אילת השחר/בבא קמא/עג/א

אילת השחר בבא קמא עג א

דף ע"ג ע"א

משום פסידא דלקוחות. הנה מצינו דהכשירו עדות פסולים אבל לא נתנו להם דין עדות ממש אלא דיש הוכחה עפ"י דבריהם, כגון בשטרות הנעשים בערכאות דמבואר בתוס' גיטין דף י' ע"ב דהם כשרים רק לשטרי ראי' משום דתיקנו להאמינם מחמת דלא מרעי נפשייהו, ולכן בשטר מתנה ומכר היכא שבזה נעשה הקנין דבעי עדים לעשיית דין שטר לכן אינם מועילים כמו דביאר בתוס' רי"ד שם, וא"כ גם כאן דתיקנו להאמין הפסולים משום פסידא דלקוחות, יש להסתפק אם תיקנו רק להאמינם או דתיקנו שיועיל עדותם כמו עדות ממש, אבל משמע בתוס' ד"ה אי נמי דלטעם דתיקנו משום פסידא דלקוחות ה"ה לפסידא דמקבל מתנה ויהי' כשר שטר מתנה שחתמו בינתיים אלה שהוזמו, והטעם דהא אין לנו סברא דלא מרעי נפשייהו ומ"מ האמינום וע"כ דתיקנו שדינם כדין עדים ממש.

תוד"ה דאסהידו. שראה אחד מחלון זה וא' מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימין את שניהם. בקובץ שעורים אות נ"ה הביא מה שבשער משפט סי' ל' הוכיח מכאן בהא דהלואה אחר הלואה דמצטרפין דאם עדים יכחישו את כל א' לא יהי' כתרי ותרי, והוא דוחה דלא דמי דמה דמהני עדי צירוף דתרוייהו במנה קא מסהדי, ובזה שפלוני חייב מנה הן מסייעים אחד לחבירו ויהי' כסותרין תרי, אבל הזמה אין דנין על המעשה אלא אם ראו ובזה אין מסייעין אחד לחבירו.

וצ"ע דהא כמו כן באומרים שלא לוה הא סותרין לכל אחד שהוא לא לוה אז בפעם ההוא אלא דאין סתירה שהפלוני חייב, וה"נ בהזמה כן דאין סתירה שפלוני חייב אלא דהוא לא ראה, ואם זה שהעידו לחייבו ובאמת חייב ממון [לא קנס] לא היו חייבין כלל בכאשר זמם גם לא היו נפסלין, אלא דכיון דבטל עדותם שראו ממילא יש כאן הזמה בלי חידוש, וה"נ כאן כיון דבטל שהוא לא לוה בפעם ההוא אז ממילא אין כאן עדות הלואה.

דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. הנה ידוע שיטת הר"ן בנדרים דף פ"ז דמה דמהני תוכ"ד לחזור משום דכל הדברים דאינם חמורים כל כך אין אדם עושה אותם בגמירת דעת גמור ודעתו לחזור עדיין בתוכ"ד, משא"כ מקדש ומגדף דהם חמורים מאד הוא גומר דעתו לגמרי לכן לא מהני חזרה בהם. וצ"ע דהתינח במה שעושה הדיבור איזה חלות דין דאינו רוצה שיחול עדיין, אבל בעדות איך אפשר לומר דבעדות רוצה לומר דאומר שקר ודעתו לחזור מהשקר ואם לא יחזור רוצה לומר אמת. ואם כוונתו דאינו רוצה לומר לשם עדות ואם לא יחזור בתוכ"ד אז רוצה לומר בתורת עדות ג"כ צ"ע.

גם יש לעיין אם בעדות שייך שיאמר עדות בב"ד ע"מ אם יהי' דבר זה, דלכאורה לא שייך תנאי בעדות, ואין הכונה מחמת מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, אלא דסתם לא שייך כזה דבר בדבר שתלוי אם אומר אמת צריך להיות או שיהי' עדות בכל גווני או שלא יהי' כלל דין עדות על אמירתו כה"ג.

וכן במגדף צ"ע דהא אי לאו דגמר בדעתו תיכף הי' שייך לחזור תוכ"ד במגדף ובעובד עבודת כו"ם, ולפי"ז אם יאמר בפירוש בשעה שמגדף דהריני מגדף רק אם לא אחזור עד למחר, אז לא יהא חייב משום מגדף רק אם לא יחזור עד למחר, והא זה מילתא דליתא בשליחות וליתא בתנאי.

והנה דברי הר"ן אפשר דגומר בדעתו אז כשעבר זמן תוכ"ד, או דגומר דעתו כעת אם יעבור תוכ"ד בלי שיחזור, ואם נאמר דהגמירות דעת אח"כ נצטרך לומר דרק אז חל הדיבור הקודם לפסול, וזה יהי' כסברת העמודי אור המובא באחיעזר ח"ב סי' כ"ה דס"ל דחלות העדות הוא כשעבר תוכ"ד, דלכן הוא מבאר דאם עדות הטביחה שהעידו בתוכ"ד של עדות הגניבה הוא שקר נפסל גם עדות גניבה כיון דנפסלו בזמן תוכ"ד של עדות הגניבה דלכן גם בעדותן דגניבה היו פסולין, ובאחיעזר הקשה עליו דאם נפסלין בסוף תוכ"ד נמצא דמחמת עדותן שבטביחה ג"כ נפסלין רק אחרי תוכ"ד של עדות הטביחה ולמה יפסלו על עדותן של הגניבה.

והנה ביארנו [לקמן בתוד"ה שהעידו בבת אחת] דבאמת הא אם הם פסולין בשעת עדותן אין נענשים בכאשר זמם, אע"ג דבאמת הם פסולין תיכף בשעה שמעידין כמבואר בתוס' לעיל דף ל' ע"ב, וא"כ הא לא יצוייר כלל הזמה, דהא תמיד כשהוזמו איגלאי מילתא דהיו פסולין בשעה שהעידו ממש, וע"כ בהכי חייב רחמנא, והיינו דאם בשעת מעשה לא הי' שייך לדעת שהם רשעים ומשקרים אז הם לגבי זה כעדים כשרים ממש כיון דעפ"י דין הי' צריך לקבל עדותם, אבל זה רק למה שנוגע דמקרי עדות שנתקבלה ועברו בלא תענה וייענשו בדין כאשר זמם, אבל לאמיתו של דבר הם כבר פסולין בשעה שהעידו, והיינו אף לפי חידוש העמודי אור דלעדותם לא מהני להיות תוקף רק כשעבר תוכ"ד, מ"מ האיסור ודאי עברו תיכף באופן שלא חזרו אח"כ, אלא דצריך שכל זמן תוכ"ד שיש עדיין אפשרות לחזור כל הזמן הזה הם יהיו באותו דין כמו שהי' בשעה שהעידו, דאם כבר תוכ"ד נשתנה דינם יותר מאשר בשעה שהגידו ההגדה, נמצא דהוי כאילו העידו עדים כשרים וחוזרים עדים פסולין, ובודאי כה"ג לא שייך שתועיל חזרתן, הא מיהת דודאי גם בשעת הגדתן הם רשעים אלא דהם רשעים שהי' צריך לקבל עדותם ולכן שייך עליהם עונש הזמה, אבל לגבי אם עדותן בטלה ודאי אם אח"כ עדות טביחה בטלה משום דשיקרו אז בשעה שהעידו על הטביחה הם עושים עבירה והם רשעים כל שלא חזרו בתוכ"ד של הגדתם, וכיון שזה הי' תוכ"ד של עדות גניבה, והתוקף של עדות גניבה צריך לקבל בתוכ"ד של הגניבה, והם בתוכ"ד כבר רשעים דאז בטלה העדות וא"א כעת לחייב את הגנב על הגניבה דאין לנו כעת עדות גניבה, אבל למה שנוגע לעונש כאשר זמם על הגניבה נוכל שפיר, כיון דאז בשעתו הי' צריך לקבל עדותן.

ולפי"ז נראה דכ"ז דשייך להגמירות דעת אז הכל שעת דיבור וממילא אם כבר פסול באיזה זמן מהם בטל העדות למה שנוגע לדונם מכאן ולהבא, אבל אין לומר דלא הי' אז בשעתו תורת עדות לכן הזמה שייך שפיר, אבל זמן העדות היא כל זמן הדיבור עד תוכ"ד, וכן לענין מגדף בלי החידוש דהתם גומר דעתו תיכף לא הי' מגדיר תנאי אלא דכל הזמן הוי נמשך גידופו, דכל הזמן שצריך לגמירות דעת נמשך דיבורו ומעשהו.

תוד"ה שהעידו בבת אחת. דכיון שהעידו בב"א ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע"ג דלמפרע הוא נפסל, דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולים לחזור בהם על העדות של גניבה דתוכ"ד הוה. ולכאורה צ"ב דמ"מ הא התברר כשהוזמו על הגניבה דאז היו פסולים, ובשו"ת אחיעזר ח"ב סי' כ"ה הביא חידוש של העמודי אור דאינם נפסלים אלא בסוף כדי דיבור ועיי"ש מה שהקשה עליו.

והי' נראה דבעצם מאי דאמרינן דאם איגלאי מילתא דפסולים הוו אין להם דין לשלם הזמה, אע"ג דהא בכל זוממין היו רשעים בשעת עדותן כמבואר בתוס' לעיל דף ל' ע"ב דבשעה ההוא הם כבר רשעים, והיינו משום דבהכי חייב רחמנא, אבל הגדר בזה הוא דכל שבשעתו הי' ב"ד צריכים לקבל ולדון ע"פ דבריהם, יש בזה דין הזמה, וכל קושית הגמ' היתה למ"ד למפרע נפסל נמצא דגם אז בשעה שהעידו אילו ידענו מה שהי' שייך לדעת דהיינו דכבר נפסלו מקודם לא היינו מקבלים עדותם, ועל זה אין דין חיוב הזמה, ולפי"ז בתוכ"ד דלא שייך לידע אם יחזרו או לא, אז ברגע ההוא צריכים לקבל עדותם אף אם היינו יודעים אז ששיקרו על הגניבה, דמ"מ עדיין כשרים הם שהרי יש להם אפשרות לחזור שלא יפסלו כלל, אז דינם כדין עדות כשרה, אע"פ שכשעבר זמן תוכ"ד ולא חזרו נתברר שנפסלו, מ"מ בההיא שעתא שהעידו עדותן באמת כשרה והי' צריך לקבלה אף על פי שהם רשעים.

והנה הגר"ח [הובא בקובץ שעורים כאן] הקשה בהא דאמרינן ואי ס"ד למפרע נפסל הני כיון דאיתזמו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה, [וקושית הגמ' בין למ"ד למפרע נפסל ובין למ"ד דמעיקר הדין למפרע נפסל, ורק מדרבנן הכשירוהו משום פסידא דלקוחות, ובקובץ שעורים רצה לומר דהקושיא לא תהי' לרבא אפי' לטעם דהכשירום משום פסידא דלקוחות, דכיון דהכשירום מדרבנן יצטרכו לשלם אם יוזמו אע"ג דמעיקר הדין הם פסולים, ונדחק לחלק בין היכא דפסול כשר להעיד כגון בעדות אשה, לבין היכא דהכשירום ונתנו להם דין כשרים. ועדיין אינו מובן איך מהני להיות להם דין כשרים אם מה"ת הם פסולים, ונצטרך שוב לומר דחייבין בהזמה רק מדרבנן, וכמש"כ בתירוץ השני שחייבין בהזמה מדרבנן, וגם בתירוץ הראשון צריכים לומר כן, וזה הכל דחוק.

ובתוס' ד"ה רבא הוכיחו דלאו דוקא דנאמנים משום פסידא דלקוחות דה"נ עדויות אחרות, מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לגבי לקוחות, וכן הוכיחו בתוד"ה משום, דלא כהי"מ דרק ביש עדי מסירה אחרים שיודעים דלהלקוחות מפסידים אם נפסול העדים החתומים רק אז תיקנו דהשטר כשר, דא"כ איכא בינייהו טובא, וזה הא לא כל כך הכרח, דהא בין כך כתבו התוס' ד"ה אי נמי דאיכא בינייהו טובא דלא קא חשיב, אע"ג שזה עדיף דלמ"ד חידוש כשרים ולמ"ד לקוחות פסולים ואיכא בינייהו כזה לא קאמר כלל, מ"מ למה לא הוכיחו מהא דפריך רק למ"ד למפרע נפסל, ולא למ"ד מכאן ולהבא, להצד דמשום פסידא דלקוחות, וע"כ משום דקושית הגמ' מתפרשת באמת גם למ"ד פסידא דלקוחות, דהא לדידי' מעיקר הדין נפסל למפרע וגם עליו יקשה ממתניתין].

והקשה הגר"ח דלמ"ד דמעיקר הדין נפסל מכאן ולהבא דהיינו לפי הטעם משום חידוש ג"כ קשה דאיך משלם דו"ה דהא אם כלפי שמיא גליא דהם העידו שקר הא הם פסולין, אלא דלא ידעינן, וכיון שכן הא ממנ"פ לא ישלם דו"ה דאם עדותם שגנבו הוא אמת אינם חייבים שנים, ואם זה שקר לא חייבין הג' של הטביחה.

ולהנ"ל דרק למ"ד למפרע נפסל דאם אז ידענו לא היינו מקבלין עדותן לכן אינן חייבין אם הוזמו, אבל למ"ד מכאן ולהבא נפסל דגם לפי ידיעתינו כעת אין פסול ההגדה דאז, וגם אילו היינו יודעים אז שיזימו אותם אח"כ מ"מ כ"ז שלא הזימום צריך לקבל עדותם, נמצא דאפי' אם הם באמת פסולים מ"מ לגבי להתחייב על הזמת עדותם שהעידו אז, סגי בזה שבשעתו היתה צריכה עדותם להתקבל, וזה סגי לחייבם בכאשר זמם על עדותם על הטביחה, אפי' אם הם פסולים באמת.

ונראה דלפי"מ שנוקטים שאם מעיד פסול אינו עובר בלא תענה אפי' אם לא ידענו אז שהוא פסול וקיבלנו עדותו, מ"מ בנידו"ד למ"ד חידוש הוא ואינו נפסל עדותו למפרע, וכן בהוזמו על הגניבה דנפסלה עדותן על הטביחה, דביארנו דמ"מ ישלם ע"ז הזמה, אע"ג דאח"כ התברר דמשעת עדות הגניבה הי' פסולים כבר, מ"מ כיון דאז עדותן מתקיימת עפ"י דין, לכן עוברים בלא תענה, וע"כ צ"ל כן דאל"כ לא מסתבר שיתחייבו כאשר זמם על עדות שאינה באיסור לא תענה, ואין הכונה משום דאין עונשין בלי אזהרה, דהא כתבו התוס' בדף ע"ד ע"ב דעונשין ממון בלי אזהרה, אלא דודאי אם אין דין עדות לגבי לא תענה אין זה עדות ששייך ע"ז לחייב כאשר זמם.

והראוני באפיקי ים סי' כ"ב דרוצה לפרש ב' טעמים על מה שעד שהי' פסול בשעה שהעיד אינו נענש בכאשר זמם, אם מפני שצריך עד והוא לא מקרי עד, וכמש"כ הרבה גדולי האחרונים וביניהם הגרעק"א בסי' קע"ט דלענין שבועות העדות אפי' היכא דנאמן עד פסול להעיד כגון בסוטה או לאשה שמת בעלה מ"מ אינו חייב קרבן שבועת העדות אלא בעד כשר, משום דהיכא דכתיב עד ע"כ הכונה לעד כשר ועד פסול אינו נקרא עד, ומבואר שם ברעק"א דגם לענין הזמה אינו נענש מי שאינו עד כשר, או כמש"כ הבית מאיר דהוי כגמ"ד בטעות, וכיון דאין העדים זוממין נענשין אא"כ נגמר הדין על פיהם, אז מה שבעדות הזאת העידו שקר זהו הגזה"כ דנענשים כאשר זממו, אבל אם גם לפני זה היו פסולים אז הו"ל גמ"ד בטעות, וע"ז אין נענשין בכאשר זמם ולבסוף מכריע [האפיקי ים] כהבית מאיר משום דהוי כגמ"ד בטעות. ולפירוש זה בודאי שייך לחייבם בהעידו בטביחה בתוכ"ד, אע"פ שכבר שיקרו בעדות גניבה, דהא הי' צריך לקבל עדותן אז, ולא הוי גמ"ד בטעות, אלא אפי' לפי הביאור דאין עליו תורת עד וכמו שדייק הגרעק"א הנ"ל, מ"מ עדים אלו כיון דבתוכ"ד של העדות גניבה צריכה עדותם להתקבל משום שיכולים עדיין לחזור, אע"פ שאם אח"כ לא חזרו היו פסולים ורשעים, מ"מ רשע שעפ"י דין צריך לקבל את עדותו לכל עדות שבתורה הוא הנקרא עד, ושייך בו שפיר הזמה ועובר בלא תענה, וכל דינים התלויים בתורת עד עליו.

ובקובץ שעורים רצה לומר מחמת דכ"ז שלא נתברר פסולם אמרינן דכיון דיש אפשרות שעשה תשובה לכן אין כאן ממ"נ. ולדבריו צ"ע למה בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז וע"א מכת זו הולך להעיד יחד עם ע"א מכת שני' מבואר בגמ' שבועות דף מ"ז דאינם מצטרפין משום שממ"נ א' שקרן, נימא דאולי זה ששיקר עשה תשובה ואין כאן ממ"נ, וסברתו לדמות לחשש ספק מלוה ישנה דבודאי כפר בפקדון לא תלינן משא"כ בספק, לא דמי דמשמע דספק מלוה ישנה כיון שאינו אלא ספק אינו מוציא מזה שיש להבין כפי ראות עינינו שהוא גזלן, אבל חשש דעשה תשובה אינו חשש כלל, דכ"ז שלא נתברר לן שעשה תשובה אינו בגדר בעל תשובה.

איברא דסברא כזאת נמצא בדו"ח רעק"א דף צ"ג מדפי הספר, אלא דהתם מיירי לענין מה נרויח אם נשביע את החשוד, ע"ז כתב דנרויח דשמא לא ירצה כעת להשבע לשקר, ומדבריו שם משמע דמה דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה עדיף מתלייה דשמא אינו רוצה להשבע לשקר, דסברא דאולי לא ירצה לישבע לשקר אינו מועיל רק כדי שלא נאמר מה יועיל השבועה ע"ז אמרינן דאולי כעת לא ירצה להשבע לשקר, אבל לא מפני שבאמת נאמר דיהי' לו דין כבעל תשובה, וכאן דכדי להכשיר עדותם צריך לתלות דעשה תשובה, ע"ז לא נתלה כדי להכשירו, ולכן בשבועות דף מ"ז שפיר פסולה עדותם, כיון דממ"נ א' מהם פסול.

ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוכ"ד כדיבור דמי. מבואר דאם עדות טביחה העיד אחר כדי דיבור דגניבה כשר מה שהעידו על הגניבה. מכאן הוכיח בש"ש ש"ג פ"ד כהפוסקים דמי שהמיר מ"מ מה ששחט או ניקר קודם כשר, כדעת הב"י בבד"ה סי' קי"ט, ולא כהחולקים דס"ל דאמרינן הרשיע ואתאי, כיון דאיכא חזקת איסור דבהמה אמרינן מדהשתא רשע גם קודם הי' פסול, כמו במקוה דמדהשתא חסר אמרינן דגם קודם חסר אוקי גברא אחזקת טומאה.

ויש לדחות דודאי עבירת לא תענה שנפסל עליה לעדות הא כ"ז שלא העיד אפי' אם הי' בלבו להעיד עדות שקר מ"מ כ"ז שלא עבר העבירה אינו נפסל, וא"כ אפילו אם נימא דמה דהעיד על הטביחה שקר גם קודם הי' דעתו לזה, אבל מזה עדיין לא נפסלים, ולומר שכבר העיד עוד שקר או עשה עוד עבירה, זה לא מצינו דמה דכעת הוא רשע והעיד שקר נאמר דגם קודם העיד שקר, ובמקוה אמרינן רק דמה שחסר כעת כבר מקודם זה התחיל, אבל כאן דידוע מתי עבר העבירה לא שייך לומר דעשה עוד עבירה מקודם, אבל מה שכן אפשר לומר הוא דהי' כבר דעתו קודם לעשות העבירה שעשה עכשיו, כמו דהדרך להיות חסר ואתאי ה"נ קדמה מחשבת רשע להפעולה שעשה, נמצא דבמומר דנפסלים במחשבת ע"ז להמיר שייך לחשוש דמה שהמיר הי' כבר בדעתו להמיר את דתו וזה הא פוסלו מאז, וא"כ אפשר דמשום חזקת איסור דבהמה אמרינן דזה דעשה כעת להמיר הי' כבר דעתו בשעת שחיטה ושחיטתו פסולה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א