לחם משנה/חובל ומזיק/ב

לחם משנה ‏ חובל ומזיק ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

הכהו על ראשו וצבה וכו'. היינו ודאי שאינו יודע לרקד בי כובי דאם יודע לרקד הרי יש כאן ג"כ שבת שהרי הוא ראוי לרקד ונמצא בטל ממלאכה זו וכמ"ש רבינו ז"ל למטה אלא דלקמן איירי ביודע לרקד ואע"פ שלשון שהרי הוא ראוי לרקד משמע דאיירי בסתם עבד ודאי דאין הדבר כן אלא איירי ביודע לרקד דוקא כדכתיבנא:

הכהו במקום שאינו נראה וכו'. אע"ג דבהך חלוקה נמי מצי לאשכוחי תלת דכשהכהו במקום רואים הרי יש כאן שלשה צער וריפוי ובושת מ"מ נקטינן בהכהו על ראשו וצבה גוונא דתלת משום דניחא ליה למינקט תרוייהו שהדבר שלא במקום רואים והוי כולה לדידיה שלא במקום רואים:

ד

המגלח שער ראשו של חבירו וכו'. בגמ' פ' החובל (דף פ"ז) אמרו הכא במאי עסקינן כגון שגילחו גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין ולדברי רבינו ז"ל קשה דהיה לו להקשות א"כ איך חייב בכולן הרי צער וריפוי ושבת ליכא אע"ג דאמרת דאיכא נזק מ"מ היכי קאמר דחייב בה' דהרי רבינו ז"ל כתב דליכא אלא בושת לבד. וי"ל דאי משום הא לא קשה דאפשר דהיו לו חטטין בראשו וכשגילח לו בתער מכאיבים לו מחמת התער שעבר עליהם וצריך בזה ריפוי וכן שבת אבל רבינו ז"ל שכתב שאין לו אלא בושת איירי שאין לו חטטין בראשו כלל:

שהרי יתחמם ראשו מן הכויה וכו'. נראה דזה פירוש למ"ש בגמ' דאית ליה קרטופאי ברישיה ורש"י ז"ל פירש שיש לו בקעים בקעים חטטים חטטים אבל רבינו ז"ל נראה דמפרש דיש לו מחמת סם זה בהרות בהרות ובקעים בקעים מחמת חמימות והקרטופאי הוא מחמת הסם שלה ולשון הגמרא מורה כפירש"י ז"ל דמשמע שהיו לו מקודם שהניח הסם והסם גרם להכאיב אותם:

ה

הא למדת שכל המחסר אבר כו'. הטור ז"ל כתב בסימן ת"כ סכו בסם כו' אבל בכל אבר שחסרו כו' ולשון אבל קשה דאדרבה רבינו ז"ל כתב שמהדין הראשון נלמד הא דאבר שחסרו חייב בחמשה דברים. ונראה דלשון הטור כך אע"פ שלמעלה חלקנו דיש דברים שיש חמשה דברים יחד ויש דברים שאין שם אין זה אלא היכא דליכא חסרון אבר אבל היכא דאיכא חסרון אבר ודאי דאית בהו החמשה דברים ואפילו שהפיל השן איכא ביה רפואה בבשר וכמו שאמר דהבשר צריך רפואה:

ו

אפילו חסרו כשערה מעור בשרו וכו'. תמה על זה ה"ה ז"ל דבפרק החובל (דף פ"ו) איפליגו רב ור' יוחנן גבי חובל בבת קטנה של אחרים דרב סבר דהחבלה היא שלה דלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד וכן אמר ר"ל ור' יוחנן אמר אפי' פצעה והקשו שם פצעה ס"ד אפי' ר"א לא קא מבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קא מבעיא ליה ותירץ ר' יוסי בר חנינא שפצעה בפניה ואפחתה מכספה ע"כ, משמע דליכא נזק כשפצעה שלא בפניה וא"כ איך כתב כאן רבינו דבכ"מ של עור איכא נזק וקושיא זו יש לתמוה ביותר על דברי רבינו בפ"ד שכתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי היא של אב וכן שבת וכו' אבל צער ובושת וריפוי שלה וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה ע"כ. והשתא יש לתמוה שאם אינו פוחתה מכספה מאי נזק איכא דשיעור נזק שמשערין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ומה שנפחת מחמת המכה ההיא משלם לו וכיון שאין שם פחת מאי נזק איכא וקושיא זו איתא ג"כ בדברי הטור בסי' תכ"ד שכתב שם בלשון רבינו וז"ל ונזק אם נפחתו דמיה בשביל החבלה כגון וכו' אז הוא של אב וכו' ואם (לא) כגון שאין החבלה בפניה אז היא של עצמה משמע דאיכא נזק אע"ג דלא נפחתה מכספה. לכן נ"ל לומר דרבינו ז"ל ובעל הטור חולקים על פירושי שאר המפרשים בגמ' דנראה שהם מפרשים פצעה ס"ד ע"כ לא קא מבעיא ליה וכו' כלומר ס"ד דמאי דאמר ר' יוחנן דפצעה של אב הוי אפילו דלא אפחתה מכספה דליכא בה נזק אלא צער ריפוי ובושת הוא של אביה לכך מקשה דכיון דאין כאן נזק שהוא פחת מכספה אלא צער ריפוי ובושת אמאי הוי של אביה ותירץ ר"י דאיירי דאיכא נזק כגון שפצעה בפניה ועל זה א"ר יוחנן שהוא של אב אבל היכא דליכא נזק דאין שם אלא צער וריפוי ובושת ודאי דהוא שלה אבל רבינו והטור הם מפרשים דמעולם לא עלה על דעת המקשה דצער וריפוי ובושת הוי של אב דודאי אין לאב עסק בהו כלל אלא דיש שני מיני נזק, האחד שפחתה מכספה, והשני אע"פ שאינה פוחתה מכספה שאינו בפניה מ"מ כיון שהוא מום בבשרה שנעשה צלקת נזק מועט מיהא הוי ועל נזק כי הא מתמה גמרא דכיון שאינו פוחתה מכספה אמאי הוי של אביה דאע"ג שזכתה התורה לאב למוכרה או לקדשה נזק כי האי דאינו פוחתה מכספה לא זכתה. ותירצו בדוחק שפצעה בפניה הוא דקאמר דהוי של אב אבל נזק שאינו פוחתה מכספה לא הוי של אב. ואם נתקיימו דברי רבינו מה שכתב כאן דיש נזק אפילו שאינו בפניה הקושיא שהקשה ה"ה לא הויא תיובתיה והתימה עליו למה לא הקשה לו בפ"ד מהלכות אלו שאומר שם בפירוש דיש נזק כשאינו מפחתה מכספה והוא הפך הנאמר שם בגמ' לפי פירוש המפרשים שפירשתי אבל לפירוש רבינו ניחא. זה נראה לי כוונתו ז"ל:

יב

הכה את חבירו על אזנו וכו' שהרי אינו ראוי למלאכה כלל. אפשר שכיון למ"ש הרא"ש ז"ל וכתבו הטור בסימן ת"כ דאם היה בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כולו אלא רואין כמה נפחתו דמיו ע"כ וזה שכתב שהרי אינו ראוי למלאכה משמע שאם הוא בר אומנות אינו נותן דמי כולו כדברי הרא"ש ז"ל:

יג

סימא את עינו ולא אמדוהו וכו'. כתב ה"ה ז"ל דכוונת רבינו ז"ל במ"ש נותן לו דמי כולו הוא למעוטי נזק ושבת אבל לא ריפוי וצער ובושת ולא הבינותי דבריו דכפי גירסת התוס' דגרסי ריפוי בהדי צער ובושת וגרסי הכי דנזק ובושת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דיהיב דמי כוליה כמאן דקטליה דמי וכו' ריפוי צער ובושת מיהא דכל חדא וחדא יהיב וכו' משמע לפי גירסא זו דנזק ושבת לעולם לא נפקא מינה מידי אי שיימינן ליה ביחד כל החבלות או כל חבלה בפ"ע דכיון דשמין כל אבר ואבר בפ"ע ליכא בזה הך נפקותא כדכתב הרא"ש ז"ל א"כ בין שלא אמדוהו בין שאמדוהו לענין הנזק לא איכפת לן מידי כלל לשום כל חבלה באנפי נפשה או ביחד כולם א"כ כיון דרבינו לא בא כאן אלא למעט הנזק והשבת ולכך כתב דמי כולו למה כתב כאן הואיל ולא אמדוהו ולמטה כתב דאם אמדוהו אין גובין ואם תפס לא מפקינן מיניה הא לענין הנזק והשבת לא איכפת לן בין אמדוהו ללא אמדוהו ולא שייך לומר אם תפס לא מפקינן מיניה כיון דאין חילוק בשומא דבין שישומו יחד כל החבלות ובין שישומו כל אחת בפ"ע הכל אחד והחילוק שיש בין השומא שישומו יחד לכל אחת בפ"ע הוא לענין הריפוי וצער ובושת לבד לפי גירסת התוס' וא"כ כיון שה"ה סובר דמ"ש רבינו נותן דמי כולו לא אתא למעט הנזק והשבת איך הוא מיישב לשון רבינו כפירוש התוס' וכוונת רבינו הוא לענין שומת כל החבלות יחד או כל אחת בפ"ע הא לא נאמר כן אלא לענין הצער וריפוי ובושת כדכתיבנא ואם יש מקום ליישב דברי רבינו כפי פירוש התוס' הוא דנאמר דמ"ש נותן דמי כולו ר"ל ששמין הצער והריפוי והבושת ביחד כל החבלות ובסיפא דאמר אם תפס לא מפקינן מיניה ר"ל ההפרש שיש בין שומת חבלת כל אבר ואבר בפ"ע לענין הצער וריפוי ובושת ולכשישומו כל החבלות יחד דהוי מעט ממה שישומו כל אחת בפ"ע ופירוש דבריו במה שאמר נזק כל אבר ואבר בפ"ע ודמי כולו חסר האברים שכבר חסרו שאין פירוש דמי כולו הראשון כדמי כולו האחרון כמ"ש ה"ה והכוונה לומר שתפס הריפוי וצער ושבת ובושת של כל אבר בפ"ע וכן הריפוי צער ובושת של כולו כלומר ששמין כל חבלה בפ"ע לא מפקינן מיניה ועם זה הפירוש היה אפשר להסכים דברי רבינו ז"ל עם דברי התוס' אבל באמת כל זה דוחק גדול ועיקר הדבר שכוונת רבינו כפירוש רש"י שסובר דאין שמין לו צער ובושת כיון דיהיב ליה דמי כולו ואפשר אפי' ריפוי בכדי צער ובושת כיון שלא אמדוהו ולזה אמר נותן לו דמי כולו כלומר ולא צער ובושת וריפוי ונזק ושבת בכלל דמי כולו הוא ומ"ש למטה נזק כל אבר ואבר היינו צער וריפוי ובושת של כל אבר ואבר ודמי כולו היינו דמי כולו ממש דנזק ושבת בכלל דמי כולו הוא והשתא הוי דמי כולו שכתב רבינו ז"ל ברישא כמ"ש בסיפא. והראב"ד ז"ל בהשגות מפרש כך ולכך פירש דמ"ש נזק כל אבר וכו' היינו צער ובושת כפירוש רש"י ז"ל וריפוי גריס ליה בהדי נזק ושבת כגירסת רש"י ולכך פירש דהאי נזק שכתב רבינו הוי צער ובושת ותפס על רבינו שכתב הלשון סתום אבל נ"ל שכוונתו כדעת הרא"ש וכפירוש רש"י אע"פ שלשונו סתום קצת:

יח

אמר לו המזיק וכו'. בפ' החובל אמרו עוד ואי א"ל מייתינא לאסיא דחיקא א"ל אסיא דחיקא עינא עוירא ע"כ. ומדברי הטור נראה דגורס אסיא רחיקא ר"ל ממקום רחוק וכן היא גירסת הרא"ש והכוונה לומר רופא שמוזיל גביה ורבינו לא הזכיר מזה כלל:

יט

עלו בו צמחים שלא מחמת המכה כו'. הרב בעל כ"מ רצה לקיים הגירסא בדברי רבינו ז"ל דחייב לרפאותו וגורס בברייתא שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. ויש להקשות על גירסתו כיון דת"ק מקיש שבת לריפוי בעלו בו צמחים מחמת מכה דאע"ג דלא נתנה מכה לאגר יתירא משום דתנא קרא גבי ריפוי מחייב ליה ושבת מקיש לריפוי כדאיתא שם בגמ' ולכל מחייב ליה בשבת א"כ גם בשלא מחמת מכה כיון דפטריה קרא משבת משום דכתיב רק פטריה מריפוי דאיתקשו להדדי. וע"ק לפירושו וגירסתו א"כ מתני' דקאמר אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור דע"כ האי פטור בריפוי הוא דשבת עדיין לא הוזכר במשנה כמאן אתיא הא לת"ק בשלא מחמת מכה בריפוי מיהא חייב ור' יהודה מודה בהא ואי רבנן בתראי הא לדידהו אפי' מחמת מכה פטור לריפוי. וע"ק מ"ש שאינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו דבהי ברייתא קאמר אי ברייתא קמייתא לא גרסינן בה לכלהו אלא יכול אפי' שלא צמחה מחמת המכה ולפי גירסא זו מאי מפרש פירוש של רבינו ז"ל דהיינו לענין השבת לבד בלי שינוי גירסא ואי בברייתא דעבר על דברי רופא ע"כ בההיא ברייתא גרסינן יכול יהא חייב לרפאותו שכ"כ רבינו למטה דאינו חייב לרפאותו וכמו שחילק הוא עצמו דשאני עובר על דברי רופא דאינו חייב לרפאותו אבל היכא דהרופא לא הזהירו חייב לרפאותו א"כ נמצאו כל דברי הרב בכ"מ ז"ל תמוהים ודברי ה"ה ז"ל עיקר. ומה שהקשה לפי גירסת ה"ה ז"ל בדברי רבינו ז"ל דלמאי איצטריך לכתוב עבר על דברי רופא קושיא זו איתא בדברי הטור ז"ל סימן ת"כ והוא ז"ל תירץ שם דתנא והדר מפרש ומספיק זה ג"כ לדברי רבינו ז"ל אלא דמ"מ שינויא דחיקא הוא לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ"ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז"ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו ותירוץ זה גם כן עולה לדברי הטור ז"ל דשניהם דעת אחת:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף