בית מאיר/יורה דעה/נה

בית מאיר ‏ יורה דעה נה

סעי' א'. על כל סעי' זה עיין בספרי ב"מ סי' י"ז כסעי' ל"ב ד"ה מארכובה ודוק שם:

סעיף ג' בש"ך סק"ז משיג על הרמ"א שהרא"ש לא קאמר אלא בנשבר ולא בנשמט. ואני אומר מלבד מה שמבואר בתשו' הרא"ש סי' י"ו להדיא אפילו בנפרק עצם התחתון להאמצעי בעי עו"ב חופין כדאיתא במ"י ופר"ח. אף גם מיני' ובי' דתשו' זו דסי' י' נמי מבואר דכיון שכתב ואם נשבר הירך בין פרק ב' לג' אם עור ובשר קיים כשר. ואם השבר בין פרק לפרק הרי העצמות שלמים ולא חסר מהם כלום ואיך שייך לשון נשבר ומכ"ש אם עור ובשר קיים א"ו דאינו אלא נשמט ולהשמטה קורא נשבר. ומזה נמי פשיטא דאם נשמט רגל התחתון מעצם האמצעי דצריך העוף בדיקה דצ"ה שהם מיד מהתחלת הפרק כדאיתא בפר"ח על מה דאיתא בגמרא דף נ"ז ההוא צנא דאנקורי דאתא לקמי' דרבא בדקה בצ"ה ואכשרי'. ופרש"י עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה מן הארכוב' ואין העצם יוצא לחוץ והרי נמי אם בארכובה גופה הי' [חסר[ העצמות כולם שלימות ואינו אלא השמטה ואצריך רבא בדיקה בצ"ה. וממילא לדידן דלא בקיאינן בבדיקת צ"ה טריפה. וכתבתי זה לאפוקי ממה שכתב לי חכם א' בלשון זה. ואף בודאי שמוט (קאי על רגל התחתון מן העצם האמצעי] אפשר דאין להחמיר בהפ"מ והיינו ממ"ש נמי לפני זה ואף די"ל דבנ"ד אילו נידון אותו כשבור לא מהני עו"ב חופין את רובו כיון דמהני ג"כ מחשש פסיקת הגידים בעוף בין הפרק כמ"ש הפר"ח שם. מ"מ מאן נימא לן דלענין זה שמוט דינו כנשבר די"ל דהרא"ש לא ס"ל לדמות אלא היכא דנשבר בעצמות טריפה אבל לא לענין חשש הגידים די"ל דנחתך או נשבר דבכח שבירה חיישינן דנתקלקלו הגידי' אבל לא ע"י דנפרד הרגל מהשוק והכי משמע במקור הדין בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז דהשיב להשואל בנתפרק עצם האמצעי מהתחתון דכשר בעו"ב חא"ר ולא הוצרך לבדוק הגידי' אע"כ דלענין זה שמוט אינו כנשבר. וכל זה ליתא והברור כנ"ל ואדרבה בשמוט מבואר ע"פ הש"ס הנ"ל דצריך בדיקה בצ"ה ומה שלא הצריך לו בדיקה בצ"ה. היינו מפני שהשואל לא סיפק בהכי ובודאי איירי כשבדק בצ"ה והיו שלימים שהרי הם ע"פ דין איירי שבקיאין בבדיקת צ"ה ולהכי לא שאל אלא אם מצד השמטה אף דהצ"ה שלימים מה דינו. והשיב לו דאם עו"ב חא"ר כשר והיינו נמה טעמא דהרמ"א שלא העתיק דין הרא"ש אלא לגבי שמוטת העצם האמצעי מן העליון ולמה לא העתיקו נמי סברת הרא"ש על השמטת התחתון מן האמצעי א"ו משום דשם ואין נ"מ לדידן דלא בקיאינן בבדיקת צ"ה וזה ברור לענ"דף סעי' ד' מראש עצם עיין ט"ז מאריך להוכיח מתה"ב הארוך ומהרא"ש והר"ן דדין זה במחלוקת פרש"י ורמב"ן ביתר כנטול תלוי דלרש"י טריפה ומ"מ מסיק להלכה אין לזוז בזה מפסק הש"ע. ועפ"ז פוסק נמי להתיר יתרת כבד הדבוקה למטה ממקום מרה וחיותה ובתלוי' להטריף ועפ"ז מדפוסק הכא להתיר ע"פ דעת הרמב"ן מחמיר בטחול אף בה"מ ואחריו החזיק הפר"ח להבין מהראשונים הנ"ל שדין דהכא במחלוקת הנ"ל תלוי' והוסיף שאף מהרמב"ם משמע הכי ולכן חולק על הש"ע ע"פ פסקו דשיטת רש"י עיקר ואני תמה איך ס"ד לומר הכי דלרש"י טריפה יתר הרגל למטה מצ"ה מלבד דמן הסברא הוא תמוה כדכתב הפרישה דהרגל דשלשה אברים בו והיתר דבוק ויוצא מאבר שאף אם ניטל כולו כשר דליהוי היתר היוצא ממנו טריפה. ואינו דומה כלל ליתר כבד הדבוקה למטה ממקום מרה דכולה חד אבר הוא ואם זה היתר תמונת כבד קטנה לה מה בכך דדבוקה למטה ממקום מרה כיון דלרש"י יתר אבר כחסר אבר והוי חסר כבד. ובזה אינו כ"' חסר הארכובה הנמכרת עם הרא"ש. ותו יש לתמוה לפירושו להטור מה זה שכתב והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה מה בא למעט שיהא כשר. ואי נימא שבא למעט עצם שבו הפרסות קשה חדא מה בינו לבין הארכובה תרווייהו כשרים בחסר ונחתך. ותו הא בכל הסימן לא נזכר כלל עצם זה שיהא בא למעטו ותו איך מרומז במלת עצם התחתון למעט עצם שבו הפרסות אדרבא הוא יותר קרוי תחתון א"ו פירושו בטור אינו אמת והעיקר כהבנת הב"י] אף גם אין לשון הגמרא מורה כלל להכי הנאמר לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הרי דבדמיון א' נקיט חסיר ויתיר ובחסר כל ישראל מודים כמבואר בת"ה הארוך וקצר דלמטה מארכובה כשר מדכשר אף בנחתך וביתר יהא המכוון אפילו בארכובה תחתונה. זה דבר שאין הדעת סובל. ותו אף מלשון תה"א עצמו מוכרח דלא להכי. כיון שהרי מתחיל בפי' רש"י ומסיים ולפירושו אם נמצא ב' טחולין כשר ואם נמצאו ב' כבדין ואפילו דבוקין וכו' ואיך שביק מה דעסיק בי' ולמה לא כתב ולפירושו וכו' ואם נמצאו ב' רגלים דבוקים למטה מן הארכובה נמי טריפה א"ו מעולם לא עלה זה בדעתו לפרש"י מטעם הנ"ל ומה שמסיים בלשון הרמב"ן וכן אם היא יתרת כל למטה מצ"ה כשרה וכתב עלי' אלו דברי הרב ז"ל והבין מיני' למידק אלו דברי הרב משא"כ לרש"י. לענ"ד לא כן כונתו אלא שכתב אלו דברי הרב דיש למידק מיני' הא יתרת דבוק במקום צ"ה דטריפה ואליבא דדעת עצמו אף זה כשר כדמסיים וכתב בתר אלו דברי הרב ול"נ של"א יתר כנטול עם המחובר וכו' ע"ש'. וכן ביתרת רגל משום בוקא דאטמא נשמע מיני' כדכתב הר"ן בשמו דאפילו בדבוק ויוצא ממקום צ"ה כשר לזה כתב אלו דברי הרב ז"ל והכי מוכח מלשונו בהקצר שבבית ב' שער ג' כתב הפלוגתא ביתר כבד שבין רש"י לרמב"ן ושוב כתב שם דף י"ג ע"א דין חסר רגל דכשר בעצם התחתון אח"כ כתב דין יתר רגל דטריפה ומביא עליו באם היתר אינו דבוק בעצם הגוף אלא יוצא מהצ"ה דלהרמב"ן טריפה ולדעת עצמו כשר ומעולם אינו מזכיר שזה ספק בדבוק למטה מצ"ה א"ו אין ספק אלא כדכתבתי דלא עלה ע"ד אדם להטריף לרש"י דיבוק למטה מצ"ה וכדנקיט הב"י למושכל ופשוט ובהר"ן עיינתי ואין שום משמעות והרא"ש העתיק לשון הארוך לתומו ומסיק דפרש"י עיקר אבל בלא ספק ידע כונת התה"ב כדפירשתי ומ"ש הפר"ח שסתימת לשון הרמב"ם מורה להכי ח"ו הרי אף בחסר רגל סתם ע"ש פ"י מה"ש במנין מ"ח כתב חסר הרגל בין מתחלת ברייתו בין שנחתך. ובודאי סתמו דחסר מתחלת ברייתו היינו מראש עצם התחתון ולמעלה דומיא דבין שנחתך ושוב כתב או שהיתה יתירה רגל ומה יפרש יותר דפשיטא דדומיא דאיירי בחסר איירי ביתר וכדסתם הגמרא. לכן לענ"ד פסק הש"ע הכא ברור לכל הדיעות. ומעתה אף ביתר כבד למטה ממקום מרה יש להטריף ע"פ פרש"י שהוא באמת עיקר ואין דומה כלל לדין דהכא. וביתר טחול אין לזוז מפסק הש"ע רמ"א ז"ל דבהפ"מ יש להכשיר ע"פ פרש"י זולת שלא במקום הפ"מ דיש לחוש לפי' הרמב"ן. וזה ברור לענ"ד:

פר"ח סק"י כתב הר"ן דמסתברא כו' אע"ג דלא איעכול ניבי' נ"ב ע"כ דמ"מ נפסקו דאל"כ הא מחובר ע"י ניבי' וא"כ לדידן דלא בקיאינן בנפסק ואפילו בה"מ תו אין נ"מ בדין זה ולכן השמיטוהו:

תו שם במס' בכורות כו' ורש"י פי'. נ"ב ע"ש ברש"י כמעט מבואר דהי' לו גירסת הגאונים בוקא דשף טריפה והוא דאיעכול ניבי' וא"כ ל"ק קושי' התוס' ולא מוכרח תירוצם. אך בחולין המדקדק בציונו מבואר שהי' לו גירסא שלפנינו ומ"ש ועוד דלדידן וכו' ל"ש איעכול אלא איפסק זה לענ"ד לאו מידי דמידי טעמא אלא שכל שלא איעכול הדר בריא וזה לא שייך בנברא כך וצ"ע:

שם ס"ק ט"ז מסיים וכן עיקר. נ"ב ע"כ זה כתב לשיטת התוס' ודעמייהו שהוא דרבנן אבל למאי דמסיק בסי' ס"ב ודאי העיקר שאסור מד"ת:

שם ס"ק י"ח א"כ הכא מקלינן אף בדין חנ"נ לכ"ע. נ"ב צ"ע ממה שכתב בס"ק י"ז שהעלה סי' ס"ב שאסור מן התורה:

שם סק"כ כתב הראב"ד וכו' והכי משמע ממ"ש ס"ק י"ד ע"ש. נ"ב שם כתב דאם לא יצא לחוץ פי' של"ו גלויו לחוץ. ואם כונתו לפי' הראב"ד שנוטה השבירה כלפי חוץ ובולט מתחת העור ולאפוקי אם השבירה לצד פנים דכשר כדכתב הראב"ד א"י דאיך החליט ס"ק כ"ב דעת הריב"ש דאם העור שלם דיש להכשיר והוא ע"פ פירוש ויצא לחוץ ממש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף