ישועות יעקב/אורח חיים/תמא

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תמא

א

(א) והגיע הזמן ולא פרעו כו'. זהו דעת רבינו הגדול וכתבו הקדמונים דטעם הדבר משום דאמרינן הואיל ואי בעי פריק להו ולכאורה קשה ע"ז מהא דקאמר הש"ס פסחים דף ל"א שם ותסברא ושוין בנכרי שהלוה לישראל דעובר ואם איתא איפכ' מיבעיא ליה דילמא הטעם בזה משום הואיל דאף דס"ל למפרע גובה מ"מ עובר עלה משום הואיל והנראה דבאמת בלא"ה קשה לשיטות הרמב"ם דס"ל דאף במחוסר מעשה או מחוסר ממון דאמרינן הואיל א"כ קשה איך קאמר הש"ס שם דף ה' אבל אתה רואה של גבוה הא חשוב כשלו משום הואיל דכשהקדש ביד הגזבר ליתא בשאלה מ"מ יוכל לפדותו מיד ההקדש ונימא הואיל ואי בעי פריק לה והנראה דרבינו סובר הא דקאמר הש"ס שם דף מ"ו סברת הואיל היינו אם אפשר לומר בשעה זו שתנו דנין עלה יהיה נחשב כשלו אבל אם גם כשיעשה המעשה יצא א"כ מרשותו לא שייך לומר דנחשוב כעת כשלו מחמת סברת הואיל מעתה בשלמא אי נימא הואיל ואי בעי מיתשל אי ישאל עלה יהי למפרע שלו אבל אי יפדנו מיד ההקדש מע' הפדיון יצא מרשו' ההקדש אבל לא נעקר ההקדש למפרע לכך לא חשוב כשלו מטעם הואיל אבל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כיון דקיי"ל דנכרי מישראל אל קנה משכון ועיקר הטעם דיצא מרשות ישראל הואיל ואמר לו מעכשיו והיינו כשלא יפדנו ישראל לבסוף אבל אם יפדה אח"כ א"כ איגלאי מילתא למפרע דשל ישראל הוא וא"כ מהראוי דנימא דעובר בבל יראה הואיל ואי בעי פריק לה ולכך פסק רבינו דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח ואמנם לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ואף דאילו הוי ליה זוזי מצי לסלק בזוזי מ"מ כיון דלא סלקו איגלאי מילתא למפרע דבעת ההלואה היה משועבד ולא אמרינן הואיל ואי בעי פריק לה משום דמחוסר ממון ואנן דקיי"ל כרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה משום דאילו הוי ליה זוזי הוי מסלק בזוזי לכך אמרינן הואיל אף במחוסר ממון וכ"כ בפר"ח אלא משום דאמר מעכשיו לכך ס"ל להרמב"ם דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח ולפי מה דמסיק הש"ס לרבא דאיירי בהרהינו אצלו והיה בדעת המתרץ דנכרי מישראל קנה משכון ובזה לא שייך לומר הואיל ואי בעי פריק לה דכיון דבעל חוב קונה משכון א"כ אף כשנפדה אח"כ ויצא מרשותו מ"מ אינו רק מכאן ולהבא ובזה לא שייך לומר תו הואיל ואי בעי פריק לה ודו"ק היטב:

ולפ"ז נראה דבישראל שהלוה לנכרי אף שלא הגיע זמנו קודם פסח עובר עליו דהרי לא אמרינן הואיל להקל ולפי"ז סיפא ורישא לאו בחד גוונא מיירי: בגלל כן נראה לפענ"ד דרך אחר בזה בכוונת רבינו ז"ל דרבינו קשיא ליה מה מהני הא דקאמרינן למפרע הוא גובה הא קיי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מדיי שעבוד וע"כ דאף אביי מודה בי' דאל"כ מתניתין דעבד שעשאו רבו אפותיקי האיך מוקי לה וכמ"ש התוס' שם במס' גיטין דף מ"א ואמנם אף אם הגיע זמנו קודם פסח שאז בידו לקחת החמץ בחיבו דאז לא שייך לומר חמץ מפקיע מידי שעבוד לאחר שהגיע זמנו כבר הוא שלו מ"מ חשוב אסמכתא דמה בכך שעבר הזמן אם ירצה לסלקו בזוזי ומאי שהתנה הוי אסמכתא ואף דבמשכון לא שייך אסמכתא וכאן הרי משכנו בידו כיון דעיקר הטעם דבמשכון לא שייך אסמכתא משום דכבר קנה לה והיינו בישראל מישראל אבל נכרי מישראל דלא קנה משכון שייך ביה אסמכתא ואמנם כיון דקאמר מעכשיו הרי הוא מוציא מדין אסמכתא וכמו כן אי נימא למפרע הוא גובה ה"ז כאלו אמר מעכשיו דמוציא מדין אסמכתא ובזה אין חילוק בין ישראל שהלוה למנכרי ובין נכרי שהלוה לישראל כיון דלמפרע הוא גובה חשוב כמו מעכשיו דהכיי דהקנין חל תיכף ותלוי בענין תנאי אינו חשוב אסמכתא וכיון דהגיע זמנו קודם פסח והתנאי מועיל שאם לא יפרע לו יהא החמץ שלו ל"ש לומר חמץ מפקיע מידי שיעבוד ואל שכבר הוא שלו והדבר ברור:

והנה בהא דמהני מעכשיו ועעכ"ז בעינן הרהינו אצלו עלה על לבי הטעם משום דקנין כסף לא מהני בעכו"ם לדעת הרבה פוסקים ולכך בעינן הרהינו אצלו וכ"כ בספר חק יעקב ואמנם לפי"ז קשה לדעת המקשב דלא ס"ל דאיירי בהרהינו אצלו רק שהוא בביתו של ישראל אף אי ננימא למפרע גובה מ"מ במה קני ליה לא יהא מכר גמור הא אין עכו"ם קונה בכסף וצריך לומר דלמאן דס"ל למפרע גובה הווא מתורת שיעבוד שהוא מן התורה והשיעבוד אלים כ"כ עד שאם הקדישו מלווה חל המקדש אחר שבא לרשותו ואין זה ענין ולקנין כסף דשם אמרינן דיש בידו לחזור מהקנין וכל זמן דלא עביד משיכה אבל כאן מתור' שיעבוד קאתינן עלה שכן גזרה חכמת התורה כל הנכסים משועבדים כ"ז שאנו פור' החוב וכיון דבא לידי גוביינא ובסוף איגלאי מילתא למפרע דשפיר אקדים ושפיר זבין וכמו קנין משכון במקום שקונה ולכך לא בעינן לאביי הרהינו אצלו משא"כ רבא דמצד השיעבוד אינו כאן קנין ומכאן ולהבא הוא גובה רק מחמת שאמר מעכשיו והוי כמו שהקנה לו כעת בעד הדמים שנתן לו אלא שהתנה עמו שאם יפרע לו יהיה המכירה בטלה א"כ לא עדיף מקנין גמור ולכך בעינן הרהינו אצלו ובהז נתיישב מה שהקשו אמאי לא קאמר הש"ס דבאפותיקי מפורש איירי מתניתין ובזה מודה רבא דלמפרע הוא גובה ולפמ"ש כיון דמצד אמירתו קאתינן עלה בעיון הרהינו אצלו והא דלא מוקי לה הש"ס בהרהינו ובאפותיקי מפורש דא"כ עדיין יוקשה ברייתא דקתני דבנכרי שהלווה עובר וע"כ צריך לומר דמתני' חלוק מברייתא וניחא ליה לאוקמי במעכשיו והא דלא אמר מעכשיו ובזה אתי שפיר הא דקאמר ומנא תימרא דיש חילוק בין מעכשיו והביא מהך דנכרי שהרהין פת פורני ולא קאמר ממתניתין וברייתא דקשיא אהדדי דבאמת הוי מצי למימר דאין חילוק בין מעכשיו ללא אמר מעכשיו דבשניהם כיון דמדינא לא חשוב כשלו לא מה אמירת מעכשיו והחילוק הוא בין אפותיקי מפורש וטבין הלואה סתם לכך הביא מברייתא דנכרי שהרהיו פת פורני אצלי ישראל דיש חילוק בין מעכשיו כמבואר בלשון הברייתא וע"כ ניחא ליה לשנויי בסתירת המשנה לברייתא הא דאמר מעכשיו וזה ביאור נחמד והנה הרשב"א בתשובה הובא בב"י וד"מ לאהע"ז סי' כ"ח כתב דאם לא מסר המשכון לידו בעת ההלואה אלא שייחד דבר זה למשכון בבית הלווה שיהיה לו דין תורת משכון לא קנה המשכון משום דכמו דכסף אי ו קונה בתורת מכר כמו כן אינו קונה בתרות משכון ולפי"ז הי' נראה לי דלר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ודריש לעמיתך למשיכה ולנכרי בכסף א"כ ה"ה לקנות בתורת משכון קונה אף שלא מסרו מיד המלוה אלא שהוא בביץת הלוה וייחדו למשכון וכמו לענין הא דקיי"ל דבמשכון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו דאף בעת שהמשכון ת"י הלוה אינו חשוב מטלטלין שמשכנו ומת שומטו מעל בניו וא"כ הא דמוקי הש"ס בהרהינו אצלו אינו מוכרח לפרש דוקא שמסרו לרשות המלוה אף בתרתין החמץ והוא בידי הלווה מ"מ חשוב משכון והנה רבא סובר כר"ל דקאמר ב"מ דף מ"ח קרא ומתניתא מסייע לר"ל ובזה א"ש ודו"ק ועיין ס"ק ב' שהארכתי בביאור דברי רבינו באופנים שונים:

ב

(ב) יש כאן מקום עיון והנה רבינו הגדול ז"ל פסק דבעינן שיגיע זמנו קודם הפסח והראב"ד ז"ל חולק וכן הסכימו כל הפוסקים והנה הרא"ש ז"ל תמה על הרמב"ם דהריע לאביי דס"ל למפרע גובה אף בהגיע זמנו אחר הפסח מהנ י וא"כ ה"ה לדידן דקיי"ל כרבא מ"מ באומר מעכשיו הוי כמו לאביי דאף בהגיע זמנו אחר הפסח אינו עובר. והנה זה לי זמן רב בילדותי הי' הדבר תמוה בעיני מאוד דהוא דופא קרשה דלמא אף לאביי ואח"ז ראיתי שהרגיש בשו"ת פנים מאירות ח"ר בדבר זה ואמנם באמת הדבר נכון מאוד בכוונת דברי הרא"ש דהרי טעמו של רבינו הגדול ד'בעינן שיגיע זמנו קודם הפסח ובהגיע אחה"פ עובר בב"י הטעם הואיל וא"כ פריק לה כמ"ש הר"ן בטעמו ויבואר לקמן וא"כ היינו דווקא בנכרי שהלווה לישראל על חמצו אבל לא בהיפך בישראל שהלוה לנכרי על חמצו דשיטא דלא אמרינן הואיל לקולא כנודע וא"כ הא דקאמר הש"ס כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס למרע גובה ומ"ס מכאן ולהבא הוא גובה וקאמר עלה ותיסברא אימא סיפא ושווין בנכרי שהלווה לישראל דעובר אם איתא למ"ד התם עובר הכא אינו עובר ומאי קושיא דילמא איירי בהגיע זמנו אחר הפסח ולכך בנכרי שהלוה לישראל לד"ה עובר משום הואיל אף למ"ד למפרע גובה א"ו דלאביי אף בהגיע זמנו אחר הפסח אינו עובר ושפיר הקשה הרא"ש דה"ה לדידן במעכשיו אף בהגיע זמנו אחר הפסח מהראוי שלא יאסור החמץ לאחר הפסח והנה זה לי זמן רב אמרתי בטעמו של רבינו הגדול ז"ל דבאמת לכאורה מוכח דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק לה מהא דקיי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא אמרינן דמטעם הואיל ואי בעי פריק יהיה נחשב כשלו וע"כ היינו מטעם שכתבו התוס' לקמן מ"ו דכיון שנתחמץ בודאי לא יפדנו ואמנם ביאור הדברים לדעתי הוא כן דהנה התוס' כתבו שם דאיירי בלי קבלת אחריות דאל"ה בלא"ה אסור לאחר הפסח משום דעבר בבל יראה מחמת האחריות. ואמנם כבר כתבתי דבירושלמי יש פלוגתא בחמץ של נכרי שקיבל אחריות הישראל אף דעבר בב"י האם אסור אחר הפסח וכתבתי טעם הדבר משום דבאמת אין קנס לישראל בזה דהרי הוא מחזיר להעכו"ם החמץ כמות שהוא ואמנם מכל מקום הוא בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח רק דכיון דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי רק בחמץ מחמת דכתיב לא ימצא עובר עליו אבל מ"מ אינו בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דהרי באמת אינו שייך לישראל רק גורם לממון הוא וזה פשוט מאוד ולדעת המחמיר בירושלמי שם אפשר דס"ל גורם לממון כממוןדמי ומעתה לדידן אין הכרח לאוקמי בלא קיבל אחריות וכ"כ האחרונים ואמנם בזה ס"ל לרבינו הגדול דכיון דקיבל אחריות וא"כ בכל שעה עובר בב"י וא"כ כשיש לישראל מעות לפדות החמץ פשיטא שהוא מחוייב לפדותו כדי לקיים מצות ביעור ושלא יעבור בבל יראה ובל ימצא לכך חשוב כשלו ולא יצא מרשותו כלל כיון דבכל עת שיהיה באפשרי מחויב וא"כ לא יצא מרשותו כלל והדר הוי לי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסחמ (ואף שכתבתי לעיל דהך דהואיל הוא ג"כ רק גורם לממון הרי כתבתי שם שדעת התוס' לא כן הוא וגם לפמ"ש אפשר דבזה שהיה מתחילה שלו כיון דשייך לומר הואיל לא יצא מרשותו ודוק) ובזה מיושב כל הסוגיה שם ודברי הרמב"ם נכונים וברורים ולק"מ מה שהקשיתי דהנה באמת המ"א נסתפק בדבר כאן אם וכל הישראל להחליט החמץ ביד העכו"ם אחר שעבר עליו הפסח או מחוייב לפדותו דאל"כ יהיה נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח ודמי למי שאנס המלך גורנו דמחויב לעשר וסוף דבריו חילק בזה בין בין הרהינו אצל העכו"ם דאז כיון דהעכו"ם כבר קנה המשכון בזה אי נו מחוייב לפדותו אבל בלא הרהינו אצלו והחמץ ס"י הישראל רק דהעכו"ם יקחנו בחובו אף שמשועבד להעכו"ם הוי כמו פורע חובו מאיסורי הנאה ומעתה א"ש דלפי ההו"א דלא איירי בהרהינו אצלו א"כ הישראל מחויב לפדותו מיד העכו"ם א"כ הוי קנס גמור לישראל דע"י זה דנאסר החמץ בהנאה צריך הישראל לפדותו מיד העכו"ם א"כ הוי קנס גמור לישראל דע"י זה דנאסר החמץ בהנאה צריך הישראל לפדותו מיד העכו"ם א"כ אי הוי החמץ באחריות הישראל אף דלמחפרע קני לה העכו"פ מ"מ כיון דהישראל עבר עלה בבל יראה מהראוי לקנסו ולזה לא מהני הא דלמפרע הוא גובה מאי אמרת דאף דישראל עבר עלה מ"מ החמץ אינו בכלל חמץ של ישראל זה אינו דמה בכך כיון דמ"מ בזה הענין בעצמו שייך קנס קנסו רבנן מחמת דעבר עלה וא"כאין זה ענן מחמת קנין הישראל רק מחמת קבלת האחריות של ישראל וע"כ דאיירי בלי קבלת אחריות ואז אין הישראל עובר בבל יראה אף תוך הפסח ואינו מחוייב לפדותו ולא שייך הואיל ולפי המסקנא דמסיק הש"ס בהרהינו אצלו העכו"ם דאז לא שייך קנס כיון דהעכו"ם יחזיק לעצמו החמץ במעותיו רק מטעם גזירה דחמץ של ישראל בזה דווקא בחמץ של ישראל אסרו ולא בקבלת אחריות וא"כ נוכל לומר דאיירי בקיבל עליו אחריות וסתמא דמילתא איירי בהכי ולכך שייך הואיל וכתב רבינו דאיירי שהגיע זמנו קוה"פ ובזה נתיישב הסוגיא בשיטת רבינו לפי ההו"א אבעי לאוקמי דפליגי אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה ואקשינן עלה ותיסברא אימא סיפא ושווין בנכרי שהלוה לישראל דאסור ואם איתא למ"ד למפרע גובה אמאי אסור דילמא איירי בהגיע זמנו אחר הפסח לכך עובר משום הואיל וכמו שהקשיתי ובזה א"ש דלפי ההו"א דלא הוי מקומינן בהרהינו אצלו א"כ ע"כ איירי בלי קבלת אחריות דאל"ה אסור בהנאה מצד האחריות לא מצד הקנין וכיון דאיירי בלי קבלת אחריות א"כ אינו מחויב לפדותו לא שייך הואיל ושפיר דייק אבל לפי המסקנא דמסיק בהרהינו אצלו בלא"ה א"ש בסיפא גבי נכרי שהלוה לישראל דעובר מטעם הואיל ואיירי באמת בקבלת אחריות ומכל מקום מצד הקבלת אחריות אינו אסור בהנאה משום דלא שייך בזה קנס כיון דהעכו"ם מחזיק החמץ לעצמו ונתיישב קושית התוס' לאביי האיך יתורץ מסיפא דהך ברייתא ועיין שם ודו"ק ואמנם רבינו ע"כ לטעמיה אזיל דס"ל דאפילו קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם עובר עליו עיין בב"י סי' ת"מ ולכך אף בהרהינו אצלו מ"מ שייך לומר הואיל ואי בעי פריק לה דמחויב לפדותו כדי שלא יעבור בב"י מצד קבלת אחריות אבל לפי דעת רוב הפוסקים דס"ל דאם קיבל עליו אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם שרי אינו עובר בבל יראה א"כ ליתנהו לדברי רבינו כאן ולכך השמיטו הפוסקים דבריו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף