אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/עח

יום שני ט"ו חשון תשפ"ד - מסכת קידושין דף עח

מלחמת מדין - מלחמת רשות או מצוה?

בגמרא במסכת קידושין (עח.) תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, גיורת פחות מבת שלש שנים ויום אחד, כשרה לכהונה, שנאמר (במדבר לא יח) "וכל הטף בנשים החיו לכם", והלא פנחס היה עמהם [- בין היוצאים למלחמת מדין, שנאמר להם המקרא הזה. רש"י]. ורבנן, 'החיו לכם' - לעבדים ולשפחות, ע"כ.

עוד איתא בקידושין (כא:) איבעיא להו, כהן מהו ביפת תואר. חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל. או דילמא, שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצוות יתירות. רב אמר מותר, ושמואל אמר אסור. ושני לשונות נאמרו בגמרא בביאור מחלוקתם. ללישנא קמא - בביאה ראשונה לדעת כולם יפת תואר מותרת אף לכהן, שהרי עיקר טעם ההיתר הוא ש'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע', שאם לא נתירה לו ישאנה באיסור, וטעם זה שייך אף בכהן. וכל מחלוקתם בביאה שניה - שלדעת רב מותר "הואיל ואישתרי אישתרי", ואילו לדעת שמואל אסור "דהא הויא לה גירות וגיורת לכהן לא חזיא".

ללישנא בתרא - בביאה שניה לדעת כולם אסור שהרי היא גיורת האסורה לכהן. ומחלוקתם בביאה ראשונה, שלדעת רב מותר כפי שנתבאר ללישנא קמא, שהרי טעם ההיתר משום 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. ולדעת שמואל אסור, "כל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' (דברים כא יב), קרינא ביה 'וראית בשביה' (שם פסוק יא), כל היכא דלא קרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה 'וראית בשביה'", ומאחר שכהן אסור בביאה שניה, אסור הוא אף בביאה ראשונה.

והנה ללישנא קמא נמצא שלדעת רב כהן מותר באשת יפת תואר גם בביאה שניה, לפי זה הביא תוספות הרא"ש (קידושין עח.) את קושיית הר"ר אלחנן על ראייתו של רשב"י לכך שגיורת בת פחות משלש שנים מותרת לכהן ממה שהותרו לפנחס 'כל הטף בנשים', ולכאורה אין ראיה מכך, שכן יש לומר שגיורת אף פחותה מבת שלש אסורה על כהן, ומה שהתיר הפסוק לפנחס את 'כל הטף בנשים', הוא דוקא שם במלחמת מדין, שהרי בעת מלחמה יש היתר מיוחד של 'אשת יפת תואר', ולדברי רב היתר זה הוא אף בכהן.

התוספות הרא"ש מיישב את קושיית הר"ר אלחנן כך, היתר אשת יפת תואר אינו אלא כש'ראית בשביה', כלומר, בשעת שביה, בעת המלחמה. שונה מכך דבריו של משה 'וכל הטף בנשים החיו לכם' שנאמרו אחרי שכבר שבו מן המלחמה, ועל כן אין לפרש היתרו מדין 'אשת יפת תואר', וממילא ישנה ראיה מדבריו לכך שגיורת קטנה מבת שלש שנים מותרת לכהונה.

רבי אלחנן עצמו מיישב שבמלחמת מדין כלל לא היה היתר של 'אשת יפת תואר', וזאת משום שדין זה לא נאמר אלא לאחר 'כיבוש וחלוקה'. ומוסיף התורא"ש ש'הכי איתא בירושלמי', ומהדירי התורא"ש (מוה"ק הערה 411) כבר העירו שלא נמצא כן בירושלמי לפנינו, אך כ"ה במדרש שוחר טוב (שמואל פכ"ה). כמו כן ציינו שכן דעת רבינו פרץ בתוספותיו (קידושין שם), ודעת הסמ"ג (עשין קצב). ולהלן יבואר מהיכן דרשו דבר זה שאין דין 'יפת תואר' אלא אחר י"ד שנים של כיבוש וחלוקה. ועכ"פ ממה שיישב התורא"ש קושיית רבי אלחנן באופן אחר, נראה שלדעתו אכן דין 'יפת תואר' שייך אף קודם לכיבוש וחלוקה, ורק שאין לפרש כן את היתר 'כל הטף בנשים' כיון שלא היה בעת המלחמה. ונמצא שנחלקו הראשונים - רבי אלחנן והרא"ש - האם דין 'יפת תואר' אינו אלא אחר כיבוש וחלוקה.

ובפרשת מטות במלחמת מדין (במדבר לא מח-נ) נאמר: "ויקרבו אל משה הפקודים [- הממונים] אשר לאלפי הצבא שרי אלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה... ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'".

ובגמרא במסכת שבת (סד.) מבואר שמשה קצף על אנשי החיל בהביאם קרבן לכפר על עצמם, ואמר להם: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון [- של מעשה שטים, לזנות עם בנות מואב, שמא כך עשיתם גם במדין, לכן אתם צריכים קרבן. רש"י]. על כך השיבוהו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. ועוד איתא שם בגמרא: תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערווה, ע"כ.

והקשו התוספות (ד"ה מידי): ואם תאמר, והא אפילו ליקח יפת תואר הותרה להם. ויישבו: ויש לומר, דמכל מקום שייך בה איסור, כדאמרינן (קידושין כב.) 'וחשקת בה' ולא בחברתה. וביאר המהר"ם כוונתם, שהביאו כפרה על כך שהרהרו אף בחברתה.

בדומה לכך הקשה גם הפענח רזא (במדבר לא נ): תימה, למה הוצרכו לכפרה, הלא במלחמה הותרה יפת תואר. ויישב בג' אופנים: א' "שמא קלקלו בביאה שניה". ובביאור רזא דמאיר הביא דברי הדעת זקנים שכתב שלא הותרה אלא ביאה ראשונה ואשה אחת בלבד, אבל מביאה ראשונה ואילך אסור אפילו בהרהור [וכעין יישוב התוספות], ועפ"ז כתב שלכך כוונת הפענח רזא שקלקלו בהרהור. אך ודאי שאין כוונתו שקלקלו בביאה ממש, כמפורש בגמרא בשבת.

ב' "שלא הותרה יפת תואר עד ביאתם לארץ", דהיינו כדעת הר"ר אלחנן, אלא שה"ר אלחנן נקט שלא היה דין זה עד אחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקה, והפענח רזא לא הזכיר אלא 'עד ביאתם לארץ'. ומקור לדבר מביא הפענח רזא מדרשת הפסוקים, "וזהו 'ונתן ה' בידך' ואז 'וראית בשביה'".

ג' תשובת הר"ר שמעון מיינביל"א ש"כיון דמלחמת מדין היתה על זנות, על דבר כזבי, לא הותרה בזנות". ומבואר לכאורה שלפי היישוב הראשון והשלישי נאמר דין יפת תואר אף בזמן מלחמת מדין, אלא שמכל מקום הוצרכו לכפרה, או מחמת שחטאו יותר מההיתר, או משום שבמלחמת מדין דוקא לא הותרה אשת יפת תואר. ואילו לפי היישוב השני אכן לא היה דין אשת יפת תואר באותה שעה.

והנה בריש פרשת כי תצא (דברים כא י-יב) נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאת אל תוך ביתך" וגו'

וברש"י הביא דרשת הספרי: 'כי תצא למלחמה' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר בשבעה אומות 'לא תחיה כל נשמה', ע"כ. ומבואר שכל דין אשת יפת תואר לא נאמר אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה.

מעתה יש לתמוה על דברי הראשונים, הן רבי אלחנן והתוספות רא"ש בהיתר 'כל הטף בנשים' לפנחס, והן התוספות והפענח רזא בכפרת אנשי הצבא, שנקטו שהיה ראוי להיות במלחמת מדין דין יפת תואר, אילולי סברותיהם משום שלא נכנסו לארץ או משום שמלחמת מדין היתה על הזנות. ותמוה, הלא בפשטות מלחמת מדין היא מלחמת מצוה, שנצטוו עליה בדבר ה', וכיון שכן הרי כלל לא שייך בה דין 'יפת תואר'.

והנה במנין שכחת העשין לדעת הרמב"ן, שהם המצוות שהשמיט הרמב"ם ממנין תרי"ג לפי דעת הרמב"ן, נמנית (מצוה ה) מצות הנחת אחת מן הרוחות בלי מצור, וכלשון הרמב"ן: שנצטוינו כשנצור על עיר, להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס שמה. כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ובו עוד תיקון, שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו. שנאמר (במדבר לא ז) "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה". ודרשו בספרי: הקיפוה משלש רוחותיה, רבי נתן אומר, תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות, עכ"ל הרמב"ן.

ותמה המנחת חינוך על דברי הרמב"ן שנקט שמצוה זו היא 'מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות', והרי מקור דין זה הוא ממלחמת מדין כפי שהביא הרמב"ן, ומלחמת מדין הרי היתה מלחמת מצוה, שיצאו לה בדבר ה', ואם כן מדוע לא נלמד לדורות למלחמת מצוה שיניחו רוח רביעית בלי מצור.