חכמת אדם/כד
|
< הקודם · הבא > |
א ג' פרקים ברגל הבהמה. התחתון שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. (ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש). ולמעלה ממנו פרק ב' והיא נקרא שוק וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לארכובה. ובין ב' פרקים הללו יש עצם קטן הנקרא קיבי (ובלשון אשכנז טשיך) והוא נקרא ערקים וצומת הגידין מסיימים בסוף השוק ואינם מחברים בערקום זה. ולמעלה מפרק ב' הוא פרק ג' והוא מחובר לגוף ונקרא קולית. וכן בעוף יש ג' פרקים הללו דהיינו פרק התחתון והוא הארכובה והוא העצם שבו מחוברים כף הרגל עם האצבעות שיש בו כמו קשקשים ופרק ב' מחובר בו (שקורין פאלקע) וצומת הגידין בתחתיתו במקום שמחובר לארכובה אלא שבעוף אין בין הארכובה לעצם אמצעי אותו עצם קטן הנקרא ערקום. ופרק ג' הוא הקולית המחובר בגוף (סי' נ"ה):
ב בפרק התחתון בכל מקים שיחתך או שישבר כשרה. בפרק העליון המחובר לגוף בכל מקום שיחתוך או ישבר ואין עור ובשר חופין את רובו כדלקמן בסי' ג' טריפה. בפרק האמצעי דעת מקצת פוסקים (רי"ף ורמב"ם) דאין בו טרפות מחמת עצמו דאם נחתך או נשבר שלא במקו' צומות הגידין כשר ואם נחתך או נשבר במקים צו"ה טריפה מטעם פסיקת צו"ה כדלקמן סי' י' ולכן אם הי' בקי לבדוק בצו"ה ונמצאו שלימים כשר. וכ"ש אם נחתך או נשבר בתוך הערקום דכשר ובלבד שלא יהיה חשש מחמת צו"ה. וכן סתם הב"י בש"ע כדעה זו. אלא שכתב דיש אוסרין (רש"י ורא"ש) בנחתך ונשבר בעצם האמצעי בכל מקום ואפי' שלא במקום צו"ה דהטריפות בו מחמת עצמו ולכן אפי' צו"ה שלמין אפ"ה טריפה וכדעה זו נוהגין לאסור בכל אשכנז וצרפת ואין לשנות. ולדעה זו אפילו נחתך או נשבר בערקום טרפה דהערקום דינו כעצם אמצעי לכל דבר וי"א עוד דבערקום כשנחתך או נשבר יש בו חשש משום פסיקת צו"ה ונ"מ כדלקמן סימן ט"ו. בעוף שאין בו ערקום זה אם נחתך בין הפרקים טרפה לכל הדיעות ואפילו עור ובשר חופין דחיישינן לפסיקת צו"ה (פ"ח סק"א):
ג הא דכתבנו דבנשבר טריפה. מדינא אינו אסור אא"כ נשבר ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רוב עוביו ורוב הקיפו כך קבלו חז"ל ודעת גדולי ראשונים דאין נפקא מיניה אם יצא העצם לחוץ או לא אלא הכל תלוי שיהיה עור ובשר חופין רוב עוביו וריב הקיפו דהיינו שלפעמים העצם מצד אחד הוא עגול ועב והולך ומיצר כזה # וכל כמה שמתארך זה הקצר כן מתרבה ההיקף והשבר ואם החיפוי הוא לאותו צד הדק אף אם החפוי הרבה יותר מרוב הקיפו מ"מ רוב עובי העצם נשאר מגולה וטריפה ואם החפוי הוא לצד העב ה"ל מחופה רוב הקיפו שהרי רוב ההיקף היא בצד הדק וטריפה עד שיהיה החיפוי בשניהם (פרי חדש ס"ק י"ד) וכדעה זו סתם הב"י בש"ע וצריך שיהיה החיפוי הרוב מן הבשר ומיעוט מן העור מצטרף אבל חצי מן בשר וחצי מן עור לא מהני בבהמה רק בעוף הואיל דעורו רך אפילו חצי מן העור מצטרף וכבר נתבאר בכלל י"ד שאם הבשר נשתנה כיון שאין אנו בקיאין בבשר שרופא גרדו אינו מציל ועיין עוד מדיני חפוי בשר בש"ע. וכ"ז הוא מדינא עפ"י פסק הש"ע אבל אנו הנוהגין אחרי הכרעת רמ"א נוהגין לאסור עפ"י הפוסקים (רש"י וסה"ת) דאפילו כשעור ובשר חופין רובו אם יש לחוש שיצא פעם אחד העצם לחוץ טריפה דס"ל הא דאמרינן רוב עוביו ר"ל רוב חלל העצם ורוב הקיפו ר"ל שיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ולפ"ז אם יש נקב קטן בעור ובשר חיישינן שמא יצא לחוץ רוב חלל העצם וטריפה. ולפי שיש חלוקים רבים בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאים ועוד שמא יבא להכשיר כשיהיה נקב קטן ולכן נוהגין במדינות אלו להטריף כל שבירה בעצם שאם נחתך טרפה אפילו כשעור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל וא"כ כשר לכל הדיעות מ"מ כבר נהגו להחמיר ואין לשנות אם לא במקום הפ"מ לפי ראות המורה שיש להקל להורות כהלכה (ז"ל רמ"א בש"ע). ונ"ל דכוונתו דבמקום הפ"מ יש להורות כהלכה וכדעת הב"י בש"ע דאם יש חיפוי בשר רוב עוביו ורוב הקיפו כשר אעפ"י שיש נקב קטן כן נ"ל וכן משמע בש"ך ס"ק י"ז:
ד ודוקא כשלא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו אם העור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל כשר כיון דאינו אלא חומרא והרוצה יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים:
ה אבל אם יש ריעותא בבשר ונתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו אפי' אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשרה דכיון שנתחברו השברים שבר אל שבר יחדיו ידובקו הוא הוכחה שלא יצא לחוץ ושהי' עורו ובשר חופין את רובו דאלו יצא פעם אחד לחוץ או שהיה פעם אחד שלא היה עור ובשר חופין רובו לא היה באפשרי שיחזרו השברים להיות דבוקים יחד יפה. ומיהו י"א דוקא כשעכשיו עור ובשר חופין רובו (ש"ך בשם ת"ח) וי"א דאפי' עכשיו אין חופין רובו כשר דבודאי הי' חופה רובו אלא דעכשיו נפל (פ"ח כו"פ):
ו ודוקא שבר אל שבר יחדיו ידובקו אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא ב' שברי עצם שוכבים זה על זה. זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טרפה ודינו כמו בסי' ג'. ואם היתה השביר' כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיו בתחילה אלא עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה כשר דהוי כמו שבר אל שבר יחדיו ידובקו אלא כשעוקץ אחד נמשך על הצד או ששוכבין זע"ז אז טריפה וכל זה כשהשבר למעלה מצו"ה ודינו יתבאר לקמן בדין צומת הגידין:
ז ונ"ל דבעצם האמצעי במקום הפ"מ כיון דלשיטת הש"ע אם נשבר שלא במקום צו"ה כשרה אפי' לא יתחברו ולכן אעפ"י שח"ו לשנות ולהקל. מ"מ בחזר ונקשר אלא שאינו שבר אל שבר יחדיו ידובקו אעפ"י שיש ריעותא בבשר כיון דמקצת פוסקים מכשירין יש לסמוך עליהם (עיין ט"ז ס"ק י"א וכ"כ הב"ח בהדיא והפ"ח בס"ק ל"ב דס"ל דאם הי' יוצא לחוץ פעם א' או שלא היה בשר חופה את רובו לא היה אפשר להתקשר יחד אעפ"י שאינו שאש"יי) ומ"מ ישליך האבר כדלקמן אבל בעצם הקולית בעינן דוקא שאש"יי ובהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל גם בזה:
ח וכ"ז לענין להטריף הבהמה ועוף אבל לענין האבר עצמו שנמצא בו השבורה נתבאר דינו לקמן כלל כ"ז באיזה ענין אסור:
ט נמצא שבור ואינו ידוע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אינם יכולין לעמוד עליו אם יש במה לתלות כגון שדרסה או שרצצה וכיוצא בו אפי' בבהמה שהעצם קשה אפ"ה תלינן ואם לאו נ"ל דאם רוב עור ובשר קיים כשר אפי' להנוהגין כרמ"א כיון שיש עוד ספק שמא לאחר מיתה שפיר י"ל דדוקא בידוע קודם שחיטה נוהגין כדעה זו אבל לא בספק (וכמש"כ המ"ב בסימן ל"ז לענין חהר"ל) אבל אין להתיר מטעם ס"ס עיין בש"ך סימן נ"ה סעיף קטן ד' ובסי' ק"י בדיני ס"ס:
י כבר כתבנו בסי' א' שבפרק האמצעי בסופו שם יש צומת הגידין (ר"ל מקום שהגידין נקשרין יחד) והם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב טפל עליו וכן סתם הש"ע אלא כיון שיש מגדולי הפוסקים דס"ל שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה ולכן יש להחמיר כשתי הסברות (סי' נ"ו):
יא צומות הגידין בבהמה הם ג' אחד עב (והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה היינו לדעה שהם מבחוץ) והוא מונח על השני' והם דבוקים בבשר ובעצם והתחלתם למעלה מהערקום שנתבאר לעיל סי' א' ועולים ומתפשטי' בשוק עד שמתרככים וחוזרין כעין בשר ושיעור ארכן ממקום שמתחילין עד שמתפשטים בבשר בבהמה גסה ט"ז אצבעות וי"א ד' אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו חכמים שיעור אלא במראית ובמשוש שכל זמן שהם לבינים קשים ועבים יש להם דין צו"ה אבל כשהן מתחילין להתרכך או שהם קטנים ודקים אין להם דין צו"ה ובמקום שאין לבנים כ"כ אלא לבנים קצת ומזהירים כעין זכוכית לא הוי צו"ה ויש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צו"ה (סעיף ה'):
יב נפסקו או ניטלו כנגד הערקום אע"ג דמדינא כשרה שהרי התחלתם הוא למעלה מן הערקום מ"מ בנשבר הערקום יש חשש שמא ע"י השבירה נפסקו החיטים ולכן אפי' במקום שעור ובשר חופין שכשרה מדין שבירת עצם מ"מ טריפה מספק שמא נפסקו החוטין ואין אנו בקיאין בבדיקה. ואם נפסקו או ניטלו למעלה מן הערקום והוא המקום שהטבחין תולין בו טריפה ואפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם ממטה למעלה טריפה (סעיף ד'):
יג ואינה טריפה אא"כ לא נשתייר רוב מנין או רוב בנין ולכן אם נחתך הגיד העב כשרה שהרי נשארו שנים הדקים שהם רוב מנין. נחתכו השנים הדקים כשרה שהרי נשאר העב שהוא רוב בנין אבל הרבה פוסקים סבירא להו דבין שנפסק רוב העב או רוב מן השנים דטרפה וכן יש להחמיר ואין להקל אא"כ בהפ"מ ויש עוד צדדים להקל אבל בלא"ה לא ואם נחתך רובו של כ"א טרפה לכ"ע (ש"ך סק"ו):
יד צומת הגידין בעוף הם ג"כ בעצם אמצעי והם ט"ז ואם נפסק רובו אפי' של אחד מהם טריפה וסימן מקום שכלים בעוף כסמנים בבהמה דקה. ומי שבקי לשער יוכל לשער בכל עוף לפי גדלו ולפי קטנו כל זמן שהם קשים הוי צו"ה ובמקום שמתרככין לא הוי צו"ה ומי שאינו בקי לשער ישער בעוף ממקום שמתחילין ברחב אצבע אגודל וי"א לפחות ב' אצבעות (לפי השיעור בבהמה ט"ז אצבעות) ולעולם אין צו"ה למעלה מחצי עצם אמצעי בין בעוף ובין בבהמה ולכן בעוף קטן ששעורו ב' אצבעות יותר מחצי עצם א"צ לשער אלא בחצי עצם (שם) ובהפ"מ יש להכשיר למעלה מרוחב אצבע ונקשר יפה כדלעיל סי' ז' שהרי יש מתירין אם לא נשתנה מראית בשר שעל השבר (שם סעי' י') ולכן אפי' א"א בבדיקה כגון שנאכל כבר מותר דהוי ס"ס דפלוגתא ועיין סי' ט"ו:
טו כיון דבצו"ה של עוף אין אנו בקיאין לבדוק לפי שהם ט"ז והם דקין ולכן אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידים ניכרים מפני הדם מאחר שהיה צריך בדיקה וא"א בקיאין בעוף טרפה אבל בבהמה אנו בקיאין לבדוק כיון שאינן אלא ג' אבל מעט צרירת דם וכ"ש שנוי מראה לחוד כמו (בלא געל גרין ברוין) אפי' בעיף כשרה ואם יש שם חתך במקום צו"ה זה בא מעשה לידינו והטרפנו וכ"ש שלא היתה הולכת בטוב. ובין שהנפיח לצד חוץ או לצד פנים לעולם חיישינן כדלעיל סי' י' (סעיף ט' ובש"ך ס"ק י"א):
טז נשבר העצם במקום צו"ה אפי' חזר ונקשר היטב שאש"יי ולא נשתנה מראית הבשר כלל טריפה לדידן (סי' צ"ג בש"ך ס"ק ו') דדוקא אם הטריפות מחמת שבירת העצם ויצא לחוץ אמרינן כיון דשאש"יי הוכחה שלא יצא לחוץ כדלעיל סי' ה' אבל כאן שהחשש הוא מחמת שנפסקו הגידין וא"כ אפי' ידעינן בודאי שלא יצא העצם לחוץ ושהיו בודאי עור ובשר חופין אפ"ה צריך לבדוק בצו"ה וכיון שא"א בקיאין בעוף טרפה אבל בבהמה בקיאין ולכן בחזר ונקשר דאין ריעותא כ"כ סמכינן אבדיקה שלנו אבל אם עדיין שבור דיש ריעותא גדולה כ"כ וגם צריך בדיקה לרוב פוסקים אסור אפי' בבהמה (סעי' י'):
יז עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתא (פי' ראש הקולית התחובה בחור עצם האלי' שניתק ממקומו) טרפה בין בבהמה ובין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה (והם הגידים שבעצם הכף שיוצאות על עצם הקוליא ואוחזות אותה) אבל אם לא נתעכלו על ידי רקבון אף על פי שנפסקו כשר וכן אם לא נתעכלו רק מיעוטן ורובן קיים כשר וכ"ז מדינא אך אין אנו בקיאין בעיכול ניביה ולכן כל שמוטת ירך אסור שמא אעיכול ניביה ודוקא אם נפסקו הניבין אבל אם לא נפסקו א"כ כ"ש שלא נתעכלו יש להתיר בהפ"מ וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר שאש"יי טריפה שמא איעכול ניבי' כדלעיל בסי' הקודם ונקרא סמוך לגוף בגסה ד' אצבעות ובדקה ב' אצבעות ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: ומ"מ בהפ"מ יש להכשיר בנשבר אעפ"י שנראה שנפסקו אבל בנשמט אם נפסקו הניבי' אלא שאינו בקי אם נתעכלו טרפה אפי' בהפ"מ דחסרון ידועה לא הוי ספק (נ"ה סעיף ב'):
יח אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אם יודע שבשעה שהובא לפניו לא היתה שמוטה כשר דבודאי בשעה מועטת כזו לא נתעכל ניביה אבל אם ספק שמא היתה שמיטה מקודם (אע"ג די"ל ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה עיין ש"ך סי' נ"ה ס"ק ד') טריפה ובמקום הפ"מ צ"ע (ע"ש בש"ך בסוף ס"ק ד' וזה סותר למה שכתב בסי' נ"ג דבס"ס אינו מזיק חסרון ידיעה עיין פ"ח סס"ק י') ודעת המל"י בכלל פ"ז ס"ק י"ג להטריף מטעם דהוי ס"ס שאינו מתהפך וצ"ע. ודוקא שידוע שהיתה שמוטה אבל אם רק צולעת וא"י אם היא שמוטה ואפי' בעודה בחייה לענין החלב או לאחר שחיטה ונאבד הירך צריך עיון: יח
יט אם לא נשמט הירך אע"ג דאיעכול ניביה כשר:
כ ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפילו אם איעכול ניביה ודוקא כשעור ובשר חופין רובו:
כא אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי וכאילו חסר רגל אחד והוא שיהיה זה היתר אינו דבוק ברגל אלא בפני עצמו או שהיה מחובר מראש עצם התחתון ולמעלה ויש לו תואר רגל ועומד במקום רגלים אבל בלא"ה אינו מקרי יותרת ולא הוי רק דלדול בשר ועיין בכלל י"ד ואם נבראת חסר רגל אחד טריפה לכ"ע (שם):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |