טורי אבן/ראש השנה/ב/א

טורי אבן ראש השנה ב א

דף ב' ע"א

ארבעה ראשי השנים הן. אורחא דגמרא בכל מקום דדייק מניינא למעוטי מאי והא דלא דייק הכא הכי משום דפתח בארבעה וחשיב ה' כדפריך בגמרא ד' ה' הווין. ועוד מניינא דמתניתין למעוטי טובא אתא כדחשיב בברייתא בגמרא (דף ח') ר"ה לעומר ולשתי הלחם ועוד כמה ר"ה חשיב בגמרא ובמתניתין לא חשיב להו כדמפרש בגמרא טעמא:

[אבני מלואים] בא' באלול ר"ה למעשר בהמה. פי' דאין מעשרין מן הנולדין קודם א' בא' על הנולדין אח"כ וכן איפכ' דה"ל חדש וישן דאין מעשרין מזה על זה דכתיב עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן כדאי' בגמ' (דף ח'). והרמב"ם כת' בפ"ז מהלכות ביכורים [צ"ל בכורות] ויראה לי שאם עשר בהמה משנה אל שנה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה שיהי' שנה שנה וק"ל דהא כל הני ר"ה דחשוב במשנתינו מעכב בדעבד למלתי' דהכי אמ' בגמ' (דף ח) דמש"ה לא חשיב תנא דידן א' בניסן ר"ה לתרומת שקלים להביא קרבנות ציבור מן החדש כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' והשתא אי בדיעבד מ"ב משנה לחבירתה ש"ד לא ה"ל לתנא למחשבי' בין ר"ה מיהו למאי דאפרש בגמ' דהאי דקאמר כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' לאו משום כיון דבדעבד יצא לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה דקחשיב דוודאי כל היכא שהוא ר"ה למלתי' אפי' אינו אלא לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי ר"ה דמתני' אלא התם שאני דאם לא בא החדש בזמנו אפי' לכתחילה מביא מן הישן מש"ה לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה א"ש הא דחשיב ר"ה למעשר בהמה א' באלול אפי' את"ל אם עישר משנה אל שנה דעבד ש"ד אפ"ה כיון דא"א בשום ענין לעשר משנה לחברתה לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי הני ר"ה [ע"כ מאבני מלואים]:

לשמיטין וליובלות. פרש"י משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מה"ת. ואיני יודע למנ"מ מסיים מן התורה אי רוצה לומר דמדרבנן אסור לחרוש קודם לכן בשדה הלבן מן הפסח של ששית ובשדה האילן מן העצרת כדתנן במסכת שביעית ומייתי להו רפ"ק דמ"ק (דף ג') ואמרינן התם דאיסור שני פרקים אלו מדרבנן הן הא אמרינן התם דשלשים יום לפני ר"ה אסור מה"ת מהלכ' למשה מסיני אלא וודאי לק"מ הא דתנן בא' בתשרי דהא משום תוספות שביעית אינו אסור אלא בחרישה לבד ולא בקצירה וה"נ לענין עיקר קדושת שביעית אינו נוהג אלא בפירות שגדלו בשביעית עצמו ולא שגדלו בתוס' שביעית הרי שאין עיקר שביעית וקדושתו נוהג עד אחד בתשרי ולא קודם. וכ"ש למאי דמסיק רב אשי התם דאין תוספות שביעית נוהג אלא בזמן שבה"מ קיים אתי שפיר:

ולנטיעה. פרש"י למנין שני ערלה ואפילו נטע באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול וקשה לי קצת דהא אמרינן בגמרא (דף ז') דלהפסקת עיבורין ר"ה ניסן והא דלא חשיב תנא דידן משום דבהתחלה מיירי בהפסקה לא קא מיירי, והא נטיעה הפסקה היא דכלתה שנתו סוף אלול ואפ"ה חשיב ליה ועוד ק"ל אי כפר"שי דלענין כלות השנה מיירי אין זה באחד בתשרי אלא ביציאות רגע יום אחרון של אלול כלה השנה ולא בכניסת אחד בתשרי והא ליכא למימר דה"פ דכיון דכלות שנתו הראשון בסוף אלול א"כ ממילא התחלת שנה שניה באחד בתשרי דהשתא בהתחלה קא מיירי הא ליתא דלא שייך למימר ר"ה לנטיעה לשנה שניה דעומד באמצע שני ערלה ועוד למנ"מ אמצע שני ערלה אימת מתחיל:

מיהו אם נפרש הא דאמרינן בגמרא (דף ט') בנוטע פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה היינו דלא עלתה שנה עד תשרי הבא וכמ"ש שם א"כ אותן ימים שמשעת הנטיעה ועד אחד בתשרי שאחריהם יפלו ואין עולים לכלום ושנתו נמנית מאחד בתשרי עד אחד בתשרי מיום אל יום א"ש הא דאמרינן אחד בתשרי ר"ה לנטיעה בנוטע פחות משלשים יום לפני ר"ה דהשתא בהתחלה מיירי אבל אם נפרש דבנוטע פחות מל' יום א"צ להמתין עד ר"ה אלא במיום אל יום סגי כמ"ש שם. א"כ אפילו לנטיעה זו אין התחלת שנתו באחד בתשרי קשה הא דאמרן ואין לפרש לנטיעה דקאמר היינו להתחלת היתר נטיעה דבאחד בתשרי יוצא מתורת ערלה וכן מתורת רבעי. הא תניא לקמן ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי אלמא התחלת היתר נטיעה לענין ערלה ורבעי ט"ו בשבט הוא ולא א' בתשרי מיהו למאן דמפרש דהיכא דנטע בין א' בתשרי לט"ו בשבט כשמגיע א' בתשרי שאחר שנת ג' כלתה שני ערלה הואיל ועברו עליו שלשה ט"ו בשבט וא"ל להמתין עד ט"ו בשבט שאחריו ובאחד בתשרי דשנה שלאחריו כלה שנת רבעי, א"ש הא דא' בתשרי ר"ה לנטיעה. היינו לענין התחלת היתר ערלה ורבעי ומנטיעה כזו איירי שנטע בין אחד לתשרי לט"ו בשבט ומיהו הא נמי ליתא דאי פירוש לנטיעה לענין היתר הפירות ומסוף ג' שני ערלה איירי אין זה קרוי נטיעה אלא אילן כדפר"שי שם. דהא דאיסור ערלה נמשך עד ט"ו בשבט הוא משום דאע"פ דר"ה תשרי לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזה כבר נעשה אילן ואין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. וא"כ מאי לנטיעה דקא נקט אי מיירי לענין היתר אכילה ולאחר זמן שיצאת מידי ערלה אין קרוי נטיעה אלא אילן וה"ל בכלל ר"ה לאילן בשבט דתנן בסיפא ובגמרא יתבאר זה:

ולירקות. פירש"י לענין מעשר ירק דאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ר"ה על שלאחר ר"ה וה"נ פירש על ר"ה לאילן דנ"מ לענין חדש וישן וה"ה דנ"מ לענין מעשר שני ועני דא' בתשרי ר"ה לירקות ושבט לאילן כדמוכח בגמ' (דף י"ד). אלא דרש"י נקט הא נ"מ דחדש וישן לחוד משום דדמי לר"ה דמעשר בהמה דתני ברישא דאין זה אלא לענין חדש וישן:

[אבני שהם] בא' בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש בה"א בט"ו בשבט. האי ר"ה לאילן נ"מ לענין חדש וישן ומ"ש ועני. ונ"מ נמי להא דתניא לקמן (דף י') ופירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט אם לערלה לערלה אם לרבעי לרבעי והיינו כב"ה דאילו לב"ש אינו אסור לערלה ולרבעי אלא עד א' בשבט והא וודאי לענין חדש וישן ומ"ש ועני אין כאן לא קולא ולא חומרא בין ב"ש לב"ה דהא מ"מ בין למר ובין למר מונין שנה מיום אל יום ומה לי אם השנה מתחלת בא' בשבט או בט"ו בו מ"מ לענין ערלה ורבעי הא וודאי ב"ש לקולא דכלה איסורן בא' בשבט ולב"ה אינו כלה עד ט"ו בו. וק"ל א"כ לחשבי' הא גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב להו במס' עדיות. בשלמ' למאן דמפ' דאין פי' נטיעה אסורין עד שבט בנוטע בין תשרי לשבט אלא כשמגיע תשרי דשנת ד' דיוצא מידי ערלה הואיל ועברו עליו ג' שבט שהוא ר"ה לאילן א"כ י"ל כי אתשיל בנוטע בין א' בשבט לט"ו בו דלב"ש אסור עד א' בשבט דעדיין לא עברו עליו ג' ר"ה כשהגיע א' בתשרי ולב"ה שרי בא' בתשרי כיון שכבר עברו ג' ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. וכה"ג אי' בפ"ח דיומא (דף פ') כי אתשיל בעוג מלך הבשן אתשיל דה"ל ב"ש לחומרא. ובפ"ד דזבחי' (ד' לח) כי אתשיל להתירא אתשיל דה"ל ב"ש לחומרא אבל למאן דמפרש דבכל ענין אסור פי' נטיעה עד שבט שהוא ר"ה לאילן קשיא וי"ל כי אתשיל לענין חדש וישן ומ"ש ועני אתשיל דאין כאן לא קולא ב"ש ולא חומרא ב"ה א"נ כי אתשיל בהפריש חן פירות שחנטו קודם א' בשבט על פירות שחנטו בין א' בשבט לט"ו בו א"נ איפכא א"נ שהפריש מ"ש או עני שנהג קוד' א' בשבט והפריש אותו מעשר לאחר א' בשבט דבזה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא דפירותיו מתוקנין אליבא דב"ה [ע"כ מאבני שהם]:

לשטרות. דתנן שט"ח המוקדמים מה שפירש"י כבר סתרו פירושו התוס' והתוס' פירשו נ"מ לשט"ח המוקדמים כגון אם המלך עמד בא' בניסן כשהגיע א' בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור שעמד המלך בב' בניסן דעביד אינש דטעי חד יומא ויכתוב בא' בניסן שנה א' למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה והמחוור מה שפי' הר"ן למלכים למאי הילכתא בהאי ר"ה ומשני לשטרות דתנן וכו' הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו בניסן שאחר י"ב חודש ניסן של שנה ב' כיון דניסן ר"ה למלכים ה"ל מוקדם ופסול דהא ה"ל ניסן של שנה ג' האי הוא דנ"מ בהא ר"ה למלכים. והא דקבעו ניסן ר"ה למלכים ולא מנו מיום שעמד בו היינו טעמא כדאמר ר' יוחנן לקמן מקיש מלכות שלמה ליצאת מצרים כלומר כיון דליציאת מצרי' תחילת מלכותן של ישראל דאל"כ היו משועבדים בדין הוא שכל מלך ישראל יעשה במלכותו זכר ליצ"מ. והא דקבעו תשרי ר"ה למלכו' אומות עולם ולא מנו מיום שעומד בו היינו טעמא משום שאפשר שיעמוד איזה מלך האומות בניסן וכשיראו שמנו לו מניסן יחשוב שגם ר"ה שלהם ניסן לפיכך קבעו ר"ה שלהם תשרי:

[אבני שהם] שט"ח המוקדמים. משנה היא בפ"י דשביעית ופי' שם הרמב"ם כגון שלוה ממנו ופרעו ולאח"ז חזר ולוה ממנו על אותו שט"ח עצמו כסך זה ואני תמה על פי' זה מאי איריא משום מוקדם אפי' לוה ופרעו ביומו וחזר ולוה ממנו בו ביום ה"ל נמחל שעבודו והכי אמ' בפ"ק דב"מ (דף יח) שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו ופריך אימת אלימא למחר וליומא חרא מ"א שנמחל שעבודו ת"ל דה"ל מוקדם ותנן שט"ח המוקדמין פסולין אלא ביומו פי' שחזר ולוה ממנו ביום שנכתב ש"מ דנמחל שעבודו אע"פ שאינו מוקדם אלא ביומו נמי לא וכן מוקדם אע"פ שלא נ"ש נמי לא דתרי מילי נינהו ובפ"ה דב"מ (דף עב) מפ' הגמרא דה"ט דמוקד' פסול לגמרי ואפי' מזמן שני אינו גובה אי משום גזירה שמא יגבה בו מזמן ראשון א"נ ר"מ היא דקניס היתירא אטו איסורא ואי מוקדם היינו שנמחל שעבודו ל"ל משום קנס או גזירה בלא"ה ת"ל דהאי שטרא חספא בעלמא הוא כדא' התם מלוה גופי' לא שביק פי' לחזור וללות בשטר של שנ"ש סבר שמעי בי רבנן ואפסידו לי וביותר אני תמה על הרמב"ם על שפי' שם ואמרו בו שהוא פסול ולא יטרוף בו לעול' ולא נאמר יטרוף בו מזמן אחרון גזי' שמא יטרוף מזמן א' וזה תימא לפי' ל"ל להא גזי' דת"ל משוה שנ"ש ואין כאן אלא מלוה ע"פ עוד כתב שם הרמב"ם רבים כשלו וחשבו שכל מי שיכתב שט"ח מזמן ואח"כ לקח הממון לאח"ז ארוך שזהו שט"ח המוקדמים וזה אינו אמת והתבאר ביטולו מן הגמ' שכ"ז שיהי' השטר בקנין טורף משעת כתיבה אף על פי שנתן הממון אח"כ הנה מה שכתב שהתבאר ביטולו מן הגמרא כיון למאי דאמ' בפ"ק דב"מ (דף י"ג) דפריך אהא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ופריך ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי בשטר אקנייתא דהא שעבד נפשי' ומפ' הרמב"ם בשטר הקנאה היינו שטר בקנין מ"מ הא רש"י פי' התם שטר הקנאה שמקנה לו נכסיו מהיו' בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום וכ"פ הרבה מן המפ' ועוד אפי' לפי' פי' למה גינה למפ' לשטר"ח המוקדמין שלוה לאח"ז הכתיבה דלמא מיירי בלא קנין ואפי' לאביי דא' התם עדיו בחתומיו זכין לו י"ל שחתמו העדי' למחרת יום הכתיבה כדתנן בפ"ב דגיטין (דף יח) נכתב ביום ונחתם בליל' פסול מ"מ פשטא דשט"ח המוקדמין משמע שהקדים זמן הכתיבה ליום שנכתב כגון שנכתב בניסן וכתב בו זמן הכתיבה באדר שלפניו ומ"מ לב' פי' אלו הוי מאוחרין כשרים דומי' דמוקדמין פסולין דאי מוקדמין פי' שהקדי' זמנו ליום הכתיבה כה"ג נמי פי' מאוחרי' שאיחר זמנו ליום הכתיבה ואי פי' מוקדמין שהקדים זמן הכתיבה לזמן הלוואה אע"פ שנכתב בזמן הכתוב בו ה"נ מאוחרי' כשירי' הוי כה"ג שזמן הכתיבה נתאחר מיו' הלואה וכתבו בשטר זמן הכתיבה ביום שנכתב אבל לפי' הרמב"ם דמוקדמין הוי שט"ח שלוה פרעו ואח"ז חזר ולוה בו וזמן כתיבה מוקדם להלוואה שני' א"כ מאוחר כה"ג אע"פ שזמן הכתוב בו מאוחר אפי' להלוואה שני' אפ"ה כשר אמאי הא נמחל שעבודו א"ו כדפי' עיקר [ע"כ מאבני שהם]:

מלך שעמד בכ"ט באדר כשהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה. נ"ל מדנקט בכ"ט באדר ולא נקט בער"ח ניסן אלמא מילתא פסיקתא דמכ"ט באדר עד אחד בניסן ליכא אלא יום אחד אלמא ס"ל להאי תנא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וליכא מכ"ט באדר עד אחד בניסן אלא יום אחד דאי זימנן חסר וזימנן מלא ה"ל למימר מלך שעמד בער"ח ניסן וכו' דיום א' בשנה חשיב שנה כדמסיק ופלוגתא דתנאי היא בפ' ט' דבכורות (דף נ"ז):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף