מעשה רקח/עבודת יום הכיפורים/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה רקח 
עבודת יום הכיפורים ג
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
א
שני הגורלות וכו'. בירושלמי הכריחו שחקוקים היו כדי שיתקיימו לעולם ורבינו לא הזכירו מפני שנמשך אחר לשון המשנה אחד כתוב עליו לשם וכו':
ב
היכן מגריל וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל שיש להגיה במ"ש פ"ד בבין האולם ולמזבח ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אינו מוכרח ועיין להרב לח"מ והתוס' יו"ט ז"ל וספר בית דוד נר"ו שהאריך לישב דעת רבינו על נכון:
והסגן מימינו. מכאן יש להוכיח שאין זה הכהן שמתקנין תחתיו דהו"ל כמו צרה ועיין מ"ש בפ"א הל' ג'. שוב ראיתי שגמרא ערוכה היא זו בריש פרק טרף בקלפי ר' חנינא סגן הכהנים אומר למה סגן מימינו שאם יארע בו פיסול בכהן גדול נכנס הסגן ומשמש תחתיו ע"כ:
ג
לפיכך ההנחה וכו'. האי לפיכך הוא מגומגם דמנ"ל הך נפקותא ועוד דשחיטה תוכיח שאף שהיא מעכבת כשרה בזר וכן הקשה הפר"ח ז"ל. ונראה לענ"ד דרבינו לא נתן כלל זה אלא באותם העבודות המיוחדות ליום זה לאפוקי שחיטה דאף דמעכבא מ"מ לאו עבודה היא שהרי נוהגת גם בחולין וכשרה בנשים וכמ"ש התוס' ז"ל ועיין עוד להרב חל"מ ז"ל:
ד
וקושר לשון של זהורית וכו'. עמ"ש מרן ז"ל שסתם במקום שהיה לו לפרש ע"כ נראה לענ"ד בחדא מתרתי או דרבינו קשיתיה קושית התוס' בההיא דר' יוחנן ג' לשונות שמעתי דאמאי לא נקט של שעיר הפנימי וכן בדר' יצחק ב' לשונות אמאי לא נקט שעיר הפנימי נמי אלא נראה דלדידהו ההעמדה קאי ולכך סתם רבינו. ויותר נראה בהקדים דרבינו בפ"ד דהל' שקלים פסק דלשון של זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח היה בא מתרומת הלשכה ולא הזכיר של שעיר הפנימי וכן במשנה פ"ה דשקלים מכח זה אפשר דרבינו מפרש דלשון אחד הוא דאותו שהיו קושרין בראשו של משתלח היו קושרין בבית שחיטת הפנימי ולפ"ז אתי שפיר דלא מנו אלא חד וניחא נמי לדרבי יוחנן ור' יצחק כאמור והשתא כדי להשמיענו ז"ל דלא היה שם כי אם לשון אחד כתב שמשקלו שתי סלעים ובהנשחט לא הזכיר שיעור להשמיענו דבר זה דוקא שכל כוונתו היא זאת ומינה נמי נשמע דהקשירה קאי ולא ההעמדה ולא חש לבאר הספק של התלמוד מפני שהוא לא הזכיר לשון זה בשום מקום ומהיכן היה בא ומה היו עושין בו דהא בעת השחיטה היו צריכים להוציאו משום חשש חלדה ולא נטעה דההעמדה קאי דלשון ולנשחט מורה על דבר אחר שהיה נעשה בו דההעמדה היה לו לומר והנשחט ועוד לשון כנגד בית שחיטתו לא אתי שפיר ובגמרא נסתפקו משום דלא תני שיעורא אבל רבינו שהזכיר השיעור לא הוצרך לבאר ולקמן רפ"ד שנה רבינו דין זה ולא הזכיר השיעור מפני שסמך וכו' אף שכל זה הוא דרך חריפות ודוחק ועיין עוד להפר"ח וס' לחם יהודה:
ה
וחוזר ומזה בהיכל וכו'. לשון זה הוא מגומגם מכמה פנים וכבר עמדו עליו הרב לח"מ והפר"ח ז"ל והתוס' יו"ט ז"ל הגיהו מדעתו דקודם וחוזר ומזה בהיכל צ"ל שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו ובמקומו כאן נגיה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד וזה שאמר שכך נאמר בדם הפר וכו' אין מקומו כאן כלל וצריך למוחקו מן הספר וכו' ע"כ והמבי"ט בס' קרית ספר ז"ל ביאר דעת רבינו כן בטור עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו
יחזור ומזה מדם השעיר ועל הפרוכת בדפוס מגדל עוז כתוב על הכפורת:
ז
אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחים וכו'. בהיותי בעיר ואם בישראל אזמיר יע"א שאלתי את פי הרב הגדול ר' אברהם יצחקי בעל שו"ת זרע אברהם זצוק"ל דאיכא בחזקוני פרשת אחרי מות שיש במדרש שאותו שהיה מוליך השעיר לעזאזל לא היה משלים שנתו וכיון שכן איך היו הכהנים מכינים עצמם למיתה ולא עוד אלא שלא היו מניחים את ישראל להוליכו והשיב לי שהם היו מכוונים לשם שמים ולא היו חוששים לדבר אחר ועיין עוד בס' ע"י ז"ל:
על כל סוכה וסוכה וכו'. מבואר יוצא מדברי רבינו שאם הוצרך לאכול מאכילין אותו והקשה הפר"ח ז"ל מדאמרינן ביומא דף פ"א מה לענוי שלא הותר מכללו קאמר במלאכה שהותרה מכללה אצל גבוה והרי ענוי הותר מכללו הכא ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה דאעיקרא דדינא תקשה מנין התירו לו חז"ל לאכול והיה להם לחז"ל להזכיר בתלמוד ילפותא זאת אלא ודאי מראין הדברים דמשום פקוח נפש נגעו בה דוחי בהם כתיב ולכך לא פירשו מנין אלא ביארו לנו שהיו עושין אלו ההכנות מחשש פן יבא לידי סכנה ח"ו שהרי כפרת כל ישראל תלוי בו ומעתה הרי לא הותר מכללו ולא דמי למלאכה שהותרה להדיא.
אך ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב וז"ל ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל כיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי ענוי יום הכיפורים דקדק ז"ל לשון כשלון כח שהזכיר רבינו אך הילפותא שעשה לא הוזכרה בדברי חז"ל והוא דבר תמוה להמציא מדעתינו שום דרשא שלא הוזכרה בשום מקום ובפרט להקל ומכל שכן דתקשה עליה קושית הפר"ח להדיא ואי משום דלא יוכל לשלחו הא לא איריא דהרי דעת חכמים בגמרא דאם חלה משלחו ביד אחר ואין כאן עכוב כפרה לישראל ותו דבגמ' ילפי דאפילו בשבת ואפילו בטומאה מהך קרא ואם איתא לילפו הא נמי דלא הוזהר על הענוי. וראיתי להסמ"ג ז"ל (לאוין כ"ט) [עשין ר"ט] שהביא ההיא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו האמור בירושלמי וההיא דמעולם לא הוצרך אדם לכך האמור בתלמודא דידן ולפי דברי הפר"ח אינו כן עיין עליו דיותר טוב ליישב דלא נפלוג אגמרא דידן אירושלמי ומ"ש בספרי רבינו
ומקטירן בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו ז"ל כתוב שצ"ל להקטירן:
י
כיצד הוא קורא וכו'. קשה דלמה לא ביאר שהברכות (והקריאה) בלשון הקודש כדתנן בפ' אלו נאמרין וכן הקשה בשיירי כנסת הגדולה וכבר כתבתי הנראה לענ"ד סוף הלכות חגיגה עיי"ש:
למה קורא על פה וכו'. בגמ' רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ע"כ ומהרשד"ם או"ח סימן א' כתב דרבינו מודה לטעמו של ר"ל ואף דדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרן בע"פ מ"מ ביותר יש לחוש לברכה שא"צ ולכך לא חשו לדברים שבכתב וכו' ונסתייע מדברי התוס' ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |