אילת השחר/בבא קמא/עד/א

אילת השחר בבא קמא עד א

דף ע"ד ע"א

כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימא דדינא כוותייהו פסקינן. לכאורה להני דס"ל דגם בתובעו דמים מ"מ אזלינן בתר העיקר לענין דהוי כתבעו חטים והודה לו בשעורים, ועי' בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ח', א"כ הכא כשתובעו דמי עין ויש עדים דחייב רק שן יש לפוטרו גם מדמי שן משום דהוי כהודאה או כמחילה, וצ"ל לדידהו דהעבד טוען שאינו יודע אם חייבים לו דמי עין או דמי שן, [ודלא כמש"כ בתוד"ה אמר דהעבד תובעו דמי עין], אלא שתובעו מחמת שהביא עדים אמיתיים דמעידים שמגיע לו דמי עין והוא איננו יודע, והעדים שהוזמו אח"כ הא הם שהעידו שמגיע לו רק דמי שן, אלא שזה דוחק, אמנם לא קשה כלל דהא מבואר שם בשם הנימוק"י דאם כבר נתחייב דמים כגון ששמו את החטין ועשהו דמים ותבעו דמי החיטין שכבר עשאום דמים והוא מודה ששמו בזה הדמי שעורים חייב לכו"ע, וכאן דמיירי דהי' כבר העמדה בדין ונתחייב דמי עין שפיר חייב ולא הוי כתבעו חטין והודה לו בשעורים.

אמנם בסברא צ"ע דמ"ש כיון דהוי כמודה דלא הי' קניית שעורים שעי"ז נתחייב דמיהם למה לא יהי' כהודאת בע"ד, ומ"ש אם לא עשאה דמים מאשר אם כבר עשאוה דמים, ובשלמא לענין חיוב שבועה דמודה במקצת הי' שייך לחלק דכה"ג מקרי תביעת דמים והוי ממין הטענה, אבל לגבי מה דפטור משעורים מחמת דהוי כהודאת בעל דין, מה נפק"מ בין תובעו אתה חייב לי מעות מחמת חיטים שעוד לא עשינו זה לדמים, או שכבר עשינו זה לדמים.

הלכך קמאי הוא דמתכחשי מציעאי לא מתכחשי מידי וכו'. ברמב"ם פכ"א מהל' עדות הל' ד' פסק דבהעידו שהפיל שינו וסימא עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי העין. ובראב"ד השיג דהא הרמב"ם גופי' פסק בהלכות חובל פ"ד הל' י"א דבהפיל שינו וסימא עינו פטור מדמי עין ואם תפס לא מפקינן מיני'. ובכס"מ כתב כיון דהפסידוהו שלפי עדותם הי' מהני תפיסת העבד ודבר קרוב הוא לתפוס, לכן כשהוזמו משלמין. [וכדבריו מבואר במאירי המובא בשטמ"ק דף ע"ד ע"ב שכתב דמסוגיא חזינן דהיכא דעפ"י עדותם אינו גובה בב"ד, אלא אם תפס לא מוציאים, נידון בדין עדים זוממין כמו אם העידו לגבות עפ"י ב"ד], ולכאורה כיון דאין העדים משלמים אא"כ נגמר הדין על פיהן, איך יצוייר שישלמו כאשר זמם, ולא מסתבר לומר דב"ד פוסקין דתועיל תפיסה, אלא נראה דבזה שאומרים דנתקבלה עדותן לאמת, אלא דאי אפשר להגבותו וזה ג"כ נקרא נגמר הדין על פיהם וא"צ דוקא שיאמרו לו לשלם ממש, וראי' לזה דהנה לעיל דף כ"ד ע"א תוד"ה ולא ישמרנו כתבו דמה שהוזל השור על ידיהם חייבין הזוממין, והא ודאי אין שייך פסק שיוזל, אלא דכיון דפוסקין שהוא מועד ומכח זה הוזל מקרי נגמר הדין על פיהם, וה"נ אם פוסקין דנתקבלה עדות אמת שהפילו שן והדר עין, אע"פ שאין פוסקים תפיסה, מקרי נגמר הדין על פיהן לענין תפיסה.

ובקצוה"ח סי' ל"ח סק"ג הקשה דא"כ גם בהעידו שן ואח"כ עין והכת השני' מעידה דהפיל עינו והדר שינו, כיון דעדותן של הראשונה עדיין מועילה לענין תפיסה, א"כ כשהוזמו אח"כ שפיר משלמין אפי' אם הכחשה לאו תחילת הזמה, דמ"מ הא לא נתבטלה עדותן לגבי שיועיל תפיסה, ובשלמא בהעידו כת א' עינו ואח"כ שינו, והכת הב' העידו שינו והדר עינו, דלא נפסק כלל על פיהם שפיר פטורין מדמי עין. והנה להמבואר ע"כ צ"ל אפי' להקצוה"ח דבתרי ותרי ב"ד לא פוסקין תפיסה אלא דלמעשה אם יתפוס לא יוציאו ממנו, דאל"ה מ"ש בספק דדינא במעוכב גט שחרור דמקרי נגמר הדין על פיהם אע"פ שלא פסקו לגבות, וצ"ל ע"כ דאז כיון שנפסק דעדותם אמת מקרי גמ"ד לגבי תפיסה, משא"כ בתרי ותרי דלא נתקבלה עדותם של אלו דאומרים שן והדר עין כלל שיפסקו דאומרים אמת, ולא הוקשה להקצוה"ח אלא בהעידו הראשונים על שינו ואח"כ עינו, כיון דגם אחרי שהפכו הכת השני' ואמרו עין והדר שן לא נתבטלה עדותן לגבי עין דהי' מהני עדיין תפיסה כנגד דמי העין, וע"ז הוקשה לו למה לא ישלמו כשיוזמו כיון דנגמר עדיין עדותן ולא נתבטלה לענין תפיסה.

ולכאורה יש לומר דכמו בהעידו עין ואח"כ שן והשני' העידה שן ואח"כ עין לא פוסקין עפ"י השני', ה"נ באם הראשונה העידה שן ואח"כ עין, מ"מ כיון דכשבאה הכת שהפכה הא יש לנו ספק בנאמנותה, אלא דהי' מהני תפיסה מספק, שמא אומרים אמת, אבל הא נתבטלה עדותם, משא"כ באם אין הכחשה דבהעידו שהוציא שן ואח"כ עין מאמינים להם לגמרי, אלא דזה הדין דבספק דהוי בעיא דלא איפשטא אי מעוכב גט שחרור חייבין לו על חבלתו או לא, אין גובין ואין מוציאין, א"כ שפיר הוי עדותן לגמרי קיימת, ולכן ס"ל להרמב"ם דכיון דהי' עדותן מהני לענין תפיסה משלמין כשהוזמו, משא"כ בהוכחשו דבטל עדותן מכח ספק, ונהי דיועיל תפיסה מ"מ עדותן הוכחשה דאין לה נאמנות ודאית.

והנה לשיטת הרמב"ם לביאור הכס"מ דמשלמים כאשר זמם מה דהועילו לענין תפיסה, אע"ג דאינו אלא כגורם, וגם כיון דזה בעיא דלא איפשטא, ואם אליבא דאמת כלפי שמיא גליא דמן הדין פטור, הא מה דלא הי' מוציאים מהעבד שתפס אינו משום דלפי עדותם מגיע לו דמי עין, אלא דלמעשה לא היו מוציאים, הרי דלא רק באם עדותם הועילה עפ"י דין האמיתי אלא גם אם נגרם הפסד ע"י עדותם משלמין כשהוזמו. [ומהגמ' אין ראי' דהגמ' דדנה לחייבם כאשר זמם בעדות דשן והדר עין אפשר להעמיד כמ"ד דהיוצא בשן ועין אי"צ גט שחרור, ואז כשבאו העדים זוכה למפרע, ואין שום ספק דמגיע לו להעבד דמי עין, כמש"כ כל זה בתוס' לעיל דף ל"ג], וזה כמו שכתבו התוס' לעיל דף כ"ד דמה שע"י עדותם נגרם שהוזל חייבים לשלם כשהוזמו, ושם בדף כ"ד הבאנו קושית הרמב"ן והריטב"א דהקשו דבעדות בן גרושה נחייבו דהפסידו לו תרומה, אע"ג דכל זה אינו אלא גרם הפסד מ"מ אם זה יצא מכח פס"ד שיוצא מכח עדותם חייבים עדים זוממים לשלם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א