כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) במדבר עז

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

סדר חקת השלישי

יקשה קושיא איך יחד כסיל ובער יאבדו וחכמים ימותו, אשר זה מורה על חולשת צורתם, כי מהפעולות יודעו הכוחות, והוא דרוש קרוב למה שנתבאר בסדר שני וישלח מההקדמה המבוארת בין החכמים, שהפשוט יתהוה ממנו כטבעו והמורכב יתהוה ממנו כמשפט הפשוטים אשר בו.

(תורת כהנים) והביאה הרמב"ן ז"ל בפרשה זו, זה לשונה: היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה לו הב"ה במיתתו יותר מחייו, העמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהן. וילבש אותם את אלעזר בנו. וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר, אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מחייו שנלבשו בגדי שכינה תחילה למטה, וחזר משה והפשיט את אהרן את הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן. עכ"ל הברייתא.

אחרי אשר כתבתי בסדר שני של וישלח ההקדמה המבוארת בין החכמים אשר הביאה הרב המורה ז"ל, שהדבר הפשוט יתחייב ממנו בטבעו, והמורכב יתהוו ממנו כמשפט אשר בו מהפשוטים, דרך משל האש, שאם היה פשוט שלא היה נמצא בו אלא איכות החום, הנה לא היה מתחייב ממנו כי אם פשוט כמוהו והוא פועל החום, אמנם ממה שהוא מורכב מאיכיות החום והיובש, חויב שנמשכו ממנו שתי הפעולות, והם שיחם בחומו וייבש ביובשו ע"כ. ושם ביארתי בארוכה דרוש זה. והנה מזה ימשך לנו שמהפעולות יודעו הכוחות והאיכיות אשר במורכב, כמו שידענו מפעולת חמימות האש שיש בו איכיות החום, וכן מפעולת היובש שבאש נדע מה שבכוחו איכיות היבשות, שכמו כן כשנראה אדם רודף צדקה וחסד בכל פעולותיו, והם פעולות ישרות, יעידון יגידון על הכוחות כחותיו היותם נכונות, שעם היותו מורכב מחומר וצורה יחד, פעולותיו הישרות הוראה על שהצורה היא הגוברת בו, וידיעת ההפכים א' היא. שאם נראה האדם רודף תאוות גופניות, הן הם עדיו על שהוא גשם ורוח אין בקרבו, מאחר שהוא רודף שלמונים ברוב אונים, ויכל בהבל ימיו ושנותיו בבהלה אחר אכילה, זה מורה על התעצמות חומרו העכור וחולשה צורתו. ואם יאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו, מורה היותו מורכב משניהם בשוה מזגו מזג שוה. "'ואם כן"' ימשך לנו מזה קושי עצום, והוא שאנו רואים יחד כסיל וחכם יאבדו, כמות זה מות זה ומקרה העולם יחדיו יקרם, שהפעולות האלו יורו חולשה בצורת החכם, מאחר שאף חכמתו לא עמדה לו, לא להצילו מהמקרים אשר קרה לכסיל, וכמות זה כן מות זה, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנת תיקון מעשיהם ונשמתם הקדושה:

והנה שע"ה הרגיש קושי זה, והוא אומרו ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וכו' (קהלת ב, טו). אשר ראוי לתת סברא לזה הקס"ד של שע"ה, לומר שוא ודבר בטל החכמה, ולמה חכמתי אני אז יותר זר מאד. ועוד כשסותר זה נראה שלא הוסיף טעם כי אם דיבור בעלמא, ודברתי אני בלבי שגם זה הבל. דהיא מילתא בלא טעמא. שמא תאמר שהטעם הוא אומרו כי אין זכרון כו'. עדיין צריכים אנו למודעי שמפרש הדבר בסתום ממנו באומרו ואיך ימות החכם עם הכסיל. והיא שאלה שנית קשה מהראשונה, שהראשונה שאל במקרים איך יקרו יחד בכסיל וחכם, וזו שנית במקרה המות שרע עליו המעשה איך ימות החכם עם הכסיל, והראוי שהחכמה תחיה בעליה, וא"כ איך מתרץ קושית ואמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני. עם קושיא אחרת של ואיך ימות החכם עם הכסיל. ועוד קשה הבנת ושנאתי אני את החיים כי רע עלי כו'. כי היותו קץ בחייו אינה מידה, האם מצד קושיותיו קץ בחייו ומה הועיל. ועוד בכתוב בכל עמלי שאני עמל (קהלת ב, יח). הענין כפול, דהיינו עמלי היינו שאני עמל. גם יובנו כמה דקדוקים. "'הביאור"' הוא כי בלי ספק כיון שהחכם נמצא בו חלק מהרוחניות מצד קדושת נשמתו, כמו שהורו פעולותיו שכולם מתאימות אל השלימות ושכלה אין בהם, נתחייב מזה שאם ימות החכם יחיה מצד נפשו נפש חיה, ואע"פ שעינינו עיני בשר, האדם יראה לעינים שכמות זה כן מות זה, ראוי להשכיל שההבדל רב ביניהם, שהשלם והחכם אפילו במיתתו קרוי חי, והכסיל אפילו בחיים חייתו קרוי מת. וזהו מ"ש כאן שע"ה וגם בפסוק הכל היה מן העפר רמז זה, שר"ל שמאחר שהבני האדם החטאים בנפשותם אשר הוזכרו בפסוק הקודם, כמו הבהמות נדמו שכולם הם מן העפר והחומר, וזה מחייב שהכל שב אל העפר כי כל רוח אין בהם לשוב אל האלקים אשר נתנה. והוא מאמר דוד אביו ע"ה באומרו ויחי עוד לנצח כו' כי יראה חכמים ימותו כו'. אמר שהמיתה ידוע שהיא שוט ושבט לגו כסילים, להשיב אותם אחור מעשות כל רע בפחדם מהמות, כמו שדרשו חז"ל בפסוק רגזו ואל תחטאו. שירגיז לעולם יצה"ט על יצה"ר, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המות הנז' בסוף הפסוק, והוא ודומו סלה. וכאשר פירשו בפסוק מי גבר יחיה ולא יראה מות כו'. שהכוונה מי גבר שיחיה ובעודו חי לא יראה מות לנגד עיניו, מי הוא זה שיוכל למלט נפשו סלה מיד שאול, כי נמנע הוא אם לא שתמיד יראה המות ואז יראה ורעד תבוא בו ותאחזהו פלצות ולא יחטא, ואז ימלא מיד שאול ואבדון. עוד אפשר בטעם כפל יחיה ולא יראה מות. שכמה בני אדם חיים, ובאותם החיים גורמים כמה מיתות לעצמם במעשיהם, שאם ימותו יחיו לפי האמת, וזהו מי גבר שיחיה, ובאותם החיים לא תשיגהו מות. ז"ש ולא יראה מות, מיתת העוונות. פירש הכתוב ואמר ימלט נפשו מיד שאול סלה. ר"ל האיש העומד על משמרתו סלה, למלט את נפשו מני שחת ושאול, זהו הגבר שיחיה, כיון שהוא גבר על חטאיו וממלט נפשו מן העבירה שלא ליפול בשאול, דעביד הא נפיל בהא. והפי' הראשון הוא המתייחס אל הצעתינו בעצם וראשונה, והוא אומרו כאן ויחי עוד לנצח, ואעפ"י שלא יראה מות עכ"ז ישיג החיים האמתיים, אימתי כשיראה חכמים ימותו כו'. ר"ל הנה מצאתי און לי ותקון גדול לחיות לנצח בנצחיות הנפש, ואע"פ שלא ישים לנגד עיניו השחת, אך זאת יראה שהחכמים ימותו החלק החומרי שבהם לא הרוחני, לא כן הכסיל ובער שיאבדו אבדון וכליון חרוץ, ובפרט בהיות להם כינוס לרשעים רע להם ולעולם, וזהו אומרו יחד כסיל ובער יאבדו. שהיותם יחד באחדות וכינוס רע להם שגורם להם האבדון. או אמר יחד כסיל ובער יאבדו מקושר עם כי יראה חכמים ימותו. שר"ל כאשר ישכיל וידע נאמנה תועלת גדול הנמשך מהחכמים בחייהם המקיימים עולם בזכותם ובמותם תכף ויחד עם מיתתם, הכסיל ובער יאבדו כי סר צילם מעליהם, הלא הם החכמים, וכמו שאבאר בס"ד בסדר שאחר זה. שבלי ספק איש משכיל על דבר כזה ימצא טוב ויחי עוד לנצח ואין לו צורך להרגיז יצה"ר באימות מות, כי מורגז ועומד הוא בהכירו ערך ומעלת החכמה שתחיה את בעליה ותגין אפילו על כסילים, שזה יגרום לו לרדוף החכמה ומאוס ברע ובחור בטוב:

וזהו אומרו כאן ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני. אשר תיבת "גם אני" נראית מיותרת, והיא עיקר שהמוחש שאנו רואים יחד מקרים נקרים לחכם ולכסיל לא נכחישהו, אבל מה שראוי להכחיש שלא נאמר שהתכלית שוה בהם חלילה, כי הכסיל יבואו לו דרך נקמה. אמנם בחכמים יבואו המקרים לתכלית טוב לעוררו, וז"ש כאן כמקרה הכסיל גם אני יקרני. ר"ל גם אני כמו הכסיל בשוה, ולתכליתו גם אני יקרוני, זהו העולה בדעתי מתחילה, ודבר כזה בטל הוא, ולכן לא מלאני לבי להוציא דבר כזה מן השפה ולחוץ, אבל אמרתיו בלבי דליבא לפומא לא גלי. ז"ש ואמרתי בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני שוה בשוה, ואח"כ ביטלתי סברא זו של גם אני כו' שהיא הבל, כי ברור הוא ביטולה ונקל להבין שהחכמה תועיל לשהמקרים יבואו לו דרך מירוק, ומעתה לא אתרעם על שחכמתי אני אז יותר, אז ר"ל בעת ההולדה כשאמרו טיפה זו מה תהא עליה, מאחר שהשואל זו שעלה בדעתי לומר גם אני יקרני בטלה היא, הרי החכמה מועילה מאד, ומי יתן והיה שחכמתי אז יותר ויותר, שהחכמה תעוז להחכם להבדילו מהכסיל בתכלית מקרים כאמור. וסימניך אומרו שגם זה הבל על גם אני יקרני אשר אמרתי בתחילה, הקס"ד טעות היה, ואיני מפרשו להבנת בתיבת שגם זה הבל אלא לסימנא בעלמא. והכריח ענין זה מענין זולתו, והוא כי קול המון כקול שדי, וכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וזהו שראינו בצדיקים כי אפילו שיעבור זמן רב לא תשכח מפי זרע עם קדש תהילתם, כי אין זכרון של החכם כזכרון הכסיל, שהחכם מזכירין ומניחין זכר צדיק לברכה, ובכסיל מדברין ומשחקין, ישחקו עצמותיו ושם רשעים ירקב. וזהו אומרו כי אין זכרון לחכם עם הכסיל עם היות שידוע הוא שבהמשך הימים הבאים הכל נשכח, עכ"ז לא נשכחת מעלת חכם ולא גריעות הכסיל, אשר זה בלי ספק מורה שצדיק באמונתו עד שחקים יגיע, והם הם יגידו צדקתו לעם ה', כי עוף השמים יוליך הקול ובעל כנפים יגיד דבר. וישיבו בהם יושבי תבל ושוכני ארץ. ומעתה כיון שאין זכרון לחכם עם הכסיל ברוח הבריות, א"כ איך יתכן שימות החכם עם הכסיל, ר"ל עמו בשוה, דודאי רוח המקום נוחה בחכם כמו שרוח הבריות נוחה הימנו, ולא ימות החכם עם הכסיל עמו בשוה, ומינה אל המקרים הנז' בתרעומת ראשונה, שלא ישוו בתכליתן עד שלא יצדק בהם אמירה גם אני יקרני המורה על השוואה, וכיון שכן בחרתי מות מחיים, כי בעודני חי חוששני פן אוכל עולמי בחיי ויתמעטו זכיותי וימשך נזק להשארות נפשי הנצחית, ז"ש ושנאתי את החיים. דהיינו חיי העולם הזה, כי רע עלי המעשה של גמול בעולם הזה שממעט גמול רוחני, ז"ש רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש. תחת השמש דייקא, דהיינו העולם הזה, ולעומת זה שנאתי את כל עמלי, שלא די עמלי הראשון שעמלתי להשיג מעות וכיוצא, אלא שאני עמל עוד לקנות קרקעות ודברים של קיימא בעיני כדי שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, באופן שאני עמל וטורח להניחו לאדם שיהי' אחרי ומי יודע החכם יהיה. ר"ל מי יתן ויהיה חכם, ולכן אמר יהיה גבי החכם ולא אמר כן הסכל יהיה, כי מי יתן שלא יהיה ולא יברא הסכל, באופן שרע עלי מאד אם יהיה סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי להרויחו, ולא זו בלבד אלא שחכמתי ונתחכמתי לקנות דברים קיימים כדפרשית באומרו שאני עמל שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, ולהיות התחכמות זה טבעי כדפרשית, דהיינו לקנות דברים קיימים, לז"א שחכמתי תחת השמש, כי זו חכמה טבעית היא ותחת השמש, לא אלקית למעלה מהשמש, והכל הבל ומה בצע באותה חכמה לעזוב לאחרים חילי ועמלי. באופן שצריך האדם להשתמש בכחותיו גופני ורוחני להוציא אל הפועל פעולות שלימות, וע"ז נ"ל שסובב מאמר חז"ל הובא בילקוט זה לשונו:

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר סימן זה יהא בידך כל זמן שהאדם נתון בחיים, נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר אשר בידו נפש כל חי. ואומר בידך אפקיד רוחי. מת נתונה באוצר, שנאמר והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עכל"ה.

וראוי לדקדק בו, כי לא מצינו מסיגנון לשון זה של סימן זה יהא בידך, כי לאיזה דבר הוא סימן זה, לא היל"ל אלא ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כל זמן כו' ועוד כל זמן שאדם נתון בחיים, אריכות לשון והיה מקצר באומרו כל זמן שאדם חי. ועוד בעיקרא דמילתא צריך טוב טעם למה כשהוא חי נפשו בידו של הב"ה, וכשמת נתונה באוצר. ועוד תרי קראי למה לי די בקרא דאשר בידו נפש כל חי, או בקרא דבידך אפקיד רוחי. והיינו יכולים לומר צריכותא דאי מקרא דאשר בידו נפש כל חי, איכא למדחי מאי חי דהוה חי גבר, ולעולם במת משתעי שהוא בידו של הב"ה, להכי מייתי קרא דבידך אפקיד רוחי דהתם על כרחיך בחיים משתעי, דיגיד עליו שאר קראי שנאתי קהל מרעים. דכולם בדוד משתעו. ואי מקרא דבידך אפקיד רוחי. איכא למדחי דוד מלך ישראל שאני, להכי מייתי קרא דאשר בידו נפש כל חי, דבכל החיים מיירי שכולם בידו של הב"ה, וקרא דבידך אפקיד רוחי לגלויי אקרא דאשר בידו נפש כל חי, דבחיים חייתם מיירי:

והנכון כי האדם השלם בעודו חי תמיד משתדל להוציא השלימות מן הכח אל הפועל, משתנה למעליותא בכל רגע ורגע ביתר שאת ויתר עוז שלימות, וזה חייב לו להיותו בידו של הב"ה בעודו בחיים, יען כי לא נתברר עדיין מנת חלקו וגורלו, האם יעלה גם עלה או ירד מטה מטה, אמנם כשנפטר כבר נגמרה השגתו ונתברר קצו וחלקו, ולזה אחרי המות יותן חלקו באוצר, כי שם חלקת מחוקק, וזה כוון בעל המאמר שני כתובים באים כא', על זה הראשון פסוק בידו נפש כל חי, והשני סיבתו והוא פסוק בידך אפקיד רוחי. שהוא הטעם שזכרנו למעלה, כי להיות הדבר תלוי באדם להפקיד רוחו ביד קונו כפי תיקון כושר מעשיו, וזהו בידך אפקיד רוחי, לכך מתחייב שבידו נפש כל חי, כי כפי שיעור מעשי כך אפקיד רוחי בידך, כי יש פרגוד לפנים מפרגוד בו ביד עצמו של הב"ה, אמנם אחר המות גילה כתוב והייתה נפש אדוני צרורה וכו'. טעם היותה באוצר והוא מה שכוון בתיבת צרורה המיותרת, כי מאומרם והייתה נפש אדוני בצרור החיים היה מובן שהיא צרורה, כיון שהיא בתוך צרור החיים, לכך הוכרח לדרוש שלהיות הנפש אחר המות צרורה, ר"ל בלתי מתנועעת משלימות לשלימות זולתו, זה חייב להיותה בצרור החיים, כי זהו אוצרה מעולם כי משם חוצבה, והרוח תשוב לאיתנה. וזה היינו יכולים לדרוש מיתור צרורה, גם מלשון והייתה לשון עבר דהיל"ל ותהיה, אבל הוא לשון עתיד, וכתבו בלשון עבר לומר שהעתיד להיות הנפש בצרור החיים, כבר היתה צרורה בו קודם בואה לזה העולם, אלא שהמאמר מפרש הייתור לסיבת היותה באוצר, שמתחייב זה מהיותה צרורה כאסורים ידיה, כי בעולם הבא אין בו מעשה כי אם גמול, מזומנים לחיי העולם הבא יחד כל הצדיקים כולם, וזהו טעם אומרו נתונה באוצר לעת מצוה סעודת התענוג העתיד. ולפי זה בנבואה אמרה אביגיל פסוק זה לדע"ה. ולהיות הענין הזה מעורר האדם משנתו עד ימצא מקום נכון למנוחת נפשו, כי אחר המות יושב ובטל הוא, לכך אמר המאמר סימן זה יהא בידך, כי סימן טוב הוא זה לאדם בדרך ישרה שיבור לו בסיבת סימן זה כאמור. הוא ג"כ מה שדקדק בלשונו, שאמר כל זמן שאדם נתון בחיים. דהיל"ל שהאדם חי, אלא כיוון בזה שלא כל אדם חי זוכה להיות בידו של הב"ה, אלא הצדיק הנתון בחיים בחיי עולם נטועות בתוכו. וזהו נתון בחיים, לא הרשע אשר בחייו קרוי מת וכל ימיו מתחולל, מת וחלל, כי לא יגור רע אתו ית' רק נפשות הצדיקים. וע"ז היינו יכולים לפרש כפל השני פסוקים, פסוק בידו נפש כל חי על הנפש, ובידך אפקיד רוחי על הרוח, להפקד נפש ורוחו בידו ית'. הביא השני כתובים, כתוב בידו נפש וכתוב בידך אפקיד כו', כי השלם נתון בחיים בשני חיים, חי בחיי נפשו ורוחו וחי בחיי גופו, אבל הרשע מת בשתיהם, לא יזכה לא לחיי העה"ז ולא לחיי העולם הבא, כיון שנטה אחרי ההבל גופו יהבל:

הוא מאמר שע"ה במ"ש כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא וכו'. אשר יש לדקדק כי תיבת כשבא מיותרת שכבר נאמרה בכלל כאשר יצא מבטן אמו ערום דהיינו כשבא, גם אומרו מאומה לא ישא בעמלו, הכל מיותר שהכל בכלל ערום, ומאי שיוליך בידו דהיל"ל שיוליך עמו. ועוד דאם הבנת כל עומת שבא פירושו כמו שבא ריקן כן ילך, קשה דא"כ היינו הפסוק הקודם והוא כפול. אכן הכוונה שהשלם מלביש נפשו ע"י מעשה המצוות אשר ויתיצבו כמו לבוש, וכמו שבא בדברי חז"ל חלוקא דרבנן. ובספר הזוהר נתפרשו הדברים שממעשה הגופני שבמצוות יעשה לו האדם לבוש גשמי לג"ע של מטה, ומכוונה יעשה לו לבוש רוחני לג"ע של מעלה, ודכוונתה המבדיל בין טומאה לטהרה, בעבירות מהמעשה לבוש לגהינם תחתון, והם נקראים בגדים צואים. ומהכוונה רעה לגהינם רוחני דק מאד, אשר עליו נאמר על ראש רשעים יחול. על ראש דייקא, כי כמו שהרהור עבירה וכוונתו בה הוו דקים כך זה הגהינם דק, כי זה לעומת זה עשה האלקים, ובזה נבין מאמר חז"ל בהרהורי עבירה קשים מעבירה, דהיינו הכוונה וההרהור שיש לו בעבירה הם קשים מהעבירה, שזה ענשו בגהינם תחתון וזה בעליון, וזה נ"ל פסוק "ימטר על רשעים פחים", על האש העליון ופחים מגיזרת צינים פחים. וזה יחול על רשעים עליהם כמטר, כי הוא מלמעלה מלבד עונש גהינם תחתון, כי אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם הוא גהינם תחתון:

וזה נ"ל שאמר כאן כאשר יצא מבטן אמו ערום ערום מזה הלבוש הנז', והלואי שהי' שב מזה העולם לאורך ימים, אבל זה ישוב ללכת במיטב ימיו, והיינו כשבא אל זה העולם אז פאתום ילך קודם בא עיתו, שלא יבאו בכלח אלי קבר. ולהיות שביד כל אדם יחתום כי מין מעשיהו, יוחק בידו המצוות ביד ימין והעבירות בשמאל, לז"א ומאומה לא ישא בעמלו. ר"ל לא יעמול במעשה המצוות, ולכן לא יש לו דבר שיוליך בידו חתום שיוליד לעולם הבא, כמשפט כל שאר בני אדם השלמים אשר בו ביד כל אדם יחתום, וכוון באומרו שיוליך בידו. לשון יחיד לומר כי בידו השמאלית ודאי שימלאנה ממשאות שוא ומדוחים, אכן על ידו הימנית הוא שאמר ומאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו. ולפי שכל פניות זה האדם אל השמאל בשיעור גדול, עד שנוכל לומר עליו שאין לו ימין כלל, כמ"ש לב חכם לימינו. שלבו פונה אל ימינו תמיד להוליך בה צידה לדרכו, ולב כסיל פונה לשמאלו תמיד כאילו אין לו ימין כלל, באופן שהימין שלו ראוי לקרותה יד סתם בשמאל. ולז"א שיוליך בידו ולא אמר בידין, גם לא אמר שיוליך בימינו ככל האמור, ולפי שבפסוק זה דבר על הרשע הרבה אשר ימות בלא עיתו, דהיינו כשבא כדפרשית. אמנם בפסוק וגם זו רעה חולה כו'. דבר בהווה שיחיה האדם מספר ימיו לבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעיתו, ועכ"ז בכל יום ויום שהאדם חי בעולם ונראה לו שיש לו יום יותר בחייו, ולא כן הוא לפי האמת אלא אדרבא נגרע לו יום א' וחסר לו ממניינו הקצוב לו לחיות, וכל יום ויום שהוא מוסיף בחייו לפי האמת מוסיף זה גורע הוא כאמור, באופן שגם זו רעה. ואם איננה מסוג הראשונה, עכ"ז רעה חולה. והוא דלעומת שבא כן ילך. ר"ל לעומת הימים שבא לזה העולם לפי הנראה לסברתו שחושב שבא, כן ילך יקרא לפי האמת ולא בא, וזה אמר לעומת שבא לעומתו ממש וכשיעורו, כי אין החילוף בשיעור אלא החילוף כענין הוא שהוא חושב שבא, ואינו אלא הולך האדם אל בית עולמו ולא בא, וא"כ מה בצע ומה יתרון שיעמול לרוח, דנוח לו לאדם שלא נברא. ודרש דרש אפשר שאמר שיעמול. ר"ל שיעשה עמל לרוחו ולא נחת רוח אלא עמל ורעות רוח:

ובזה נ"ל שאמר דע"ה קויתי ה' קותה נפשי.

חלקי.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף