לחם משנה/חובל ומזיק/ג

לחם משנה ‏ חובל ומזיק ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיצד משערין את הבושת וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק החובל תמה על הרי"ף דכיון דמוקמינן בגמרא מתני' דהכל לפי המבייש וכו' כר"ש רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחותים שבהם למה לא הזכיר הרי"ף ז"ל בפסקיו סברת ר"ש דמשמע דהלכתא כוותיה כיון דסתם מתני' מתוקמא אליביה ותירץ דסמך אמתניתין דלקמן דקאמר הכל לפי כבודו וכו' ומסיק דלקולא קאמר ור"ע קאמר עלה אפי' עניים שבישראל רואים אותם כאילו הם בני חורין וכו' אלמא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהם וכו' זה לא שייך לדעת רבינו ז"ל שהוא לא הזכיר משנה דלקמן כי היכי דמשמע מיניה דשיעור ארבע מאות זוז הוי כשיעור בני חורין שירדו מנכסיהם וא"כ צריך טעם למה לא הזכיר דברי ר"ש דלכאורה נראה דברי רבינו ז"ל כדברי ר' יהודה שאמר בגמ' הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו וא"כ קשה עליו דאמאי לא פסק כסתם משנה דאתיא כר' שמעון וצ"ע:

ב

המבייש את הערום וכו'. פשוט הוא דדברי רבינו ז"ל הם כמו שפירשם ה"ה ז"ל דלא כתוס' ז"ל דאל"כ מאי מבייש את הערום דקאמר דאי הפשיטו לא שייך הפשיט את הערום ומאי פטור שייך לומר ביה כיון דענינה לא שייך לכך אלא ודאי ע"כ דהאי בושת הוי שרקק בו או סטרו ואפי' הכי פטור. לכך יש לתמוה על הרב"י שכתב בסימן ת"כ בח"מ דמ"ש ה"ה ז"ל אינו מוכרח בדברי רבינו דהכרח הוא לומר כן כדכתיבנא. עוד כתב שם וכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל וגם זה תימה דאדרבה כדברי רש"י ורבינו ז"ל הוה לן למינקט דהם פוטרים אותו מבושת אפי' סטרו ורקק בו ודלא כר"י שמחייבו דכל ספקא דממונא אזלינן לקולא לנתבע. ואולי יש ט"ס בדברי הרב"י ז"ל וצ"ל דנקטינן כרש"י והרמב"ם ז"ל:

ג

המבייש את הישן חייב בבושת וכו'. כתב ה"ה ז"ל דבעיין לא איפשיטא בגמרא ותימה דהא לפי המסקנא אמרו והא תניא רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו פעמים אין לו הא דמכלמי ליה ומיכלם הא דמכלמי ליה ולא מיכלם ע"כ. משמע דטעמא משום כסופא מהך ברייתא ולא משום זילותא דאי משום זילותא או בושת משפחה אפילו שהקטן לא מכלמי ליה ומיכלם יהא חייב משום בושת משפחה או זילותא וא"כ איפשיטא בעיין מהך ברייתא וכ"כ הר"א ז"ל בפסקיו וכ"כ התוס' ז"ל וז"ל דמסיק משום כיסופא דידיה משמע דבעיין איפשיטא ואפי' נאמר דרבינו ז"ל לא גריס הך והתניא אכתי קשה דלמטה גבי קטן שאינו נכלם אמאי כתב פטור סתמא ולא כתב כמ"ש גבי ביישו ישן ומת דאם תפס לא מפקינן מיניה משום ספיקא דבעיא הא בעיא נמי התם איתא דאי טעמא משום זילותא או משום בושת משפחה אפי' קטן דאי מכלמי ליה לא מיכלם יש לו בושת. ונ"ל להליץ בעד רבינו ז"ל שמפני שבגמ' במסקנא לא אמרו נפשוט בעיין דמשום זילותא מכח ברייתא דוהתניא דעדיין הבעיא לא נפשטה והוא מפרש דהבעיין בעי אי משום כיסופא דוקא הוי טעמא ולכך היכא דביישו ישן ומת פטור או דילמא משום זילותא נמי איכא בושת כלומר היכא דאיכא חד מינייהו או כיסופא או זילותא איכא בושת ופשיט מקטן דודאי משום זילותא או בושת משפחה נמי איכא בושת דאי לאו הכי ליכא טעמא לחיובא בקטן כלל בשלמא אי אמרת משום זילותא או בושת משפחה איכא למימר דהיינו טעמא דחיוב בקטן אע"ג דלא הוי טעמא ברירא כולי האי דכיון דהוא קטן אין בזה בושת משפחה כלל ולא זילותא מ"מ אמרינן דטעמא דברייתא הוי האי משום דלא אשכחנא לה טעמא אחרינא אבל אי אמר משום כיסופא ולא משום בושת משפחה או זילותא האי ליכא בקטן כלל ותירץ דלעולם טעמא משום כיסופא לחוד ולא משום זילותא והאי קטן הוא דמכלמי ליה ומיכלם והשתא בקטן דלא מיכלם נאמר דטעמא דפטורא משום דלית ליה כיסופא ואפי' חיישינן לזילותא ליכא ביה זילותא או בושת משפחה כיון דהוא קטן וכיון דאית ליה השתא טעמא דברייתא משום כיסופא לא דחקינן נפשין לומר דבקטן איכא זילותא או בושת משפחה דאי הוה אמרינן הכי מעיקרא הוה משום דלא הוה טעמא אחרינא בברייתא וכיון שכן לא איפשיטא בעיין השתא נמי תבעי לן אי טעמא משום זילותא וקטן דלא מכלמי ליה ליכא ביה זילותא ולא בושת משפחה. אי נמי י"ל דהבעיא היא אי טעמא משום כיסופא ולא משום זילותא או משום זילותא או בושת משפחה ולא משום כיסופא ופשיט ליה מקטן דהוי משום זילותא ותריץ המתרץ דאיירי בקטן דמכלמי ליה ומיכלם והשתא אכתי בעיא בדוכתא קיימא דאפי' דאמרינן דטעמא משום זילותא או בושת משפחה צריך שיהיה הקטן דמכלמי ליה ומיכלם ואז איכא בושת למשפחה כיון שמביישין לקטן שהוא גדול כל כך דמכלמי ליה ומיכלם ואז איכא בושת למשפחה כיון שמביישין לקטן שהוא גדול כל כך דמכלמי ליה ומיכלם אבל קטן דלא מכלמי ליה ליכא זילותא ולא בושת למשפחה או דילמא טעמא לא הוי משום זילותא או בושת משפחה אלא משום כיסופא דידיה ולכך בעינן דמכלמי ליה ומיכלם וא"כ נשארה הבעיא בלי פשיטות ונתקיימו דברי רבינו ז"ל:

ד

המבייש את הגר. הכי משמע התם בסוגיא דטעמא דר"י דאמר דעבד אין לו בושת הוא משום דאמר קרא אחיו ועבד לאו אחיו הוא ואמר שם בסוגיא ולטעמיך תקשי לך גר לדברי הכל כלומר דאפילו לרבי מקרי אחיו וא"כ ודאי דאית ליה בושת לכ"ע:

ט

קבץ אצבעותיו וכו'. היינו פירוש סנוקרת והיא דומה לבעיטה וארכובה שהכל הוא בגופו אבל לפירוש רש"י דהוי אוכף החמור לא הוי דומיא דאינך ולכך כתב ה"ה ז"ל דפירוש רבינו ז"ל נכון:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף