אילת השחר/בבא קמא/ד/א
עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק. בשם הגר"נ טרופ כתוב דבלי הסברא דשמא יקניטנו הי' חייב האדון על נזקי עבדו לא כמו בשורו שהזיק אלא דחיובו דעבד הי' מוטל על האדון, וצ"ע היכן נמצא דין כזה בתורה דבלי הסברא שיקניטנו הי' חייב בשביל זה, ועי' בחזו"א סי' ג' דביאר דבאמת בלי פסוק שיתחייב לא הייתי יודע לחייב האדון על נזקי עבדו דהא אפילו חי' ועוף בלי ריבוי מיוחד לא הייתי מחייבם כדאמרינן ברפ"ב, ואדם הא אמרינן בסו"פ הפרה דלא נכלל בקרא דשור אלא דהגמ' בא ליתן טעם על התורה דהיה סברא לחייבו גם אם עבדו עשה מזיק כגון אם עשה בור כיון דע"י ששייך לו אין לו ממון, ולדבריו צ"ע מה ראי' מייתי מעבד ואמה דכוונתו להזיק סיבה לפטור, דמי בריר שזה טעם התורה וכמו שאינו יכול לומר טעם מה שפטר אדם שנפל לבור וכן בכל הפטורים. וכן צ"ע דלמה הי' לנו לומר חיובים מעצמנו בסברא מחמת דאין לו כסף מחמתו ושזה טעם לחייב אדונו בשביל מעשיו.
והנה חזינן לרב דאבנו חייב מטעם שורו, וגם ע"ז יקשה דהא אבן ודאי לא נכלל בשור, וע"כ דמה דאמרינן בסו"פ הפרה דצריך ללמוד שור שור משבת היינו דבלי זה הייתי זקוק ללמוד בבנין אב, ולגבי עונשין הא אין עונשין מן הדין, ולגבי שאר דברים ג"כ אם הי' פירכא לא הייתי לומד, וכמבואר לקמן בר"פ מרובה דיש לפרוך מה לשור שכן קרב לגבי מזבח, וקדוש בבכורה וכדו', ולכן באמת הקשו בתוס' כאן ד"ה משורו איך נוכל ללמוד אבנו דמה לשור שכן בע"ח וכוונתו להזיק, אבל בלי פירכא ודאי הי' אפשר ללמוד הכל, ולפי"ז מה דאמרינן לקמן דף נ"ד ע"ב דגם אדם הי' אפשר ללמוד משבת ויהי' נכלל בכל היכא דכתיב שור וחמור אלא דדרשינן למען ינוח וכו' להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר, היינו דבלי היקש לא יכולנו ללמוד דאדם יהיה אסור לחרוש משום דיש איזה פירכא ולא נוכל ללמוד אדם משור וחמור, ולכן למסקנא דדרשינן להנחה הקשתיו א"א ללמוד יותר, אבל אין מזה ראי' דאין ללמוד שאדונו יתחייב עליו כמו על שורו בלי פירכא וע"ז אמרינן משום שמא יקניטנו, וזה סגי באמת שיהיה פירכא ולא נילף אותו במה מצינו משורו [ולס"ד עיקר הטעם הי' מה שא"א ללמוד משורו מחמת דעבדו כוונתו להזיק, ומזה הוכיח דכוונתו להזיק זה סברא לפטור ולזה הקשו בתוס' דנילף בק"ו משן].
עבד ואמה. בחזו"א סי' ג' סק"א חידש דאם א' מסר שורו לשמור ע"י עבד דפגיעתו רעה לא נפטר בעל השור מנזקיו דאינו יכול לפטור עצמו מחמת דמסר לשומר כיון שמסר לשומר כזה שאין לו לשלם דפגיעתו רעה. וצ"ע דמבואר בתוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב דשומר שכר שמסר לשומר חנם אע"ג דהשומר חנם אינו חייב בגניבה ואבידה מ"מ לא מקרי בזה פשיעה לגבי השומר שכר במה שמסרו לשומר חנם שלא יהיה חייב בגניבה ואבידה, דסתם בן דעת שומר על הכל אף דאינו מחוייב לשלם עבור זה, ונסתפקו שם דאפשר דאפי' לשומר שלא קיבל כלל חיובים לשלם, וא"כ כ"ש עבד דמחוייב לשלם אלא שאין לו ממון למה לא יפטר מצד שנתנו לבר דעת, ואע"ג דלקמן דף ט' ע"ב צידדנו דלא יורד חיוב מהבעלים אם השומר לא קיבל שמירה עם חיובי תשלומין, מ"מ בקיבל חיובי תשלומין סגי, ובמסר שורו לשמור לעני, בודאי פטור בעל השור, וא"כ אפי' עבד שיותר רחוק שיהיה לו לשלם מ"מ אמאי נימא דלא יפטר בעל השור מחיובו ע"י שמסר לשומר כזה.
שמא יקניטנו רבו. ברמב"ם פ"א מה' גניבה ה"ט כתב העבד שגנב פטור מן הכפל וגם בעלים פטורים כיון שהוא בר דעת ושמא יקניטנו כו', והוכיח מזה בחי' רבינו חיים הלוי בה' גזילה ואבידה דחיובו הוא מדין מזיק ולכן הי' שייך לחייב האדון, ומשמע דהי' שייך לחייב האדון בכפל, ולכאורה נהי דיש הפסד ונזק לבעל הממון הא הנזק אינו אלא הקרן והשאר הוא מחמת חיובא דקנסא על הגנב, אבל היכן מצינו קנס על מעשה ממונו, ובשלמא פלגא נזקא דהוי קנסא, הא זהו גופא הקנס מה שלא שמר שורו וכן בשלשים של עבד, אבל כאן דהתחלת חיוב הקנס הוא להגנב מנא לן לקנוס את האדון, חזינן מזה חידוש גדול דגם חיוב קנס הוא בעד היזק אלא דנתנה לו תורה דין קנס, וכיון דהאדון ס"ד דצריך לשלם בעד נזקי עבדו אז גם על נזק דגניבה הי' האדון צריך לשלם אפילו חיוב דכפל דדינו קנס.
ויש להסתפק אם זה רק היכא דבאמת העבד בר חיובא דכפל, דהא כשישתחרר חייב לשלם הכל ועל מעשה היזק של בר חיובא דכפל שייך לחייב האדון בלי הסברא דשמא יקניטנו, אבל אילו היה איזה גזה"כ שהעבד פטור מכפל גם אחרי שישתחרר אם בכ"ז הי' שייך לומר שמעשה גניבה מחייבת כפל והי' שייך לחייב האדון בכפל לולא דהאדון פטור בכלל על מעשה עבדו, ואע"ג דהעבד גופא לא הי' בדין החיוב, מ"מ כיון דאין פטור בהגניבה אלא בהעבד, חייב האדון על מעשה הגניבה, או דוקא מחמת דבעבד יש גניבה דחיובא דהא אם ישתחרר חייב לשלם לכן ס"ד דהאדון חייב בעד המעשה גניבה דחיובא.
לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי. והיינו דמרגל לא ילפינן שן דאין הזיקה מצוי כ"כ כמו ברגל, והטעם משום דלהזיק דרך הילוכה יותר שכיח משתלך לאכול אף שזה גם מצוי מאד אך פחות מצוי מסתם הילוך, וצ"ע להמבואר בתוס' לקמן דף ט"ז בד"ה והנחש דנחש הוי רגל אע"ג דודאי לא רגיל נשיכת נחש יותר מאכילת פירות בבהמה דשתיהם אינו דרך הילוך אלא ע"י עשייה בכונה דהנחש נושך בכונה, וא"כ למה שן לא יוכל להכלל ברגל בלי קרא מיוחד כמו דנחש הוי רגל, ולא משמע דנחש נלמוד רק משניהם היינו משן ורגל, ומה שכ' שם דהוי רגל פי' משום דבשן עצמו א"א ללמוד משום דשן יש הנאה להזיקה ונשיכת נחש אין הנאה להזיקו, אבל באמת נלמד משן ורגל יחד, דלא משמע כן.
תוד"ה לאו אע"ג. ויאמרו לא נתכוונו לכך. יש לעי' אם הכונה דבזה יאמינו להם, או דבאמת סתם היזק תלינן דנעשה בכונה ואינם נאמנים שלא התכוונו אלא דיעשו באופן שנטעה ויהי' נראה בעינינו שלא נתכוונו. ועי' בחזו"א סוף סי' ז' דמסיק דכל היזק בחזקת שפשע, ויש לעיין אם ג"כ אמרינן לגבי אדם דבחזקת שעשה בכונה, ואמרו לי לעיין בקובץ ביאורים להג"ר אלחנן וסרמן.
תוד"ה כראי אדם. הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים לי' בדרבה מיני'. הנה לקמן דף נ"ז ע"ב בתוס' ד"ה לא אם אמרת ביארו דהא דפרכינן מה לשומר חנם שכן משלם כפל בטט"ג, ואיכא תנא דס"ל דלא פרכינן משום דקרנא בלי שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ומחלוקתם הוא דודאי קרן עדיף אלא דחד תנא ס"ל דמ"מ איכא פירכא כיון שיש דבר א' שיש בשו"ח ואין בשומר שכר, ולאידך מ"ד לא פרכינן מזה כלל כיון דחיוב כפל בא מכח קולתו דפטור מקרן, א"כ קושית הריב"א לכאורה א"ש רק למאן דס"ל דכה"ג אפילו פירכא לא עבדינן כיון דהחומרא דכופר היא מחמת דאין בו קילבד"מ משא"כ באדם קולתו דפטור מכופר בא מכח חומרתו, דלאידך מ"ד יש בכל זאת פירכא כיון דתשלומי ממון יש בשור ואין באדם.
בא"ד. דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר. וביאר במהר"ם משום דדין דקלבד"מ לא נאמר אלא אם רוצים להענישו בעד ב' דברים שונים אבל בעד ההריגה גופא שייך לחייבו ב' עונשין, ולא ייפטר בזה משום קלבד"מ, ותמהו עליו מהא דמכות דף ד' ע"ב דמבואר דמהא דמוציא שם רע לוקה ומשלם רצינו למילף בכולי דוכתי דלוקה ומשלם ואליבא דאמת אין שם ההלכה דכדי רשעתו וכן מעדים זוממין ומחובל בחבירו, ולכן יש שפירשו כמו שמבואר בשיטה לקמן דף מ"ג ע"ב בשם הר"מ דכיון דכופרא כפרה היה שייך לחייבו ולא היה מיפטר מחמת קלבד"מ, אמנם בתוס' רבינו פרץ לקמן דף כ"ו מבואר כסברת המהר"ם.
ואפשר ליישב סברת המהר"ם דהנה בכל ב' עונשין בעד עבירה אחת למה אנו קוראין לזה ב' עונשין נקרא לזה עונש אחד גדול, וע"כ משום דמצינו פעם כל עונש בפני עצמו כגון מלקות וממון הא לפעמים מחויב מלקות לבד ולפעמים ממון לבד, ולכן אנו מוכרחים לומר שהם ב' עונשים שונים, אבל חיוב דכופר אפי' למ"ד כופרא ממונא מ"מ אינו ככל דין תשלומי ממון דהא יש לו שם מיוחד והוא כופר נפשו, [ומסתבר דאף למ"ד כופרא ממונא יודה דזה בעצם כפרה דהא עי"ז נפטר מחיוב מיתה בידי שמים, אלא שאין לו דין כפרה לגבי שלא יועיל מחילה וכמוש"כ התוס' לקמן דף מ"ג ע"א בד"ה מאי לאו, אבל ודאי דהוא בעצם חיוב כפרה], והשם חיוב כופר אינו אלא רק בעד עבירה שאצל אדם כה"ג חייב עליה מיתה, וא"כ שייך לומר דהחיוב כופר אינו עונש לחוד אלא תמיד בעד העבירה של מיתה, והיה שייך שפיר שייהרג וישלם כופר דזה עונש אחד גדול, ואינו דומה למוציא שם רע דחיוב ממון שבו אינו חיוב ממון מיוחד אלא ככל חיובי ממון ואינו עונש אחד עם חיוב מלקות דזה בעד העבירה של לא תלך רכיל, והחיוב ממון אינו קשור דוקא עם העבירה של לא תלך רכיל ושפיר הוי תרי עונשין והי' צריך להתמעט מכדי רשעתו, משא"כ כאן הוי שפיר עונש אחד כופר עם חטא המיתה, [ואין ברור דלזה נתכוון המהר"ם אלא שכך אפשר לפרש דברי התוס' לפי סברת המהר"ם].
תוד"ה כיון דכייף. אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו. מלשון זה הי' משמע דטעם פטורו אינו משום דהוי אונס גמור אלא כמש"כ הרמב"ן דהוא גרם לעצמו, ולקמן דף כ"ז ב' בתוד"ה ושמואל מבואר דהוכיחו מזה דבאונס גמור פטור אדם המזיק וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |