תורה תמימה/דברים/יד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png יד

א[edit]

בנים אתם. תניא, ר' יהודה אומר, בנים אתם לה' אלהיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים בנים, ובזמן שאין אתם נוהגין מנהג בנים אין אתם נקראים בנים, ור' מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרואים בנים, שנאמר (פ' האזינו) בנים לא אמון בם [א]. (קדושין ל"ו א').

בנים אתם. חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, וחבה יתרה נודעת להם שנקראו לו בנים [ב] [אבות פ"ג מי"ד].

לא תתגדדו. מהו לא תתגודדו – לא תעשו חבורה על מת [ג]. (יבמות י"ג ב').

לא תתגדדו. תניא, לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות, כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלגא מורים כדברי בית שמאי ופלגא כדברי בית הלל [ד]. (יבמות י"ד א').

לא תתגדדו. תניא, לא תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדין, כענין שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות [ה] [ספרי].

ולא תשימו קרחה. ולהלן הוא אומר (פ' אמור) לא יקרחו קרחה, מה להלן קרח ארבע וחמש קרחות חייב על כל קריחה וקריחה אף כאן חייב כן [ו]. (קדושין ל"ו א').

בין עיניכם, אין לי אלא בין העינים, מניין לרבות כל הראש, ת"ל (פ' אמור) ולא יקרחו קרחה בראשם [ז]. (שם שם).

בין עיניכם. והיכן הוא – בגובה שבראש, מקום שעושה קרחה [ח]. (מנחות ל"ז ב').

ב[edit]

כי עם קדוש אתה. אמר רבי אלעזר, נשים חייבות בקרחה, מאי טעמא, כי עם קדוש אתה, אחד אנשים ואחד נשים [ט]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).

ג[edit]

לא תאכל כל תועבה. תניא, רבי יהודה אומר משום ר' מאיר, מניין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה, שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [י]. (ע"ז ס"ו א').

לא תאכל כל תועבה. א"ר אשי, מניין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך, הרי הוא בבל תאכל, בהנאה מניין, כדר' אבהו, דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע [י"א]. (חולין קי"ד ב').

ד[edit]

זאת הבהמה. וכתיב בתריה שור שה כשבים איל וצבי ויחמור – מלמד שהחיה בכלל בהמה [י"ב]. (שם ע"א א').

אשר תאכלו. תניא, רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורות, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאין, ללמדך שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה [י"ג]. (חולין ס"ג ב').

שה כשבים. תניא, אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה (פ' שמיני), זה אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, ואיזה הוא, זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, יכול אפילו עבורו מן הטמא, ת"ל שה כשבים – עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה [י"ד]. (בכורות ז' א').

ו[edit]

וכל בהמה, לרבות את הולד [ט"ו]. (חולין ס"ט א').

וכל בהמה. לרבות את השליא, יכול אפילו יצתה מקצתה, ת"ל אותה תאכלו, אותה ולא שלייתה [ט"ז]. (שם ע"ז א').

מפרסת פרסה. א"ר יוחנן, השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ותנא דבי ר' ישמעאל, מפרסת פרסה בבהמה אותה תאכלו – פרסה בבהמה תאכלו [י"ז]. (חולין ס"ט ב').

אתה תאכלו. אותה שלמה ולא חסרה [י"ח]. (שם שם א').

ז[edit]

השסועה. א"ר חנן בר רבא, השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות [י"ט], ובי משה רבינו קניגי או בליסטרי היה, אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים [כ]. (שם ס' ב').

השסועה. תניא, למה נשנו בפרטיהם, בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה [כ"א]. (בכורות ו' ב').

יא[edit]

כל צפור טהרה. לרבות את המשולחת מצפרי מצורע [כ"ב]. (קדושין נ"ז ב').

כל צפור טהרה. טהורה מכלל דאיכא אסורה, ואיזו היא, זו השחוטה שבמצורע [כ"ג]. (חולין ק"מ א').

יב[edit]

אשר לא תאכלו מהם. לרבות את הצפור השחוטה שבמצורע [כ"ד]. (קדושין נ"ז א').

יג[edit]

והראה ואת האיה. א"ר אבהו, ראה זו איה ולמה נקרא שמה ראה שרואה ביותר, וכן הוא אומר (איוב כ״ח:ז׳-ח׳) ולא שזפתו עין איה [כ"ה]. (חולין ס"ג ב').

והראה ואת האיה והדיה. דאה וראה, איה ודיה אחת הן, ולמה נכתבו שני שמות, כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא תהא אתה קורא איה והוא דיה אתה קורא דיה והוא איה [כ"ו]. (שם שם).

כא[edit]

לא תאכלו כל נבלה. אזהרה לאוכל נבילות מניין, לא תאכלו כל נבילה, טריפה מניין, א"ר יוחנן, כל נבילה – לרבות את הטריפה [כ"ז]. (ירושלמי נזיר פ"ו ה"א).

לא תאכלו כל נבלה. האוכל אבר מן החי מטריפה א"ר יוחנן חייב שתים, משום לא תאכלו כל נבילה ומשום ולא תאכל הנפש עם הבשר (י"ב כ"ג) [כ"ח]. (שם שם).

כל נבלה. לרבות נבלת הכוי [כ"ט]. (כריתות כ"א א').

לגר. א"ר שמעון, נותן טעם לפגם מותר, דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה, הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראיה לגר אינה קרויה נבלה [ל]. (ע"ז ס"ז ב').

לגר וגו', תניא, ר' יהודה אומר, לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי, דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה [ל"א]. (פסחים כ"ב ב').

או מכר לנכרי. תנא דבי ר"א, מניין לבשר בחלב שאסור בהנאה, דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר תתננה או מכר לנכרי לא תבשל גדי בחלב אמו, אמרה תורה, כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה [ל"ב]. (חולין קט"ו ב').

כי עם קדוש אתה. תניא, איסי בן יהודה אומר, מניין לבשר בחלב שאסור, נאמר כאן

כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי בחלב אמו, ונאמר להלן (פ' משפטים) ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, מה להלן אסור אף כאן אסור [ל"ג]. (חולין קי"ד א').

כי עם קדוש אתה. תניא, רבי אומר, מניין לבשר בחלב שאסור בהנאה, נאמר כאן כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי בחלב אמו, ונאמר להלן (פ' תצא) לא יהיה קדש בבני ישראל, מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה [ל"ד]. (שם קט"ו ב').

כי עם קדוש אתה. קדש עצמך במותר לך, דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם [ל"ה] [ספרי].

לא תבשל גדי. כל פסוק זה נתבאר לפנינו בפ' משפטים בפסוק כזה.

כב[edit]

עשר תעשר. א"ר יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר [ל"ו]. (תענית ט' א').

עשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן אין מעשרין מחדש על הישן וממין על שאינו מינו, אף מעשר בהמה אין מעשרין כן, ומה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי [ל"ז]. (ר"ה ח' א', בכורות נ"ג ב', נ"ד ב').

עשר תעשר. מלמד שמעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואי אתה מעשר שני מעשרות בשנה אחת [ל"ח]. (ירושלמי שביעית פ"ב ה"ה).

את כל. לרבות אפי' זו שכבר עשורה, והני מילי דהתירא, אבל איסורא לא, מאי טעמא איסורא לא זרעי אינשי [ל"ט]. (נדרים נ"ט ב').

את כל. לרבות רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים שחייבין במעשר [מ] [ספרי]

תבואת. תבואה ולא ירק, מכאן למעשר ירק שהוא מדבריהם [מ"א]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א).

תבואת. דומיא דתבואה שהיא אוכל, להוציא זרעוני גינה שאינם נאכלים [מ"ב]. (שם שם).

זרעך. זרעך – ולא הלקוח [מ"ג]. (ב"מ פ"ח כ').

זרעך. דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות [מ"ד]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א).

זרעך. זרעך המיוחד לך, פרט להפקר שאין לו בעלים [מ"ה] [שם שם]

זרעך. דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח [מ"ו]. (שם שם ה"ב).

היוצא השדה. פרט לאילן שנטעו בתוך הבית שפטור ממעשר [מ"ז]. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

שנה שנה. מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה [מ"ח] [ספרי].

כג[edit]

ואכלת. עשר תעשר ואכלת – ולא מוכר [מ"ט]. (ב"מ פ"ח א').

לשכן שמו שם. כתיב כאן ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך וגו', וכתיב בשלמים (פ' תבא) וזבחת שלמים ואכלת שם, מכאן לשלמים שבאים מן המעשר [נ]. (זבחים נ' א').

תירשך. רב כהנא רמי, כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש, והיינו דאמר רבא, חמרי וריחני פקחין [נ"א]. (יומא ע"ו ב').

מעשר ובכרת. תניא, ר' ישמעאל אומר, מעשר ובכורות, הקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית, מלמד שאין מעלין בזה"ז מעש"ש לאכלן בירושלים [נ"ב]. (תמורה כ"א א').

מעשר ובכרת, תניא, בן עזאי אומר, מעשר ובכורות, הקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה [נ"ג]. (שם שם ב').

מעשר ובכרת. תניא, ר"ע אומר, מעשר ובכורות, הקיש בכור למעשר, מה מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ, כך בכור אינו בא לירושלים להקריב אלא מן הארץ [נ"ד]. (שם שם).

מעשר ובכרת. תניא, אחרים אומרים, מעשר ובכורות, הקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה [נ"ה]. (שם שם).

למען תלמד ליראה. מגיד שגדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד [נ"ו] [ספרי].

כל הימים. אלו שבתות וימים טובים, למאי הלכתא [לעשורי בערב שבת על העתיד לבא בשבת] [נ"ז]. (יבמות צ"ג א').

כד[edit]

לא תוכל שאתו. א"ר אלעזר, מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים, ת"ל כי לא תוכל שאתו, ואין שאת אלא אכילה, שנאמר (פ' מקץ) וישא משאת מאת פניו [נ"ח]. (פסחים ל"ו ב').

לא תוכל שאתו. אמר רב ביבי אמר רב אסי, מניין למעשר שני טהור שפודין אותו אפי' בפסיעה אחת חוץ לחומה, שנאמר כי לא תוכל שאתו [נ"ט]. (מכות י"ט ב').

כי ירחק ממך המקום. פשיטא, הוא בחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות, הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו, תנא ההוא סבא, כי ירחק ממך המקום – ממלואך [ס]. (שם שם).

כה[edit]

וצרת. וצרת – לרבות כל דבר שיש עליו צורה, מכאן למעשר שני שאין מתחלל על האסימון [ס"א]. (ב"מ נ"ד א').

הכסף. כסף הכסף – לרבות אפי' פרוטות [ס"ב]. (קדושין י"א ב').

הכסף. מכאן למעשר שני שאין נפדה אלא בכסף ולא בשוה כסף [ס"ג]. (בכורות נ"א ב').

בידך. מכאן למעשר שני שאין מחללין על מעות שאינן ברשותו, דכתיב וצרת הכסף בידך – בעינן מצוי בידך [ס"ד]. (ב"ק צ"ח ב').

בידך. המפקיד מעות אצל חבירו [להוליכם בדרך], צררן והפשילן לאחוריו [ונאנסו] חייב, דאמר קרא וצרת הכסף בידך – אע"פ שצרורין יהיו בידך [ס"ה]. (ב"מ מ"ב א').

בידך. א"ר יצחק, לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנא' וצרת הכסף בידך [ס"ו]. (שם שם).

כו[edit]

ונתתה הכסף. הפורט סלע ממעות מעש"ש, בית הלל אומרים, פורט בשקל כסף בשקל מעות, ומנלן דמחללינן דכתיב ונתתה הכסף ריבה אפי' כסף שני [ס"ז]. (שם מ"ה א').

בכל אשר תאוה. אין מחללין מעשר שני על מטבע שאינה יוצאת, דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך [ס"ח] [מעשר שני פ"א משנה ב' וברע"ב].

בכל אשר תאוה וגו'. תניא, בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי בפרי וגדולי קרקע [ס"ט]. (עירובין כ"ז ב').

בבקר ובצאן וגו'. תניא, בן בג בג אומר, בבקר – מלמד שלוקחין בקר על גב עורו, ובצאן – מלמד שלוקחין צאן על גב גיזתה, וביין – מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו [ע], ובשכר – מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ [ע"א]. (שם כ"ו ב').

ובשכר. וסמיך ליה ואכלת, מלמד שהשתיה בכלל אכילה [ע"ב]. (יומא ע"ו א').

ושמחת. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (פ' תבא) ושמחת, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים [ע"ג]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ב).

אתה וביתך. ר' אליעזר היה אומר, משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, שנאמר ושמחת אתה וביתך [ע"ד]. (סוכה כ"ז ב').

אתה וביתך. א"ר תנחום א"ר חנילאי, כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך [ע"ה]. (יבמות ס"ב ב').

אתה וביתך. מכאן שהבעל מביא קרבן על אשתו אפילו שלא מדעתה [ע"ו]. (ירושלמי פסחים פ"ח ה"א).

כז[edit]

לא תעזבנו. מלמד שאם אין לו מעשר ראשון תן לו מעשר שני, אין לו מעשר שני תן לו מעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים, אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה [ע"ז] [ספרי].

כי אין לו חלק, להגיד מה גרם [ע"ח]. (שם).

כח[edit]

מקצה שלש שנים. יכול מר"ה של שלישית ת"ל מקצה, יכול בר"ה של רביעית, ת"ל (פ' תבא) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, יכול אפי' בחנוכה, הרי אני דן, נאמר כאן מקצה ונאמר להלן (פ' וילך) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, מה מקץ שנאמר להלן במועד אף מקץ שנאמר כאן במועד [ע"ט]. (ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג).

את כל מעשר. אין לי אלא מעשר עני, שבו דבר הכתוב, מניין לשאר מעשרות, ת"ל את כל מעשר תבואתך – ריבה [פ] [ספרי].

והנחת בשעריך, האומר קונם שאיני נהנה לבריות [פ"א] יכול ליהנות מלקט שכחה ופאה ומעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, דכתיב ביה והנחתו בשעריך [פ"ב]. (נדרים פ"ד ב').

והנחת בשעריך. ולהלן הוא אומר (פ' תבא) ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, הא כיצד, כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים [פ"ג] [ספרי].

כט[edit]

ובא הלוי. מהו ובא – כל זמן שבא תן לו, מכאן למעשר ראשון שאינו בטל [פ"ד]. (ר"ה י"ב ב').

כי אין לו חלק. לו אין חלק ולך יש חלק חייב במעשר, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש גם לו חלק בהם פטורות מן המעשר [פ"ה]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א).

אשר בשעריך. מלמד שאין מוציאין מארץ לחוץ לארץ [פ"ו] [ספרי].


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. טעם שייכות לשון בנים אתם לה' להמצוה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה למת, הוא ע"פ מה שנבאר בסמוך דעיקר טעם האיסור הוא משום דבנים אתם לה', ולכן אין לכם רשות להצטער על המת יותר מדאי, אחר שאם הוא העניש הוי בערך אב המעניש את בנו שהוא בודאי לטובה, ואף גם משום דבנים אתם לכן הוא חושש להשחתת גופכם לכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ודריש ר"י דהא דנקראו בנים למקום הוא רק בזמן שעושין רצונו של מקום, ומוסיף ר' מאיר דאף בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים בנים אף כי בכנוי גנאי כדמפרש בנים לא אמון בם, וכן בנים סכלים (ירמיהו ד׳:כ״ב) אבל איך שהוא בנים הם, ולכן לעולם אתם אסורים לעשות כאלה, וע' בספרי פ' האזינו בפסוק שחת לו לא בניו מומם, משמע דר' יהודה הודה לדברי ר' מאיר. – ועיין באגדה דב"ב י' א' התוכח מין אחד עם ר' עקיבא אם ישראל קרוים בנים או עבדים, והוכיח לו ר' עקיבא מפסוק זה דנקראים בנים, והמין הוכיח מפסוק כי לי בני ישראל עבדים דנקראו עבדים, ואח"כ פשר דבזמן שעושין רצונו של מקום קרוין בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים, ולא נתבאר שם אם ר"ע הודה לו או לא, ואמנם לא שייך לשאול מה יעשה ר"ע בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, הרי דמפורש קרא אותם הקב"ה עבדים, יען כי לדידן גם תואר עבדים לה' הוא תואר יקר ונעלה מאד, ומי לנו גדול ממשה רבינו ונקרא עבד ה', ואמר הכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳), הרי דגם בשעה שהקב"ה מתפאר בישראל מכנה להם בכ"ז בשם עבדים.
  2. כי יש אב שאע"פ שהוא אוהב את בנו אבל אינו מראה לו את רגש אהבתו בגלוי, אבל האוהב את בנו אהבה עזה מאד אינו יכול להטמין את הרגש בלבו ומראה לו זה בגלוי, וכך היא אהבתם של הקב"ה לישראל, וזהו חבה יתירה שהודיע להם שכבנים המה לו.
  3. מלשון הכתוב (מ"א י"ח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות ורמחים, והיינו שפצעו בשרם עד שפך דם, והוא שעושין לאות צער על מת [והפסוק הנ"ל איירי בעשיית פעולה כזו לשם עבודה לעבודת כוכבים כפי שיתבאר עוד]. ושייכות ההקדמה לזה בנים אתם לה' אלהיכם נראה ע"פ מ"ש במו"ק כ"ז ב' בהגבלת השיעורים לבכי ולמספד על מת, שלשה לבכי, שבעה להספד וכו', אמרו שם, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רחמנים יותר ממני, וכלומר שאחר השיעורים האלה אסור להצטער עוד, והסברא פשוטה שכמו בשיעור הזמן כך באיכות ומהות הצער אסור להצטער יותר מדאי, והנה אם המצטער עושה מרוב צערו ומרירות לבו חבורות ופצעים בבשרו, כמובן הוא שהוא שיעור יותר על הרגיל והטבעי, ועל זה אמר בנים אתם לה' אלהיכם, וא"כ אחרי שהקב"ה דן את הנפטר במיתה, בודאי עשה זאת כאב הרודה את בנו אשר בודאי לטובה כונתו, וא"כ כשאתם עושים סימני צער איומים עד שמחבלים אתם בגופכם הרי אתם עושים עצמכם רחמנים יותר מהקב"ה וכאלו אין אתם מכירים אותו לאב לכם ואתכם לבנים, דלולא כן הרי אין מוכיחין את האב המייסר את בנו החפץ בתיקונו, וזהו שאמר בנים אתם לה' אלהיכם, ובכן – לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ומה שסיים הכתוב כי עם קדוש אתה ובך בחר וגו' – יש להסביר שייכות הענין משום דכך היו נוהגים העובדי כוכבים על מתיהם מפני הצער ועל העבודת כוכבים שלהם מפני העבודה וכמבואר בדרשה בסמוך, ועל זה אמר שלא תעשה כזה כדרך שהעובדי כוכבים עושין יען כי עם קדוש אתה וגו'.
  4. אע"פ שבדרשה הקודמת כבר דריש הלשון לא תתגודדו מלשון חבורה אך כאן דריש מדכתיב זה הלשון בהתפעל ומצינו בלשון זה שני המובנים, כמו (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות, וגם (ירמיהו ה׳:ז׳) ובית זונה יתגודדו, ובמיכה ד' עתה תתגודדי בת גדוד ולכן דרשינן שני הענינים. ויש לכוון כונה זו בפלפול הגמרא בזה, אלא שבאו שם הדברים בסגנון אחר. והנה בדרשה הקודמת מבואר דלא תתגודדו הוא החובל בעצמו מחמת צערו על המת, יעו"ש. וקיי"ל דלוקין עליו, והכ"מ פ' י"ב הי"ד מעבודת כוכבים הקשה האיך לוקין על זה והא הוי לאו שבכללות שכולל גם לאו דלא תעשו אגודות, כמבואר בדרשה שלפנינו, יעו"ש. ותמה אני שלא הביא מש"כ הרמב"ם בסה"מ מל"ת מ"ה דעיקר קרא אתא לענין שריטה וחבורה, והדרשה לא תעשו אגודות אגודות היא רק ע"ד רמז ואסמכתא, יעו"ש, וא"כ פשוט הדבר דלא שייך לומר שהוא לאו שבכללות מחמת זה, וע"ע באות הבא.
  5. ר"ל שכך היו נוהגין העובדי כוכבים לשרוט בבשרם על מתיהם מפני הצער וחובלים בעצמם לעבודת כוכבים, וכמבואר בענין הפסוק שהביא, ואמר לא תנהגו אתם כן, כי עם קדוש אתה וגו' וכמש"כ לעיל סוף אות ב'. אמנם לא שייך למנוע חיוב מלקות מכאן משום לאו שבכללות [עיין אות הקודם] דכולל מעשים למת ומעשים לעבודת כוכבים, יען דשם אחד הוא, מנהג העובדי כוכבים ומעשיהן.
  6. עיין מש"כ בענין זה בפ' אמור בפסוק הנזכר וצרף לכאן.
  7. כמש"כ באות הקודם.
  8. ר"ל במקום שער, שאם מורטו יעשה קרחה, ועיין לפנינו בס"פ בא בפ' והיו לטטפת בין עיניך מה שנוגע מענין זה לענין מקום הנחת תפלין שבראש.
  9. ולאפוקי מאיסי דס"ל בבבלי קדושין ל"ה ב' דנשים פטורות מקרחה, ודריש הא דכתיב בנים אתם לה' בנים ולא בנות, ושם בגמרא מבואר דאביי ורבא פליגי עליה וס"ל דגם נשים חייבות בקרחה, והדרשה דבנים אתם דרשי להא דמבואר בפסוק הקודם דבא להורות דלעולם קרויין ישראל בנים אף כשאין עושין רצונו של מקום כמבואר למעלה, וכן מפרש בירושלמי לדעת ר"א, והובא דין זה דירושלמי ברי"ף ורא"ש בפ"ק דקדושין וביו"ד סי' ק"פ סי"ב, אבל ברמב"ם לא בא הדבר מפורש, והוא פלא.
  10. כגון אם אכל משהו משהו מכמה איסורים ומכולם ביחד נצטרף כזית, ונראה דר"ל דכיון דכולם נקראין תועבה הוי כאלו אכל כזית מאיסור אחד. ואמנם לדינא יש חילוקים ופרטים שונים בדין זה, והוא דבעינן שיהיו האיסורים המצטרפין למלקות כולם מלאו אחד, כגון כל הפגולים מצטרפין זה עם זה אף שהם מקרבנות שונים כמו מקדשי קדשים ומקדשים קלים, וכן כל הנותרים מצטרפין זע"ז, וכן כל הנבלות, כגון מנבילת בהמה חיה ועוף, וכן כל השרצים, אבל נבלה ושרצים ופגול ונותר וכדומה מן האיסורין שבלאוין מיוחדים אין מצטרפין. וכן קיי"ל בצירוף איסורין רק כשהם בעין, אבל כשהם בתערובת אין מצטרפין לאסור ההיתר עד שיהא כדי ששים נגד שני מיני האיסורין, ואדרבה קיי"ל במס' ערלה (פ"ב מ"ג וד') דתרומה מעלה את הערלה וערלה מעלה את הכלאים, ומטעם זה קיי"ל דקדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה שני זיתים, אחד של דם ואחד של חלב, כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל את חבירו, ועיין ביו"ד סי' צ"ח סעיף ט'.
  11. עיין מש"כ בדרשה כזו לעיל בפרשה הקודמת (פ' כ"א). – והנה בספרי איתא עוד דרשה על פסוק זה, ר' אליעזר אומר, מניין לצורם אוזן בכור שעובר בל"ת דלא תאכל כל תועבה, כלומר, כהן הפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו ויאכלנו במומו, עובר בל"ת זו, דדרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ור"ל, כל דבר שצויתי עליך לבלתי עשותו הרי הוא תעוב, ובענין זה אתה מצווה שלא לעשות בו מום, כמבואר לפנינו בפ' אמור בפ' כל מום לא יהיה בו. והנה השמטנו דרשה זו, יען כי לדינא קיי"ל דאין איסור זה שיאכלנו הכהן במומו רק קנסא בעלמא מדרבנן, כמבואר בבכורות ל"ד ב', וכ"מ בתוס' שם דדרשה זו אסמכתא בעלמא היא.
  12. מדפתח בבהמה וסיים במיני חיות, ונ"מ בזה לענין כמה דברים, כמו לענין סימנים כאן, שלא מצינו סימני טהרה רק בבהמה כמבואר בפ' כאן ובפ' שמיני מכל הבהמה וגו' כל מפרסת פרסה וגו', ולכן מדחיה בכלל בהמה שייכים סימנים אלו גם בחיה. וכן לענין טומאת נבלות, דנבלת חיה טהורה מטמאה כנבלת בהמה טהורה אע"פ דטומאת נבילות כתיב רק בבהמה, בפ' שמיני (י"א ל"ט) וכי ימות מן הבהמה וגו', וכן נ"מ לענין הרבעת כלאים דעיקרה בבהמה כתיב (פ' קדושים) בהמתך לא תרביע כלאים, וע"ע בחולין פ"ד א'.
  13. ר"ל דבבהמות חשיב המינים הטהורים המותרין באכילה כמ"ש זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי וגו', ובעופות חשיב להיפך המינים הטמאים האסורים באכילה, כמ"ש בסמוך פ' י"ב וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס וגו', וזו היא דרך קצרה, ועיין בפסחים ג' ב' מענין כלל זה בפרטיות.
  14. ר"ל מדכתיב כשבים בלשון רבים דריש שיהיה אביו ואמו כבשים, ועיין מענין זה לפנינו בפ' שמיני וביו"ד סי' ע"ט.
  15. ר"ל גם הולד הנמצא בבהמה שחוטה בין חי בין מת מותר באכילה בשחיטת אמו ואינו אסור משום אבר מה"ח, ומתחלה רצו בגמרא ללמוד זה מסוף הפסוק בבהמה אותה תאכלו ושדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרשינן בהמה בבהמה [בהמה הנמצאת בבהמה] אותה תאכלו ואיפרך בגמרא דרשה זו, ויליף מלשון זה וכל בהמה לרבות את הולד, ופירש"י דדריש הכי, כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו, כל אשר תמצא בבהמה אכול, ונראה דדריש וכל בהמה כמו וכל בבהמה, דאותיות בכל"ם רגילין לחסור בריש התיבה [וראה לדרוש כן משום דכל הפ' מיותר אחר שחשב כל המינים הטהורים בפרטיות ומה מוסיף בכלל הזה], ושוב רצה לאוקים דרשה ראשונה בהמה בבהמה אליבא דדעת יחיד ולכן השמטנוה ותימא על איזה מפרשים שתפסו אותה דרשה אחר שנדחית. ובכלל דרשה זו גם אם חתך מן העובר שבבהמה ולא הוציא האבר שחתך ואחר כך שחט את האם הותר הולד, והנחתך ממנו בשחיטת האם, ואין אסור משום אבר מן החי, וגם לכתחלה מותר לעשות כן כשצריכין לדבר זה, כגון אם עושין זה כדי להקל יציאת העובר ולהציל את הולד, ואמנם זה הוא רק בעובר, אבל אם חתך מן הטחול ומן הכליות והניחם שם ואחר כך שחט האם אסורים משום אבר מן החי, משום דכתיב בסוף פסוק זה אותה תאכלו, ודרשינן בסמוך אותה כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה, ר"ל כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה ולא כשהיא חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל הנמצא.
  16. ר"ל אם יצאה מקצתה קודם שחיטת האם אסורה באכילה אף החלק הנשאר ממנה בפנים וגם הולד שבהשליא בפנים אסור, דחיישינן שמא באותו מקצת כבר יצא רוב ראש הולד והו"ל כילוד שאינו ניתר בשחיטת אמו, ומסיק בגמרא דדרשה זו אסמכתא היא, כלומר, שאינה צריכה לגופה, יען דקיי"ל אין שליא בלא ולד, ואחרי דחיישינן שמא יצא הולד פשיטא דשליא אסורה דנגררת אחרי הולד, ועיקר הדרשה מהמיעוט דאותה אצטריך להדרשה שבסמוך אותה שלמה ולא חסרה, וכפי שנתבאר סוף אות הקודם.
  17. נקיט דמות יונה לרבותא אפילו עוף טהור, ודרשה זו נסמכת אדרשה דלעיל דדרשינן וכל בהמה – וכל אשר בבהמה אותה תאכלו אשמעינן בזה דבמצא דמות עוף ואפילו עוף טהור אסורה באכילה בשחיטת האם, יען דלא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה, ונסמך על הדרשה דלעיל וכל בהמה לרבות את הולד, ובארנו שם דטעם הרבוי הוא מיתור פסוק זה, יעו"ש. ומוסיף כאן דכיון דבפסוק זה מבואר פרסה א"כ דמות עוף שאין בו פרסה אסור.
  18. כבר בארנו זה לעיל סוף אות ט"ז יעו"ש.
  19. ר"ל היא בריה בפני עצמה שאינה לא ממין מפרסת פרסה ולא ממין מעלת גרה.
  20. כלומר וכי היה משה ציד או מורה בקשת שידע תכונת כל בעלי חיים, אלא ודאי שכך הורה לו הקב"ה, וסמך בזה על מ"ש במנחות כ"ט א' דהראה לו הקב"ה למשה כל מין ומין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל, יעו"ש. – והנה בנדה כ"ד א' איתא, איתמר, המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות, אמר רב, באשה אינו ולד [דנפל הוא] ובבהמה אסורה באכילה [אם נשחטה האם ונמצא במעיה וכש"כ כשיצא לאויר העולם, דנפל הוא ונבלה], וטעמו הוא משום דולד כזה א"א לו לחיות, ומביא שם מאמר זה שלפנינו ומקשה ממנו לרב דהא מבואר שהראהו הקב"ה בריה זו ומבואר דחיה היא, ומפרש רב דכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה, כלומר שהורה אותו שאם ימצא ולד כזה בבהמה אסור באכילה, ופריך עוד שם לרב ממשנה דבכורות מ"ג ב' כהן שיש לו שני גבין ושתי שדראות פסול לעבודה, הרי דחיי, ומשני דשם איירי ששדרתו עקומה, כלומר לא שיש לו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה ונראית כשתים. ועוד הקשו לו שם מברייתא דנזכר בה מפורש לענין איזו דין בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, ומתרץ בדוחק. ויפלא מאוד מניין לו לרב להחליט החלט גמור וקיים דבריה כזו אינה במציאות כלל וא"א לה לחיות, כי הלא אם על מציאות בריה כזו פריך הגמרא וכי משה קניגי או בליסטרי היה שידע שאפשר לבריה זו להיות ולחיות, מכש"כ על החלט העדר מציאותה, והלא כלל גדול קיי"ל לא ראינו אינה ראיה, ויותר מזה נפלא מאוד הדבר שמשנה וברייתא ערוכים ומפורשים כנגד דעתו זאת כמו שהבאנו, ועם כל זאת השתדל לדחוק וליישבם כדי לקיים שיטתו זאת, נשגב ממני הדבר לא אוכל לו, מה ראה רב לזה ומה הכריח אותו לזה, ואם ע"פ חכמת הטבע והרפואה היה דן כן, הלא בר פלוגתיה שמואל היה נודע לטבעי ורופא מצויין, כנודע, והוא ס"ל מפורש דנמצא וחיה בריה כזו. ויתכן לומר שהכריחתו לרב השקלא וטריא שבדרשה שלפנינו וכי משה קניגי או בליסטרי היה, מה קשה להגמרא מחיה זו יותר מהמון אלפי החיות שבעולם זולתה שידע אותם משה, ואם בכולם ניחא להגמרא שראה אותם משה וידעם, הלא אפשר שראה וידע גם את זו, ואם מפני שנוי מבנה גופה בשני גבין ושתי שדראות, אך הלא כמה בריות שונות ומשונות בעולם, ומכולם לא קשה להגמרא רק מזו, וזה באמת דקדוק נפלא. ולכן דן רב ע"פ זה, שמפני שתיה זו אינה במציאות החיים כלל, כי עודה מרחם אמה תמות, ולכן קשה להגמרא איך היה אפשר למשה לידע ממנה אחרי שאינה מצויה בעולם כלל, וכי קניגי או בליסטרי היה, כלומר שכל עסקו היה בחיות וצידתם וידע טבעם וגם אפשר שבא לידו לראות עובר כזה במעי הבהמה, וא"כ מאין היה יודע אותה משה, אלא מוכח שהראהו הקב"ה ציורה, ובכן הוכרח רב לפרש המשנה משני גבין ושתי שדראות בשדרתו עקומה, כלומר שרק נראית כשתים. וראה זה דבר פלא מש"כ בעל המשביר, כי במדינת ברזיליא נמצאת חיה שיש לה על גביו כעין בקע רחב ועמוק, וע"י זה נראה כאלו נפרדו גבה ושדרתה, וזה מכוון ממש למה שאוקים רב המשנה דבכורות ששדרתו עקומה, כלומר שרק נראית כשתים אבל לא שתים ממש, ואין להאריך עוד.
  21. אע"ג דנשנו בפרטיהם בפ' שמיני, בכ"ז פרטם גם כאן מפני חידוש שני מינים אלה בבהמה ובעופות וכפי שיתבאר, וצ"ע שאינו מפרש למה נשנו כאן דגים.
  22. דריש כן מלשון כל צפור טהורה תאכלו דמשמע כל צפור טהורה שתמצאו מותרת באכילה, וממילא מבואר שגם הצפור המשולחת מותרת, דאל"ה היה לחוש שמא היא משולחת של מצורע. ובגמרא מסיק דעיקר ההיתר הוא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ר"ל אי ס"ד דאסורה לא הוי אמרה תורה לשלחה אחרי שאפשר לאדם למצאה ולאכלה ויכשל באיסור, ופירש"י דדרשת פסוק זה היא רק לאסמכתא בעלמא, ועיין מש"כ בענין זה במקומו בפ' מצורע.
  23. יליף כן מלשון טהורה דמיותר הוא משום דבלא"ה קיי"ל דשם צפור כולל רק טהורה [ע"ל בפ' תצא בפ' כי יקרא קן צפור], וא"כ אין לומר דטהורה בא למעט טמאה כיון דא"צ כלל למעוט, ולכן צ"ל דבא למעט אסורה, ואי אפשר לומר דבא למעט האסורה מחמת טריפה דטריפה בהדיא כתיב בתורה, אלא בא למעט הצפור השחוטה של מצורע דאסורה, וע"ע בדרשה הבאה. וטעם איסורה י"ל ע"פ מש"כ בדרשה הקודמת בטעם ההיתר מצפור המשתלחת משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה שמא ימצאנה אדם ויאכלנה, יעו"ש. וא"כ בהצפור השחוטה דלא שייך סברא זו לכן קיימה באיסורה.
  24. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ומפרש בגמרא חולין ק"מ א' דאצטריכי שתי הדרשות לעבור בעשה ול"ת. – ועיין בירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב סמיך מדרשה זו לפרש טעם דין המשנה שם שצפרי מצורע אוסרין בכל שהוא, ר"ל אפילו אם נתערבו אחת באלף אוסרין את כולן. ומה דנקט צפרי מצורע בלשון רבים הכונה צפרי מצורע דעלמא, אבל באמת מהשני צפרים שלוקחין למצורע רק האחת השחוטה אסורה, אבל המשולחת מותרת כמו שמבואר למעלה, וחדוש על מפרשי המשנה שלא העירו בזה, והרמב"ם פט"ז ה"ז ממאכלות כתב בדיוק צפור מצורע השחוטה. אבל התוס' בקדושין נ"ז א' רצו לדייק מלשון צפרי מצורע דבאמת גם המשולחת אסורה משעת שחיטת השחוטה עד שעת שילוחה, יעו"ש. וצ"ע לחדש דין זה ע"פ דיוק קל כזה אשר י"ל כפשוטו דצפרי – פירושו צפרי דעלמא כמש"כ וכמו שרגיל בגמרא בכ"מ לשון כזה, וגם כסמך ראיה לפי' זה מתמורה ל"ד ב' דחשיב בין הנקברים צפרי מצורע, והסברא נותנת דאיירי רק בשחוטה, משום דהמשולחת לאחר השילוח מותרת, ודוחק לומר דאיירי אם שחטה עד השילוח, ומה דנקט צפרי בלשון רבים אשיגרא דלישנא הוא.
  25. אלמא דהיכי דצריך לתאר ראיה מופלגת תאר בשם איה, וא"כ היינו ראה, ועיין בדרשה הבאה.
  26. ר"ל שלא יאמרו שזו שאסרה תורה איה שמה אבל דיה מותרת, וכן להיפך, והוא הדין בראה ודאה.
  27. צ"ע ל"ל לר' יוחנן למילף טריפה מכאן והא הוא בעצמו ס"ל בבבלי חולין ק"ב ב' דהפסוק דמשפטים ובשר בשדה טריפה לא תאכלו קאי על בשר מן הטריפה א"כ הרי יש אזהרה על זה, ואולי צריך לאזהרה זו משום דהפסוק ובשר בשדה כולל הרבה דרשות ואזהרות, כמבואר לפנינו בפ' משפטים, ולכן יליף מזה דבא ביחוד על נבילה וטריפה, וצ"ע.
  28. בדרשה הקודמת מרבינן טריפה מפ' לא תאכלו כל נבילה, ולעיל בפ' שהביא ולא תאכל הנפש עם הבשר דרשינן זה הפסוק על אבר מן החי, דהכי משמע, לא תאכל הבשר בעודנו עם הנפש דהיינו אבר מן החי, יעו"ש. וכיון דמתרי קראי נפקא ותרי לאוין איכא לכן אפילו אכל בחדא אכילה ובחדא התראה חייב שתים.
  29. הרבותא בזה אע"פ דכוי הוי בריה בפני עצמה ואולי אינה לא מין חיה ולא מין בהמה. וא"א לפרש כאן כמו בעלמא בריה בפ"ע שהיא ספק בהמה ספק חיה, משום דא"כ הרי היא נבילה ממ"נ וא"צ לרבויי. והתוס' האריכו בזה, ולא ידעתי למה, יעו"ש.
  30. ר"ל אם נתקלקל טעמה ונפגמה ששוב אינה ראויה למתנה בטל איסורה. וע' מש"כ בדין נותן טעם לפגם בפ' מטות בענין הגעלת כלי מדין, ופרטי דין זה ביו"ד סימן ק"ג.
  31. ולאפוקי מדעת ר' מאיר דס"ל אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה, וקיי"ל כר' יהודה. וכתבו התוס' הא דאצטריך לר' יהודה דרשה זו ולא די ליה בלאו דלא תחנם (פ' ואתחנן) הוא משום דאצטריך ללאו ועשה, ועיין מש"כ בפ' ואתחנן שם.
  32. דהו"א כיון דמותר ליהנות מנבלה שמותר למכרה לעובדי כוכבים רשאי לתקנה עוד שתהיה יותר חשובה להעובדי כוכבים, והיינו שיבשלנה בחלב, קמ"ל הפסוק דאע"פ שהתיר לך הנאת נבלה לא תוסיף בה עוד איסור, ועיין מש"כ באות הסמוך וצרף לכאן.
  33. ואע"פ דבעלמא ילפינן לאיסור אכילת בשר בחלב מדכתיב שלש פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אך הוא רוצה ללמוד מדרשה פשוטית וכמש"כ למעלה, וזה הוא גם טעם הדרשות הבאות בענין זה.
  34. עיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.
  35. נראה באור המשך דרשה זו, דכיון דמותר לאדם להתקדש במותר לו, א"כ הרי אלו הנוהגים איסור בדבר המותר הרי הם מתנהגים בתוספת וא"כ זה הנוהג היתר בפניהם הוי כמחלל קדושה ומבזה אותה, ואמנם זה הוא דוקא אם אלה הנוהגים כן מכוונין לסייג ופרישות, אבל אם נוהגים כך מפני שסוברים שהוא אסור מותר להתיר, דטועים הם, ומצוה לברר להם טעותם. וע' פרטי דינים בזה באו"ח סי' תצ"ג ותקל"ד וביו"ד סי' רי"ד.
  36. נראה הבאור ע"פ מ"ש בכתובות ס"ו ב' מלח ממון חסר, ופירש"י הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, וזהו עשר בשביל שתתעשר, ומבואר בגמרא כאן דאע"פ דכתיב בפ' ואתחנן (ו' ט"ז) לא תנסו את ה', אך במצוה זו מותר לנסות וכדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
  37. טעם הדרשה בשתי מעשרות הכתוב מדבר, הוא ממה דכתיב בפסוק הסמוך ואכלת לפני ה' אלהיך, דהיינו בירושלים, וכיון ששתי מיני מעשרות נאכלים רק בירושלים, הלא בהכרח שהכתוב איירי בשניהם, וגם מטעם זה י"ל שהכריח לחז"ל לדרוש כן, משום דמצינו כמה פרטים וענינים שונים במעשר בהמה, ולא יתכן שתשמיט התורה עיקר דין חיוב מעשר בהמה, ולכן דריש שכלול זה בפ' זה, ולא קשה איך יוכלל זה בלשון תבואת זרעך היוצא השדה, יען כי גם הבהמות הן תבואתו של אדם, וגם הנולדים מבהמות יוצאים על פני השדה, וע"ע לקמן אות מ'. ועיין בר"ה ח' א' בא עוד היקש מעשר בהמה למעשר דגן לענין זמן המעשר, ואנו קבענו ע"פ דעת הרמב"ם שפסק כן, ועיין בבכורות נ"ז ב' במשנה וגמרא.
  38. באור הדבר, כי סדר המעשרות כך הוא, אחרי שמפרישין תרומה גדולה נותנין מעשר ראשון ללוי ואח"כ מפרישין מן השאר מעשר שני והבעלים אוכלין אותו בירושלים, וכסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מן השאר מעשר אחד והוא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני. וטעם הדבר, משום דגזה"כ הוא שאין מעש"ש ומעשר עני נוהגין כאחד בשנה אחת, אלא בשנה שמעש"ש נוהג אין נוהג מעשר עני, וכן להיפך, וזה נסמך על לשון פסוק זה עשר תעשר מעשר אחד בשנה אחת ואין שתי מעשרות בשנה אחת. ובבבלי ר"ה י"ב ב' מסמיך זה על הפ' דפ' תבא שנת המעשר, ודרשינן שנת מעשר אחד ולא שנת שתי מעשרות. וטעם סדר המעשרות אלו דוקא בשנים אלו שבארנו ולא בשנה אחר שנה – מתבאר מלשון הפסוק שלפנינו עשר תעשר וגו' שנה שנה, כלומר מעשר שני נוהג שנה אחר שנה, והכא איירי בודאי במעש"ש שהוא נאכל לבעלים בירושלים וכמבואר בפ' הסמוך ואכלת לפני ה' אלהיך וגו', ובשנה השלישית מפורש בתורה שצריך להפריש מעשר עני, כמש"כ בפ' תבא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ומבואר מזה דשתי שנים רצופין מפרישין מעש"ש ואח"כ מפרישין שנה אחת מעשר עני, ויוצא מזה, ששנה ראשונה ושניה משנות השמיטה מפרישין מעש"ש, ובשנה שלישית מעשר עני, ושוב בשנה רביעית וחמישית עוד הפעם מעש"ש ובששית מעשר עני, ונמצא כי בשתי הפעמים נפרשת מעשר עני בשנה השלישית ובשנה הששית וכהוראת הכתוב בפרשה תבא שהבאנו. אבל מעשר ראשון שהוא ללוי לעולם לא בטל וכמו תרומה לכהן, כפי שנתבאר לפנינו בפ' קרח בפסוק ואל הלוים תדבר ולקמן פסוק כ"ט, והנה נתבאר ענין זה.
  39. כגון ליטרא בצלים שהפריש ממנה תרומה ומעשרות וזרעה מתעשרת אח"כ לפי כולה, כלומר לפי הגדולין, ועיקר הטעם משום דאתו הגידולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור וחזר כולו להיות טבל, וזה דרשינן מן עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, שצריך לעשר את כל הגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון. התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת, משום דהדרא לטבלא. ואמנם זהו רק בתבואה מתוקנת אבל איסורא דלא זרעי אינשי לא הדרא לטבלא, וכגון ליטרא מעשר טבל והיינו מעשר ראשון שלא הופרש ממנו תרומת מעשר דהוי אצל הלוי טבל וזרעה והשביחה והרי היא כעשר לטרין חייבת במעשר, ואותה לטרא שזרעה בן לוי כשאינה מעושרת מעשר עליה לפי חשבון, כלומר, מפריש עליה עשירי מליטרא ממעשר הטבול לתרומת מעשר, ואע"פ שחייבנוה כדין טבל להפריש עליה תרומה ומעשר, הוא רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, משום דגידולין לא מבטלי העיקר דמדאורייתא ועומד בטבלו וצריך להפריש עליה תרומת מעשר פעם שניה. וטעם חילוק דבר זה שבאופן הראשון קיי"ל דגידולין מבטלין העיקר ובכאן אין הגידולין מבטלין, משום דהלשון זרעך משמע דוקא דהתירא, דהכי אורחייהו דאינשי, ובהא אמר הכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך אף זו שמתוקנה מכבר והגדולין מבטלין את העיקר, אבל איסורא לא נקרא זרעך דלא זרעי ליה אחנשי, ולכן מזרעך משמע דבאיסורא לא אתו גדולין ומבטלין עיקר, ודו"ק.
  40. לפנינו בספרי לא נמצאה דרשה זו, רק התוס' בתענית ט' א' העתיקו כזה מספרי, וכבר הראנו לדעת כ"פ בחבורנו, כי הרבה דרשות ומאמרים היו לפני הראשונים בספרא וספרי ומכילתא שלפנינו הם חסרים, וטעם הדרשה מן כל נראה משום דגם תבואת כספים וסחורה הם בכלל הלשון תבואת זרעך שהאדם עוסק בטפולם ותבואתם, וכמו דכלול בזה מעשר בהמה כמש"כ לעיל אות ל"ז. ויש להעיר במה שחקרו הב"ח והט"ז ביו"ד סי' של"א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס', ואע"פ דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ"ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ"מ, וצ"ע. ועיין בהשגות הראב"ד לרמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ' לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש"ב הגאון רבי חיים ברלין שי', הא קיי"ל [בדרשה בסמוך עיי"ש דעת הראב"ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא"כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי"ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב"ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים. ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב"ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו. ואף יש להסביר הדבר מפני מה תבואה לקוחה יוצאת מכלל שאר רווחים שפטורה מן המעשר, יען כי בקונה תבואה מן השוק לצרכיו המליצו חז"ל את הפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד (מנחות ק"ג סע"ב), ואמרו כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם (יבמות ס"ג א') ועוד מאמרים ממין כאלה מפחיתות זה שאין לו קרקע, ולכן בזה הלוקח תבואה מכיון שמצבו גרוע ודל לא רצתה התורה עוד לחייבו בחיוב מעשרות, כי די לו להפקיע א"ע, משא"כ בפרקמטיא ושאר מיני רווחים שדרכם לעבור מיד ליד דרך מקנה וקנין ואף בעשירים, לכן בהו באמת חייבים, כמש"כ. ואף כי מדרבנן, כמבואר, והארכנו עוד במק"א בבאור הפרשת מעשרות באברהם, וכאן די בהערה זו הנוגע לעניננו.
  41. ודעת יחיד איסי בן יהודה היא, ואע"פ כן קיי"ל כן, דמכמה סתמות דגמרא מבואר דכך ס"ל, כמו בברכות ל"ו ב' מעשר צלף מדרבנן, ובפסחים מ"ד א' מעשר תבלין דרבנן, וכן בר"ה י"ב א', ומדאורייתא אין חיוב אלא דגן תירש ויצהר, וכמבואר בברכות נ"ד א'.
  42. ר"ל שאין נאכלין ברחבה אלא ע"י הדחק כגון סטים וקוצה.
  43. עיין מש"כ בסברת דין זה לעיל אות מ'. ולדעת הרמב"ם בפ"ב ה"ב ממעשרות אינו פטור רק בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב, ואין כן דעת הראב"ד אלא דלעולם פטור, ולדעתי מסתבר דעתו, דהא עשר תעשר כתיב, וחיוב המעשר הוא משנמרח, ועל זה הלא כתיב תבואת זרעך, ודרשינן ולא לקוח, הרי דפטור לקוח הוא גם משנמרח, דגם אז אינו נקרא תבואת זרעך, ודו"ק.
  44. ועיין בבבלי שבת ס"ח א' יליף לענין פטור כמהין ופטריות מפאה משום דאין גדולם מן הארץ, כלומר שאין מושרשין בארץ ומאוירא קא גדלו. והא דלא יליף כן כאן לענין פטור מעשרות, י"ל דשאני פאה דכתיב בה קציר ארצכם (פ' קדושים), מבואר שצריך שיהיה להגדולין שורש בארץ, משא"כ הכא במעשרות לא כתיב תבואת ארצך, ולכן אי משום הא לא היו מתמעטין, וממעט ע"פ דרשה אחרת.
  45. לפנינו בירושלמי בא ענין דרשה זו בהרחב לשון קצת, כתיב תבואת זרעך וכתיב היוצא השדה, הא כיצד [ר"ל דתבואת זרעך משמע תבואה דוקא והיוצא השדה משמע כל היוצא השדה ואפילו זרעוני גינה] טול מביניהם דבר שהוא אוכל ונשמר חייב במעשרות, ע"כ. והנה מנשמר נתמעט הפקר שאין לו בעלים וממילא אינו נשמר, והיינו הדרשה שלפנינו, וכן העתיק הרע"ב בפ"א מ"א דמעשרות כמו שהעתקנו אנו, ומתוי"ט משמע דבירושלמי לא נמצאה דרשה זו אלא ילפינן כן מפסוק אחר (לקמן כ"ט) אבל לפי מה שבארנו נמצאה ונמנאה הדרשה הזאת בירושלמי.
  46. אבל א"צ שיגמר בישולו כולו וכפי שיתבאר לקמן ט"ז י"ג, יעו"ש.
  47. ועיין ברמב"ם פ"ב ה"י ממעשר שכתב, ויראה לי דחייב בזה במעשרות מדבריהם, עכ"ל. והראב"ד השיג עליו. ונראה לי סמוכין לדעת הרמב"ם דמי גרע זה ממעשר בהמה דחייב מדאורייתא כמבואר למעלה משום דגם הם בכלל תבואת זרעך כמש"כ שם [אות ל"ז], ואע"פ דלא שייך בזה הלשון היוצא השדה דמחמת זה פטור מדאורייתא, אבל עכ"פ תבואת זרעך הוא וא"כ ראוי שיתחייב מדרבנן.
  48. ר"ל מתבואת שנה זו לתביאת שנה שעברה, וכן לא מתבואת שנה שעברה לתבואת שנה זו, אבל שדה שעושה שתי גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין שמשקין אותה אנשים מעשרים מזה על זה, כיון דהם תבואת שנה אחת.
  49. ר"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן פטור מה"ת וחייב מדבריהם.
  50. ר"ל עיקר מצות מעש"ש לקנות עבורו שלמים, והרבותא בזה אע"פ שממעט באכילתו שיכולין לבא לידי פגול נותר וטמא, עכ"ז מפני שנאכלין בשמחה קונים אותו בהם. וגם מתוך שיש בהם צד קולא שאין בקדשים אחרים שבשרם נאכלת לזרים, ועיין בפ"ג מ"ב דמעש"ש. ואמנם זה הוא רק במביא שלמים סתם שלא נדר להביא שלמים, אבל הנודר להביא שלמים הוי עליו חובה וקיי"ל במנחות פ"ב א' כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
  51. ר"ל אם זכה להשתמש בהיין לשתות לפי המדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה וכמו שאמר חמרא וריחני עשאוני פקח, ואם לא זכה לזה אלא שותה יתר על המדה נעשה רש, וכמש"כ במשלי כ"ג, למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך.
  52. בכור בודאי אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית מפני שטעון מתן דמים ואימורין על המזבח, וטעם היקש בכלל ממעשר לבכור כאן ובדרשות הבאות וכן בכור למעשר, כפי שיבא, הוא משום דכיון דאיירי כאן בענין מעשרות לא הו"ל להזכיר כאן ענין בכור כלל, וגם הלא ענין ודיני בכור נקבעה פרשה מיוחדת בפרשה הבאה, ולכן דריש ר' ישמעאל כאן והחכמים הנזכרים בדרשות הסמוכות דיתור זכירת בכור כאן בא לדרשה ודרשי כל אחד ענין מיוחד, כל אחד לפי דעתו, כפי שיתבאר, ולדינא קיי"ל ככל הדרשות.
  53. בכור בודאי אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, משום דכיון דקדשים הוא נפסל ביוצא, ובטעם ההיקש עיין מש"כ באות הקודם.
  54. עיין מש"כ לעיל אות נ"ב וצרף לכאן, ור"ל אע"פ שמצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל אפ"ה אין מביאין מחו"ל בכור להקריב בירושלים, אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו. והא דמעשר אינו נוהג אלא בארץ פשוט משום דהיא חובת קרקע.
  55. במעשר כתיב בסמוך פ' כ"ח מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ולמדין אנו משם שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה שיבערם מן הבית בשלישית כפי שיתבאר שם, וכך הבכור דמצוה לאכלו בתוך שנתו כפי שיתבאר בפרשה הבאה (פ' כ') לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, בכ"ז אם איחר השנה עובר בכל תאחר ואינו נפסל כבעל מום, ובטעם ההיקש בכלל עיין מש"כ לעיל אות נ"ב.
  56. לפנינו בספרי לא נמצאת דרשה זו, והעתקנוה מתוס' ב"ב כ"א א' שהביאו כן מספרי, וכבר הראנו לדעת כ"פ שכמה ברייתות ודרשות ומאמרים שונים היו לפני הראשונים בספרי ובתו"כ ומכילתא, ולפנינו הם חסרים, ובילקוט הובאה. ובאור דרשה זאת כתבו התוס' דלפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה, עכ"ל. וזהו טעם הכתוב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
  57. וכמעשה שמביא בסוגיא, דר' ינאי הוי ליה אריס שהיה מביא כנתא דפירי כל ערב שבת והיה מפריש מהם המעשרות, יומא חד [ערב שבת] נגה ליה ולא אתא, שקל עישר עלייהו מהפירות שבביתו, אתא לקמיה דר' חייא לשאול אם יפה עשה, אמר ליה שפיר עבדת, דתניא, למען תלמד ליראה את ה' כל הימים, אלו שבתות וימים טובים, ולמאי, אילימא לעשר ולאכול מיד בשבת פשיטא, וכי תצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן [כי הפרשת מעשרות בשבת אינה אלא מדרבנן], אלא לאו כהאי גונא דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת, או דבא להתיר לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך להטריח ולתרום בשבת, דזה עונג שבת.
  58. ויהיה לפי"ז באור הלשון כי לא תוכל שאתו – לא תוכל לאכלו מפני הטומאה, ואז ונתת בכסף, כלומר שתפדה אותו. והרבותא בזה, דגם בירושלים פודין, דאלו חוץ לירושלים מותר אפילו טהור. ומה שנראה לו לר"א לדרוש כזה להוציא המלות כי לא תוכל שאתו מפשטם דלא תוכל שאתם מפני מרחק הדרך, נראה דמדייק כפל הלשון וכי ירבה ממך הדרך כי ירחק ממך המקום [וכהאי גונא מדייק בספרי], ולכן דריש שבפסוק זה כלולים שני ענינים. האחד היתר הפדיה מסיבת ריחוק המקום מביתו לירושלים, והיתר הפדיה בירושלים מסיבת הטומאה, שלולא היתר זה יצטרך לשוב מירושלים לפדות חוצה לה, ויהיה לפי"ז המשך הכתוב וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כלומר שטורח לפניך לשוב מירושלים ולא תוכל לאכול המעש"ש מפני הטומאה, וגם כי ירחק ממך המקום כלומר מביתך לירושלים ויהיה כובד משא עליך להוביל המעש"ש בריחוק מקום כי יברכך ה' אלהיך שיהיה לך הרבה תבואה, אז מפני שתי אלה הסיבות ונתת בכסף, כלומר תפדה אותו. ועיין בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה באה ג"כ דרשה מעין דרשה זו שלפנינו, אבל כנראה באה שם חסירה משובשת ואינה מבוארת, ולכן השמטנוה, יען כי בעיקרה כלולה היא בזו שלפנינו.
  59. ומפרש בגמרא אע"פ דאצטריך לשון זה לדרשת ר"א שבדרשה הקודמת אך אי משום ההיא לבד היה נ"ל לא תוכל לאכלו, ואי אפשר לומר דכוליה אתא לדרשה שלפנינו, יען דא"כ היה צ"ל לא תוכל ליטלו, ומדכתיב לא תוכל שאתו ש"מ תרתי.
  60. מכל מלוי שלך, ומשא של אדם חשיב מלואו, דלא תימא ממך ממקצתך דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה אלא כי ירחק ממלואך פדה, אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים לא רחק המקום ממלואך ושוב לא תפדה אלא ואכלת שם.
  61. היא מטבע שאין עליה צורה. והרמב"ם בפ"ד ה"ט ממעש"ש כתב שפודין במטבע שיש עליו צורה או כתב, ולא נתבאר מניין לו דכתב הוי כמו צורה. וצ"ל דס"ל דהכונה בדרשה כאן צורה היא גם לתמונה גם לאותיות הכתב, דבאמת הפעל צור והשם צורה אינם מורים אך ורק על תמונת פני איזה דבר בלבד, כ"א גם על כל רושם המתאר איזה דבר להבדילו מדבר אחר ולהגבילו, וכולל גם אותיות הכתב וכדומה, ולכן מצינו שהפעל צור והשם צורה יונחו גם על אותיות הכתב כמו בגטין ל"ו א' רב צייר כורא, ר' חנינא חרותא, רב חסדא סמ"ך, רב הושעיא עי"ן, ומוסב הכל על הפעל צייר. ובקדושין מ"ט א' המתרגם פסוק כצורתו, היינו ככתבו וכן מצינו צורת האותיות וכדומה ואין להאריך בזה. ודע דעל יסוד דרשה זו שלפנינו באו כמה דרשות בתלמוד, בברכות מ"ז ב' איתא, אכל מעש"ש שלא נפדה אין מזמנין עליו כמו על דבר איסור, ופריך פשיטא, ומשני לא צריכא שנפדה ולא נפדה כהלכתה, והיינו שנפדה ע"י אסימון, ובשבת קכ"ח א' אין מפנין בשבת מעש"ש שלא נפדה ופריך פשיטא, ומשני ג"כ כזה, ובעירובין ל"א ב' אין מערבין במעש"ש שלא נפדה ופריך פשיטא ומשני ג"כ כזה, ובפסחים ל"ה ב' אין יוצאין חובת מצה במעש"ש שלא נפדה ופריך ומשני ג"כ כזה. ויש להעיר כיון דבאמת אסור לפדות ע"י אסימון א"כ מאי שייך לומר נפדה ולא נפדה, והרי כיון שאסור לפדות הרי הוי כמו לא נפדה כלל והדרה הקושיא פשיטא, וי"ל משום דבעדיות פ"ג מ"ב איתא דעת ר' דוסא דמחללין ע"י אסימון, וכן דעת ר' ישמעאל בב"מ מ"ג ב', וטעמם משום דדרשי וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד, ולא דרשי דבר שיש עליו צורה, ואשמעינן בזה דאע"פ שיש דעות דמחללין הו"א דבדיעבד גם חכמים מודו, קמ"ל.
  62. עיין מש"כ בדרשה בריש פסוק הסמוך.
  63. וע' בסוכה מ"א א' דרק מעש"ש עצמה אין נפדה בשוה כסף אבל דמי מעש"ש נפדה.
  64. ומפרש בגמרא, כיצד, היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין, ופירש"י קסטרא שם מקום ורחוק מאוד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם, עכ"ל. ולו"ד נראה דקסטרא פירושו מצודה או מבצר, דכן פרשו בבמד"ר פ' י"ב מצודה – קסטרא, וממקומות אלו קשה להשיג. ומהו הר המלך לא פירש, ויתכן שהיא העיר טור מלכא שאמרו בגיטין נ"ז ב' חריב טור מלכא, ופירש"י מדינה ששמה הר המלך, עכ"ל, וצ"ל שהיא רחוקה מאוד ויש ג"כ סכנת דרכים לבא לשם, אי כי בשעת חירום שנו. וטעם נפל כיסו לים הגדול הוא משום שצריך לחפש אחר מי שיכול לשוט בו ולהעלותו.
  65. הוספנו במוסגר להוליכם בדרך דבזה איירי דין זה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ו משאלה ופקדון, וגם פסוק זה איירי בדרך, אבל בבית אין לכספים שמירה אלא בקרקע. ומה שהוספנו במוסגר ונאנסו, היינו אפילו נאנסו, משום דתחלתו בפשיעה הוא דחייב.
  66. פירש"י מצוי בידו שלא יפקידנו לאחרים במקום אחר כדי שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו, עכ"ל. והנה מצינו עוד מאמר בענין זה לר' יצחק זה, לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, והיינו שיהיה לו מזומן לצורך עסק הבא לידו, וצ"ל דמאמר ר' יצחק שלפנינו איירי באותו השליש שצריך להיות תחת ידו.
  67. ר"ל מי שיש לו מעות מעש"ש במטבעות נחושת וכבד עליו משאם בדרך ורוצה להחליפם במטבעות כסף לא יחליפם כולם בכסף אלא רק מחצה, ומחצה ישאר בנחושת, וטעם הדבר משום דאם יביאו הכל רק מטבעות כסף ויצטרכו כולם לפרוט שם אצל שולחני על פרוטות יתייקרו הפרוטות ויפסידו למעש"ש, ובאו לאפוקי מדעת ב"ש דאסור להחליף, אלא דרשי דמדכתיב יתרון מלה הכסף, דכיון דכתיב מקודם וצרת הכסף היה די לכתוב אח"כ ונתתם בכל אשר תאוה נפשך בא לרבות שאפשר שיוליכו לירושלים כסף שני מאותו שחללו עליו המעש"ש, והיינו כפי המצוייר שמחלל מטבעות נחושת על מטבעות כסף.
  68. אין הכונה במטבע שאינה יוצאת כלל דפשיטא הוא, כיון שאינה מטבע כלל, אלא קמ"ל דגם על מטבע של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיה מהלכים שם לאותו המטבע ומתוך כך אינה יוצאה ברחבה, ואינו יכול להשיג בה כל צרכיו, והכתוב אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, וזה כולל ברחבה ובחירות גמורה.
  69. ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים, למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינם פרי מפרי אינם נקחין בכסף מעשר, וכן הוו בקר וצאן גדולי קרקע שגדלים מן הצמחים, ופרט זה דגדולי קרקע מבואר בגמרא דבא למעט דגים. ותמיהני על הרמב"ם דחשיב בפ"ז ממעשרות כל הדברים שאינם נקחים בכסף מעשר ולא חשיב דגים שבגמרא הזכירו זה ביחוד ומפורש. וע' בתוי"ט מעש"ש פ"א מ"ג. ויש להעיר שלא חשיב גם פרטים אלה שיהיו הדברים הנקחים תלושים ולא מחוברים, וגם יהיו דבר המתקיים שיכולין להגיע לירושלים, שכן חשובים הם במשנה ה' פ"א דמעש"ש, והמפרשים לא גילו מקור לדין זה, וכנראה מדברי הרמב"ם פ"ז ה"ד ממעש"ש טעם הדבר מפני שאין דומין לבקר וצאן, דז"ל שם, ואין לוקחין פירות מחוברין לקרקע ולא פירות שאין יכולין להגיע לירושלים לפי שאין דומין לבקר וצאן, וצ"ע. והנה כאן חשיב בעלי חיים לגדולי קרקע, ובענינים אחרים לא חשבינן כן, ויתבאר מזה אי"ה לקמן בפ' תצא בפ' לא תחסום שור בדישו (כ"ה ד').
  70. בסמוך יתבאר דעיקר מצות מעש"ש הוא לקנות שלמים ולאכול בירושלים, ואמר בזה שלוקחים בקר על גב עורו, וכו', ר"ל שהלוקח בהמה לשלמים יצא העור לחולין אע"פ ששוה יותר וא"צ למכרו ולחזור ולאכול בירושלים, וכן בצאן וגיזתה ויין וקנקנו, ודריש כן משום דלמה תפס דוקא אלה המינים והול"ל בקצור ונתת הכסף במאכל ובמשקה או שלא לכתוב כלל, מאחר שכבר כתיב בכל אשר תאוה נפשך, וכל דבר בכלל.
  71. תמד הוא מים שע"ג חרצנים וזגים ושמרי יין, אבל עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים.
  72. הא דלא יליף מיין דכתיב מקודם, מפרש בגמרא משום דיש לדחות דאכליה ע"י אנגרון והוא מין מאכל שנותנין בו יין, אבל שכר ליכא למימר כן דמידי דמשכר בעינן וכמו שכר דכתיב בנזיר, ומהאי טעמא מבואר בגמרא דלא ילפינן זה מפסוק הקודם (כ"ג) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' תירשך, משום דאפשר לדחות דאכלי' ע"י אנגרון. ויש להעיר ברש"י נדה ל"ב א' דמביא מקור להא דשתיה בכלל אכילה מפסוק הנזכר בעוד שבגמרא נדחתה ראיה זו, וי"ל משום דכיון דאחר דילפינן זה משכר א"כ אליבא דאמת קיימא גם הראיה מיין ותירש, ולמה לנו לדחוקי לאוקמי דאכלי ע"י אנגרון. והנ"מ אם שתיה בכלל אכילה רבות ושונות הן, ובארנום לפנינו בפ' אחרי בפסוק כל נפש לא תאכל דם, יעו"ש.
  73. שם בפ' תבא כתיב מפורש וזבחת שלמים ואכלת ושמחת, ואשמעינן כאן דמעיקר מצות מעש"ש הוא לקנות בהם שלמים ולאכלם בשמחה. והכונה היא ע"פ מ"ש בפסחים ק"ט א' אין שמחה אלא בבשר, ובבבלי זבחים נ' א' למדו זה בגז"ש שם שם דכתיב במעשר ובשלמים, והובא לפנינו לעיל בפסוק כ"ג, יעו"ש. ויתרון לדרשת הירושלמי שידעינן ממנה שהחיוב לאכול בשמחה מה שאין אנו יודעים מדרשת הבבלי.
  74. לכאורה הו"ל לומר בקצור משבח אני את מי שאינו יוצא מביתו ברגל ולמה תלה זה בעצלנים דוקא, והלא גם מי שהוא זריז בכל מעשיו ורוצה לקיים מצות ושמחת אתה וביתך ג"כ אינו יוצא מביתו ברגל, וי"ל משום דבאמת מי שהוא רגיל לצאת מביתו יום יום אין שמחה לו לכשיהיה כלוא ביו"ט כל היום בבית, ורק מי שהוא בטבעו עצל וגם בחול אינו יוצא מביתו, אז אע"פ שבכלל הוי מדת העצלנות מדה מגונה, מ"מ לענין זה שבח הוא לו, כי על ידי זה מקיים מצות שמחת יו"ט כמאמרה, ושמחת אתה וביתך, שכל היום הוא בחוג משפחתו, והוא ע"ד מ"ש בפסחים נ' ב' יש עצל ונשכר. והנה אע"פ דפ' זה לא כתיב ביו"ט, בכ"ז יליף ליו"ט משום דהענין הוא דכיון דחזינן דבשמחה כתיב אתה וביתך, ולא יתכן שמחה לאיש בלא ביתו, א"כ ביו"ט דכתיב שמחה ממילא יש שם חיוב אתה וביתך, כך נ"ל. ולפי"ז א"צ למש"כ הרש"ש דכונת הגמרא כאן לפסוק אחר, יעו"ש.
  75. וביתו זו אשתו, ומשמע דא"א לאדם יחידי לשמוח שמחה אמתית כשהוא לבדו. ובזה יש לפרש מש"כ התוס' ובעה"מ בר"ה ו' ב' דאע"פ שאין האשה מחויבת לעצמה בשמחת החג משום דהוי מ"ע שהז"ג בכ"ז חייבת משום בעלה, יעו"ש. והענין הוא ע"פ המבואר הכא דמי שאין לו אשה אינו יכול לקיים ושמחת אתה וביתך, א"כ בשמחת החג דכתיב ג"כ כזה, א"א לו לקיים לבדו מצוה זו, והסברא נוטה דאם היא אינה נוטלת חלק בשמחתו אין שמחתו שלמה, ולכן חייבת גם היא בגללו, וכעין סברא זו כתב הר"ן בריש פ"ב דקדושין דאע"פ שאין האשה מחויבת במצות פו"ר מ"מ יש לה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מצותו הוא, ועוד נבאר מזה בס"פ זו.
  76. ר"ל אותן הקרבנות שחייבת להביא לטהרתה, כגון זבה ויולדת וכדומה, דבלא"ה א"א לה להטהר ולאכול בקדשים וכיוצא בזה, וא"א לו לקיים ושמחת אתה וביתך, ולכן מותר לו להפריש גם בתוך השנה. וע"ע בבבלי נדרים ל"ה ב', ובמק"א בארנו ענין זה בארוכה.
  77. ר"ל אע"פ שעיקר חלק הלוים הוא מעשר ראשון כמבואר בפ' קרח. וטעם חיוב נתינת כל אלו ללוים מפרש הפסוק עצמו כי אין לו חלק ונחלה עמך, ר"ל כי אין לו עזרה עצמית, וא"כ בהכרח צריך להעניקהו מן כל צדקה שהיא. וזו היא כונת הדרשה הבאה כי אין לו חלק ונחלה להגיד מה גרם, ר"ל מה גרם לצוות על כל נתינה שהיא ללוי מפני שאין לו חלק ונחלה עמך. ומה ששייך עוד לענין דרשה זו בארנו לעיל בפרשה י"ב פ' י"ב בדרשה והלוי אשר בשעריכם, יעו"ש וצרף לכאן.
  78. נתבאר באות הקודם.
  79. הנה תכלית כונת הכתוב שם פירש"י כאן, דבא ללמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה של שמיטה שיבערם מן הבית בשלישית, ועל זה דריש יכול מראשית שנה שלישית כבר מחויב בזה ת"ל מקצה ואין מקצה אלא בסוף, בסוף השנה השלישית, ואמנם א"א לומר לפי"ז שיתמשך עד תחלת השנה של רביעית, משום שנאמר כי תכלה לעשר את כל תבואתך ומעשרות של שנה השלישית אינם כלים עד חנוכה של שנה הרביעית, כמבואר במס' בכורים פ"א מ"ו, ובחנוכה א"א כדמפרש משום דע"פ גז"ש איירי כאן בחג, ואחרי דבחג הסכות אי אפשר שאז עדיין אינם כלים המעשרות כמבואר, ע"כ איירי בחג הפסח של רביעית.
  80. גם מעשר ראשון ומעשר שני, וכמש"כ בדרשה הקודמת.
  81. ר"ל ממה ששייך לבריות.
  82. דכל אלה הפקר הם, וממילא אין נהנין בהם מבריות, ובא לאפוקי מעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה (פ' תבא) ונתת ללוי לגר וגו', דבכהאי גונא אסור ליהנות ממנו, דכיון שהבעה"ב מחלקו ונותנו הוי טובת הנאה שלו, וא"כ הוי הנאה זו מבריות. וע"ע מש"כ בדרשה הסמוכה השייך לענין זה.
  83. אותו הפסוק כתיב ג"כ במעשר עני, והלשון והנחת בשעריך משמע שמסלק עצמו בעה"ב מהחלוקה, משא"כ הלשון ונתת ללוי וגו' מורה שהנתינה תלויה בבעלים לחלק בעצמו, ומפרש שבימות החמה מניחו בגורן והיינו והנחת בשעריך, ובימות הגשמים מחלקו בתוך ביתו שלא יופסד בשדה וקרינן ביה ונתת, וממילא באופן האחרון יש טובת הנאה לבעלים, דכיון שמחלק מתוך ביתו נותן למי שרוצה ושייך בו ונתת. ונ"מ בדבר זה לענין המבואר בדרשה הקודמת דהנודר שלא יהנה ממה ששייך לבריות, דמותר לו ליהנות ממעשר עני בימות החמה ולא בימות הגשמים, יען דכיון דבימות הגשמים יש לבעלים טובת הנאה בו שנותנו למי שירצה, כמש"כ, נקרא זה שייך לבריות, כך פרשו המפרשים, עיין ברא"ש ור"ן נדרים פ"ד ב'. ולו"ד י"ל דענין הטוה"נ הוא ע"פ מה דקיי"ל דמעשר עני המתחלק בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שביעה, משא"כ המתחלק בתוך הבית מחלקו בעה"ב אפילו רק כזית כזית, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו ה"י ממתנ"ע, ולפי"ז מה שנותן בעה"ב יתר מכזית הוא באמת מטובתו וזכותו. – ודע דלפנינו בספרי ליתא דרשה זו, ורק התוס' בחולין קל"א ב' ורא"ש ור"ן בנדרים שם הביאוה, וכבר כתבנו כ"פ דכמה ברייתות היו לפני הראשונים בספרי וספרא ולפנינו הם חסרים.
  84. עיין מש"כ לעיל בפ' כ"ב בדרשה עשר תעשר דמעש"ש ומעשר עני אין נוהגין יחד בשנה אחת, אלא נדחים הם זה מפני זה במשך שנים ידועות, עיי"ש בארוכה, ואמר כאן דמעשר ראשון אינו נדחה, אלא נוהג לעולם, ומסמיך זה על הלשון ובא הלוי כל זמן שבא תן לו, וכבר באה דרשה כזו לפנינו בפ' קרח, בפ' ואל הלוים תדבר וגו' מאתם בנחלתכם, מה נחלה אין לה הפסק אף מעש"ר אין לו הפסק, יעו"ש.
  85. ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשה עשר תעשר מדין פטור מעשר בהפקר.
  86. ר"ל אין מוציאין מעשר עני מא"י לחו"ל, כך פירש הרמב"ם בפ"ו הי"ז ממתנ"ע וכפי הנראה כך היתה גירסתו בספרי. אבל הגר"א ז"ל גורס שאין מוציאין את העניים מא"י לחו"ל, ואולי הטעם הוא שלא למעט בישוב הארץ. והנה בספרי מביא מעשה בענין זה שהיתה משפחה אחת בירושלים ונתנו להם שש מאות ככר זהב לפרנסתם ולא רצו להוציא חוץ לירושלים, ולפי' הרמב"ם הוי הפירוש שלא רצו להוציא את המעשר עני, אבל זה קשה טובא, דמשמע לפי"ז שהמשפחה הזאת הוצרכה לפרנסה בחו"ל ונתנו להם שם בחו"ל שש מאות ככרי זהב ולא להוציא להם את המעשר מא"י, וא"כ היתה המשפחה בחו"ל, ובספרי הלא מבואר מפורש שהיתה בירושלים. וגם צ"ע לפי' זה מתוספתא פ"ד דפאה הובאה שם מעשה זו לענין סתם צדקות, ואי ס"ד דהיציאה קאי על המעשר א"כ מאי שייכות מעשה זו לתוספתא דלא איירי כלל בענין מעשר, וצ"ע רב.




שולי הגליון