מנחה חריבה/סוטה/מג/א

מנחה חריבה סוטה מג א

דף מ"ג ע"א

'וכלי הקודש זה ארון ולוחות שבו. עיין תוס' עירובין הנ"ל בשם הספרי עיי"ש – ועיין במהרש"א בשם פירוש רש"י בחומש דכלי הקודש זה הארון והציץ וכו' והוא עפ"י הספרי עיי"ש ולא הזכיר דברי התוספות לעיל בשם התוספתא די"א אלו בגדי כהונה וכו' יע"ש, ועיין בהגהות מצפה איתן דיש לפרש טעמא דת"ק דלא ס"ל כהי"א משום דבגדי כהונה תכשיט הם ולא כלי ובגדים לא איקרי כלי ע"כ, ולפ"ז יהי' נפ"מ בדיני ממונות באחד שכתב ליתן כלים או שמכר לו כלים אין בגדים בכלל, וכן להיפך בכתב לו בגדים אין כלים כאלו בכלל, ועיין בא"ע הי' ק"ט סי' ד' דבמתנה אף צמידים שבבגדיה בכלל אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאת אין צמידים בכלל יע"ש ועיין שם בב"ש וח"מ וט"ז ז"ל שם ועיין שם בט"ז ס"ק ג' בשם הדרישה וכו' עיי"ש ודו"ק, שו"ר בת"ה שהביא דברי המצפה איתן והעיר עליו דמציץ אין ראיה ומכמה ראיות דבגדי כהונה נקראים כליו עי"ש ולא הביא מהנ"ל אכן בחיבורי כת"י בחלק השו"ת כתבתי בדין זה שנראה לי ללמוד דברי זה מדברי התוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש ומזה בג' וז' וכו' דרבינו יצחק הביא ראיה מספרי דתניא כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם וכו' ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי' שהבגדים שנוגעים באדם שנוגע במת טמאים ז' וסתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור"ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מקרי בגדים כדכתיב בבגדי כהונה אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ עכ"ל ונלמוד לנ"ד דבין לרבינו יצחק ובין לר"י איש תם תכשיטי כלי מתכות שפיר מקרי בגדים דאף הר"י לא כתב אלא דסתם בגדים משמע אף בשאינו כלי מתכות אבל כלי מתכות בוודאי שהם בכלל בש' בגדי' והרי ראיו' ר"ת ז"ל יוכיח דבר זה, והתם הרי חשיב חשן ואפוד דהוי ממולא באבנים טובות ומקרי הכל בשם בגד דהיינו גם הכלי אבנים וכלי מתכות דהיינו הציץ של זהב ופלא על הגאון הבקי האדיר בעל משכיל ונחל איתן ואחריו הרב בעל ת"ה שנעלמו מהם התוס' הנ"ל, ואף שבפסוק זה דכתיב ואלה הבגדים (שמות כ"ח ד') לא כתיב ציץ, מ"מ הא שאמר שם פסיק ל"ו ועשית ציץ זהב טהור וכו' הוא בכלל הציווי ואלה הבגדים אשר יעשו, והרי ה"נ לא קחשיב שם מכנסיים ועיין יומא דף ה' ע"ב דמכנסיים אינם כתובים בפרשה יע"ש וצע"ק דברי התוס', אבל עכ"פ הכי הוא, והארכתי עוד בזה וכאן המקום גורם לקצר, מחוסר „הכלי זהב והכסף", רק אזכיר עוד מה שראיתי בפ"ת ליור"ד סי' רי"ח ס"ק ב' בשם השבות יעקב ח"א סי' כ"ד לענין אשה שקבלה על עצמה שלא להלביש בגדי יו"ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש וכו' יע"ש ובפ"ת לאהע"ז סי' ק"ט הנ"ל בשם שו"ת שער אפרים לענין אי מנעלים הוא בכלל מלבושים יע"ש ואין לי הש"י לעיין שם בפנים אי הביא התוס' נזיר הנ"ל, (שוב שאלתי ספר שבו"י ח"א סי' כ"ד וראיתי שם שאינו מביא רק הגמ' דסוכה ובחולין ע"א ע"ב מי שנכנס לבית המנוגע וכו' וטבעותיו וכו' הרי דבכלל לבישת הבגדים גם הטבעות בכלל וכו' יע"ש מה שהשיג על השער אפרים סי' קכ"ד):

שם וחצוצרות התרועה אלו השופרות. עיין במהרש"א שהקשה ע"ז דהא ודאי חצוצרות ממש והן של כסף היו להם במלחמה כדכתיב וכי תביאו מלחמה וגו' והרעותם בחצוצרות עכ"ל, ועיין מש"כ בת"ה, ונראה לי ליישב ע"פ מה שהקשה המג"א ריש סי' תקע"ו דלמה אין אנו נוהגים לתקו' בע"צ ואע"פ שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאו' מצוה לתקו' בלא תענית ע"כ, ותירץ הגאון וכו' בעל קרבן נתנאל בהגהות נתיב החיים שלו דלק"מ דמקרא מלא הוא וכי תבואו בארצכם וגומר והרעותם בחצוצרות נמצא שמ"ע מה"ת בא"י הוא וכו' אבל מ"מ בארץ ישראל דוקא עכ"ל, א"כ בהא קרא גופא דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו' והרעתם בחצוצרות וכו' זה נמי דוקא בארצכם בשעה שהם באר"י, אבל כעת שהיו במלחמת מדין לא נהג עדיין מלוה זו וע"כ זה אשר דחקו לחכז"ל לפרש על השופרות להקהיל את הקהל למלחמה ואולי כוונתי להאמת אם אמת הוא בהנחתו אם נלך בנתיב חיים, וכן משמע מהחינוך מ"ע שפ"ד שכ' מצוה זו בזה"ב, בכהנים וכו' יע"ש ולא הוציא מהכלל עת מלחמה ועת צרה בכל זמן עיי"ש, וא"כ הנכון מש"כ, ועיין ב"מ קי"א ע"ב ת"ל בארצך כל שבארצך, ובתוס' שם ד"ה כל ולא מוקמינן ליה למעוטי חו"ל דחה"ג הוא ואינה תלוי' בארץ ע"כ אבל זה י"ל דתלוי' בארץ דוקא:

שם במשנה ואחד הנותן לו במתנה, יש להסתפק מתנה ע"מ להחזיר מהו, דכיון דבכה"ת מעמ"ל שמה מתנה, ואפשר לומר כיון דמצינו לקמן ר' אליעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר ע"כ ומשום שצריך לחדשה אחת לז' שנים וא"כ חזינן דכל דבר שהוא לזמן לא הוי ביה שמחה ואינו חוזר עליו, ה"נ במתנה ע"מ להחזיר דמ"מ אין בו שמחה ושמחה של חינוך ועיין רמב"ם פ"ז מהל' מלכים דין ז' דאם קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ושלם הזמן במלחמה חוזר לו עכ"ל והיא ירושלמי כאן כאשר רמז המשל"מ שם והנה דין זה דמתנה ילפינן לקמן מריבוי דקרא, ויל"ע למ"ד מתנה כמכר עיין מגילה כ"ז וב"מ ובכורות מ"ח למה צריך קרא ועיין ב"ק דף ע"ח גבי גנב ונתן במתנה ועיי"ש בהגהות חשק שלמה ועיין חידושי לב"ק שם בענין שנסתפקתי אי מתנה ע"מ להחזיר מקרי שינוי, ותליתי זה במחלוקת הרא"ש וה"ר אבגדור כמו שמבואר בקצה"ח אי בעי קנין בחזרה יע"ש בחדושי וא"כ ה"נ אפשר לומר כן, אך י"ל בסברא שכתבתי לעיל ואי זמן החזרה תגמור בתוך המלחמה צ"ע גם צ"ע לריבר"י דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אם חיזר ועיין קדושין י"ט ע"ב דמדמי למעכשיו יע"ש וצ"ת, ומלקמן ע"ב דקאמר דעביד תשובה ויהיב דמי א"ה הו"ל לקוח וליהדר וכו', משמע דאפילו לקוח במלחמה נמי דאל"כ הו"ל לשנוי דעביד תשובה במלחמה דמהני א"ו כמש"כ ודו"ק ובוודאי דוחק לומר דזה הוא דמשני הגמ' כיון דבתורת גזילה וכו' מעיקרא עיי"ש ודו"ק:

שם ואפי' שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו, עיין פרש"י יש לדייק קצת דמדוע לא תני בבא זו בתוך דין בית וכרם דאם שמע שנפל לו בירושה או נתנו לו במתנה בית וכרם ג"כ חיזר ויל"ע, ועיין בכ"מ פ"ז ממלכים דין ז' בד"ה אחד וכו' ובוודאי דה"ה בבית וכרם וכן מבואר במנ"ח עיי"ש, ועיין שם בכ"מ שפירש בהא דאמר הר"מ דקדש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חידש ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו, כתב הכ"מ דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הו"ל כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימינו שאחר שהוא במלחמה יארוס אשה לפטור עצמו ול"ד למת אחיו במלחמה דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה עכ"ל הכסף, ולפ"ז א"ל קצת דגבי בית וכרם לא פסיקא ליה למיתני אם שמע שנתנו לו במתנה, דדילמא בכוונה נתנו לו במתנה לפטרו מהמלחמה, והיה צריך למתני תנאי זה רק בירש, וע"כ סמך עצמו למילף מינה דשמע שמת אחיו ולדמוי לה דדוקא בלא עשה פעולה ומעשה לפטור עצמו אז חיזר, וקצרתי ובדרך רחוקה ופלפולית יש מקום לומר, דהנה מצאתי כתוב על פנקסי הגדול משנת תרע"ה (הערה למס' סוטה) כתיב איש אשר יקח אשה חדשה וכו' ושמח את אשתי וגו', יש לעיין דהרי אסור בתה"מ בשארון אינו במקומו, עיין עירובין ס"ג חובה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה עכ"ל הילקוט ושמחתי מאד שזכיתי לכוון בתירוצי הנ"ל לדעת חכז"ל שהיא אמיתה של תורה, ומזה ראיה לסתור תירוציו של הפנים יפות שאין להם פנים בהלכה, ומעכשיו נבוא למה שהקשה המ"ק לסברת הפ"י הנ"ל דא"כ במארס את האלמנה יצא למלחמה דהא לא שייך פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה דקטלנות אסירה להנשא ע"כ, והנה שאף זה הוא רק דרבנן ולרמב"ם גם איסורא דרבנן לית ליה, מ"מ מדרבנן אסורה ויש מקום קצת לדבריו, והביא המ"ק מזה סעייתא דבנהרג ל"ש דין דקטלנית, ולי נראה ליישב לפי מאי דאמרינן בקדושין י"ג ע"ב אלא מדאמר פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה מתקיף לה ר"ש בריה דר"א אימא מאן אחר יבם עיי"ש וא"כ כיון דקרא מיירי גם ליבם ובשביל זה חוזר ויהי' סעייתא מזה להפוסקים דביבום לא שייך דין קטלנית כמו שידוע דשומר מצוה לא ידע דבר רע עיין ח"צ ומהראנ"ח ועוד, ואף דשם אר"א דב' תשובות בדבר חדא דיבם לא מקרי אחר וכו' עיי"ש מ"מ לפמש"כ התוס' שם ד"ה חדא דבמקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר, אבל הכא דבעי למימר דמותרת ליבם דוקא א"כ הוי יבם אחר דוקא עכ"ל וא"כ עכשיו דמותרת לכל אדם ומיירי קרא דאיש אחר גם ביבם וא"כ בגוונא דאירסה אלמנה חוזר משום דאיש אחר יקחנה אפילו היבם ודו"ק כי קצרתי, וא"ש בפשיטות:

ומה שמסיים שם המ"ק דמדברי הפנ"י נראה דפשיטא ליה דבאירס אשה ולא לקחה אסור לו לילך למלחמה אף אם רוצה לילך ודלא כהמנ"ח שנסתפק בזה עכ"ל, מעתה נוכל לילף מזה מהילקוט הנ"ל דהלא מבואר דדוד רצה להלוך למלחמה, וגם בוודאי אי איכא אסור לא היו מניחין לו ב"ד לילך, אכן במאירי משמע כהמנ"ח ז"ל אלא שהוא מחלק דבאלו שחוזרים משמע שרשאין לילך אלא שחוזרים במצותם ובד"ה ואמר כתב שדברים אלו כולם הן על אלו שרשאים לילך ושבידם לחזור הן על אלו שאין זזים ממקומם ואין רשאים לילך דוקא במלחמת הרשות וכו' עיי"ש, ובזה אדכרנא מילתא מה שראיתי זה רבות בשנים בקרבן נתנאל פ"ק דקדושין אות ח' על מה דכתב הרא"ש דמיתם יבם שמתרת לא כתוב בהדיא הביא ישוב בשם מרן מוהר"א ברודא זצ"ל דבספרי דריש ואיש אשר ארש אשה ולא לקחה משתעי בשומ"י דהיינו מי שמת אחיו ועדיין לא יבמה ילך וישוב לביתו שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ש"מ להדיא דיוצאת במיתת היבם, אלא איכא למפרך אימא מאן אחר יבם שאח אחר יקח, אבל לזרים אינה נתרת במיתת היבם אלא דר"א ס"ל לקמן די"ג דיבם לא מקרי אחר וכו' יע"ש, והנה לא היה צריך להביא אומר מן החדש מן הספרי בשעה שהיא משנה ערוכה לפנינו דדריש אפילו שומ"י ושמא ימות היבם במלחמה ואיש אחר יקחנה ומוכח כדבריו, והנה מזה מוכח נמי כמש"כ לעיל דאין כאן משום קטלנית אי משום הא דנפרש דאיש אחר יקחנה היינו היבם, א"כ ביבו' הרי ליכ' דין קטלנית, ואם דנפר' דאיש אחר יקחנה הייני זר, ע"כ כדבריו של המ"ק דבמיתת מלחמה ליכא משום קטלנית, ולא הו"ל להוכיח זה מהא דמארס את האלמנה אלא מזה גופא דאפילו שומ"י וז"פ, ומה שהקשו ממשנתינו על בעה"ט על התורה פ' מטות שאמר דכי היכי דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב ה"ה במלחמת משה ובכל המלחמות, א"כ מאי שייך אפי' שמע שמת לו אחיו שחוזר אדרבא אסירה עוד לו מחמת גרושת אחיו, עיין בספר שו"ת מנחת ש"י סי' כ"ב ח"ש בשם הגאון בעל אור חדש בספרו חקר הלכה חקירה ח' ובשו"ת תפארת יוסף חיור"ד סי' כ"א ובמש"כ הוא ז"ל ואכמ"ל ובזה י"ל האי דדוד וכמה הערות שיש בזה אלא שקצר המשא להשתרע:

אחר כותבי השגתי את הפנים יפות לעיין בו וראיתי שם בשופטים כ' פ' ז' שכ' צריך להבין הא דכתיב בשמואל וכו' כנ"ל וכתב בעצמו על תירוצו הנ"ל שזה דוחק ועיקר נראה דכל מלחמות פלשתים היתה מלחמת חובה אע"ג דאמרינן בסוטה דף למ"ד דלא לייתי עלייהו לא הוי מלחמת חובה מ"מ פלשתים שאני כיון שארץ פלשתים היה מא"י וכו' הוי כמו מלחמת יהושע עכ"ל הרי כיוון ג"כ לתירוץ האמת והפשוט, ונעלם ממנו הילקוט הנ"ל אף שתמיד שגור בפיו הילקוט שעל התו' ומה שמציין סוטה דף למ"ד הוא טעות דמוכח וצ"ל (דף מ"ד ע"ב):

ואגב ראיתי שם בפ"ח מה שהערותי ג"כ לעיל ריש פירקין בהא דאמר אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחו"ע וכו' ע"ש וז"ל נראה לפי פירוש ריה"ג שירא מעבירות שבידו וכו' אין לך אדם מישראל שעבר על עשה וכיון שאחכז"ל אפילו על עבירה דרבנן חוזר א"כ מי הוא אשר יצא ופירש רש"י אפילו אין בידו אלא חצות ק"ש? אלא הענין הוא שבכל עבירות מועיל תשובה וכו' ולא במינות בלבד וכו' והיינו דאמר אפילו אין בכם אלא שמע ישראל והיינו היחוד האמתי ולא מינות על הכל מועיל תשובה וכו' אבל אם אינו מחזיק לשוב בתשובה שלימה וכו' וז"ש וירא ורך הלבב שהוא ירא ורך בשני לבבות ביצ"ט וביצ"ר שירא מעבירות ואינו שב בתשובה וכו' את"ד היפות וכמעט כיוון לדברי המאירי ז"ל שכ"כ בד"ה כהן משוח וכו' וכדי לזרזם בתשובה מעבירות שבידם ושלא יתיאשו מן התשובה וכו' שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה ושהמצות שבהם יעזרום ע"כ ויגינו עליהם וכו' והוא שאמרו שמע ישראל וכו' את"ד יע"ש, ובזה מדוקד' מה שאמרו עבירות „שבידו" דהיינו עבירו' שבידו אבל לא עבירות שבראש דהיינו מינות רח"ל דפרשי ממינות מיית ר"ל בזה לא מהני תשובה כלל:

ועיין ברמב"ם פ"ז ממלכים דין ט"ו וכו' וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וכו' יפנה מכל דבר למלחמה וכו' ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו ה"ז כמו ששפך דם הכל וכו' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד וכו' מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה וכו' עכ"ל, וקצת מזה מבואר מקורו בילקוט משלי ס' תתקל"ה אמר ר' תנחום כל מי שהוא יוצא למלחמה אם אינו מכוון את לבו אף שהוא נופל בחרב אבל שבטו של זבולון בין מכוונים ובין אינם מכ' הם יוצאים למלחמה ונוצחים וכו' ולעזוב בלא לב ולב מהו בלא לב ולב אלא בין שהם מכוונים בין שאינם מכוונים עי"ש ודין זה דתשובה מהני מבואר הוא בגמרא לקמן ע"ב:

שם ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח להביא את יבמתו פ"כ, יש מכאן קצת ראיה דשומר"י לא נקראת בשם אשתו עיין מש"כ בחידושי על דף כ"ו, דמה יבמתו שכנסה צריך ריבוי ואינה נגדרת בשם „אשתו" כש"כ שומר"י דהרי אמרינן כיון שכנסה הרי זו כאשתו לכל דבר, וא"ל דמדייק דהו"ל ושמחה (ועיין פרש"י בחומש שם) ומדכתיב את אשתו, היא דוקא „אשתו" אבל יבמה הקנו לו מן השמים ואינה „אשתו" ע"י מעשיו לכך צריך ריבוי דאשר לקח דג"כ מיותר הוא דכבר כתיב כי יקח, וכדמבואר בכתובות פ"ב ע"ב ואימא הכי נמי א"ק ולקתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו וכו' בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ופרש"י שם אין עליו לכתוב לה שטר נשואין עכ"ל לכך אשמעינן מאשר לקח דגם על יבמתו אינו זז מביתו וז"פ.

שם אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר פרש"י סתרו ובנאו במדה ראשונה וכו', משמע דבמדה יותר גדולה חזר דמקרי חדש אצלו, ועיין במשנל"מ פ"ז ממלכים דהביא בשם הירושלמי דשקלי וטרי אם סדו בסיד או שפתח בו חלונות וכן אם היה גדול ועשאו קטן אחד ועשאו שנים וע"ש ולדוגמא עיין במשנה דב"מ (ק"ג ע"א) המשכיר בית לחבירו ונפל וכו' היה קטן וכו' גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד, לא יפחות מן החלונות וכו' יעש"ה:

ועיין מל"מ הל' גירושין פ"ח דין י"א ד"ה ודע לענין אם אמר בית זה ונפל יע"ש שיטת הרשב"א עייש"ה וכבר מציין בהגה"ה שם לפרשת דרכים דרוש שמיני יעי"ש וחידוש שלא העירו מכאן כלל, ומצאתי בספר עין אליהו על עין יעקב במס' זבחים שכתב וז"ל נסתפקתי באם אמר בית זה ונפל ואח"כ בנה באותן עצים הבית הזה אסור אם לאו, והביא שם ראיה מהא דסוכה דף כ"ז ע"ב גבי הפלוגתא דר"א וחכמים דר"א סובר דאין יוצאין מסוכה לסו' ואין עושין סוכה בחוה"מ וכו' ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד, פשיטא מד"ת האי אחריתא הוא ואינה לשבעה קמ"ל, ועיין תוס' שם שכתבו יש ספרים שכתוב בהן קמ"ל כיון דבדידיה קעביד איהי היא משמע לפי שבונה אותה באותן עצים עכ"ל וא"כ משמע מכאן דאם בנה באותן עצים ונפל חשבינן שהיא כמו סוכה ראשונה, ויש לחלק דבסוכה שאני שבוודאי יבנה דהא מחויב לישב בסו' ולכך חשבינן שהיא כמו סוכ' הראשו' משא"כ הכא שאין מחויב לבנות הבית ולכן כיון דנפל אזדה ליה ואף שאח"כ בנה אותן הרי היא כמו בית אחר עכ"ל ואף כו שחילוקו נראה דחוק ודחוק ח"מ י"ל התם כמו שמפרש רש"י ז"ל שם הואיל וישב בה ביו"ט וזו להשלים היא סוכת שבעה קרינן ביה וכו' עכ"ל וא"כ לפמש"כ התוס' דדוקא באותן עצים, מ"מ דוקא בסוכה דלהשלים היא, ומה שנפל לא מקרי מציאה, ואם בנה אותה על מקום אחר אפשר דמק' יציאה וצ"ת, עיין עין אליה' שם ומל"מ שם ועכ"פ מסוכה שם אין ראיה אבל ממשנה זו שאנו עסוקין בה שפיר יש להביא ראיה דבנפל ובנאו במדה ראשונה אינו חוזר ולאו חדש היא, ואינו מבואר אי באותן עצים ומשמע דאף בעצים אחרים נמי אינו חיזר ולאו חדש היא וכה"ג פשיטא דאסור לכנוס:

ובפרט לפי המבואר בירושלמי כאן דילפינן מאשר בנה פרט לשנפל וחזר ובנאו א"ר יוסי זאת אומרת המחזיר את גרושתו לא היה חוור עיי"ש, וא"כ לכאורה דמיא למחזיר גרושתו דהוי בלא שום שינוי וה"נ כבנין היא באותן עצים ויל"ע, אחז"ר מצאתי בשו"ת ח"ס חאור"ח סי' קנ"ו שמתמה על המו"ק שכ' מדקדוק לשון המשנה פ' הרואה בית חדש משמע דוקא חדש אבל הבונה בית על מכונו איננו בית ח' ואינו מברך ותמה מתורה דכתיב אשר בנה בית חדש ולא קי"ל כר"י את"ד (ולענ"ד לחלק בין לשון חכז"ל ובין ל' תורה כדאמרינן בעלמא) ושוב כתב ומיהו צ"ע מ"ש אשה חדשה ממעטים מח"ג ובית חדש לא קיי"ל כר"י, אולי למעוטי אם בונה באותן אבנים וקירות עצמן דדומה למח"ג, אבל באבנים ועצים אחרים אפי' שבונהו על מכונו מ"מ מקרי חדש עכ"ל ובריך שכוונתי, אכן הו"ל להביא דברי המ"ל, ועיין ביגל יעקב מה שהקשו עליו וכן הקשו כל הבאים אחריו וי"ל עוד וקצרתי ולענין מה שהבאתי לקמן החקירה ממעשר ב', עיין גם בהגהו' מצפה איתן בכורות ד' נ"ו ע"א שהרגיש בהא דאמרו שם כל שנתנו לה וחזר ולקחו ממנה דהוי לוקח, כתב ול"ד לביכורים דאמרינן בירושלמי פ"ק דביכורים דהלוקח פירות אינו מביא וכשחזר המוכר ולקחו מביא דהתם לא אימעוט לוקח אלא משים דאין לו קרקע וכו' וכה"ג כתבו התוס' ב"מ (פ"ח) גבי חיוב דתרו"מ משא"כ הכא דממעטי לקוח מהיקשא דבנך ואיהו ליכא כלל בלקוח ע"כ ולא ראה זה הד"א הנ"ל גם יש לחלק דהתם מכר רק הפירות ולא נסתלק ממנו חיוב ביכורים כיון שהשדה בידו וא"כ שחזר ולקחם הפירות שפיר קרינן מפרי האדמה, משא"כ במעשר בהמה וז"פ, ויל"ע גם מהא דבב"ת דף פ"ג ע"א בן לוי שמכר וכו' מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום יע"ש, ועיין כתובות ק"ב הפקחין היו כותבין וכו' ובט"ז סי' ס' במזונות חתנו וכלתו יעש"ה באחרונים שם ותבין, ועיין בתורת הק' מש"כ בזה שהביא מאו"ח סי' רכ"ג ס"ג בברכת שהחינו בבנה בית חדש וכו' איתא דבמכרן וחזר ולקחן אינו מברך וכו' עיי"ש ולא הביא דברי הח"ס הנ"ל, ומה שיש להעיר עליו:

והנה באמת יש לתמוה על ר' יוסי דאמר זאת אומרת הא משנה ערוכה היא לקמן וככל אשר יש להקשות על זה וכמו שמצאתי אח"כ בשירי קרבן עיי"ש, ונראה לומר כלפי מה שמחדש המנ"ח במצוה תקכ"ו דד"ז דמחזיר גרושתו היינו מן הנשואין כי אינה חדשה אבל אם גירשה מן האירוסין וחזר ואירסה בוודאי חזר וכן אם נשאה אח"כ אינו זו ממקומו כנ"ל ברור עיי"ש ואם כי מהלימוד דחדשה י"ל כהמנ"ח דמן האירוסין הוי חדשה לו, מ"מ הירושל' דן בזה דלפי מאי דממעטינן מאשר בנה פרט למי שנפל ביתו ובנאה דזו לא מקרי אשר בנה כיון שכבר נתעסק בבנין זה, ובא ר"י לומר דזאת אומרת דהמחזיר גרושתו לא הי' חוזר פי' אפי' מחזירה מן האירוסין דמ"מ כבר נתעסק פעם באירושיה וכמו גבי בנין וא"כ מיושב כל הקושית דאי מתניתין הו"א דוקא מן הנשואין קמ"ל אפילו מן האירוסין ודין זה דמן האירוסין תליא במחלוקת ר"י ורבנן, אבל שם הכל מודים דשם מיירי מן הנשואים כ"נ נכון בע"ה, והנה הש"ק כתב להגיה דצ"ל המחזיר ביתו לא הי' חוזר וה"פ דלרבנן איצטריך אשר בנה פרט למוכר ביתו וחזר ולקחה שאינו חוזר ועיין במ"ל פ"ז ממלכים ע"כ, והנה המשל"מ מחלק בזה בין נפל בית למכרו וחזר וקנאו עיי"ש ועיין בקרן אורה מש"כ, ושו"ר במנ"ח שהביא ג"כ לענין זה מסוכה כ"ז הנ"ל שאם נפלה וכו' אחריתא היא וכו' קמ"ל ועיין בתוס' לפי שבונה באותן עצים עי"ש ומ"מ אני לך עכ"ל.

והנה דוגמת זה מצינו בתוספות ב"מ פ"ח ע"ב ד"ה תבואת זרעך שאם הדר מוכר וקני ליה מלוקח חייב במעשר וכ"כ הר"ש פאה פ"א מ"ו יע"ש, והנה מזה אדרבה ראיה לדין זה דאם התם חייב משום דשלו מעיקרא חשבינן ליה א"כ הדין הוא שאינו חוזר ודו"ק, אכן יל"ע ממעשר בהמה שהלוקח פטור בו וכתבו האחרונים דאם מכרו וחזר ולקחו ג"כ פטור עיין מהרי"ט אלגאזי פ"ח דבכורות עיין בשו"ת חמדת שלמה חאור"ח סי' א' וחיור"ד סי' ל"א ובס' עמק יהושע סי' כ"א והארכתי בזה במכתב שערכתי לגאון הדור ר"ד פרידמאן זצ"ל ושוב בא לידינו ספר הנכבד דבר אברהם ח"א סי' כ"ח שמדבר בזה הענין לחלק בין מעש"ב למע"צ יעו"ש וא"כ ממילא אינו ענין לנ"ד ודו"ק וקצרתי רק רשימת דברים:

הנה זה פשוט וברור דאפילו בנה כבר כמה בתים שחוזר וה"ה בארש אשה אף שיש לו מכבר כי מה"ת אין חילוק ועיין בירושלמי כאן ובבבלי סוכה דף ג' בבית שאין בו ד' על ד' אינו חוזר עיי"ש ומסתפקנא אי בנה שתי בתים פחותים מד' על ד' אי מצטרפים לחזור עליה והנה לענין אילנות מבואר בתוספתא כאן ד"ה אילני מאכל אפי' בחמשה עירות ועיין ק"א על רש"י ד"ה ה' וכו', וכמובן שיש לחלק וצ"ע, ועיין מאירי כתב ובברייתא הוסיפו אפילו בחמשה מקומו' עיי"ש:

וצ"ע אי כל הני בתים שאין מטמאין בנגעים אי חוזרין עליהן ויש מקום לחלק, והנה יש לעיין עוד דכמו דממלת בית ממעטינן כל דבר שאין נקרא בית כמו שאין בו דע"ד וכדומה וה"נ מדוע לא ממעטינן מק' דכתיב ומי האיש אשר ארש „אשה" לאפוקי קטנה וחרשת וכמו שממעטינן גבי סוטה דכתיב אשר תשטה אשה ה"נ כן וכן בהא דקרא כי יקח איש אשה חדשה וכו' למעוטי קטנה, והנה מאיש בוודאי ממעטינן קטן דבלא"ה ג"כ אינו יוצא בצבא ואינו מחויב עד עשרים שנה וכן מבואר ברש"י בפי' החומש במדבר א' פ' ג' שאינו יוצא פחות מבן עשרים עכ"ל וכן הסכים הרמב"ן ז"ל אבל באשה קטנה וחרשת צ"ע, ושוב עיינתי במנ"ח וראיתי שכתב בזה"ל שמסופק אני אם מקדש אשה קדושי דרבנן כגון חרשת או קטנה אם חוזר וכו' ופשוט דהמארס אף שאינו עתה ראוי לנשואין מ"מ חוזר כיון דראוי לנשואין בזמן מאוחר ע"כ המקדש תינוקות ב"י ע"י אביה אף שא"ר לנשואים עד ג' שנים מ"מ חוזר דהתורה לא חילקה בזה רק בא"ר כלל וכו' עכ"ל וצ"ע מניין לו זה עד דפשיטא לו כ"כ שחוזר בנשואי קטנה וחרשת ומ"ש מסוטה ומלבד שא"ר לאישות כמו איילונית דאמר בירושלמי שאינו חוזר הואיל ואין מצוה לישב עמה ואפילו יש לו אשה ובנים וכמש"כ בש"ק שם וצ"ע ובזה י"ל קושית הילקוט הנ"ל גבי דוד, די"ל דמיכל קטנה היתה וקיבל בה אביה הקדושין וכן משמע מהקרא:

וכן מצאתי במנ"ח שם בסו"ד הביא דברי רש"י שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים עיי"ש, ויש להסתפק אם זה תליא ברצונו שאין עליו חיוב לצאת אבל אם רצה שפיר דמי, או לא דיש איסור וכמו באם לקח אשה, וכן וודאי דבמלחמת מצוה דאפי' חתן מחדרו ה"ה אפי' פחות מבן כ' ויל"ע, וכמו כן לענין מחוסר אבר שא"י למלחמה מ"מ למלחמת מצוה יוצא כמש"כ המלבי"ם בהתוה"מ פ' שופטים והמנ"ח סוף ס' תקכ"ז – ומש"כ עוד המנ"ח וד"ז בקדושין דרבנן ה"ה בקנה בית או כרם בקנין דרבנן יש לספק כנ"ל, עכ"ל יל"ע בזה בהא דהאריכו הרו"א אי קד"ר מהני לדאורי' וכמו לענין אכילת תרומה בקנה עבד בקנין דרבנן ועיין שם במנ"ח מ' ר"פ ובקומץ למנחה שם והדברים ארוכים ואין כאן המקום לפורטם ומה שהביא המנ"ח ראי' מהב"ש סי' ס"ב ס"ק י"ז, וכוונתו שכ' שם דאם מחזיר גרושתו דא"א שהש"ב וראיה לדבר דמותר להחזיר גרושתו במועד עכ"ל ושם באו"ח מבואר דמותר להחזיר גרושתו מן הנשואין מבואר דוקא מן הנשואים ה"נ כן את"ד א"ל דל"ד דאף דמן האירוסין הוי שמחה לו משום של"ב עדיין, מ"מ הרי הכא ממעטינן מאשר בנה כיון שכבר התעסק בבנינה אינו חוזר בשבילה כיון שכבר גירשה אין התורה חוששת שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ודו"ק ועיין בפ"ת שם אהע"ז סי' ס"ב ס"ק כ"א בשם הרדב"ז זצ"ל דמברכין לו ז"ב כמו באשה חדשה וכן מעשים בכל יום במצרים וכו' עיי"ש והבה"ט כתב שם בשם הכנה"ג דמחזיר גרושתו מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו עיי"ש וזה ראיה כהמנ"ח אבל י"ל כנ"ל, וראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ס"ד שאמר שהוא השיב לשאלה זו מתוך משנתינו דמחזיר גרושתו אינו חיזר ממלחמה משמע דאינו בכלל ושמח, ואח"כ דחה משום דהתם אשה חדשה כתיב יצא מח"ג שאינה חדשה אצלו ושוב הקשה מהא דאמרינן פ"ק דסוטה גבי עמרם שגרש את יוכבד ואח"כ החזירה פריך וקח ויחזור מבע"ל וכו' וה"נ אמאי לא דייק מדכתיב כי יקח דלא משמע חזרה ולא כתיב יהי' וי"ל דכי יקח אצטריך לחלק דינן של נשואין מדינן של אירוסין שהמארס חוזר ומספק והנושא אינו זו ממקומו ואינו מספק ולהכי איצטריך למדרש מחדשה אבל משמע דמח"ג לא מקרי לקוחין סתם וכו' עכ"ל והשתא מאי פריך דהתם גבי עמרם דמן הנשואין הי', שפיר פריך ויקח ויחזור, אבל הכא דמיירי גם מאירוסין ע"כ אינו ראיה מכי יקח דמאירוסין פשיטא דזה מקרי לקיחה א"ו דהא דממעט נמי מחדשה הוא דוקא מן הנשואין, וא"כ שפיר פריך המהרי"ט דהו"ל למעט מכי יקח וצ"ל כתירוצו, וא"כ ראיה מזה להמנ"ח דמח"ג ממעט דוקא מן הנשואין, ועי"ש עוד הראיה ממו"ק דמבואר בב"ש ואכמ"ל עוד, וכן יש לדייק קצת מרש"י ז"ל דלקמן מ"ד ע"א דקאמר הגמ' אלמנה וגרו' מניין וכו' פרש"י אלמנה וגרושה מאחר ונשאה זה, ומעתה הרי יכול לפרש בגרושה דאירוסין ואפילו דידיה וכי קא ממעט גרושה דנשואין שלו קממעט, א"ו דל"ש וי"ל ועיין מש"כ לעיל:

שם ולא חנכו פרט לגזלן וכו' דיהיב דמי וכו'. ע"כ בקרן אורה הק' דלכ"ע מי ניחא דמאי איצטריך קרא למעוטי גזלן כיון דהבית אינה שלו וחייב להחזירו לבעלים הכי ס"ד דיחזור בשבילו והרמב"ם ז"ל כתב סתם פרט לגזלן ולא כ' הא דעבד תשובה וכו' ול"נ דהש"ס לרוחא דמילתא דפריך מריה"ג אבל ה"ה דלר"ע נמי ע"כ בדיהיב דמי דבגזלה לחודא פשי' דאינו חוזר כיון דהבית ברשות בעלים הראשונים הוא וכן צ"ל בגזל כרם שכ' הרמב"ם ז"ל למעיטי היינו נמי דיהיב דמי דאל"ה קרקע אינה נגזלת את"ד ולי נראה ליישב דכוונת הברייתא הוא פרט לגזלן היינו שגזל אבנים וקורות וקבעם בבנין כולו וכמו דאמרינן בב"ק כ' ע"ב נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנאה לתוך ביתו וכו' והוא שהניחה עפ"י ארובה, ופירש"י שם ובתוס' שם ד"ה והוא דאף דהוי שינו החזר ולא קני, מ"מ קניא לענין אונסין ועכ"פ שם גזילה עלה ולא הוי כקרקע ועיין שם צ"ג ע"ב גזל אבנים וסתתן וכו' עיי"ש וכן יש למצוא בכרם כה"ג, ובזה מדוקדק נמי דאמר לקמן דעביד תשובה ויהיב דמי אף שלא פסיקא לן אם הבעלים נתרצו לכך. ואם הבעלים באמת נתרצו, מדוע אמר כיון דמעיקרא בתורת גזילה וכו', הא מ"מ עכשיו מכירה גמורה היא, ולפמש"כ ניחא ביותר דהכא משום תקנת מריש נגעו בה דבתקנת רבנן בע"כ, צריך לשקול דמי ולא מחייבינן ליה למסתר ביתיה, ועיין ב"ק ס"ו ע"ב וצ"ה ע"א דשוויה רבנן כליתא (ודברי התוס' כ' ע"ב הנ"ל צ"ע דלא הביאו הא דב"ק ס"ו ע"ב הנ"ל ויל"ע בספר נחלת דוד) ולכך כיון דיהיב דמי בע"כ שלא ברצון הבעלים וע"כ לא הוי כלוקח ודו"ק ואיננו מבין מדוע לא נתן הק"א עצה פשוטה זו, ועיין עוד בסוכה דף ל"א ע"א ההיא סבתא וכו' ובפרש"י ותוס' שם ובדף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה שינוי, אחז"ר ראיתי בס' דבר אברהם ח"ר ס' ח' שהאריך הרבה בקושיא זו על הגמ' דכאן שהבאתי לעיל בשם הקרן אורה, והוא מתרץ עפ"י ד' העמודי אור סו"ס ק"ב עפ"י רמיזתו להמג"א סי' תקל"ז ס"ק ז', דאיצטריך קרא כגון שבנה אחד בית בקרקע של אחרים ובא בעל הקרקע וגזלו דבכה"ג קרקע נגזלת והו"א דחוזר וממעטינן לה מחנכו פרט לגזלן ועיי"ש עוד למה שנוגע לשמעתין ופלא שלא הביא ד' הלח"מ שם על הרמב"ם דאינו מביא אוקמתת הש"ס דיהיב דמי, וכמש"כ הק"א וגם המנ"ח מביאו וכתב כן במ"ע תקכ"ו וגם בשאר דבריו יש לפקפק וקצרתי, שוב אתי לידי בשאלה ספר כרם נטע וראיתי שכתבו כאן בזה"ל נראה לפרש באופן שכתב רמ"א בא"ח שחבירו בנה על קרקע ויגזל בעל הקרקע את הבנין ע"כ ועיין בשו"ת שבס"ס נחלת יעקב סי' א' עכ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף