אבן האזל/חובל ומזיק/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png חובל ומזיק TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ג[עריכה]

המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש, ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.

כתב המ"מ בעיא דלא איפשטא בגמ' דף פ"ו ויש מי שכתב דאיפשטא מדאמרינן פ' אלו הן הנחנקין דף פ"ה אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש מחליפין הגירסא שם ואין להוכיח ממנו כלום, והנה מה שכתב דיש מחליפין שם הגירסא א"א ליישב שם הסוגיא לומר דהגירסא פטור דהתם קאי אברייתא דקתני היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור. ופריך מ"ש בנו ומ"ש אחר ובעי שם למימר דבאחר פטור משום דגברא קטילא הוי. וע"ז פריך והא אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ומשני הב"ע בשהכהו הכאה שאין בה שו"פ. ואיך אפשר שיהיה הגירסא פטור. אכן התוס' מביאים דר"ת גורס ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפ' ה' מה' ממרים הל' י"ב שכתב ביוצא ליהרג דאם ביישו חייב, ובודאי דגורס כגירסת ר"ת ואנכי תמה על הכ"מ שם שפירש דברי הרמב"ם כפי הגירסא ביישו ישן ומת חייב, וכתב דהרמב"ם למד מהסוגיא דכיון דהגמ' פריך מביישו ישן ומת על יוצא ליהרג, מוכח דביוצא ליהרג נמי הכי והוא תמוה מאוד דהא ביישו ישן ומת פסק הרמב"ם כאן שהוא ספק. אלא דודאי גורס שם ביישו חייב, וממילא אין שייכות כלל משם לכאן.

ובמה שכתבו התוס' והרא"ש דבמסקנא איפשטא דמשום כיסופא הוא מברייתא דתניא רבי אומר קטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו והיינו דמיכלמו ליה ולא מיכלם אין לו בושת. סובר הרמב"ם דאף דבגמ' בעי להוכיח מהא דקטן יש לו בושת דהוא משום זילותא או בושת דבני משפחה, ומשמע דבזה איכא חיובא בכל קטן. אבל כדמשני ר"פ דקטן דמיכלמו ליה ומיכלם איכא כיסופא א"כ י"ל דבקטן דמיכלמי ליה ולא מיכלם ליכא מידי. דכיון דאכתי אין לו דעת להתבייש לא הוי לגביה זילותא ולא בושת לבני משפחה ור"פ בא רק לתרץ דלא נפשוט דמשוה זילותא דהא לא אמר בגמ' וכדמייתי הברייתא ש"מ דמשום כיסופא הוא וכן כתב הלח"מ, והגר"א ז"ל בחו"מ סי' ת"כ כתב בזה דהרמב"ם אינו גורס הברייתא דרבי אומר. ולא ידעתי כלל מה הועיל דהא הרמב"ם פסק להדיא בהלכה ד' לחלק דאם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור וע"כ הוא כמש"כ הלח"מ והוא פשוט:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.