הפלאה/כתובות/מ/ב

הפלאה כתובות מ ב

גמ' אלא א"ר זירא אלו באו וכו'. הנה בשנויא דלעיל יאמרו בת מלכים וכו'. ופירש"י לענין בושת באמת שייך האי שנויא גם לענין פגם דאינו דומה בת מלכים לבת הדיוטות כמ"ש התוס' ד"ה כמה אדם וכו' אבל בשנויא דבא עליה אחד שלא כדרכה והשני כדרכה היה נראה דאדרבא השני פגמה ביותר כפי פירש"י לקמן ד"ה קורת רוח להטעימו טעם בתולה. ואפשר דבאמת להכי קאמר אחד שלא כדרכה וכו' ולא קאמר שניהם שלא כדרכה כמ"ש התוס' משום דבזה מתרצא נמי גבי פגם דלענין פגם השני פגמה ביותר. וק"ל:

תוס' ד"ה דאי בעי מסר וכו'. תימא דהכא וכו'. ובקידושין דף ג' ע"ב תירצו דהא דמקשה שם ואימא ה"מ קטנה היינו דבנערה יהיו שני ידים דזוכות כאחד דהיא בעצמה תוכל לקדש וגם אביה וכן נלענ"ד מוכרח דהא מפורש בקרא ואם מאן ימאן אביה לתתה לו. ודוחק לומר דקרא מיירי בקטנה דאכתי קשה לר' מאיר למה לי קרא דאין כסף דהא ס"ל קטנה אין לה קנס. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב ד"ה אין לי וכו' ויש לומר דאף דאינו יכול לקדשה מ"מ מועיל מיאון דידיה שיתן קנס. א"כ שפיר יש לומר שאין אביה יכול לקדשה אלא דמועיל מיאון דידיה שיתן קנס. אך לפמ"ש שם דלאביי דס"ל אין חוטא נשכר. א"כ ע"כ הא דכתבה תורה מיאון דידה היינו ע"כ דכשמקדשה אפילו בעל כרחה מועיל מיאון דידה שיתן קנס. א"כ ממילא מוכח עכ"פ דאביה יכול לקדשה וע"כ דס"ד דשניהם יכולים לקדש. מיהו אכתי צ"ע דאמאי פשיטא ליה להש"ס דבושת ופגם הוא דידיה יותר מדידה כיון דשניהם יכולין לקדש. ונראה דיש לומר דעדיפותא דידיה הוא שיכול לקדשה למנוול ולמוכה שחין ולמוסרה לחופה כדפירש"י לקמן דף מ"ז דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה מקרא דאת בתי נתתי כל נתינות במשמע משא"כ היא אף למאי דס"ד שיכולה לקדש עצמה מ"מ אינה יכולה למסור עצמה לחופה דאינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה לעולם דנשואין מוציאין מרשות אב כדקאמר לקמן דף מ"ז הא דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה הא מבטלה ממעשה ידיה וכ"ש להפקיע עצמה לגמרי. אך למאי שפירש"י לקמן שם דיכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין בביאת קידושין א"כ אפילו נימא דאביה נמי יכול לקדשה מ"מ מאי עדיפותו מדידה שהרי היא יכולה ג"כ להתקדש עצמה בביאה. מיהו אי נימא דביאה נשואין עושה א"ש דהיא אינה יכולה להתקדש בביאה דאינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב. ועיין מ"ש לקמן דף מ"ז ובקידושין. ודוק:

שם בגמרא אמר ריש לקיש אמר קרא נערה וכו'. לכאורה היה נראה הא דרב חסדא יהיב טעמא לר"מ ולא לרבנן וריש לקיש מפרש טעמא דרבנן. משום דיש לומר בפשטות דרבנן לא ניחא להו למידרש במהוה עצמה דהא קרא ביש לה אב מיירי כדכתיב ונתן לאביה והכל מודים דאין נערה יכולה להתקדש עצמה כדאיתא בקידושין דף מ"ד אלא דריש לקיש לשיטתיה דס"ל בקידושין שם כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין וסבירא להו לרבנן דנערה יכולה להתקדש עצמה שפיר יש לומר במהוה עצמה לכך הוצרך לומר דנערה אפילו קטנה במשמע. אלא דאכתי צריך להבין לר"ח טעמא דר"מ דדריש במהוה עצמה ונראה לפרש ע"פ הסוגיא דקידושין דף מ"ו שהבאתי לעיל דמפרש לקרא דמפותה בפיתה לשם קידושין וצריך להבין הטעם בזה. (ועמ"ש לעיל בזה). ובפשטות נראה דהיינו משום דכתב הרמב"ם ז"ל דכל פנוי הבא על הפנויה הוא לוקה משום לא תהיה קדישה וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם ע"כ קנס דמפותה היינו בפיתה לשם אישות א"כ יש לומר דהא דבאמת ס"ל לרבנן לחלק בין קידושין לגירושין דמודים רבנן דנערה מקבלת את גיטה וכדצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה כדאיתא בקידושין שם היינו מהאי קרא דמפותה דמיירי ע"כ בפיתה לשם אישות ואפ"ה כתיב אם מאן ימאן וגו' דאין הקידושין כלום. א"כ יש לומר דלר"מ דס"ל לוקה ומשלם באמת ס"ל דיכולה להתקדש עצמה מויצאה והיתה ורבנן לשיטתייהו אזלי דע"כ בפיתה לשם קידושין:

ומיהו לפ"ז לכאורה קשה דה"ל לר"ל נמי לפרש דטעמא דרבנן דאפילו קטנה יש לה קנס משום דקשיא להו במפותה דע"כ בפיתה לשם קידושין דאל"ה חייב מלקות דלר"ל עדיפא טפי דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. א"כ למה באמת אינה מקודשת כדס"ל לר"ל דנפקא מויצאה והיתה דנערה יכולה לקדש עצמה ע"כ צ"ל דקרא מיירי בקטנה דאינה יכולה לקדש עצמה א"כ מוכח דאפילו קטנה יש לה קנס. ונראה דזה אינו דאי אפשר לאוקמי במפותה בקטנה דהא קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא וא"כ אפילו כונסה יתחייב קנס כדין אונס. ואף דיש לחלק כיון דעכ"פ לא אנסה ולא עבר על דעתה יש לה בזה דין מפותה כמו שיבואר בסמוך בס"ד. מ"מ מנ"ל לרבנן לחלק נימא דדין אונס שכונסה ונותן קנס מיד היינו דוקא בנערה דגבי אונס כתיב נערה אבל בקטנה אפילו אונס גמור שבא עליה בע"כ אפ"ה אין לה דין אונס כן דהתורה מיעטה נערה. לכך צ"ל דס"ל לרבנן נערה אפילו קטנה במשמע. וכן היה נלענ"ד ליישב הסוגיא לר"ח ולר"ל. אלא דאכתי דוחק הוא לפרש דברי ר"ח כן דצ"ל דס"ל לר"ח כר"ל בהא דחייבי מלקיות שוגגין פטורין דאל"ה לא קשה מידי מלאו דקדישה. וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות נערה דפיתוי דרך מקרה אינו בכלל לאו דלא תהיה קדישה. ונלענ"ד דיש לומר באופן אחר והוא דנחלקו רב יוסף ואביי שם בקרא דמהר ימהרנה דדריש בברייתא שצריך קידושין דרב יוסף משמע ליה דקרא בפיתה שלא לשם אישות ואביי מפרש שצריכה קידושין אחרים לדעת אביה. והנה לכאורה פשטא דקרא משמע כאביי דלרב יוסף פשיטא שצריך לקדש אותה והוי ליה לכתוב יקח אותה לאשה. וע"כ צ"ל לר"י דהא גופא קמ"ל קרא דלא נימא דמסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא קידשה כדעת הפוסקים דס"ל כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו. ובש"ע סימן ל"ז. ואביי לית ליה הך סברא כמ"ש הרמב"ם דדוקא במחזיר גרושתו ס"ל לב"ה בגיטין דף פ"א דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הואיל ולבו גס בה הא לאו הכי לא חיישינן לזה וכ"ש כששניהם מודים דלא קידשה כמ"ש לעיל דף כ"ז ע"ב. א"כ יש לומר דר"ח ס"ל כאביי א"כ מוכח מקרא דמהר ימהרנה דאינה יכולה לקדש עצמה אפילו נערה ולא מקשינן בזה מויצאה והיתה והיינו טעמא דרבנן דאי אפשר לומר במהוה עצמה ור' מאיר פליג אהך ברייתא וס"ל כאידך תנא בספרי מהר ימהרנה וגו' שהוא עושה לה מהר ואין מהר אלא כתובה ולא דריש מהר לשון קידושין וכן שמעינן ליה לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ולשיטתיה אזיל וס"ל באמת דנערה יכולה לקדש עצמה מקרא ויצאה והיתה כדצווח ריש לקיש ושפיר דריש במהוה עצמה. וריש לקיש לשיטתיה דס"ל אפילו לרבנן יכולה לקדש עצמה ס"ל כר"י. ולהכי צ"ל הכא דנערה אפילו קטנה במשמע. ודוק:

שם נערה אפילו קטנה במשמע. לכאורה קשה כיון דקי"ל פיתוי קטנה אונס הוא א"כ מאי איריא דוקא אנוסה ממש כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ותפשה אפילו קטנה מפותה נמי אונס הוא. ונלענ"ד דבאמת יש לומר דמכאן הוציא הרמב"ם דפסק בפרק ב' מהלכות סוטה דפתוי קטנה לאו אונס הוא וכתב הרב המגיד בפרק ג' מהלכות אסורי ביאה שלא מצא לו ראיה והוא סותר סוגיא דסוף פרק ד' אחין דקאמר שם הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא. ולפמ"ש יש לומר דשפיר הוציא הרמב"ם מהכא דקי"ל כרבנן דר"מ אבל לר"מ דס"ל דקרא לא מיירי בקטנה שפיר יש לומר דפתוי קטנה אונס הוא א"כ בסוגיא דפרק ד' אחין דמיירי שם אליבא דר"י ורב יהודה מוקי מתניתין דהתם כר"מ שפיר קאמר שם דפתוי קטנה אונס הוא ועמ"ש לקמן עוד בזה. ודוק:

ולפי זה יש ליישב נמי הא דקאמר ביבמות דף ס"א אליבא דר' אליעזר דס"ל פיתוי קטנה אונס היינו נמי דס"ל כר"מ וכן משמע לעיל דף מ' דקאמר ר' אליעזר האונס חייב ומפתה פטור ולא חילק בין נערה לקטנה דאין מחילתה כלום משום דס"ל נמי דקטנה אין לה קנס כר"ע רבו כמ"ש לעיל דף ל"ח במתניתין דס"ל כר"מ. וק"ל:

והנה נלענ"ד דלר' מאיר דס"ל במהוה עצמה וכו'. כי היכי דס"ל דקטנה אין לה קנס כ"ש דס"ל דחרשת ושוטה אין לה קנס שהרי אין להם קידושין ולא תקשה מברייתא דלעיל דף ל"ו דקתני חרשת ושוטה יש להם קנס דהא הך ברייתא מוקמינן שם כרבנן דר' מאיר דקטנה יש לה קנס וה"ה חרשת ושוטה וכבר הכרחנו כן לעיל בריש פרקין. מיהו עדיין צריך עיון לרבנן נהי דלא דרשי במהוה עצמה מ"מ יש לומר דוקא קטנה דקרינן בה ולו תהיה לאשה אפילו אין לה אב אפ"ה ראויה לכך דיכול ליקח אותה משתגדל אבל בחרשת ושוטה יתומה דאין לה קידושין כלל אם כן נימא כיון דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה אין לה קנס כדפריך בריש פרקין גבי חייבי כריתות ונהי דרבי רחמנא חייבי כריתות דמ"מ בת קידושין היא לאחרים מה שאין כן ביתומה חרשת ושוטה דלאו בת הויה היא כלל. ובזה היה נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה פרק א' דכתב דחרשת ושוטה אין לה קנס והשיג עליו הראב"ד מברייתא הנ"ל. ולפמ"ש יש לומר משום דהרמב"ם כתב שם בתחלת אותו דין אחת שיש לה אב ואחת שאין לה אב על זה מסיק שם דממאנת וחרשת ושוטה אין לה קנס והיינו דוקא באין לה אב כנ"ל וברייתא ביש לה אב ודוק:

שם אתון אהא מתניתו לה וכו'. משמע דס"ל דהכא אין צריך ריבויא דנערה אפילו קטנה במשמע וכן משמע דצריך לפרש כן לתירוץ קמא של התוס' ד"ה הא לאו הכי וכו' דהתם משום דמסקינן בסמוך וכו' והיינו משום דס"ל דלקנס אין צריך קרא לרבות קטנה דאל"ה מהיכי תיתי כרבי התם קטנה כיון דהתם בבת עונשין מיירי אלא ודאי משום דמייתר קרא דנערה דכתיב גבי מוציא שם רע להתם. וקשה מאי פשיטותא הוא בקנס נהי דלא דרשי רבנן במהוה עצמה מ"מ כיון דכתיב נערה משמע דקטנה לא אי לאו רבויא. ואפשר לומר דס"ל לרב שימי בר אשי דאין צריך קרא לזה אי משום לפי מ"ש לעיל בר"פ ובדף מ' דהא דאיצטריך ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו למעט דלא נימא דאתיא עשה ודחי לא תעשה כמו שכתבו התוס' שם אע"ג דבדידה ליכא עשה מ"מ איצטריך משום קטנה דאינה מוזהרת א"כ יש לומר דלרבנן דאפילו קטנה במשמע א"נ דס"ל כמו שכתבתי לעיל לר"ל כיון דס"ל דנערה יכולה לקדש עצמה א"כ במפותה דכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' קשה במאי איירי קרא דאי אפשר לומר בפיתה שלא לשם קידושין דאם כן הוי ליה חיוב מלקות דלא תהיה קדישה לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. וליכא למימר נמי בנערה ובפיתה לשם קידושין דהא ס"ל לר"ל דנערה יכולה לקדש עצמה ומה מועיל מיאון דאב ע"כ צריך לומר בקטנה הרי מוכח דקטנה יש לה קנס. אי נמי כמ"ש לעיל דס"ל דבפיתה שלא לשם אישות הא מחלה ולא שייך מיאון דידה בבוגרת ויתומה ע"כ צ"ל בקטנה דאין מחילתה כלום. ומזה נפקא ליה לרב שימי דלקטנה אין צריך קרא והיינו דקאמר אתון אהא כו' אבל אנן ס"ל דלהא אין צריך רבויא וק"ל:

תוספות ד"ה הא לאו הכי וכו'. תימא לר"י וכו' לולי דבריהם היה נלע"ד דהתם שאני דאיכא קרא יתירא כדקאמר התם לר' מאיר דממעט סקילה מנער אפ"ה חייב חנק מקרא דלבדו א"כ כ"ש דלרבנן דליכא מיעוטא אלא מחמת פשטיה דקרא דאיכא לרבויא מקרא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דחייב אפילו סקילה דמהיכי תיתי נמעט מסקילה כיון דליכא מיעוטא תדע דהא עיקר קרא דסקילה במפותה הכתוב מדבר ובתר הכי כתיב ואם בשדה וגו' ומת האיש וגו' סתם ואפ"ה אמרינן מסתמא סקילה אם כן הכי נמי הא דדרשינן מלבדו דכתיב באונס נמי מסתמא סקילה הוא וכ"ש לפירוש ר"ת שם דשניהם שוין היינו אם היתה גדולה אתי שפיר לכ"ע דהא גופא קמשמע לן קרא דאפילו בקטנה הוא בסקילה כמו אם היתה גדולה. וכבר כתבתי בסמוך דתירוצא קמא הוא דחוק דנהי דנשמע ממוציא שם רע דנער לאו מיעוטא הוא מ"מ במקום דפשטיה דקרא בנערה לאו רבויא הוא לקטנה וצריך לומר כמ"ש בסמוך. גם מ"ש בתירוץ שני אי נמי דוקא מוציא שם רע נראה כוונתם דפיתוי קטנה הוא בכלל אונס דמפורש בקרא שם שחייב מיתה וזה אינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דפיתוי קטנה לאו אונס הוא. ועיין לעיל דלרבנן דרבי מאיר הוא מוכרח לומר כן והתם לרבנן דרבי מאיר קיימינן ולפמ"ש לעיל דהתם נפקא מרבויא דקרא דלבדו נראה דאדרבא מזה הוכחת הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא דהא קי"ל התם כרבנן דרבי דכולן בסקילה א"כ ע"כ צריך לומר דקרא דלבדו לרבות קטנה אתי וכיון דקי"ל דנער אפילו קטנה במשמע על כרחך צריך לומר דהוי אמינא משום דקרא בבת עונשין מיירי כקושיות התוספות וקושית רב אדא הכא ואי סלקא דעתך דפיתוי קטנה אונס הוא א"כ ממילא קטנה הוא בכלל אונס וכסברת התוס' בתירוץ שני. מיהו יש לפרש דברי התוספות כפשטן דאפילו אי אינו בכלל אונס מ"מ כיון דליכא טעמא לחלק כמו במוציא שם רע לא ממעטינן מפשטיה דקרא ודוק:

בא"ד אבל אין לומר וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דאפילו אי הוי אמרינן כן דדוקא משום שבא להורגה דאכתי לא מתרצא דאפילו הכי איצטריך נערה למעט קטנה ומשכחת כגון שהעדים שהביא הבעל שזינתה הם העידו שהיתה גדולה בשעה שזינתה ושפיר בא להורגה אבל אחר שהוזמו בטל גם עדות הגדלות ועדיין היא בחזקת קטנה קמ"ל דאפילו הכי פטור משום דבעינן לאבי הנערה ובאמת קטנה היא. ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף