כובע ישועה/בבא קמא/עג/ב

כובע ישועה בבא קמא עג ב

דף ע"ג ע"ב

כי ל"ל לר"י כדי שאילת תלמיד לרב. עי' בתוס' דתק"ח שלא יהיה זה חשיב הפסק כדי שיוכל להשיב שלום לרבו, ועי' במג"א סי' ר"ו סק"ד דבהפסיק בשתיקה תוך כדי דיבור בין ברכה להמצוה לכ"ע א"צ לחזור ולברך ושם בשערי תשובה סק"ב הביא מהתבואות שור לשיחה אפילו מילה אחת שאינה לצורך הדבר שמברך עליו הוי הפסק וצריך ברכה אחרת ע"ש, ובאו"ח סי' ס"ו סעיף ז' אינו אומר אמן אחר גאל ישראל דהוי הפסקה ע"ש. וזהו מלה אחת [ולענין מקח ועדות אין נפקא מינה בין שתיקה לדיבור דבתוך כדי דיבור אף דיבור כשאילת שלום לא חשיב הפסק, ולאחר כדי דיבור אף שתיקה חשיב הפסק גם להסוברין לענין ברכה דשתיקה מרובה נמי לא חשיב הפסק כמש"ש במג"א]. ובאו"ח סי' ס"א סעיף ג' איתא דביחיד אומר אל מלך נאמן ולא בציבור ע"ש, ולכאורה י"ל דהבית יוסף באו"ח סי' ס' כתב דהא דדייק בירושלמי אמתני' דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא דזאת אומרת ברכות אינן מעכבות אף בלא אמרן כלל, וע"ז קאי חילוקו דרב האי גאון דהירושלמי מיירי ביחיד אבל בציבור מעכבין ע"ש. וא"כ י"ל דהרמב"ן בחידושיו בברכות דף כ"ב [הנקרא אוצר נחמד] הקשה איך אמרינן אל מלך נאמן כיון דאהבת עולם ברכת המצות היא לק"ש וא"כ הוי הפסק ע"ש, ולהמבואר י"ל דלא קפדינן אהפסק דבין אהבת עולם לק"ש רק בציבור דמעכבת לק"ש אבל ביחיד דאף בלא אמרן כלל אין מעכבות לא קפדינן על ההפסק דהא הבית יוסף שם כתב מהרשב"א דאינן ברכות דק"ש דהא אינו מברך לקרות את שמע ע"ש. וא"כ י"ל דגם להרמב"ן דמחשיבו לברכת המצוה לא קפדינן אהפסק היכא דאין מעכבות כמו ביחיד לכן אומר אמ"נ משא"כ בציבור דמעכבות, אך למש"ש הב"י דהא דבציבור מעכבין היינו אמירתן והדרן אינו מעכב ע"ש. וכיון דרק אהבת עולם הוי ברכת המצות לק"ש ויוצר אור הוא ברכת השבח כמש"ש הרמב"ן וא"כ כשמהפך סדרן הוי יוצר אור הפסק בין ברכת המצוה דאהבת עולם לק"ש ?ול"ל בה ומ"ש אמ"נ? דאסור להפסיק בו. אך י"ל כיון דבכלל ברכות דמעכבות הוי גם יוצר אור [וע"ש בב"י דאף ק"ש כתיקונה לא יצא היכא דמעכבת] לא חשיב יוצר אור הפסק כיון דנצרך לקיום ק"ש כתיקונו, משא"כ אמ"נ דגם כשלא יאמרנו קיים חובת ק"ש כתיקונה חשיב הפסק. וצ"ע במג"א סי' תקפ"ג סק"ב לענין היהי רצון שאומרים בראש השנה כשאוכלים תפוח מתוק בדבש דיש סוברים דיאמרנו קודם אכילה אחר הברכה ולא חשיב הפסק דזהו צורך אכילה ויש סוברים דחשיב הפסק ע"ש, והא דאמ"נ דמי לזה:

ועוד דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי. בפתח הבית סי' כ"ח הקשה דאף כשנימא דל"ש בממון כאשר עשה הואיל ויכול להחזיר ממון לבעלים עי' מ"ל/?משנה למלך הל' עדות ובאו"ח סי' ל"ח מ"מ הא קי"ל בכריתות רפ"ו דבהוזמו עדי שור הנסקל אפ"ה הוי הפקר משום דבעלים מייאשי מיניה וה"נ י"ל בעבד וא"כ הוי כאשר עשה עכ"ד. והנ"ל דל"ק דשם אמר רבא דדוקא באמרו נרבע שורו אבל רבע שורו בעצמו ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ולא מפקיר ליה ע"ש. וה"נ במעידים על הרב שסימא עין עבדו דמי לרבע שורו דידע דמשקרו וטרח ומייתי עדי הזמה ולא מפקר. ועמ"ש בפתח הבית דמ"מ העדים חייבין מדינא דגרמי ואף דיש מלקות מלא תענה ומה שגילתה התורה בעבודה זרה דמשלם ואינו לוקה ז"א רק בחייב מתורת הזמה ולא כשחייב מדינא דגרמי י"ל דאיירי בלא התרו ע"ש. והנה למ"ש הפני יהושע דף ע"א בד"ה בטובח מהים של שלמה דרבא סובר כר"ל דבלא התרו נמי פטור מתשלומין, אאפ"ל כדבריו דהכא לרבא קיימינן, אך הפני יהושע שם כתב דאינו מוכרח שיסבור רבא כר"ל. ולמ"ש במלוא הרועים ערך גרמי אות ג' גירסת הלחם משנה פ"ד מחובל דרבא לא דאין דינא דגרמי, ע"כ צ"ל כמ"ש. ובעיקר מה דע"י עדותו מתייאש מחשיבו לגרמי, צ"ל דהוא יותר אונס מהא לקמן דף צ"א ע"א המבעית חבירו פטור מד"א כו' בתקע באזנו וחירשו דאמרינן הוא דאבעית אנפשיה וכמ"ש בשיטה מקובצת לעיל דף נ"ו דפשיעותו מסייעתו שהיה לו להתחזק בעצמו ע"ש, דהכא י"ל דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיוזמו וכדמחזקינן ליה לסתמא נתייאש ולא פשע מידי במאי דלא אמר דאינו מייאש. וקצת י"ל עפ"מ דמבואר ביבמות דף צ"א? דס"ד דש"ס דבנשאת בב' עדים שא"ל מת בעלה מותרת לחזור דמאי הוה לה למיעבד ואנוסה היא ומסיק דאסירה ופשטות הדבר דקנסוה דמ"מ הו"ל למידק וכן פסק הרמב"ם פ"י מגירושין ה"ה ע"ש. ואי שם ל"ח אונס מחמת עדותן גם לענין גרמי נימא דה"ל לאסוקי אדעתיה דאפשר יוזמו ופשיעתו מסייעתו ביאוש, אך אין לדמות העניינים:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף