום דלא פלוג]. אך עי' מרומי שדה דנקט דבהרגשה אין טמאה למפרע.

שיש לה וסת דייה שעתה.

ומה דאיכא מ"ד לקמן ס"ג: דביש לה וסת אסורה כל עונת הוסת, היינו לענין תשמיש, אבל לבדיקה דוקא בוסתה, דאל"כ היאך ד"ש ואין טמאה כל העונה. חוו"ד יו"ד סימן קפ"ד סק"ט. וע"ע כרו"פ קפ"ד אות י'. רש"ש לקמן ס"ג: חזון איש יו"ד פ' י"ח.

י"א די"ל וסת ד"ש, היינו לטהרות אבל אדם וכלים מטמאה מעל"ע, דקדוק לזה מדלא תנן במיטה טהורה, מו"מ בזה. פיה"מ להרמב"ם. ועי' הגהות חש"ל [יעויין שם דרש"י ד"ה אע"פ, פליג ע"ז].

ילה"ק להרמב"ם [הנ"ל] דסותר שיטתו בהלכות. הגהות חש"ל שם.

ילה"ק לשיטתו מלקמן ה: דמפרש דהתנא נקט מיטה לחידוש אחר. הגהות חש"ל [ויעויין שם לת' דהיה להרמב"ם גיר' אחרת בגמ' שם]. וכ"כ במלאכת שלמה, וערוך לנר לקמן ה: ורש"ש לקמן ה:, אולם עי' חכמת בצלאל להגיה דברי הרמב"ם בפיה"מ. וע"ע חת"ס כאן, ולקמן ה:

כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה.

ביאור במה דנקט זה בתוך דברי חכמים. עי' תוס' לקמן ד: ד"ה כל אשה. מהר"ם שם. וע"ע ר"ן שם. וכן עי' רש"ש כאן.

שיש לה וסת.

צ"ב איך קובעת וסת, דעל כל ראייה חוששת שהיתה מעל"ע. הגהות הרד"ל. קה"י טהרות סימן ס"ה.

צ"ל דאין קובעת וסת אלא כשבדקה קודם ולא מצאה דם. הגהות הרד"ל שם.

כיון דמגופה קחזיא לא.

אי פליגי בחזקה העשוייה להשתנות, [עי' רש"י בע"ב ד"ה ? דמשמע כן]. מהר"ץ חיות ריש ע"ב בדעת רש"י הנ"ל. וכ"מ במהרי"ט ח"א סימן י"א וסימן נ"א. ועי' רש"ש מה שהקשה ע"ז. ועי' בתוד"ה מעל"ע בסופו, [דמש' דשמאי סבר דמציאות דאשה חשיבא כבדוקה].

אי חזקה העשוייה להשתנות הוי חזקה או לא, פלוגתא בזה. ט"ז סימן שצ"ז [יעויין שם דל"ה חזקה]. וכן עי' שו"ת חכ"צ סימן ב' ג'. מהרי"ט ח"א סימן י"א מ"א נ"א. נובי"ק אה"ע סימן ל"א. מהר"ץ חיות. רש"ש [יעויין שם מה שהקשה להט"ז]. ועי' ש"ש ש"ג פ"י ד"ה והלאה [לחלוק על המהרי"ט וס"ל דהוי חזקה]. וע"ע שו"ת ביה"ל ח"ב סימן ל"ח. שערי יושר שער החזקות פ"ד. חזון איש אה"ע סימן פ' אות י"ח. קה"י גיטין סימן א'. וע"ע פני יהושע גיטין כ"ח. מהרי"ט שם סימן נא בשם הר"מ קשטלץ, שערי תורה כלל כה פרט ג ע"פ הט"ז יו"ד סימן שצז. ועי' בהעמ"ש שם. ועי' בית מאיר אהע"ז סימן ו ס"ק ט, ושו"ת עונג יום טוב סימן פא, וחזון איש אהע"ז סימן פ ס"ק יז, ושערי ישר שער ב פ"ד. וע"ע חי' רע"א יו"ד סימן ט"ו. יד אברהם שם. ועי' שו"ת עדות ביהוסף סימן כ'. שו"מ תניינא ח"ג סימן מ' ומהדו' תלתיאה ח"א סימן שנ"ט. שו"ת פרי תבואה ח"ב סימן כ"א.

מו"מ בחזקת חי דהוא עשוי להשתנות אי הוי חזקה מדאו' או לא. פני יהושע גיטין כ"ח.

י"א דטעם דמ"ד וסתות דרבנן, אף דבכ"מ ג"פ הוי חזקה גמורה, משום דעשוייה להשתנות. חוו"ד ס"ס קפ"ג. ועי' חת"ס יו"ד סימן קע"ה. ועי' פרדס רימונים בדיני וסתות אות ו' דף סע"ד.

יש מיישבין הקו' בקידושין מ"ט: דע"מ שאני צדיק חיישי' שמא הרהר תשובה, ואמאי לא מוקמי' בחזקת רשע, והתי' משום דעשוי להשתנות ע"י תשובה. שו"ת זכרון יוסף [שטיינהרט] יו"ד סימן י בד"ה ובזה אמרתי [יעויין שם עפ"י הר"ן נדרים ס"ה:]. ובעיקר הקו', ע"ע שו"ת הרא"ש כלל י"ז סימן א'. שו"ת מהר"י ברונא סימן כ"ט.

הוכחה מד' התוס' קידושין ס"ד. ד"ה נאמן לגבי ספק בן ט' דכיון דסופו ליגדל אין לו חזקת קטנות. שו"ת מהרי"ט סימן י"א ועיי"ש בסימן מ"א. ובעיקר הענין אי חזקת קטנות הוי חזקה, עייש"ע להוכיח מרמב"ן דל"ה חזקה. וכ"כ בפנ"י בקו"א קידושין ס"ד. אולם עי' שו"ת חקרי לב ח"א יו"ד סימן קטו. שהביא הרבה מגדולי האחרונים שחולקים על המהרי"ט הנ"ל, וס"ל דחזקת קטנות חזקה גמורה היא. ושכן דעת מהרשד"ם אה"ע סימן רז. ומהריב"ל ח"ד סימן קפא. ויעויין שם עוד בדף ק"ע סע"א דחה ראית המהרי"ט מד' הרמב"ן הנ"ל, וע"ע שב שמעתתא ש"ג פ"ג העלה דחזקת קטנות חזקה מעלייתא היא. ודלא כמהרי"ט. וע"ע בס' העמק שאלה סימן קטז אות ז. ע"ש. וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד או"ח סימן כד, כהמהרי"ט. וע"ע תוס' יבמות ס"ח. וע"ע מרדכי פ' מצות חליצה דאיכא חזקת קטנות. וכן בים של שלמה יבמות פי"ב בשם אביאסף.

רד"ה על ידה, על כח מפקידה לפקידה.

פי' נוספים. תוספות הרא"ש. רש"י שבת ט"ו., רע"ב. מלאכת שלמה.

רד"ה הרי זו כפקידה שהרי קודם תשמיש בדקה וכו'.

קשה דבדיקה קודם תשמיש אינה ממעטת. רש"ש. חידוד הלכות. חכמת בצלאל [יעויין שם ליישב דדרכו של רש"י במשנה לפרש כס"ד]. ועי' חת"ס לקמן ה.

רד"ה אע"פ וכו' אשאין לה וסת קאי.

קשה דפשיטא הוא. ועי' מהר"ם. הגהות מהר"ץ חיות. חכמת בצלאל במתני' וברד"ה אע"פ. חידוד הלכות. מי נדה.

רד"ה העמד אשה על חזקתה שהיתה קודם ראייה וכו'.

פי' חזקתה היינו שבדקה ומצאה טהורה. רש"ש עיי"ש היטב. וכ"מ ברשב"א ב: ד"ה ופריך. וש"ר.

תוד"ה מעל"ע וכו' לחולין לכו"ע ד"ש.

פי' חולין שנעשו טהרת תרומה, אבל על טהרת הקודש טמאות, [כדלקמן ו:]. מהרש"ל.

בא"ד וא"ת ומ"ש מכל ס"ט דברה"י טמא וכו'.

י"ל דבסוטה איכא רגלים לדבר, וכן בנגע אחד בלילה [לקמן ד:] הוי ודאי מגע, משא"כ הכא דהוא ספק. רמב"ן ב: רשב"א ב: ד"ה ופריך. ריטב"א ב:

י"ל באופ"א דגמרי' מסוטה רק היכא דהספק הוא במקבל טומאה, ולא במטמא כנדה דהכא. ר"ן. ועי' רע"א משכ"ב.

י"ל דחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות, ול"א בה דס"ט ברה"י טמא. ש"ש ש"א פט"ו.

אי חזקת הגוף עדיפא משאר חזקות. ש"ש ש"א פט"ו [יעויין שם דעדיפא]. אולם בשערי יושר שער החזקות פ"ג, הק' ע"ז טובא.

בא"ד מ"ש דברה"י טמא וכו' דילפינן מסוטה וכו'.

החילוק בין רה"ר לרה"י הוא רק לטהרות אבל לענין איסור נדה לבעלה לא. תוס' ב"ק י"א. ד"ה דאין.

הביאור בזה משום דאיסור נדה, אינו איסור טומאה אלא איסור ערוה. ש"ש ש"א פי"ב. נובי"ת יו"ד סימן ק"כ. חזון איש יו"ד סימן ק"ג ד'.

י"א דנדה הוי איסור טומאה, וקו' ע"ז מתוס' בב"ק הנ"ל. זכרון יוסף סימן ט'. ועי' ש"ש שם שהק' עליו מהתוס' הנ"ל.

אי נדה הוי איסור ערוה, מו"מ בזה. עי' נובי"ק אה"ע סימן נ"ה לדקדק מתוס' בגיטין ב: ד"ה הוי דל"ה ערוה. וכ"מ ס' הישר לר"ת סימן פ' אות א'. אך עי' רמב"ם איסורי מזבח פ"ד ה"ח דמש' דהוי ערוה. ועי' מנ"ח מצ' רצ"ו אות כ"א לדקדק כן מרמב"ם אישות פ"א ה"ה, ושם פ"ד הי"ב, וע"ע בהל' איסו"ב פט"ו ה"א. ועי' אתוון דאו' סימן כ"א. ועי' אחיעזר סימן ב' בהגה"ה. שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סימן ק"ס. חלקת יואב יו"ד סימן כ"ט בהע'. וע"ע ריטב"א פסחים כ"ה. ד"ה וכ' עוד בשם רא"ה. בחינוך מצ' רצ"ו. ועי' מנ"ח שם אות כ"א. ועי' ב"י יו"ד סימן קצ"ה. וכ"כ בש"ך יו"ד סימן קצ"ה סק"ב. עי' שו"ת פנ"י ח"ב אה"ע סימן מ"ד. אבנ"ז יו"ד סימן תס"א, אי מסוגיא דקידושין ס"ח. דמקשי' דנילף מהיקשא דר"י לענין תפיסת קידושין לנדה נמי, אי מוכח מזה דנדה הויא ערוה, או דמוכח איפכא מדמק' מנדה לגבי היקשא דר"י, ואין מק' על הילפותא של אחות, דרק התם אמרי' דבעי' איסור ערוה. עי' ס' הישר לר"ת סימן פ' אות א' [כהצד הב']. ועי' אחיעזר סימן ב' בהגה"ה מה שהקשה. יש מביאין הוכחה מגיטין ו: דקאמר לגבי נדה, דחשיב בא לידי שלש עבירות. אתוון דאו' שם. י"א דהטעם לחלק בין נדה לשאר עריות, משום דשם ערוה ל"ש יהיה תלוי ביום זה או אחר, ועוד שיכולה ליטהר ע"י טבילה. ס' הישר לר"ת שם. וכעי"ז נובי"ק שם. הטעם דלא מיקריא ערוה, כיון דתופס בה קידושין ואין הולד ממנה ממזר. נובי"ק שם. י"א דגדר איסור נדה דהוי "איסור ביאה" משא"כ שאר עריות דהוי "איסור אישות". חי' הגרי"ז בסוף הס' במכתבים. הוכחה מירושלמי שבת פ"ז ה"ב דדין נדה אינו איסור ערוה אלא איסורה מכח טומאתה. חלקת יואב יו"ד סימן כ"ט בהע'. אי בנדה איכא דין יהרג ואל יעבור. עי' ריטב"א פסחים כ"ה. ד"ה וכ' עוד בשם רא"ה דיש. אולם בחינוך מצ' רצ"ו לא מש' כן. ועי' מנ"ח שם אות כ"א בד' החינוך כהרא"ה. ועי' ב"י יו"ד סימן קצ"ה יעויין שם לגבי מישוש אשתו נדה, דהוי אביזרייהו דגילוי עריות. וכ"כ בש"ך יו"ד סימן קצ"ה סק"ב. אולם עי' שו"ת פנ"י ח"ב אה"ע סימן מ"ד דאין במישוש אשתו נדה דין יהרג ואל יעבור. וכן בחלקת יואב קמא יו"ד סימן כ"ט בהע'. אבנ"ז יו"ד סימן תס"א. רודף אחר נדה אי ניתן להצילו בנפשו כשאר עריות. עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סימן ק"ס יעויין שם דאפשר. אולם במקנה ס"ז: ד"ה בתוד"ה מנא פליג, משום דאין פגמה גדול, יעויין שם עפי"ד רש"י סנהדרין ע"ג: ד"ה אפגמא. ועיין עוד בהנידון בגדר איסור נדה, בס' אתוון דאורייתא כלל כ"א מה שהעיר מש"ס יבמות ע"ה - ועיין ירושלמי פ"ז דשבת ה"ב דיש גירסא דיצאה נדה מעריות דאין חייבין אלא משום טומאה. ועי' גליוני הש"ס יבמות מ"ט: שו"ת מעיל צדקה סימן ל"ד דמ"ה ע"ד. שו"ת מהרי"א אה"ע סימן נ"ה. שו"ת בית שלמה אה"ע סימן ל"ה. ועי' שו"ת תורה לשמה סימן תצ"ד.

בא"ד א"כ הוי להו תלתא.

צ"ב דבשעה שמצאה טמאה היתה יחידה, וכן בתחילת המעל"ע, משא"כ בנזיר. ערוך לנר ד"ה א"כ הוי.

בא"ד והוו רה"ר.

וכן קשה להירושלמי [סוטה ג.] דקינא לב' בנ"א כאחד ונסתרה עמהם נאסרת, דהא הוי רה"ר [וכ"פ הרמב"ם סוטה פ"ג ה"א]. שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב ק"ב. גור אריה הל' סוטה שם. שרשי הים ח"ב ריש ה' סוטה. חס"ד תוספתא פ"א. ועי' ערוך לנר ד"ה והוו רה"ר. וע"ע מנ"ח מנ' שס"ה. ועי' שערי יושר ש"א פט"ז.

י"ל דמי שקינא להם אינם נחשבים כב'. חת"ס שם. שרשי הים שם. גור אריה שם. חס"ד שם. וע"ע רמב"ן לקמן ה: ד"ה מכדי, ומה שצויין שם.

י"ל עפי"ד התוס' [סוטה כ"ח: ד"ה ברה"ר] דבלילה אפי' ברה"ר ספיקו טמא. גור אריה שם. ועי' שערי יושר שם.

י"ל עפימש"כ התוס' [סוטה כ"ח:] דספק ראיית נדה לעולם הוי רה"י, דמקום המקור הוא מקום סתר. מנ"ח שם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף