רשב"א/ראש השנה/ד/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מנלן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל חדא וכו'. תימה דההוא לאו כורש זה צוה עליו כן אלא דיכרן פיתגמי די אשכח באחמתא במגלה דכתב כורש קדמאה הן, וכדכתיב (עזרא ו, א) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית סיפריא די גנזיא מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגלה חדא וכן כתיב בגווה דכרונה בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וגו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. ויש לומר, דמכיון שסמך הוא על אותן דברים ולא צוה לבנות כמו שירצו אלמא שניהם החמיצו לאחר שהיו כשרים. והתימה הגדול שאם כן מתי היה כשר דריוש זה ומת החמיץ, שהרי הכתב הראשון ששלח בתחלת הענין היה זה, ואם כן מתי מנו ליה כמלכי ישראל ומתי חזרו בהן. ויש לומר, שמתחלה לא נתגלה להם הענין הזה, אלא מכיון ששמעו דצוה שלא לבטל המלאכה ונתן רשות לבנות חשבוהו למלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל, וכשחזרו וראו שלא נתן רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ בכך וחזרו ומנו לו מתשרי.
חייבי הדמים והערכין וכו'. וצדקות. כתבו בתוס' דהא דאמרינן הכא דצדקה לא עבר עלה בבל תאחר עד שיעברו עליה שלש רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא, הא קיימי הכא עניים עובר עליה לאלתר והיינו דרבא, דאמרינן לקמן (ו, א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים.
ולדידי קשיא לי טובא, חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים, היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר, דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימי בהמה. ועוד דכיון דחייבו בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר (לקמן ע"ב) דהא חייבו להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר, ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלשה רגלים, ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה. אלא שהיא גזרת הכתוב, וכיון דגזרת הכתוב היא בלאו דבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עלה בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים אם כן לא הוה ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר, אלא כיון דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעו הכין הוה ליה לרבא למימר, וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר. ועוד, דאקשינן עליה דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכא רבה, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוי אמינא דגזרת הכתוב היא בין קיימי עניים בין לא קיימי עניים.
וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה, ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע (קלד, ב) לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים, דמוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתי תמן בתר הכין. ובתוס' (שם ד"ה לקט) הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דתנן בפ"ד דפאה (מ"ט) ומייתינן לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעא (ב"מ ט, ב), מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר, דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דאם כן היה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר לרבנן מאי איכא למימר, כדאקשינן בסמוך (ה, ב) לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חליפין בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר, הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שיהא צריך לחזור אחר העניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי וצריך הוא לחזור אחריו תוך שלשה רגלים, דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן.
אלא מסתברא לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב הוא, ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך (דברים כג, כד) וכדדרשינן (לקמן ו, א) מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר, אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר, וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר. והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככולהו תנאי.
ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיבה עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל, ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות אלא עד דעבר רגל אחד, דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד [לעשה] לא דק למימר ברגל אחד, אלא פשיטותא דמלתא קא נסיב, דפשיטותא כיון דהדר כתב (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ועלה קאמר פרשת כי תדור דאית בה בל תאחר ומוצא שפתיך, כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה ליחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר, ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד דאפילו גבי קרבנות דייקינן ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלש רגלים, וכדאותיבנא עליה דרבא דאמר לקמן (ו, א) וקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפיס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכו', ואע"ג דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין. ובכמה דוכתי אורחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא, כיון דלאו ההוא דוכתא עיקרא דההוא מילתא. וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין (ג, ב) ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואע"ג דהך דרשא דר' יוסי הגלילי הוא, דלרבנן לא מיבעיא להו כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה, ומוכתב לה הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ובמסכת סנהדרין (לד, ב) מה נגעים ביום אף ריבים ביום, ונגעים ביום מנא לן דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא נפק ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי כדאיתא במסכת משקין (מועד קטן ח, א), וכן במסכת מגילה (כ, א) גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה. ובמסכת שבת (קלב, א) מפקינן לה ביום ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ימול. ובמנחות פ"ק (ו, ב) תניא, מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, וכן יש עוד במסכת קידושין.
ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר, דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחית להו, ודבר הלמד מענינו הוא, כך נראה לי. אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה ב"ר בנימין מרומי והודה לי לדברי, ואמר אלי כי הרב ר' ישעיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו, וזה לשון הרב ר' ישעיה: ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה, משום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא, אבל עשה דקרא דלא פרשת אימת מצינן למימר דקאי בעשה. ע"כ לשונו.
ומעשרות. פירוש: אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ומעשר עני. ואם תאמר היכי קא עבר עליהו בשלשה רגלים והא קבע להן התורה זמן ביעור, כדכתיב (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. ויש לומר בשלשה רגלים עובר בבל תאחר, ובשנה השלישית של שמטה אם לא נתנן נתוסף עליו עוד עשה דביעור, דכתיב (דברים יד, כח) תוציא את כל מעשר תבואתך. ואי נמי איצטריך קרא לחייב על זמן הביעור בלא רגלים, וכדתנן בפרק בתרא דמעשר שני (פרק ה, מ"ו), ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ואי נמי יש לומר דהתם בדלא אפרשיה, דכיון שהגיע זמן הביעור צריך לאפרושיה ולבעריה, דאילו משום בל תאחר, איכא למימר דלא מיחייב אלא בדאפרשיה ולא יהביה, ואלו אפרשיה קאי עליה בבל תאחר אע"ג דלא מטא זמן ביעור. ותדע לך דלקמן (ו, א) איצטרכי לקראי חד לאקדשיה ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקדשיה, וכיון שכן במעשרות דלא אשכחן אלא חד קרא לא עבר עליה אלא מכי אפרשיה ולא יהביה. אי נמי בשמרחו בין רגל לביעור, דודאי כל זמן דלא מרחו לא מיחייבא מידי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |