אור שמח/שבועות/יב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Revision as of 10:59, 15 July 2020 by מושך בשבט (talk | contribs) (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

אעפ"י שלוקה הנשבע לשוא כו'.

ובהשגות א"א כו' והרי חייבי מיתות ב"ד מתוודין ומתכפר להן ומלקות במקום מיתה עומדת.

ואינו מובן הא אמרו בפרק נגמר הדין (דף מ"ז) דהרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי אימת הוי להו כפרה רק ע"י קבורה ועיכול הבשר יעו"ש, א"כ ה"נ מלקות דבמקום מיתה עומד צריך אחר זה לידי יסורין וכמו בחייבי מיתות דאין מתכפר להן ע"י מיתה לחודא וצ"ע:

ו[edit]

עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו.

המעיין היטב בדברי רבינו כאן ובהלכות נזירות פ"ב הי"ח יראה שמחלק רבינו בין נדרים לשבועות דשבועות כיון דחלין על גברא שהרי שבועה איכא במעשה כמו אוכל ואלך וכיו"ב הרי דעל בחירתו ורצונו נשבע וכיון שאינו ברשות עצמו רק רצונו קנוי לרבו ורבו יכפהו למקום שירצה לכן כי נשבע על עצמו הוי כנשבע שעבד אחר יאכל או ילך שנשבע על אחר ולא חלה השבועה כלל אף במידי דלית ביה ענוי נפש כלל כמו נשבע שישתה וכיו"ב, אבל בנדרים חולק רבינו בדברים שהם עינוי נפש כמו שאסר פירות עיר זו עליו וכיו"ב כיון דהוא נוגע לרבו אינו יכול אבל אם אין שם ענוי ודבר המעכבו במלאכה מצי לחול האיסור עליו דאיסורין איסור חפצא וכמו דמצי לאסור סוכת מצוה עליו כן מצי אסר על עצמו דבר אעפ"י שרבו לא ירצה בזה. וכן כתב רבינו בפירוש המשנה לנזיר וגריס בגמרא אינו צריך לכפותו לשבועות ואינו יכול לכפותו לנדרים, פירוש בנדרים דאין בהן היזק לבעה"ב ובכ"ז בעבד בשבועות כהאי גוונא אינו צריך לכפותו דלא מצי אסר לנפשיה בשבועה כלל שאינו תלוי ברצונו רק ברצון אדוניו והוי כאילו נשבע שלא יאכל מצה כן כי נשבע העבד ורצונו נמכר וקנוי לרבו. וע"ז השיג רבינו הראב"ד דדוקא כי נשבע שיתענה הוי כאילו נשבע שירע לאחרים לכן לא חלה השבועה אבל במידי דאין היזק לאדונו לא ענוי נפש ולא מניעה ממלאכה שפיר חל עליו, וזה השגה חזקה למתבונן וכמו דמשמע פשטא דגמרא דמייתי מלהרע או להטיב דמידי דאינו רשות לא חלה עליו שבועה והוי כאילו נשבע על דבר עבירה. ומרן בכס"מ השוה דעת רבינו לדעת הראב"ד וז"א כמוש"נ וכמפורש בפירוש המשנה לרבינו ולמעיין היטב פה בדברי רבינו. [אח"ז ראיתי להתוי"ט שכתב כן בשיטת הרע"ב עיי"ש] והבה"ג הלכות נחלות כתב עבדא דמשתבע דלא למיעבד מלאכה כו' ואי משתבע למיעבד מידי אחרינא לא מצי רביה מיפר ליה כו' הרי דפסק כהראב"ד כפמש"ב ודוק:

וכאשר תעיין בפירוש המשנה ובדבריו בהלכות נזירות לא נזכר גם בנזירות שרבו כופהו על תגלחת אם כי בקטן נזכר מקרובים לענין תגלחת נוול שגלחוהו קרוביו בכ"ז בעבד לא מצינו בגמ' ובמשנה רק לענין שתיית יין ובתוספתא וירושלמי כפיית רבו לענין טומאה ועיין נדרים פ"ג דבהנך אית ליה צערא ותגלחת לא נזכר. והא דאמר בירושלמי כפהו רבו לדבר אחד מהו לכל הדברים זה אפשר שכפהו ליין הוה"ד לענבים וחרצן כו' אבל תגלחת לא נזכר שרבו כופהו רק אם גילח יצא יעו"ש, הן דבירושלמי מפיק מנזר אלוקיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד ונראה דעל שער ראשו מצי לכופו ובפרט דשער נזיר אסור והוא קנוי לרבו כדברי תוס' ב"ק (דף י') שמשו"ה המת שלו יעו"ש וצ"ב עוד. ובהא דבעי בירושלמי אם נזירותו תורה או הלכה נראה דתליא אם נזירות הוי איסור חפצא כמו דמשמע מירושלמי נזיר פ"ק באומר הריני נזיר מיין של ערלה או התפשטות קדושה והדברים ארוכים במהרי"ט שפלפל עם גדולי זמנו ואכמ"ל:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.