פני יהושע/ראש השנה/ד/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
תוספות רי"ד

חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
שיח השדה


חומר עזר
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


פני יהושע TriangleArrow-Left.png ראש השנה TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בתוספות ד"ה בשביל שיחיה בני והא דתנן פ"ק דמסכת אבות עכ"ל. ועיין במהרש"א אבל הר"ן ז"ל בדרשותיו כתב בע"א דידוע הוא שיש הפרש והבדל בין צדיק גמור ובין חסיד וראיה לדבריו דלקמן בפירקין רמי קראי אהדדי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו נמצא דלפ"ז לא קשיא דהכא בישראל נמי לא קאמר אלא דהוי צדיק גמור כשאומר בשביל שיחי' בני אבל חסיד לא הוי משא"כ ההיא דאבות משנת חסידים היא כדאמרי' בעלמא מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולענ"ד הדבר ברור דההיא דבשביל שיחי' בני לא גרע מעובד מיראה ואפ"ה איתא בסוטה דאקריינהו בחלמ' דתרוייהו צדיקי גמורי אתון מר מאהבה ומר מיראה וא"כ ע"כ ההיא דאבות עצה טובה היא שלא לעבוד אלא מאהבה גמורה:

בגמ' א"ר חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים ונ"מ לנודר וכו'. וקשיא לי אכתי מאי נ"מ איכא דהא לקמן מסקינן אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה ומאי נ"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דליקבע ר"ה משום כך ולקמן מסיק הש"ס דאפילו מאי דבדיעבד כשר לא פסיקא ליה לחשוב בהדי ר"ה וכ"ש ההיא דהכא דלא משכחת לה אלא בשעבר על מצות עשה ואי לענין מלקות הא לאו דבל תאחר לאו שאין בו מעשה הוא וקי"ל דאין לוקין עליו וכ"כ הרמב"ם להדיא וכ"ש למאי דמוקמינן למתניתין כר"ש ושמעינן ליה להדיא בפ"ק דתמורה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולכאורה נראה לע"ד ליישב דע"כ הא דקאמר רבא לקמן דברגל אחד עובר בעשה היינו לפי מה שפוסק כרבנן דהכא דלית להו כסדרן וכנראה מפשטא דלישנא דרבא דאידך מימרא כיון שעבר על ג' רגלים סתמא וכמ"ש הסמ"ג ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דלא בעינן כסדרן והיינו מההיא דרבא ודוקא לדידהו קאמר דעובר בעשה משא"כ לר"ש דמיקל לענין בל תאחר דבעינן כסדרן דוקא ממילא לא מוקי אז קרא דובאת שמה אפילו לעשה לענין רגל ראשון ומנא אמינא לה דשייך פלוגתא דר"ש ורבנן לענין עשה דרגל הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אלא משום דקשיא ליה טובא בהא דקאמר ר"ש רגלים פעמים ארבעה פעמים חמשה והיכי משכחת לה ד' וה' הא כבר עבר עליו שנה ולקמן אמרי' בפשיטות דשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר וליכא למימר דר"ש לית ליה ופליג אברייתא דלקמן הא מקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ואי מוקי ליה ר"ש לדרשא אחריתי ומפיק ליה מפשוטו א"כ הו"ל לתלמודא לפרש פלוגתייהו כדמפרש טעמייהו לענין אי בעינן כסדרן או לא ויותר תימא דלקמן דף ו' ע"ב מהדר תלמודא מאן האי תנא דפליג אדר"ש ופרש"י היינו ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים ודחיק לאוקמי כאחרים ומאי דוחקיה לאוקמיה הכי דילמא הא דלא איירי ת"ק היינו משום דלית ליה האי סברא ומוקי לקרא דשנה בשנה לדרשא אחריתי כמו ר"ש אע"כ דמאן דמשכחת אליביה שנה בלא רגלים ע"כ מוקי לקרא כפשטיה ודוקא מאן דלא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ שבקי' לקרא דשנה בשנה ודחיק לאוקמי בגוונא אחריתי וא"כ הקושיא עצומה הא לר"ש משכחת שנה בלא רגלים ברווחא ואפ"ה לא ס"ל דעובר בשנה בלא רגלים מדקאמר פעמים חמשה:

והנראה לע"ד בענין זה דודאי ר"ש אית ליה דרשא דשנה בשנה כפשטיה אלא דמוקי ליה לעשה דהא קושטא דמילתא עשה בלחוד הוא והא דקאמר פעמים חמשה היינו בלאו דבל תאחר ואזדו לטעמייהו דתנא דברייתא דאית ליה שנה בלא רגלים בלאו דבל תאחר אע"ג דעשה הוא מ"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר ואע"ג דלענין עשה דרגל אחד לית ליה האי סברא דממילא לא קם בבל תאחר היינו משום דג' רגלים ילפינן מקרא דבחג המצות ובחג השבועות דמייתי לגמרי וע"כ לבל תאחר הוא דאתא ממילא גילה הכתוב בפירוש דליכא לאו ברגל אחד אלא בשלשה רגלים משא"כ לענין שנה בלא רגלים כיון דמשכחת לתרוייהו האי בלא האי ממילא אמרינן דבל תאחר אתרוייהו קאי מטעם אייתי ולא אייתי דשני זמנים קבע הכתוב או שלשה רגלים או שנה וכל דלא אייתי בזמן הראשון שבא עליו ממילא קם ליה בבל תאחר אבל לר"ש דמייתי ליה חג הסוכות לכסדרן כדמסיק הש"ס אליביה וקשיא לן מאי דוחקא דתלמודא למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו מקרא דחג הסוכות דבפשיטות מצינו למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו משום דס"ל כאחרים ולא כרבי לקמן וא"כ מיותר שנה בשנה דהא לא משכחת שנה בלא רגלים אע"כ דכסדרן בעינן:

אלא דהש"ס מקשה שפיר דהא לר"ש לית ליה רגלים בלא שנה מדקאמר פעמים חמשה ואהכי גופא מהדר תלמודא מאי טעמא דר"ש ומסיק דיליף מחג הסוכות דמייתר ואי לכסדרן גרידא לא איצטריך דבלא"ה ידעינן מדלא משכחת שנה בלא רגלים אלא בהכי אע"כ דקרא דחג הסוכות אתי לאורויי דלעולם אינו עובר אלא כשחג הסוכות אחרון ואתי למעוטי שנה בלא רגלים מלאו ומוקי לה אעשה:

נמצא דלפ"ז דר"ש מוקי לשנה בשנה אעשה א"כ ע"כ דברגל אח' ליכא אפי' עשה גרידא דאל"כ עשה דשנה היכי משכחת לה. וא"כ הא דקאמר נ"מ לנודר היינו אליבא דר"ש דלדידיה ברגל אחד אפילו עשה ליכא ואפילו בג' רגלים שלא כסדרן היכא דליכא שנה אינו עובר כלל כן נלע"ד. ומה שיש לי לדקדק עוד על זה יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובסמוך בלשון התוס' נבאר בדרך אחר ודו"ק:

ועוד נראה דנ"מ טובא בין עשה דרגל אחד ובין לאו דבל תאחר דעשה דרגל א' אינו אלא בשעת הרגל עצמו דהכי משמע פשטא דקרא ובאת שמה והבאתם שמה אבל כשעבר הרגל או שנאנס ולא עלה ובהני דפטירי לעלות ברגל כגון טמא או מי שאין לו קרקע תו לא מחייב כלל ואפילו עשה ליכא וכמ"ש נ"ל שכן שיטת הירושלמי דבין רגל לרגל אינו עובר בעשה משא"כ בלאו דבל תאחר אמרינן לקמן בהדיא דכיון שעברו ג' רגלים בכל יום עובר בבל תאחר וממילא נראה דמה"ט גופא אפילו אם נאנס ולא עלה לרגלים אפ"ה משהגיע זמן חיוב אף לאחר הרגל צריך להביאו או לשלחו ע"י שליח. וכן נראה להדיא מדקאמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה ולבתר הכי קאמר באידך מימרא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולגבי עשה לא קאמר בכל יום ויום ע"כ יש לחלק כמ"ש ומה שיש לדקדק ע"פ סברא זו יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובדברי תוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה ג' רגלים כסדרן ומתני' כו' עד סוף הדיבור. ודבריהם בזה סתומים מאד וכבר צווחו קמאי דקמן ועפמ"ש בסמוך באריכות יש ליישב בנקל והמבין יבין מדעתו ולפי שמסתימות לשונם נראה שלא נתכוונו לזה לכן לא כתבתי והאמת יורה דרכו דהתוס' לא גרסי בשמעתין ור"ש היא עד לקמן בפיסקא דאחד באלול וכן נראה שהיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין:

בד"ה והחרמים בין חרמי גבוה וכו' ר"ת פסק דצדקה שפוסקין עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא מאי ענין פסק של ר"ת בדיבור זה בפיסקא דחרמים ובסמוך בפיסקא דצדקה הו"ל לאתויי. והנלע"ד דמה שפסק ר"ת לא פשיטא ליה אלא מההיא דחרמין ולכאורה היה נראה דעיקר פסק של ר"ת וחידושו היינו לענין שאין הגבאי עובר ומייתי ראיה מחרמים של גבוה דהיינו קדשי בדק הבית וא"כ פשיטא דלא שייך בל תאחר בקדשי ב"ה על הגזבר כדמצינן בכמה דוכתי שהיו משהין האוצרות לימים רבים וזימנין דהוי תליסר עיליתא דדינרי ומצינן נמי שגפן היה במקדש ומי שהתנדב דבר היה תולה שם ומראין אותן לעולי רגלים. ואי ס"ד דשייך בל תאחר בכה"ג לגבי הגזבר א"כ כשהגיע רגל א' הוי עבר בעשה. אלא דלפי זה קשה מ"ש דמייתי לה מחרמין דהא מברייתא שלפניה דאיירי בנודר ומקדיש ומעריך נמי הוי מצי לאתויי דהיינו קדשי ב"ה. ועוד דאפילו בדבר הראוי למזבח נראה דפשיטא דלא שייך בל תאחר לגבי הגזבר דמהיכי תיתי כיון שהוא לא נדר ואין הממון שלו אם כן מאי לא תאחר לשלמו איכא. ותדע דאפי' בשעת השקלים שהיו גובין לקנות בהן תמידין וקרבנות ציבור והיינו מא' בניסן ואפ"ה מצינו בדוכתי טובא שהיה נשאר מעות בתרומה ישנה לכשיגיע ניסן הבא אע"פ שעברו עליהם ג' רגלים ושנה אע"כ מלתא דפשיטא היא דלא שייך בל תאחר בכה"ג. ועוד נראה דאפי' בצדקה גופא לא הוצרך ר"ת להביא ראיה ע"ז שאין הגבאי עובר דהא ע"כ בדלא קיימי עניים איירי דאטו ברשיעי עסקינן שיש לו מעות בקופת הצדקה וקיימי עניים קמיה ואין נותן להם שודאי ה"ז כשופך דמים ולא סגי ליה בלאו. אע"כ בדליכא עניים איירי וא"כ פשיטא שאין הגבאי עובר:

לכך נלע"ד דעיקר הפסק של ר"ת הוא לענין דשייך בל תאחר לגבי הנודר למסרו לגבאי אע"ג דלא קיימי עניים:

ומשום דמסברא היה נראה לכאורה דאינו עובר דכיון שהוא מפורש ועומד מה לי אם משהה אותו בביתו ומה לי אם הם צרורין ומונחין ביד הגבאי דהא דמרבינן לקמן אפריש ולא אקריב ולא אמרינן כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא היינו בדבר שעומד להקרבה דעלה קאי כל הסוגיא דלקמן כמו שאפרש שם וכן בקדשי ב"ה שייך אפריש ולא אקריב כגון שהקדיש בפירוש איזה דבר לצורך הבנין או לכלי שרת דבכל הני שייך אפריש ולא אקריב דאקריב קרינן בדבר שנגמר הנדר משא"כ בצדקה ליד הגבאי ס"ד דלא מיקרי אפריש ולא אקריב כשאינו מוסרו ליד הגבאי דכיון דליכא עניים מה לי הוא ומה לי הגבאי ואשמעינן ר"ת דשייך בל תאחר בכה"ג. וע"ז מייתי ראיה מחרמי גבוה דהיינו שמחרים איזה דבר ידוע מנכסיו ולא פירש מה יעשה בו עד שנחלקו חכמינו ז"ל בערכין בסתם חרמין אם הם לכהנים או לב"ה וא"כ לפ"ז לא שייך כלל לגבי חרמים אמר ולא אפריש דהא לא צריך הפרשה כיון שאמר בפירוש דבר זה הוא חרם וכדמקשה הש"ס לקמן לענין נדבה כיון שאמר הרי זו לא שייך אמר ולא אפריש וכ"ש בחרמין דלא שייך כלל לשון הרי עלי אם לא שאמר בפירוש דבר זה עלי חרם ואף כה"ג נראה דל' קונם הוא ולא ל' הקדש סוף דבר לא משכחת בחרמים אם לא שאמר ה"ז חרם וא"כ תו לית ביה אלא עיכוב גזברין בלבד וע"כ דבל תאחר דידיה היינו למוסרו ליד הגזבר אע"פ שיהא מונח ביד הגזבר ימים רבים שאין עניות במקום עשירות אע"כ שייך בכה"ג בל תאחר ממילא דה"ה לצדקה דאע"ג דלא קיימי עניים צריך למסרו ליד הגבאי כנ"ל בכוונתו. מיהו אכתי קשה לי לפמ"ש התוספות בסמוך דבלא קיימי עניים שייך בל תאחר לאחר ג' רגלים דמחייב לאהדורי בתרייהו א"כ מאי אשמעינן ר"ת שמחויב למסרו ליד הגבאי וע"כ היינו לאחר ג' רגלים ותיפוק ליה דמחייב לאהדורי בתרייהו ואדרבה איפכא הול"ל אם מסרו ליד הגבאי נפטר בכך ולא מחייב לאהדורי בתרייהו כיון דמעיקרא נדר למסרו ליד הגבאי זה גמר מצוותו וכבר קיים נדרו והל' של ר"ת לא משמע כן דאיירי בהכי ול"ל איפכא דאשמעינן שצריך למוסרו דוקא ליד הגבאי ולא שיחלקנו בעצמו הא ליתא דהא בפ"ק דערכין אמרינן להדיא בברייתא דהאומר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' לצדקה אחרת כל שכן לחלקם לעניים. ואף דמל' הפוסקים משמע דכשנדר ליתן ליד הגבאי אינו רשאי לחלק אלא מדעת הגבאי נראה דהיינו לכתחלה מפני החשד אבל בל תאחר דאורייתא ודאי לא שייך כלל בכה"ג. אמנם מצאתי שכתב המרדכי בסוגיין ובפ"ק דב"ב משמו של ר"ת דכל שתבעו הגבאי עובר לאלתר דהו"ל כמו קיימי עניים וכיון שדבר זה מתורתו של ר"ת למדנו א"כ פסק ר"ת דהכא בל' התוס' איירי נמי בכה"ג כגון שתבעהו הגבאי ועובר לאלתר ועיין בק"א מה שיש לדקדק בזה בלשון המרדכי בפ"ק דב"ב:

בא"ד אבל מה שאדם נודר ביד עצמו ולכשירצה. פירוש אם פירש בשעת נדרו שיחלקם מעט מעט כפי שירצה כ"נ מל' הפוסקים:

בד"ה צדקות ומעשרות והא דאמר רבא לקמן וצדקה וכו' אבל לא מחייב לאהדורי בתרייהו כל זמן עכ"ל. מסתימות לשונם והמשך דבריהם נראה דקודם ג' רגלים לא מחייב כלל לאהדורי אפי' למצוה בעלמא וקשיא לי כיון דלסברתם היכא דלא קיימי עניים הושוו צדקה ומתנות עניים לקרבנות וא"כ הו"ל למימר דכיון שהגיע רגל א' מחייב לאהדורי בתרייהו לעשה בעלמא ואי משום דבעשה ובאת שמה לא כתיב צדקה דאע"ג דכתיב מעשרות היינו מעשר בהמה ומעשר שני אבל צדקה ומתנות עניים לא כתיבי מ"מ לענין ג' רגלים נמי הא לא כתיבי כלל ואפ"ה משמע להו לתוס' דסוגיא דשם דכיון דבל תאחר אכולהו קאי לקמן ובהאי קרא גופא דבל תאחר כתב מוצא שפתיך זו מצות עשה וא"כ כיון דלענין קרבנות היינו ברגל א' ה"ה לענין צדקה דמחייב לאהדורי אבתרייהו ואי לא עבר בעשה אבל לענין לאו בג' רגלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

והנראה מזה דסברת התוספות דעשה דרגל א' בקרבנות גופייהו לא מחייב לאהדורי בתרייהו ודוקא כשעלה לרגל הוא דמחייב דהו"ל כמו לאלתר דצדקה ומקרא גופא דובאת שמה משמע להדיא דדוקא כשהוא בירושלים איירי כדדרשינן לענין ראייה כל שאינו בביאה אינו בהבאה ונהי דלענין ראייה בביאה לעזרה איירי מ"מ לאינך קרבנות דדרשינן מהאי קרא היינו דוקא כשהוא בירושלים דנהי דליתא בראיה הא איתא בשמחה כדאמרינן לקמן בסוגיא משא"כ כשנאנס ולא עלה כלל לרגל או בהני דפטירי לעלות כגון טמא או מי שאין לו קרקע או חולה וזקן תו לא שייכי גבייהו עשה דרגל א' משא"כ בג' רגלים מחייב לאהדורי ולשלוח קרבנות ע"י שליח ומיניה ילפינן נמי לענין צדקה דמחייב לאהדורי לאחר ג' רגלים. ואף שראיתי בל' התוספות רפ"ק דחגיגה דף ד' דמשמע לכאורה להיפך שכתבו שם דנהי דדרשינן לענין ראייה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה מקרא דובאת שמה מ"מ לענין נדרים ונדבות לא דרשינן ליה התם לא איירי כלל לענין זמן דרגל ראשון אלא לענין דטמא וערל שמותרין לשלוח ע"י שליח משא"כ לענין עולת ראייה אין רשאין לשלוח ע"י שליח משא"כ לענין עשה דרגל ראשון כיון דדרשינן ליה מהאי קרא דובאת שמה ממילא שמעינן דכל שאינו בביאה כלל אפי' בשמחה אינו בהבאה לענין עשה וכמו שאדקדק עוד בזה לקמן גבי אשה מאי היא בבל תאחר ע"ש:

ולפ"ז מצינו עוד נ"מ לענין ר"ה לרגלים. והיינו לענין שמחוייב לשלוח ע"י שליח משעברו ג' רגלים וכמ"ש בל' הגמרא. אלא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ש אית ליה נמי עשה דרגל א' אע"ג דאית ליה דשנה בלא רגלים עובר בעשה דשנה בשנה כמ"ש באריכות בל' הגמרא מ"מ השתא דאתינן להכי נתקיימו שלשה כתובים במקום א' דאליבא דר"ש ברגל ראשון עובר בעשה היכא שהוא מצוי שם אבל היכא דליתא שם אינו עובר בעשה ברגל וכל שכן בימים שבינתיים בין רגל לרגל לא מחייב לאהדורי ולשלוח על ידי שליח:

ועוד נראה דכל עיקר אין רשאי לשלוח על ידי שליח כדי שלא לבטל מצות עשה דסמיכה וימתין עד שיעבור האונס משא"כ כשהגיע הזמן בל תאחר והוא אנוס מותר לשלחו ע"י שליח כן משמע להדיא בתוס' פ' כל הגט ובחדושינו שם הארכתי והטעם נ"ל דאין עשה דסמיכה דוחה עשה ול"ת דבל תאחר. משא"כ כשעבר שנה בלא רגלים כסדרן מחייב לאהדורי לשלוח ע"י שליח ואי לא עבר בעשה אבל בג' רגלים מחייב לאהדורי ואי לא עבר בלאו. והרבה יש לי לדקדק ע"פ סברא זו וקצתן יבוארו לפנינו בסוגיא דשמעתין. מיהו כל זה לסברת התוספת אבל הר"ן כתב שהרשב"א הקשה על דבריהם דאי איתא דשייך לאפלוגי בכה"ג בין קיימי עניים קמן או לאהדורי בתרייהו א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן בין קיימי כהנים קמן או לא לכך תירץ בע"א דמה שאמרו צדקה חייב לאלתר היינו בעשה וכבר הקשו התוספות על סברא זו דא"כ הו"ל למימר עד דעבר עליה רגל א":

מיהו בר מן דין קשיא לי על שיטת הרשב"א דמאי מקשה איהו על שיטת התוספות ליקשי איהו לנפשיה כיון דבצדקה פשיטא לן דבקיימי עניים מחייב לאלתר מיהא בעשה א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן דהיכא דקיימי כהנים מחייב לאלתר בעשה ובדלא קיימי כהנים עובר ברגל ראשון אע"כ דהרשב"א גופא מודה דרגל ראשון לענין קרבנות לאלתר דעניים קיימו דלא מיקרי כהנים קיימי קמיה אלא ברגל דוקא דאהכי קפיד קרא ובאת שמה והבאתם שמה נדריכם ונדבותיכם אלמא דעיקר מצוותן בכך ברגל ראשון ולא קודם לכן או משום כבוד הרגל שמצוה גוררת מצוה שיוצאין בהם ידי שלמי שמחה או משום ברוב עם הדרת מלך ואנן טעמא דקרא ניקום ונידרוש וא"כ לפי סברא זו ממילא על שיטת התוס' נמי לק"מ וכמ"ש. ובהכרח נפרש כוונת הרשב"א מה שאין במשמע לשונו ונאמר דכוונתו להקשות כיון דסוף סוף רגל ראשון דקרבנות הו"ל כמו לאלתר דצדקה דהא ברגל קיימי קמיה כהנים ואפ"ה לא מחייב בלאו אלא בעשה וא"כ בלאלתר דעניים אמאי אמרינן דעובר בלאו אלא דגם זה אינה קושיא דלענין צדקה כיון דמצינו שני חלוקי זמנים האי בלא האי כגון לאלתר בדקיימי עניים ולאחר ג' רגלים לענין לאהדורי א"כ אמרי' שפיר דלאו בל תאחר אתרוייהו קאי משא"כ לענין רגל אחד דקרבנות לא מצינן למימר דהיינו בלאו היכא דאיתא שם דהא פשטי' דקרא דבחג המצות דדרשינן מיניה ג' רגלים איירי כדאיתא שם דהא בהדיא כתיב שלש פעמים בשנה יראה בחג המצות אלמא בדאיתא שם לא עבר בלאו עד ג' רגלים. ועוד דלאלתר דעניים שייך בכל יומי וא"כ שייך שפיר לישנא דבל תאחר דבכל יום ויום עובר משא"כ רגל ראשון דקרבנות שאינו אלא בשעת הרגל כמ"ש באריכות א"כ לא שייך כה"ג בבל תאחר שהרי לאחר הרגל רשאי לאחרו. ודע שהר"ן עוד בו שלישית דעת שלישית מכרעת דנפשיה שאין לחלק כלל אלא כל מידי דתליא בבית המקדש תליא ברגלים אבל כל מידי דלא תליא במקדש לא תלינהו נמי ברגלים אלא בדאיכא עניים קמיה עובר לאלתר ובדליכא עניים לא מחייב לאהדורי אלא מפריש מיד ומניח עד שיבואו עניים זה תמצית דבריו ומ"ש כ"כ הרמב"ם ובאמת מענין צדקה הושוו דבריו לדברי הרמב"ם אבל לענין מתנות עניים לא שוו אהדדי שהרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפרק ט"ו מהל' מעשה קרבנות דבמתנות עניים עובר לאחר ג' רגלים ואילו הר"ן כללא כייל דכל מידי דלא תליא במקדש לא תלי ברגלים וא"כ לדידיה מעשר דגן ולקט שכחה ופיאה לא תלי ברגלים ולא נקטינהו בברייתא כהדדי אלא לענין דעובר בבל תאחר וזה דוחק. תו קשיא לי על שיטת הרמב"ם והר"ן במ"ש דבליכא עניים לא שייך בבל תאחר כלל וא"כ קשה הא לקמן לענין צדקה גופא איצטריכו תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב דהא מלה' אלהיך מרבינן צדקה וכתיב נמי בפיך זו צדקה ואמרינן לקמן דהא דאיצטריך קרא דאפריש ולא אקריב היינו כי היכי דלא נימא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואי כדעת הר"ן לענין צדקה לא צריכא קרא לאפריש ולא אקריב דהא מקשה הש"ס פשיטא דהיכא דקיימי עניים מחייב לאלתר ואי בשלא קיימי עניים להר"ן לעולם לא מחייב ויש ליישב ומבואר לקמן בל' התוס' בד"ה ומעשרות ובכור ובל' הש"ס בסוגיא דאמר ולא אפריש ע"ש. מ"מ תמוה לי טובא על הפוסקים שהטור והש"ע בהל' צדקה סי' רנ"ז השמיטו דעת התוספות שלפנינו דבליכא עניים חייב לאחר שלשה רגלים ולא ידעתי למה דלכאורה היא שיטת הרי"ף מדהביא ההיא דלרגלים נ"מ לנודר ומייתי נמי פלוגתא דרבנן ור"ש אע"ג שאין דרכו להביא דברים הבלתי נוהגים בזמנינו אע"כ דנ"מ לענין צדקה דניסן ר"ה לרגלים לענין בל תאחר דצדקה דבדליכא עניים או שנדר ליד הגבאי אף ע"פ שלא תבעו הגבאי מחייב לאהדורי בתרייהו ולדעתי לדינא צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו בעשה וכו' כבר כתבתי שם פי' הרשב"א ולפ"ז צ"ל דהעשה הוא מוצאשפתיך וא"כ א"ש הא דקאמר בגמ' מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב. והיינו בקרא דמוצא שפתיך ואפ"ה דחו התוס' פי' זה מדקאמר בגמרא מ"ד הואיל ובעניין דקרבנות כתיבי עד דעברי עליה ג' רגלים ואי איתא דמעשה איירי הו"ל למימר מהו דתימא עד דעבר עליה רגל אחד וק"ל:

בד"ה מעשר כגון מעשר וכו'. ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור עכ"ל. דאי בשלא נתמרח כלל אפילו לענין ביעור לא מחייב ואפילו נתמרחו ולא ראו פני הבית נמי פטורין מביעור כדילפינן מקרא דבערתי הקדש מן הבית. ולפ"ז מ"ש בסמוך ועוד דאפילו את"ל חייב היינו לענין בל תאחר דרגלים ולא לענין ביעור וזה ברור ולכך הוצרכו לפרש דאיירי כשנתמרחו בין רגל לביעור והיינו כדינו שראו פני הבית. ומהרש"א הקשה דאכתי קשה למ"ד לקמן דברגל א' עובר בלאו וכוונתו דא"כ אמאי איצטריך קראי דביעור דבלא"ה מחוייב להפריש ברגל ראשון של אחר המירוח. ובאמת דלפי גירסת התו' שלפנינו דבעי"ט הראשון ש"פ היה הביעור א"כ אין מקום לקושית מהרש"א דמש"ה גופא איצטריך קרא דביעור דבלא"ה לא עבר בבל תאחר עד שיעבור עליו כל הרגל כדאיתא לקמן להדיא אליבא דר"מ אלא משום שיש גירסא אחרת שבעי"ט האחרון ש"פ היה הביעור וכן היא גירסת הרמב"ם ועיין בתי"ט שם. ולפ"ז מקשה מהרש"א שפיר דבלא"ה מחויב להפריש עי"ט האחרון ש"פ כי היכי דלא ליתי לידי בל תאחר דבי"ט לא מצינן להפריש דאין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ואפילו לכהן לא יהיב ליה כיון דטבילן מאתמול כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל"ז) (אלא דבאמת אף לפ"ז לק"מ כיון דהפרשת מעשר בי"ט אינו אלא שבות). אלא דלענ"ד צ"ע דבסיפרי משמע להדיא דבי"ט ראשון ש"פ היה הביעור מדילפינן בג"ש מהקהל מה להלן ברגל אף כאן ברגל אי מה להלן סוכות אף כאן סוכות ת"ל כי תכלה רגל שמעשרות כלין בו ואיזה זה פסח משמע מיהו דלענין תחלת רגל ילפינן שפיר מהקהל מה להלן תחלת רגל כדאיתא בסוטה להדיא אלא דמדרבנן נדחה עד מוצאי י"ט הראשון של חג מפני בנין הבימה שהיה בונין בעזרה א"כ ה"נ משמע דהיינו בתחלת הרגל ואם כן אין מקום לקושית מהרש"א לפי גירסת התוס' שלפנינו וק"ל:

בא"ד לעבור עליו בשני לאוין. פי' דעובר שני פעמים על בל תאחר אחד משום איסור זמן רגלים ואחד משום איסור זמן הביעור וע"ז הוצרכו להביא ראיה מפ"ק דנדרים דנהי דבדוכתי טובא אשכחן לעבור בשני לאווין היינו כשהם שני לאווין דאתיין מתרי קראי אבל כה"ג לא אשכחן אלא בפ"ק דנדרים לענין בל תאחר ונזירות. ובזה נתיישב ג"כ מאי דקשיא ליה דבריש פרק איזהו נשך כתבו התוספת דהיכא דליכא מלקות לא אמרינן לעבור בשני לאוין והכא ליכא מלקות ולאו שאין בו מעשה הוא אלא שכבר כתבתי שם בחדושי דהיכא שהן משום שני שמות אמרינן שפיר לעבור בשני לאוין והיינו שני איסורין וה"נ דכוותיה איכא איסור דאיחור רגלים ואיסור זמן ביעור וק"ל:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.