חתם סופר/גיטין/מג/ב

חתם סופר גיטין מג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה נפשך אי קידושי דראובן אהני. פירש"י דמספקא לי' אי קידושין תופסין או לא ולא בעי לפרש אי גמרי או פקעי דא"כ ה"ל להקדים פלוגתא דגמרי או פקעי וכ"כ בס' בני אהובה. וצ"ל דס"ל לרש"י דר"ח פשיטא ליה ח"ע וחב"ח אין קידושיו קדושין ובח"ש וחב"ח מספקא ליה אי קרא במאורסת או במיחדת ומשו"ה כדרש ר"ה אינו מקודשת א"ל התם שייר בקנינו משו"ה אינה מקודשת לגמרי אבל הכא ספיקא הוה וחוששין לקדושין כצ"ל והנה לכאורה מדאמר ר"ח אי קדושי דראובן קידושין פי' אי תפסי בה קידושין שוב קדושי שמעון לא הוה קדושין דוחק לומר דפשיטא לי' דגמרי. ומשו"ה אין קדושי שמעון קדושין דעדיין לא שמענו בפלוגתא דגמרי ופקעי מידי. אלא משמע לכאורה דס"ל לא גמרי ולא פקעי אלא אי קדושי ראובן קידושין לחצי אע"ג דהוה חצי אשה מ"מ גז"ה הוא כמ"ש ר"ן פ"ק דקידושין מ"מ קידושין שמעון שקידש אח"כ חצי' השניה שנשתחררה לא הוה קידושין משום דלא גלי ביה קרא כי היכי דפשיטא בח"ע וחב"ח לא שייך קידושין משום חצי איש ה"נ בחצי אשה רק בח"ש וחב"ח דגלי הכא אבל אידך צד חירות לא כנלע"ד שיטת רש"י. אך מהרי"ט פ"ק דקידושין הקשה מ"ט לא נילף מח"ש וחב"ח דגם ח"ע וחב"ח יכול לקדש ותי' יש"ש בשמעתין אין ללמוד הקונה מדבר הנקנה דהאשה שנקנית הרי נקנית בקל יותר מהאיש שהוא קונה. ובאבני מילואים הוסיף נופך כמ"ש ר"ן בנדרים למ"ד ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ע"ש. וא"כ באשה גופה שפיר קשה נילפי מהדדי עיין וק"ל:

פקעי קידושי ראשון. פירש"י דהוה כקטן שנולד. צ"ל צד חירות נמי הוה כקטן שנולד דמעיקרא לא נתקדש אלא לחיוב אשם. ועתה ראוי להתקדש לחייב עליה מיתה. וצ"ל מ"ד גמרי דה"ל כמקדש מעיקרא מעכשיו לכשתחזר וכ"כ בני אהובה והכא לא הוה דבר שלא בא לעולם כיון שכבר היא משוחררת חצי' עומדת להשתחרר אפי' בשפחה שאין כופין. ומורי בהפלאה כתב דה"ל כמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל דמגו דחייל אצד חירות חייל נמי אצד עבדות לכשישתחרר. ועיין בקידושין ס"ב ע"ב התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ונראה היינו טעמא דמ"ד פקעי כפירש"י דהוה כקטן שנולד ואפי' צד חירות נשתנה כמ"ש לעיל. וצ"ל בדעת הרמב"ם פ"ד מאישות הל' י"ו דהגירסא האמיתיות בהרמב"ם בא אחר וקידשה ואח"כ נשתחררה וס"ל חשוב"ח תפסי קידושין ואמנם לא נגמרו עד שתשתחרר וכדלעיל דהוה כאומר התקדשי מעכשיו ולכשתשתחרר ודלא תימא כשתשתחרר פנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד לזה אומר שהקידושין גדלה עמה ולצחות בעלמא קאמר כמו קטנה שנתגדלה הה"נ הכא גדולה שנתקטנה כקטן שנולד ולא פקעו וא"נ פשוט אם בא אחר וקידשה אחר שיחרור אין חוששין לקדושין כלל אך אם קידשה אחד קודם שיחרור קודם שהגיע הזמן שקבע המקדש הראשון שאמר מעכשיו ולכשתשתחרר ה"ל ממש כמקדש אשה מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים דה"ל ספק קידושין עיין מס' קדושין ס' ע"א ובתוס' שם וק"ל:

המוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא בן חורין. לפמ"ש תוס' במוכר לנכרי לא יצא בן חורין עד אחר שברח או שנפדה. ואמנם במוכר לח"ל יצא בן חורין מיד כמ"ש תוס' לקמן מ"ב ע"ב ד"ה לחוצה לארץ וא"כ קשה קצת דנקט בבבא אחת יצא בן חורין ואינן שוין אך בעירוכין כ"ב ע"ב הגירסא המוכר עבדו בח"ל וא"כ מיירי שיצא לח"ל על מנת לחזור ושם מוכרו וכמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה לחוצה ארץ וא"כ א"ש:

לכשתברח ממני אין לי עסק בך. משמע להדיא שאין אונו חל עד שיברח וא"כ מסתמא שחרור דת"ק נמי בהכי מיירי שמשחררו לכשיברח דאין לומר שמשחררו מיד אלא הגוי משעבדו שלא כדין א"כ אינו דומה לאונו דרשב"ג דהתם בדין משעבד הגוי עמו עד שיברח אע"כ לת"ק נמי משעבדו כדין א"כ קשה קושי' תוס' ומשו"ה ציינו על דברי רשב"ג דמדרשב"ג נשמע לת"ק. ותירצו דעכ"פ לא הפקיעו ממנו קנס וולדות. הנה הך ולדות צע"ג וכבר כתב כן פנ"י דמשמכר העבד והגוי מוסר לו שפחה כנענית שלו פשיטא שהולדות לגוי בעל השפחה. ואני מוסיף דאפי' במכר שפחתו לנכרי ומסרה לעבדו ג"כ הולדות של גוי רק לקנס שאם יגח שור של ישראל את האם או את הולדות צריך לשלם קנס לרבו הראשון ולפ"ז דליכא שום ממון לרבו הישראל אלא קנסא או דעבד ושפחה או דולדות א"כ תינח בזמן דאיכא מומחין אבל בזמן דליכא מומחין וסמוכין אפי' בא"י תו ליכא שום קנין ממון להאדון רק איסורא. וממילא לק"מ קושי' מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שי"ף ופני יהושע מדסקרתא דרבינא לעיל דהתם בימי רבינא שהיה בחתימת הש"ס כבר בטלו סמוכין בעו"ה ואע"ג מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' מ"מ הא בודאי לא הוה ממון להורישו לבניו ולק"מ:

לכשתברח ממני לא יהיה לי עסק בך. עיין תוס' ב"ב מ"ג ע"א. ור"ת בס' הישר כתב שהוא לשון סילוק ובעבד ממילא זכו בי' שמים. והקשו עליו בשיטה מקובצת שם מלקמן פ"ה ע"ב פשיט גט אשה משחרור ומנ"ל דילמא שאני עבד דזכה בי' שמים. אך הר"ן נזהר מזה וכתב גדולים זכו בעצמם וקטנים זכו בה משמים ס"ל בגדולים שיש להם דעת לא זכה בהם שמים רק בקטנים כגר קטן שמקבלין אותו ע"ד ב"ד אבל זה אי לאו שזוכה בעצמו משמים לא זכו בי' וא"כ שפיר פשיט גט אשה משחרור של גדול עיין וק"ל:

ת"ר לוה עליו מן הנכרי. דע תקנת רבנן הראשונים היו במוכר עבדו לנכרי. וברייתא זו דלוה עליו וכן כל שקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לברר מהו בכלל לשון מכירה דאפי' שייך בי' קנסא שמסרו לגוי ומעבירו מן המצות כגון מכרו לשלשים יום מ"מ אפשר שאינו בכלל גזירת מכירה לנכרי כיון שלא מכרו לחלוטין וכן כשמכרו רק לפירות אעפ"י שגופו בבית נכרי ומשעבד בו בשבתות ויו"ט מ"מ אין שם מכירה עליו. אך כשמתנה עמו אם לא אפרע לך ליום פלוני יוחלט הגוף לך ועד אז יהיה מעשי ידיו שלך אפשר כיון שסופו יהיה מכירה וגם בתחלתו הרי משעבד בו בשבתות ויו"ט אפשר הרי הוא בכלל גזירת מכירה לנכרי ומשו"ה לא ה"מ לחלק בין עבד דאיכא קנסא ובין שדה דלא שייך קנסא וכמו שהקשה מהרש"א דאע"ג דשייך קנסא שמפקיע ממצות מ"מ אי לאו שם מכירה עליו לא הוה בכלל גזירה ועכצ"ל דהוה שם מכירה א"כ מ"ט פטור ממעשר וק"ל:

כיון שעשה לו נכרי נמוסו. לשון כיון משמע מיד שעשה לו נמוסו מיד יצא לחירות וכדבעי לאוקמי בהגיע הזמן הו"מ למיפרך א"כ מאי כיון דקאמר מיד שהגיע הזמן פשיטא אלא שזהו בכלל קושית ש"ס דמטא זימני' צריכא למימר. אמנם בלישנא בתרא דמוקי לי' בשהגיע זמן ולא משכנו א"ש דאמר כיון שעשה לו נמוסו פי' כיון שהגיע זמנו אעפ"י שעדיין לא גבאו בחובו להחליטו ושייך לשון כיון. וללישנא קמא הוה צריך לאוקמי בלא מטא זמני' דאל"כ מאי כיון דקאמר ומיושב קושי' תוס':

נמוסו. נראה היינו נימוס הגוי בדיניהם דהרי קיי"ל פא"נ דכי האי גוני הוה אסמכתא ואפי' אפותיקי לא הוה למגבי' אלא או דמדינא אין דנין דין אסמכתא של גוי או אפי' יש דין אסמכתא מ"מ הרי הגוי לא ישמע ולא יהיה ציית לדינינו ובדיניהם מכיון שהגיע הזמן הגיעו והיינו נימוסו של גוי. ונ"ל אפי' לאביי דס"ל למפרע הוא גובה היינו מה שגובה בדינו עפ"י גביית ב"ד או אפותיקי וכדומה אבל הכא שלקח עבד זה או שדה זו שהוא אסמכתא ומ"מ לוקחו די' לצרה בשעתה אבל לא למפרע גובה. ופנ"י הניח בצ"ע ולפע"ד פשוט כמ"ש ובזה מיושב קושי' תוס' פסחים ל"א ע"ב ד"ה ואם אמר וכו'. והתוס' אולי ס"ל אין דין אסמכתא במשכון משו"ה נדחקו שם:

הא לגופא הא לפירא. הקשו תוס' לפירש"י מאין לישראל הפירות קודם שהגיע זמנו. ולפע"ד י"ל שהגיע זמנו כשעמדה בקמותיה וגבאה ישראל עם פירותי' וקצרה. ומ"מ כיון שגדלה תבואה קודם הגעת זמן פטורה ממעשר ועמ"ש תוס' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה הנכרי והכותי וכו' ע"ש:

הא לפירא. נמצא לדינא אין חילוק דגם בעבד אם לא הוחלט אלא למעשי ידיו לא קנסו וכ"כ רמב"ם להדי' פ"ח מעבדים ואמנם בפ"א מהל' תרומות לא הזכיר כלום ממשכון שדהו וסמוך עצמו אמ"ש בהל' עבדים דהשתא בעבד דשייך למיקנסי' אפ"ה אם לא הוחלט גופו אלא רק לפירות לא קנסו שאינה בכלל גזירת מכירה מכ"ש בשדה. ונראה דברייתא דס"ל יש קנין לגוי להפקיע ומיירי בא"י ולענין פטור ממעשר דאורייתא. א"כ קמ"ל רבותא אפי' במעשר דאורייתא פטור אי לא הוחלט אלא לפירא. ובעבד קנס דרבנן אפ"ה קנסו בלגופא. אבל לרמב"ם דס"ל אין לגוי קנין להפקיע ממעשר ולא משכחת הך דמשכון לו שדהו אלא בסורא דמעשר דרבנן א"כ שפיר סמיך עצמו אמ"ש בהל' עבדים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף