תורה תמימה/במדבר/כא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
מדבר צן. תניא, אמר רבי יוסי ב"ר חנינא, הוא מדבר צין הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו [א]. (שבת פ"ט א׳)
ותמת שם מרים. תניא, א"ר אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת [ב]. (מו"ק כ"ח א׳)
ותמת שם מרים. תניא, א"ר אלעזר, נאמר כאן ותמת שם מרים ונאמר להלן (פ' ברכה) וימת שם משה על פי ה׳, מה התם ע"פ ה' אף הכא על פי ה' [ג], ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', מפני שגנאי הדבר לאומרו, ומכאן שלא שלט בה מלאך המות ורמה ותולעה [ד]. (ב"ב י"ז א׳)
ותמת שם מרים. אתמר, האורג בגד למת, אמר רבא, מותר, מאי טעמא, הזמנה לאו מילתא היא, דגמר שם שם מעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מתסרא אף הכא בהזמנה לא מתסרא [ה]. (סנהדרין מ"ז ב׳)
ותמת שם מרים. כתיב הכא ותמת שם מרים, וכתיב התם (פ׳ שופטים) וערפו שם את העגלה בנחל, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה ׳ אף המת אסור בהנאה [ו]. (ע"ז כ"ט ב׳)
ותמת ותקבר. ותמת ותקבר – סמוך למיתה קבורה, מלמד שאין מניחין מטת נשים ברחוב כדי להרגיל את ההספד [ז]. (מו"ק כ"ח א׳)
ב
ולא היה מים לעדה. תניא, א"ר יוסי ב"ר יהודה, באר ניתן לישראל בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה [ח]. (תענית ט' א׳)
ה
לא מקום זרע. מכאן שאין מכסין דם שחיטה בעפר המדבר ואע"פ שמגדל עשבים אפ"ה אין זורעין בו, שנאמר לא מקום זרע ותאנה [ט] [שה"ג פ"ו דחולין].
ח
והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן רמז שחסה התורה על ממונם של ישראל [י]. (מנחות ע"ו ב׳)
יב
יען לא האמנתם בי. אמר ר׳ אמי, אין מיתה בלא חטא, והוא שאמר כר' שמעון בן אלעזר, דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם [י"א]. (שבת נ"ה ב׳)
יען לא האמנתם בי. תניא, שני פרנסים טובים עמדו לישראל, משה ודוד, משה אמר יכתב סרחוני שנאמר יען לא האמנתם בי, דוד אמר אל יכתב, שנאמר (תהילים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה [י"ב]. (יומא פ"ו ב׳)
יען לא האמנתם בי. תניא, טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעוה"ז, טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעוה"ז, שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם הזה [י"ג]. (שם פ"ז א׳)
יג
המה מי מריבה. אמר רבי חנינא, מאי דכתיב המה מי מריבה [י"ד], המה שראו אצטגניני פרעה וטעו, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, אמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והם לא ידעו שעל עסקי מי מריבה הוא לוקה [ט"ו]. (סנהדרין ק"א ב׳)
אשר רבו את ה׳. אמר ר' חמא ב"ר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה מריבה עם השכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳ [ט"ז] [שם ק"י א']
כו
את אהרן את בגדיו. תניא, א"ר אלעזר, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתתן של צדיקים מכפרת [י"ז]. (מו"ק כ"ח א׳)
כט
ויראו כל העדה. אמר ר' אבהו׳ אל תקרא ויראו אלא וייראו [י"ח]. (תענית ט׳ א')
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ הכונה שנצטוו ישראל את התורה עליו, אך לא ידעתי איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי. ולולא מסתפינא הו"א דט"ס הוא, וצ"ל שנצטיינו ישראל עליו, ור"ל שע"י קבלת התורה הובדלו ונצטיינו משאר האומות, וכן נראה הכונה מה שאמרו שנקרא ההר גם מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, והיינו ג"כ מענין פרישות והבדלה, וכלשון נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו.
- ↑ לכאורה צ"ע לפי"ז למה סמך זה דוקא לפרה אדומה ולא לענינים אחרים שבתורה שג"כ מכפרים, כמו קרבנות ובגדי כהונה, וי"ל ע"פ מ"ש באגדות והובא בפירש"י סוף פרשה הקודמת פסוק כ"ב, דענין כפרת פרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל, תבא אמה ותכפר על בנה, כלומר שהפרה היא בערך אם להעגל, עיי"ש בארוכה, ובשנוי לשון קצת, כך מכפרת מיתת מרים על ישראל, שהיא בערך אם להאומה ישראלית. – והנה בכלל לא נתבאר ערך הענין שמיתת צדיקים מכפרת ומה טעם בדבר, וי"ל כונת הענין ע"פ מ"ש בפדר"א פרק י"ז בענין מיתת שאול דכתיב ביה (שמואל ב כ״א:י״ד) ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, וז"ל, כיון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד [שצמו ובכו וספדו לו, כמבואר שם] מיד נתמלא רחמים, שנאמר ויעתר אלהים לארץ אחרי כן וכו', ע"כ. מבואר מזה שלא המיתה עצמה מכפרת אלא האבל והכבוד שנוהגין במיתת צדיקים, כי כבוד זה הוא כבוד ה'.
- ↑ ר"ל שלא ע"י מלאך המות כדמפרש, וגם לא ביסורים, ויליף ממשה דכתיב וימת שם משה על פי ה', ודרשינן שם בספרי כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח, וכינו חז"ל מיתה כזו בשם מיתת נשיקה. ועיין ברא"מ כאן דילפינן שם שם מאהרן דכתיב וימת אהרן שם (לקמן בפרשה) דאל"כ תרי זימני שם שם במרים ל"ל, עכ"ל, וזה פלא בשתים, חדא בסוגיא דמו"ק כ"ח א' וכן בסוגיא שלפנינו מבואר מפורש דילפינן ממשה, ובאמת כן מוכרח, דעיקר הדרש דעל פי ה' היינו מיתת נשיקה מבואר גבי משה כמש"כ, וגם מש"כ דאל"כ תרי זימני שם שם במרים ל"ל, תמוה מאוד, שהרי בסוגיא דמו"ק שם מבואר דחד שם אתא להורות סמוך למיתה קבורה כפי שיבא לפנינו בדרשה בסמוך.
- ↑ זה יתבאר ע"פ מ"ש בע"ז כ' ב' דמטיפה שזורק מלאך המות ממנה מסריח וכו', וממילא אליה יתאספון רמה ותולעה, וא"כ בזה שמת ע"פ ה' ולא ע"י מה"מ הרי בטלה הסבה מזריקת הטיפה וממילא בטלה השליטה מרמה ותולעה.
- ↑ בעבודת כוכבים כתיב (פ' ראה) על ההרים אשר עבדו שם הגוים, ומבואר דאינו אסור בהזמנה, כגון האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום מפני שאין הקדש לעבודת כוכבים, וה"נ כל שלא הלבישו הבגד למת אינו נאסר משום בגד של מת, ואע"פ שהזמינוהו לכך, ועיין ביו"ד סי' שמ"ט ס"א.
- ↑ ושם בעגלה כתיב כפרה כקדשים, כפר לעמך ישראל, ודרשינן מה קדשים אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ועיין במל"מ פי"ד הכ"א מאבל לענין מת עובד כוכבים, וצ"ע שלא העיר כלל ממש"כ רמב"ם בפ"א ה"ג מטומאת מת, יעו"ש, ואין להאריך בזה כאן.
- ↑ כי ע"י זה יתאספו המקוננים ומקוננות, וכך עושים במטות הגברים. וטעם הדבר שאין מניחין את של נשים פשוט הוא, משום דיש חשש ניוול, שלפעמים שופעות זיבה גם לאחר מיתה, והדיוק הוא מלשון ותמת ותקבר, מפני שבכ"מ שבאו שני פעלים סמוכים זל"ז מורה על תכיפת הענין, וכמש"כ מזה בפ' אחרי בפסוק ושפך וכסהו, וחידוש שלא זכרו בגמ' כאן עפ"י דרשה זו קיום המנהג דכשיש שני מתים איש ואשה מוציאין האשה קודם, כמבואר ביו"ד סי' שנ"ד, והיינו משום דצריך לקיים בה סמוך למיתה קבורה.
- ↑ ועיין בב"מ פ"ו ב', בשכר שאמר אברהם למלאכים יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים, והקשה מהרש"א, א"כ מה זה שאמר כאן דהבאר ניתן בזכות מרים, אחרי דאברהם זכה עוד לזה, וגם מה טעם שנקרא בארה של מרים, ותירץ, דאלו בזכות אברהם לבד היו זוכין בזה רק לשעה, ורק בזכות מרים זכו לכל משך ארבעים שנה שהיו במדבר, עכ"ל. וצ"ל דמש"כ לכל מ' שנה לאו דוקא הוא, דהא משמתה מרים נפסק הבאר, כמבואר כאן, ועדיין לא תמו הארבעים שנה, אלא כונתו לכל זמן שהיתה חיה, אבל בכלל דבריו דחוקים, דמהיכי תיתא להגדיל זכות מרים יותר מזכות אברהם לומר שבשבילו היו זוכים רק לשעה. ולי נראה דהפי' זכו לבארה של מרים, כלומר זכו שיצאה מהם מרים שבשבילה זכו לבאר, וקיצור לשון הוא, והכונה כמו שהיה אומר זכו למרים שבזכותה ניתן הבאר, וכהאי גונא צריך לפרש מ"ש שם בשכר חמאה וחלב [שנתן לאורחיו] זכו למן, אע"פ שכאן מבואר בסוגיא שזכו למן בזכות משה, וכן מ"ש שם בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, אע"פ שכאן מבואר שבזכות אהרן זכו לזה. וצריך ג"כ לפרש ע"ד שכתבנו שבשכר שעשה אברהם מה שעשה זכו בניו שיצאו מהם משה ואהרן שבזכותם ירד המן ולוום ענני כבוד.
- ↑ נסמך על מ"ש בחולין פ"ח א' שאין מכסין כי אם בדבר המגדל צמחים ואין מכסין בעפר המדבר, ואע"פ דמגדלי עשבים העולין מאליהן, מ"מ מהאי קרא משמע דאי לא הוי מקום זרע הוי עפר המדבר, ולפיכך קי"ל שאם היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה, וזו דעת ריא"ז, ועיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף כ"ג וכ"ד, ולפנינו לקמן בפ' נצבים בפסוק גפרית ומלת שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח.
- ↑ ר"ל מדחשש הקב"ה לחיותן של הבהמות. ועיין במס' נגעים פי"ב מ"ה בבאור הענין שצותה התורה לפנות הכלים מבית המנוגע, כמבואר בפ' מצורע, משום דהתורה חסה על כלי חרסו ועל פכו שלא יטמאו ואין להם תקנה, יעו"ש. ולכאורה צ"ע דאינו מביא כאן אותה דרשה שכמעט היא מפורשת בתורה, ומביא זו שהיא רק עפ"י רמז קל, ובאמת רש"י בחולין מ"ט ב' מביא ענין זה בשם אותה דרשה שבנגעים שם [ורק חידוש הוא שמביאה מתו"כ ולא ממשנה]. וי"ל משום דבמשנה שם מבואר דדרשה זו היא אליבא דר' מאיר, אבל ר"י ור"ש לא מפרשי הפסוק ע"פ הבאור הנ"ל רק בענין אחר, עיי"ש ולפנינו בפ' מצורע, ולכן לא ניחא ליה כאן להביא דרשה שהיא רק אליבא דיחידאה. ועיין בשו"ת נב"י תנינא חלק יו"ד סי' ק"ס מש"כ בענין זה. – אמנם בכלל הראיה מפסוק זה שלפנינו צ"ע דאפשר למפרכא מעיקרא, לפי מש"כ במכילתא פ' בשלח בענין שהתלוננו ישראל על חוסר המים, אמרו למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא, דרשו על זה במכילתא, אותי ואת מקני, השוו בהמתם לגופם, מכאן אמרו בהמתם של אדם היא חייו, אדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, ע"כ. והיינו משום דבהמתו של אדם היא כגופו, וכמש"כ המג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז בשם הסמ"ג דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כמו פקוח נפש שדוחה שבת, והיינו משום דבהמתו כגופו, וא"כ אין ראיה מכאן שבעלמא חסה תורה על ממונן של ישראל, די"ל שאני הכא דחס הקב"ה על בהמתן של ישראל משום דכגופן דמי ולא כממונן, וצ"ע. ועיין בספרי פ' ראה (ט"ו ט"ו) הובאה דרשה בזה"ל, ר' שמעון אומר, פסח וסוכות שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה, עצרת שהיא עונת מלאכה אמרה תורה שאינה אלא יוס אחד, מלמד שחסה התורה על זמנן של ישראל שלא יבטל ממלאכה, והיינו על ממונם, והיא דרשה פשוטה ומבוארה בטעם ומפורשת כמעט בתורה, וצ"ע טובא שלא הביאוה בסוגיא שבכאן ללמוד ממנה שהתורה חסה על ממונן של ישראל בעוד שהביאו הדרשה שלפנינו שהיא רק רמז קל. ויש ליישב משום דבאמת אותה דרשה היא רק אליבא מאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, דאל"ה הרי גם פסח וסכות אינם אסורים במלאכה כל שבעה וכל שמונה, וא"כ מכיון דדעת הרבה חכמים דמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן, א"כ לא מתקיימא דרשה זו, וא"כ ממילא בטלה הראיה דהתורה חסה וכו', ולכן לא הביא דרשה זו דלא נחית לפלוגתא, ודו"ק. ואין להאריך עוד. ודע שכתב המג"א בסי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס' חסידים דהא דאמרו חז"ל (גיטין ס"ב א') אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו היינו רק באכילה אבל בשתי' האדם קודם, והביא ראיה מלשון שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה (פ' חיי) עכ"ל, ויש להעיר למה אינו מביא ראיה לזה מלשון שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם. ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, י"ל ע"פ מש"כ תוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתי' יש צער הגוף לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, וכמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ה' סי"ד דכל דבר שיש בו צורך אדם אין בו משום צער בעלי חיים, וא"כ מכש"כ צער האדם. ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשהוא רעב, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין.
- ↑ הנה בכאן אינו מבואר כלל שמיתת משה היתה מחמת סיבה זו, ורק במיתת אהרן כתיב כן לקמן בפרשה בפ' כ"ד. ונראה שסמך על הכתוב דפ' האזינו ל"ב נ' נ"א שאמר הקב"ה למשה ומות בהר וגו' על אשר מעלתם במי מריבת קדש על אשר לא קדשתם אותי וגו', ונקט כאן פסוק זה ע"ד הקצור, וכה"ג נכתוב בסמוך אות הבא, וכהאי גונא כתבו התוס' בשבת קכ"ז א' בד"ה ונתן הכסף וקם לו. ודע דמבואר בגמרא דר' אמי פליג על הברייתא דב"ב י"ז א' ארבעה מתו בעטיו של נחש דמבואר דיש מיתה בלא חטא, ועיין בגמרא ותוס' כאן.
- ↑ לכאורה אינו מבואר כלל שמשה ביקש זאת, והלא הקב"ה אמר כן, ומניין לנו שהיה רצוני לזה, ואפשר לומר שסמכה הגמרא על הפסוק דפ' האזינו (ל"ב נ"א) שבדבר משה אל בני ישראל חזר על דברים אלו, ש"מ דניחא ליה.
- ↑ ענין הטובה מהעדר נשיאת פנים, משום שעם נשיאת פנים מנכין מזכיותיו.
- ↑ דלשון זה מורה שהמה דבר ידוע משכבר הימים.
- ↑ עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' בהעלותך בפסוק שש מאות אלף רגלי העם וגו' (י"א כ"א) וצרף לכאן.
- ↑ אע"פ שרבו רק עם משה ואהרן.
- ↑ ענין כפרת מיתת צדיקים בארנו לעיל פסוק א' יעו"ש. ופירשו התוס' הא דכתיב והפשט את אהרן את בגדיו ואהרן יאסף וכו', עכ"ל, ואינו מבואר כלל מאי שייך כאן לדרוש סמיכות הן כל הענין אחד הוא שצוה הקב"ה שיפשיט את אהרן את בגדיו ושילבישם לאלעזר, וסמיכות שייך לדרוש רק בשני ענינים נפרדים וכמו בריש פרשה זו דדריש סמיכות מיתת מרים לפרשת פרה אדומה וכדומה, משא"כ כאן. ויש לומר דדריש כיון דכתיב אחר צווי ההפשטה וההלבשה ויעש משה כאשר צוה ה', הלא מבואר ענינו שהפשיט והלביש כפי שנצטוה, וא"כ למה נאמר עוד אח"כ ויפשט משה את אהרן וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן, לרמז דכמו שבגדי כהונה מכפרים כך מיתת צדיקים מכפרת. וענין וטעם כפרת בגדי כהונה עיין מש"כ בפ' תצוה בפסוק וזה הדבר אשר תעשה להם (כ"ח א').
- ↑ נסמך על המבואר בריש פרשה הבאה דכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ומתוך זה יצא הכנעני להלחם בישראל והיו ישראל ייראים שמא הסיר הקב"ה את חסותו והשגחתו מעליהם, ודריש כן מהעדר פשטות הבנת הלשון ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו וגו', דמאי שייך בזה ראיה, פשיטא, כיון שמת ראו וידעו, וכמו שדייקו במדרשים ס"פ ויחי הפסוק ויראו אחרי יוסף כי מת אביהם עיי"ש, וגם מאי סמיכות הבכי להראיה, ולכן דריש שהיו ייראים מפני מיתתו כמבואר, ולכן בכו ודאגו עליו כל בית ישראל, ועיין בדרשה ריש פרשה הבאה.