רש"י/דברים/יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ דברים יד

א

לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקרחים:

בין עיניכם. אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא) לא יקרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים (ספרי):

ב

כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך, ועוד ובך בחר ה' :

ג

כל תועבה. כל שתעבתי לך, כגון צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך, כל מום לא יהיה בו, בא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו (חולין קי"ד):

ד

זאת הבהמה, איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המעט (ספרי. חולין י"ג):

ה

ואקו. מתרגם יעלא (איוב ל"ט) יעלי סלע, הוא אשטנב"וק:

ותאו. תורבלא, תור היער, בלא, יער בלשון ארמי:

ו

מפרסת. סדוקה, כתרגומו:

פרסה. פלאנט"א:

ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים, שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים, והיא טמאה:

בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו (חולין ס"ט):

ז

השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות (שם ס'). אמרו רבותינו למה נשנו בבהמות מפני השסועה ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בת"כ (שם ס"ג):

ח

ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל, שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל, יכול יהיו מזהרים בכל השנה, ת"ל אמר אל הכהנים וגו', ומה טמאת המת חמורה, הכהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה, לא כל שכן:

יא

כל צפור טהרה תאכלו. להתיר משלחת שבמצרע (ספרי. קידושין נ"ז):

יב

וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה (שם):

יג

הראה והאיה. היא ראה היא איה היא דיה, ולמה נקרא שמה ראה שרואה ביותר, ולמה הזהיר בכל שמותיה שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה, והבא להתיר אומר זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המעט (חולין ס"ג):

טז

התנשמת. קלב"א שורי"ץ:

יז

שלך. השולה דגים מן הים (שם):

יח

דוכיפת. הוא תרנגול הבר, ובלעז הרו"פא, וכרבלתו כפולה (גיט' ס"ח):

יט

שרץ העוף. הם הנמוכים, הרוחשים על הארץ. זבובין וצרעים וחגבים טמאים קרויים שרץ:

כ

כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא, בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה אתה תאכלו, ולא בהמה טמאה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, לעבר עליהם בעשה ולא תעשה:

כא

לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבד ע"ז ואוכל נבלות (ספרי):

כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך, דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם (שם):

לא תבשל גדי. שלוש פעמים, פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה (חולין קי"ג):

כב

לא תבשל גדי‎ … עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה אמר להם הקב"ה לישראל: אל תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר (מלכים ב י"ט) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים (פסיק' ר'. תנחומא):

שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן (ספרי):

כג

ואכלת וגו'. זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' (במדבר י"ח) ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר ואכלתם אתו בכל מקום (שם י"ח), על כרחך זה מעשר אחר הוא:

כד

כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

כו

בכל אשר תאוה נפשך , כלל:

בבקר ובצאון וביין ובשכר , פרט:

ובכל אשר תשאלך נפשך , חזר וכלל, מה הפרט מפרש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' (עירובין כ"ז):

כז

והלוי, לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון:

כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

כח

מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

כט

ובא הלוי. ויטל מעשר ראשון:

והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכל מעשר שני של שתי שנים:

ואכלו ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגרן וכו' (ספרי קי). ואתה הולך לירושלים במעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית, ומתודה בערתי הקדש מן הבית כמו שמפרש בכי תכלה לעשר (דברים כו):

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.