אילת השחר/בבא קמא/עג/ב

אילת השחר בבא קמא עג ב

דף ע"ג ע"ב

וסבר ר' יוסי וכו' ונמלך ואמר תמורת שלמים וכו' נמלך בתוך כדי דיבור. באחיעזר ח"ב סי' כ"ה הקשה מאי קשה, אולי ס"ל לר' יוסי דבזה שאומר תמורת שלמים אין בדעתו לחזור לגמרי אלא רוצה שיהי' גם תמורת שלמים, וכיון שכן אינו עוקרו מחצי עולה, וכיון דבאומר חצי תמורת עולה פשטה קדושה בכולה לכן לא מהני לחזור, דהא אף לפי מה שחוזר הוא רוצה שישאר חצי תמורת עולה ופשטה קדושה בכולה.

ודבריו צ"ע דאם משמעות דבריו שאומר אח"כ תמורת שלמים משמע שלא יתבטל לגמרי תמורת עולה, איך יהי' חצי, דהא ממנ"פ אם המילה שאומר תמורת עולה בטלה איך יהי' מזה חצי, דזה הי' שייך אם אמר קודם חצי' תמורת עולה ועוד חצי' תמורת עולה, דאז אם מבטל החצי תמורת עולה נשאר עדיין מה שאמר חצי תמורת עולה הראשונה, וכיון דאמר תמורת עולה איך יעשה מזה לשון של חצי תמורת עולה, ואם בכל זאת יש סברא שתועיל חזרה כזאת להוריד מהתמורת עולה ושיחול על מקצת תמורת שלמים, ע"כ משום דהוי כאומר שמתחרט מכל הדיבור שממנו יוצא דין שלא נותן לחול תמורת שלמים אלא רוצה דיהי' תמורת עולה באופן שלא יפריע לחול תמורת שלמים, וצ"ע אם שייך בזה חזרה, אבל ממ"נ אם מועיל חזרה כזאת לענין שיחול חצי תמורת שלמים א"כ למה באמת לא יועיל, ולפימשנ"ת בדברינו לקמן אין נפק"מ אם רוצה חצי עולה וחצי' שלמים או שרוצה כולה עולה וכולה שלמים, וגם הא באמת מהני מחשבה להקדיש כדכתיב כל נדיב לב עולות כדאמרינן בשבועות, אלא שכתב הטורי אבן בחגיגה דף י' דאם גומר בלבו להוציא בשפתיו לא חל עד שיוציא בשפתיו, וא"כ כשאומר תמורת עולה ומתחרט ואומר תמורת שלמים ובדעתו שיהי' גם חצי עולה, אז החצי עולה צריך לחול מחמת מחשבה שבלב, דהא על זה לא חשב להוציא בשפתיו, ואם יש סברא דמה שאומר תמורת שלמים אינו מתנגד למחשבתו שיהי' גם מחשבת עולה, שפיר חל תמורת עולה מחמת מחשבתו ותמורת שלמים מחמת אמירתו ושניהם חלים ביחד, ואם זה נוגד כיון שמפיו שומעים אח"כ רק תמורת שלמים וזה נוגד למחשבת עולה, אז צריך להיות דבאמת יהי' רק תמורת שלמים, בכל אופן לא צריך להשאר רק תמורת עולה אם תוכ"ד מהני חזרה, ושפיר דייקינן מדקאמר ר' יוסי דאז נשאר רק תמורת עולה הרי דתוך כ"ד לא מהני חזרה.

מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו וכו' ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכו'. הנה יש לעיין בעדים שהעידו שקר ועפ"י דבריהם פסקו ב"ד שחייב ראובן לשלם והפס"ד הי' בטעות בשיקול הדעת, והוזמו, אם יכולים הב"ד השני לחייבם כאשר זמם, דלכאורה לפי האמת הא העדים חשבו דמצד הפסק האמיתי הא אינו חייב, ונהי שהב"ד טעו אבל בעדותן אין כח לחייב לפי סברת רובא דעלמא.

ובכסף משנה פכ"א מעדות הל' ד' ביאר דברי הרמב"ם דחייבין העדים זוממין כיון דהפסידוהו שיועיל תפיסה, והעדים כבר יהיו חייבין ממש ולא רק ע"י תפיסה. וצ"ע דהא אליבא דאמת אם יבוא אלי' ויאמר דהלכה שאינו חייב דמי עינו, נמצא דנהי דאנחנו לא הוצאנו מהעבד שתפס דמי עינו אבל זה לא מחמת דעדותן אליבא דאמת מחייבת אלא אע"פ דיתכן דטעינו בהדין, הרי דמ"מ מחייבים העדים זוממין על פס"ד גם אם אינו נכון.

והנה לפי המבואר בתוס' לעיל דף כ"ד ע"א סוף ד"ה ולא ישמרנו דאומדין כמה נפחת שור מדמיו, הרי דחייבין על מה שהוזל השור ע"י עדותן אע"ג דע"ז לא שייך דין דעדותם תוזיל דמי השור, אלא דמ"מ כיון דע"י עדותן יצא הפסד להבעלים חייבין, א"כ ה"נ בספק דמהני תפיסה או בפסקו וטעו בשיקול הדעת חייבין.

והראב"ד דפליג שם על הרמב"ם ומשמע דסובר דאינם צריכים להיות חייבין כלל, דאפילו אם יתפוס מעדים זוממין לא מהני אע"ג דאולי הוא באמת חייב ונמצא דעפ"י דין הפסידוהו ממש ובמציאות ג"כ הפסידוהו לכה"פ לענין תפיסה, מ"מ משמע דסובר דלא נקרא הפסד כלל. או אפשר דכיון דעדים זוממין קנסא והראב"ד הרי סובר בפ"ב מגנבה הל' י"ב דכיון דקנס צריך פסק ב"ד לכן לא מהני תפיסה בספק קנס דהב"ד אינם יכולים לפסוק בספק. וא"כ אולי אה"נ דלפי הראב"ד באמת גם העדים זוממין יהיו חייבים בספק חיוב כמו האדון אלא שכיון שעדים זוממין קנסא א"א לחייבם קנס בספק, דדילמא אינו חייב, אז מה שהי' מהני תפיסה היינו מפני שהיינו טועין בדין וע"ז שוב הוי ספק אם חייב קנס ולכן לא יפסקו ולא יהני תפיסה.

ושיטת הרמב"ם נראה דבספק זה נקרא פסק ב"ד בדיני אדם, ולא דמי לקלבד"מ דכתבו התוס' בכתובות דף ל"ג דכיון דב"ד לא מחייבין קנס מחמת קלבד"מ ממילא תפיסה גם לא יועיל, דשם אינו מחויב מצד הדין, משא"כ ספק אם הדין שחייב הו"ל פסק דין, נמצא דלפי הצד שאם תפס מועיל הרי אנחנו מסופקין אולי הי' כאן העמדה בדין וחיוב קנס ממש בדיני אדם.

ואין להקשות דסוף סוף אין העדים זוממין משלמים ממון עד שיגמר הדין ובודאי ב"ד לא פסקו דין שיכול לתפוס, דלפי"מ שנתבאר בדברינו לעיל דף כ"ג ב' בתוד"ה ולא ישמרנו, משמע דהיכא דמתחייב בלי גמ"ד שפיר משלם הזמה בכל גווני, וה"נ לענין תפיסה דעל זה מתחייב בלי גמ"ד הו"ל כגמ"ד. [וע"ע משנ"ת לקמן ריש דף פ"ט, ומשנ"ת עוד בדברי הכס"מ באילה"ש מכות דף ו' ע"ב ד"ה עדות מיוחדת].

תוד"ה ונמלך. דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר [פי' למחר אמר] תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוו כמו דברים שבלב ודוקא תוכ"ד הוא דמהני דלענין לפרש דבריו מהני תכ"ד. הנה הא קדשים חל במחשבה גרידא, וא"כ מה דאמרינן דבנתכוין לכתחילה לכך דבריו קיימים, יש לפרש דמתכוין לכתחילה שיחולו שניהם כעת ביחד, ומה שאומר אח"כ אינו חוזר מכוונתו שחשב לכתחילה שיחולו שניהם ביחד, נמצא דכבר חל הכל לפני אמירתו, וא"כ גם כשאומר היום שלמים ולמחר אמר עולה, כיון דלכתחילה חשב שיחולו שניהם כעת למה לא יחולו, דהא לא משמע דאינו נאמן לומר מה שהי' בלבו, דהא תוס' כתבו דהוי דברים שבלב, ודברים שבלב אין הביאור דאינו נאמן אלא דלא מהני ולמה לא מהני, ואם הכונה תמורת שלמים רק זה יחול בראשונה ושתיכף אח"ז יחול תמורת עולה, א"כ אינו יכול כבר לחול כלל עולה, ואין לומר דכוונתו דכשיאמר תמורת שלמים יחול תמורת שלמים רק על חצי ואח"כ על חצי השני, דהא אין כלל דבר כזה במשמעות לשונו ואיך שייך לומר ע"ז דלפרש דבריו מהני.

והנה ידוע מה שנקטו האחרונים כסברת הטורי אבן בחגיגה דף י' דאע"ג דבקדשים מהני מחשבה מ"מ כשרוצה להוציא בשפתיו חל רק ע"י דיבורו, וא"כ כאן כיון דהוציא בשפתיו הרי רוצה שיחול רק ע"י דיבורו, וכיון שכן בהכרח כשאמר תמורת שלמים חל כבר תמורת שלמים, ועדיין הא אינו רוצה שיחול תמורת עולה עד שיאמר בפיו תמורת עולה וא"כ איך זה מהני לחול תמורת עולה, וצ"ל ע"כ דכוונתו דתמורת שלמים יחול רק אח"כ כשיאמר תמורת עולה דאז יחולו יחד, ובזה חלוק שפיר דבאומר תיכף יש להבין שזה כוונתו, משא"כ כשאומר למחר תמורת עולה לא מהני והוי דברים שבלב שסותרים למה שאמר דלפי אמירתו משמע שתיכף יהי' תמורת עולה, משא"כ כשאומר תוכ"ד אין זה סותר למה שבלבו שרוצה ששניהם יחולו יחד באמירתו הלשון השני.

בא"ד. דלענין לפרש דבריו מהני תוכ"ד. וצ"ל דכוונתו דלא יחול התמורת עולה לפני שיחול תמורת שלמים, דאם בדעתו שיחול תיכף החצי של תמורת עולה וכשיוציא מפיו תמורת שלמים אז יהי' גם תמורת שלמים, נמצא דכבר תיכף פשטה קדושת עולה בכולה, ואח"כ הא כדי לעקור צריך לחזור מהקדושת עולה, וכעת הא קיימינן דלא מהני חזרה בתוכ"ד.

ולפי"ז צ"ל דאם יהנה מהבהמה תיכף כשאמר תמורת עולה כ"ז שלא אמר עדיין ותמורת שלמים לא עבר איסור, וזה אף למסקנא דלר' יוסי מהני חזרה תוכ"ד ואין נפק"מ בין חזרה בין לפרש דבריו דהכל מהני רק בתוכ"ד קטן, מ"מ בדעתו מתחילה לכך לא עבר איסור אם נהנה עד שיאמר ג"כ תמורת שלמים, דהא רוצה שהכל יחול רק כשיאמר גם תמורת שלמים.

והנה במסקנא כתבו התוס' בד"ה תרי דלר' יוסי דמהני תוכ"ד קטן לחזרה ולא תוכ"ד גדול, גם לפרש דבריו יהי' כן דתוכ"ד גדול לא יועיל כלום. ויש לעיין לשיטת ר"ת בתוד"ה כי לית לי', דהא דמהני חזרה תוכ"ד הוא תקנה משום דלא שבקת רווחא לתלמיד, דהא ודאי דמה דמהני לפרש דבריו הוא משום דבתוך זמן זה חזינן דזה המשך כוונתו, ואם הי' סברא שיועיל בזה תוכ"ד גדול, א"כ נהי דלמסקנא חידשנו דס"ל לר' יוסי תקנה שתועיל חזרה, אבל כיון דבסברא הי' ס"ד דגם גדול מוכח שזה כוונתו ולא הוי כדברים שבלב, למה זה ישתנה אחרי שתיקנו חכמים שיוכל להחזיר שלום ולחזור מהדיבור הקודם, ובשלמא לשיטת הר"ן בנדרים דף פ"ז דכל זמן שלא עבר כדי דיבור עדיין דעתו שיוכל לחזור ולא גמר בדעתו עדיין, והי' שייך סברא זו גם לענין לפרש דכל זמן שלא עבר כדי דיבור אנו רואים שזה המשך החלטתו, אבל לר"ת דברי התוס' יתכנו רק אם גם בס"ד דמהני לפרש דבריו ולא לחזור ג"כ הי' מהני רק בתוכ"ד קטן, ובתוכ"ד גדול ידענו דלא מהני אפי' לפרש דבריו, אלא דחשבנו דלחזור אינו יכול כלל אפי' בתוכ"ד קטן, וע"ז חידשה הגמ' דלר' יוסי מהני תוכ"ד קטן אפי' לחזור.

והנה מסתבר לומר כיון דיש דין דבאומר חצי' עולה או חצי' שלמים פשטה קדושה בכולה, א"כ מה דמהני מה שנתכוין מתחילה לכך אינו משום דבאמת שייך להיות לחצאין חצי' עולה, דהא אין חצי עולה ואין חצי שלמים שצריך להיות פשטה, אלא דכיון דרוצה שיחולו ביחד חלים באמת ביחד וממילא תרעה עד שתסתאב, וא"כ ה"נ אם יאמר שרוצה כולה עולה וכולה שלמים ג"כ יחול, דהא גם באומר דרוצה חצי עולה וחצי שלמים בעצם זה ג"כ כולה עולה וכולה שלמים, א"כ כשיאמר בפירוש כולה עולה וכולה שלמים נמי יועיל.

ועיין בתוס' בגיטין דף מ"ב ד"ה הא, שכתבו דהא דאמרינן כל שאינו בב"א גם בזאח"ז אינו, הוא רק היכא דחלות האחד אינו נותן לחול לשני כמו בשתי אחיות, ולא היכא דמה דאינו יכול לעשות את השני משום דכבר אינו שלו, ולכן בנותן לשני בנ"א בב"א קנו כיון שמה שאינו יכול ליתן השני אחרי שנתן לראשון הוא מפני שכבר אינו שייך להנותן, וכאן הא מה שאינו יכול לעשות שלמים אחרי עולה אינו רק משום שכבר אינו שלו אלא משום שכבר חל עליה עולה אינו יכול לחול עליה שלמים, וא"כ נימא כל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו.

אבל פשוט בכוונתם דגם היכא שזה לא יוכל לחול מחמת שזה תפס כבר הקדושה את כל הבהמה לא הוי ג"כ חסרון בכל שאינו בזה אח"ז, דהא מה שאינו בזאח"ז הוא משום דכבר אין על מה להתפיס, וכל שאינו בזאח"ז וכו' שייך בשני אחיות דהאחות השני' אין בה קידושין ובכ"ז א"א למיתפס בה כבר קידושין, וכן בכל הנך דמיירי בקידושין דף נ"א אין בהם עצמם שום חלות דין אלא דמחמת דין שיש בהדבר השני הוא דא"א להתפיס בה דין קדושה, ורק כגון אלו האופנים אמרינן כל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו, אבל אם מחמת שבזה כבר נתפס קדושה לכן אינו יכול להתפיס אחר בזה לא אמרינן כל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו.

תוד"ה תרי תוך כדי דיבור. וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחילה כלומר שאומר תוכ"ד קטן שדומה לנתכוין תחילה לכך דבריו קיימים ואפי' לא נתכוין נמי כיון דכדיבור דמי. צ"ע הא בנתכוין תחילה הכונה דרצה שיהי' עולה ושלמים, ובנמלך תוכ"ד קטן ואמר אח"כ תמורת שלמים הא צריך להיות רק תמורת שלמים.

יש לעיין בהא דמהני תוכ"ד אם חשב בלבו שיהי' קודש ובתוכ"ד חזר בו בין חזר בלב בין חזר בדיבור אם יבטל מה שחל ע"י מחשבתו. והנה לכאורה כאן בתוכ"ד דחזר בו, הא כיון דחל במחשבה, ואפילו לפימש"כ האחרונים דכשרוצה להוציא בפיו חל רק כשאומר, הא מיהת דכשאומר מלבד דחל ע"י האמירה גם המחשבה עושה שיחול, א"כ בחוזר נהי דביטל האמירה מ"מ למה בטל מה דחל ע"י המחשבה. משמע דגם על חלות דמחשבה מהני חזרת תוכ"ד, ויש לדחות דכשרוצה שיחול ע"י הדיבור, אז כשאומר אין המחשבה עושה שום חלות דין רק הדיבור, ועמשנ"ת באילת השחר ב"ב פ"ז ע"ב בשם יד רמ"ה דמשמע דגם ממחשבה שבלב שייך לחזור תוך כדי דיבור, ועי' בברכת שמואל קידושין סי' א' אות ו' מה שהביא בשם מרן רי"ז זצ"ל, ועמשנ"ת באילת השחר נדרים דף ט"ז ע"א בענין האומר לחבירו מודרני ממך וכו' ד"ה ואפשר.

תוד"ה כדי שאילת. עבד שאני שאימת רבו עליו ובשום ענין אין ליתן לו שלום. יש לעיין אם הביאור דלעבד אסור, או דאין דרך לעבד לומר שלום לרבו דלא מצינו לעבד חיוב לכבד אדונו. אמנם בחובת הלבבות ריש שער עבודת האלקים הביא מהפסוק בן יכבד אב ועבד אדונו, דמחויב לכבד אדונו, וצ"ע אם גם התוס' ס"ל כן, או דהפסוק אומר דכן הדרך ויתכן דזה רק משום שירא ממנו.

תוד"ה כי לית לי'. מפרש ר"ת דהיינו טעמא וכו' וחבירו נותן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב וכו' לא שבקת רווחא לתלמיד. וכבר הקשו דהא גם אם לא יענה שלום לא יוכל לחזור בו לולא התקנה, ולמה הוצרכו לתקן הא אינו מפסיד כלום ע"י אמירת שלום. ואפשר דכשמתנה אני מוכר לך בתנאים אלו בודאי דהי' מהני ולא אמרינן דכשאומר אני מוכר לך נגמר מיד הדיבור ושוב אינו יכול להוסיף תנאים, וע"כ דלפרש דבריו בלי הפסק שפיר מהני בלי תקנה, אלא דכשהפסיק בדיבור זה נקרא כבר חזרה, ואם לא היו מתקנים לא הי' מהני, ואחרי שתיקנו לא היתה התקנה שלא יקרא חזרה, אלא התקנה היא שאע"פ דהוי חזרה מ"מ מהני.

ולעיל בתוד"ה ונמלך דכתבו דגם לפי הס"ד דר' יוסי לית לי' תוכ"ד מ"מ לפרש מהני, לא היו יכולים לומר דבלי הפסק כלל מהני לפרש אבל באם הפסיק לא יהני אפי' תוכ"ד, דהא בגמ' משמע דרק נמלך תוך כדי דיבור לא מהני, אבל אם מתחילה נתכוין מהני בתוך כדי דיבור לא רק תיכף ממש, וע"כ הוצרכו לחלק דלפרש מהני. (מהדו"ק)

בא"ד. דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלו' או רבו ע"כ יש לו להשיב ולהפסיק וכו' נקרא גזלן. יש לעיין למה כשמעיד הי' מחויב ליתן שלו', דהא מה דתיקנו הוא שיוכל לחזור באופן שהעיד שקר דאז בלי התקנה לא הי' יכול לחזור, א"כ למה מחויב להשיב שלום ועי"ז כבר לא יוכל לחזור לפני התקנה ונמצא עובר בלא תענה, אדרבה שלא ישיב שלו' ויחזור כדי שלא יעבור בלא תענה, ובקריאת פרשה ראשונה דק"ש איכא פלוגתא אי משיב מפני היראה או מפני הכבוד, ועכ"פ אסור להשיב סתם שלו', ואטו האיסור להפסיק בק"ש הוא איסור יותר חמור מלהעיד עדות שקר, ואם לא הותר להפסיק בק"ש כ"ש לא הותר להשיב שלו' אם עי"ז יעבור בלא תענה, ודוחק לחלק דכיון דאין העבירה נעשית בהחזרת שלו' אלא גורם דדיבורו הקודם הי' עבירה וכה"ג מחויב להשיב שלו' וצ"ע.

בא"ד. ולכך תיקנו חכמים שלא יהי' זה חשוב הפסק. יש לעיין דלפי"ד מדאורייתא תוכ"ד לאו כדיבור דמי, א"כ איך יתרץ אביי מהדתנן דגנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם והוזמו משלמין הכל, דהא דכשהוזמו על הגניבה אז נמצא דבשעה שהעידו על הטביחה היו כבר פסולין מן התורה, ולמה ישלמו כאשר זמם על מה שהעידו שקר על הטביחה, דהא לא הי' להם דין עדות על הטביחה, ונצטרך לחדש דרבנן תיקנו שיהא להם דין נאמנות עדים ממש עד שאפילו שייך שישלמו כאשר זממו על הטביחה.

בא"ד. ושמא לענין קריעה הקילו. העירוני להסתפק אם א' בירך על רעם ובתוכ"ד שמע קול רעם אם יצא. ואע"ג דיש לחלק דכאן הי' ברכה לבטלה ולא יתוקן עי"ז שיהי' רעם בתוכ"ד, מ"מ הא גם כאן לא הי' כלל ענין קריעה לצורך, ועי' או"ח סי' רכ"ז וסי' תכ"ו בביאור הלכה לענין אם נתכסה הלבנה אי יכול עדיין בתוכ"ד להתחיל ולברך ברכת הלבנה.

תוד"ה אמר לי' אביי. ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה דא"כ איתכחשו להו. לכאורה אם קודם אפכינהו א"א להזים מלבד מאי דס"ל לאביי דהכחשה לאו תחילת הזמה, אלא דכיון דאפכינהו והוו שתי כתי עדים המכחישים איך היו נאמנים אח"כ להעיד להזים להכת א', דנהי דלר' הונא כל כת מהכתות המכחישות זא"ז נאמנת להעיד בפני עצמה אבל בודאי אינה נאמנת להעיד על השני' ובפרט לפוסלה, ובדברי התוס' משמע קצת דהוו מוכחשים ולכן לא יועיל מחמת דלאביי הכחשה לאו תחילת הזמה, ובעיקר צ"ע מהמהרש"א דכתב דלפי' ר"י לס"ד דמיירי בג' כתות ואפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי ואח"כ הוזמו מציעאי כיון דלא איתכחשו מציעאי כלל דדינא אפומא דידהו פסקינן ל"צ לומר קודם אזמינהו אלא דאפי' אפכינהו קודם. וצ"ע דא"כ איך הם נאמנים להזים את הראשונים, דהא גם לר' הונא אין לא' מכתות המכחישים זה את זה להזים את חברתה, דהא כל מה שנאמנים משום חזקת כשרות שלא פוגעת בהשני', דהא אין אנו דנים כעת עליהם, אבל כשהם רוצים להעיד על הכת שכנגדם הא מוכרחים לנקוט שרק הם אמרו האמת דאל"ה איך יעידו עליהם, וכיון דזה א"א, הא בהכרח אינם יכולים להעיד על הכת שכנגדה, ובכלל הא בין כך כל כת פסולה לפי"ד חברתה ומה יוסיף מה שתעיד עליה לפוסלה וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א