בית מאיר/יורה דעה/קכד

בית מאיר ‏ יורה דעה קכד

סעיף א'. תינוק בן יומו שאינו מזכיר וכו' כן כתב נמי הטור. ואף שרב לא אמר אימר דאמרי אנא בשתי' בהנאה מי אמרי אלא על תינוק בן יומו כתב הב"י ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא וכו' ע"ש. והאמת שאף התוס' כתבו הכי דף נ"ג ע"ב בד"ה לאפוקי ואולם בדעת שמואל ודאי מוכח הכי ע"ש וק"ל. אבל בדעת רב ודאי די"ל עד כאן לא שרי בהנאה אלא משום שהוא קטן בן יומו שאין לו אף כונת מגע וזה אף גדול שלא בכונת מגע פסקינן דמותר בהנאה. אבל כל שהוא גדול עד שיש לו כונת מגע אף שעדיין קטן לבקיאת טיב ע"ג מ"מ אסור אף בהנאה כמו גדול שלא בכונת ניסוך ובכונת מגע. אלא שבהתה"ב דף ק"ל ע"ב כתב ומ"מ מגע קטן לדברי הכל אין אוסר בהנאה הואיל וא"י בטיב ע"ג ומשמשי' והיינו כהטור אבל צ"ע שהרי מוכח להדיא דעת תוס' ורא"ש איפכא שהרי תוס' דבור הנ"ל הקשו על פסק רש"י וכתבו מיהו הי' ר"י מקשה אף לפי פסק זה וכו' איך נתיר מגע כותי בהנאה מטעם תינוק ב"י מה ענין זה לזה והלא מה שאנו מתירין בתינוק הנאה היינו משום שאין לו אף כונת מגע וכו' וכן הרא"ש האריך לבאר קושי' זו ולהוכיח דאילו טעמי' דהיתר הנאה לרב משום שאינו בקי בטיב ע"ג הי' לו להתירו אף בשתי' דומיא דבני שפחות ור"ל דמזה מוכח דלא שייך טעם היתר זה אלא בבני שפחות מפני שנתגדלו בבית ישראל אבל בכותים אף קטן נקרא בקי. אלא כל היתירו הוא מפני שאין לו כונת מגע. וא"כ תימה איך סותם הטור דלא כאביו וכנראה אף הרמב"ם הולך במחשבה זו ולכן אינו מזכיר כלל מן בקיאות ע"ג והכ"מ פרק י"א תמה עליו ולענ"ד אין שום תימה והוא נמי דעת תוס' ורא"ש ואך הטור צ"ע. וע"כ לידחוק דסובר הטור מדמ"מ להמסקנא מסכים הרא"ש לדעתן של הראשונים דנגיעת כותים שרי בהנאה ממילא מוכח דלרב אף בקטן שיש לו כונת מגע בזמניהם נמי שרי בהנאה כל שאינו בקי בטיב ע"ג. ולא כתבו אלא שמן רב אין ראי'. אבל כונת הרמב"ם נלענ"ד ברור כדכתבתי. שוב עיינתי בתה"ב שער א' מפירושו בדעת שמואל נראה מיני' כאלו קטן שא"י בטיב ע"ג אף לאו בר כונת נגיעה הוא שמסיים ומשום דכותי קטן לאו בר כוונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין. וא"כ מעיקרא לק"מ. אך לא משמע הכי מתוס' ורא"ש וצ"ע:

סעיף י"א. בש"ך ס"ק כ"ה. עיין בו כי לענ"ד הדין עם הב"ח ופי' ההג"ה אם נגע בלא שכשוך דודאי מטפח היינו שכשוך ולכך הוכרח רש"י ז"ל לבאר לשיטתו דאין דרך ניסוך בכך. ופי' זה מוכרח בהגהות אשר"י שבב"ח. ולדינא פשיטא דמודה הרמ"א דהיכא דנגע בלא שכשוך דאינו אסור אלא בשתי'. והב"ח לא הביא בשם הג"א אלא דהיין חיבור לרתיחה וכתב שזה הביא הרמ"א והכי מדויק לשון הד"מ שכתב על דברי הב"י שכתב שרש"י תירץ דאין דרך ניסוך בכך משמע דס"ל דהרתיחה הוי כמו נגע ביין עצמו דאל"ה הוי כמו מדדו בקנה שנתן רש"י טעם ההיתר הואיל ולדבר אחר נתכוין. א"ו דסובר דהרתיחה חיבור ליין. ע"ז כתב הד"מ וכן הוא במרדכי דאם נגע וכו' אבל ודאי אין חילוק בין הג"א שמביא הב"ח למה שמביא הד"מ. אלא שהג"א מיירי בנגיעה בלא שכשוך והטפוח היינו שכשוך כדמוכח מרש"י ודוק. וע"פ הקדמה זאת שסתם נגיעה המוזכרת בפוסקים היינו בלא שכשוך אפשר לתרץ תמיהת הב"י סי' זה על הר"ן במה שמקשה על הרמב"ם בדין חביות שיצא פקק שלה ואנח כותי ידו עלי' מפסקן של הגאונים דניצוק חיבור ולא אקשי מדידי' שפוסק בעצמו ניצוק חיבור ולהנ"ל יש לתרץ דבסי' קכ"ו פסקינן ע"פ הרשב"א דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצק ליין האסור בהנאה ולא לרק אסור בשתי'. והיינו מדיוק הלשון חיבור ליי"נ. ועין בפרק י"ב הלכה י"ב דנמי תופס לשון זה. ואיכא למידק נמי מיני' דין הרשב"א. והנה הר"ן הא פירש בהרמב"ם דמה שלמעלה אסור רק בשתי' וא"כ אין להקשות עליו מניצוק ועיין ש"ך סי' קכ"ה סק"א] ולענ"ד כונת הר"ן במה שפירש להרמב"ם הכי היינו לשיטת הרמב"ם שפסק בפי' בפרק י"א דנגיעה האוסרת בהנאה דוקא בשכשך וכמבואר בב"י והכא בהניח ידו על הנקב פשיטא דלא הוי שכשוך. ומטעם זה פירש רש"י ז"ל בהדיא דלמעלה מן הנקב אסור רק בשתי' כיון דלא הוי שכשוך ולהכי פי' נמי הר"ן אף הרמב"ם הכי. אמנם הר"ן שפירש שלמעלה אסור בהנאה היינו נמי לשיטתו דלא אכפת לי' בשכשוך כלל ודלא כהב"י ז"ל שתמה אף בזה על הר"ן מנ"ל לפרש הרמב"ם בהיתר הנאה. ומזה נלענ"ד ראי' ברורה לדברי הב"י ומהרש"ל ושאר אחרונים כולם שהשיג עליהם הש"ך סק"כ שהרי התוס' והרא"ש נמי פירשו שלמעלה אסור בהנאה משום דהוי כנוגע בכולו הואיל ומנע יציאת היין דאטו משום זה יחשב שכשוך. א"ו דלא בעי שכשוך. ודעת הב"י בש"ע שסותם בסעיף י"א ובעינן שכשוך וכאן פוסק בסעיף כ"ג איסור הנאה באמת צ"ע. וע"כ לידחוק שסובר כיון שמנע יציאת היין זה נמי הוי שכשוך, (והכי מבוארין דבריו בב"י ד"ה וכן חביות שניטל ממנו הברזא בסופו במה שמשיג על הראב"ד] ודלא כרמ"י ז"ל שהחליט דלא הוי שכשוך. אמנם כדבריו נראה בדעת הר"ן ז"ל ולכן מקשה על הרמב"ם מפסקן של גאונים במורק מחביות לכלי ונגע בכלי דמשמע נגיעה סתם בלא שכשוך ולהרמב"ם בזה לא נאסר מה שבכלי אלא בשתי' ומ"מ פסקו ניצק חיבור לאסור מה שבחביות ג"כ בשתי' וה"ה הכא דמדבריהם מוכח דל"ל דינא דהרשב"א כלל. וכן יש להוכיח קצת מרש"י דל"ל סברת הרשב"א דהא דף ע"ב ע"ב בגישתא וכו' פריך הגמרא ש"מ ניצוק חיבור ולרש"י כבר פי' הפרישה ס"ק מ"א דאסור הנאמר בדין זה היינו שתי' ואיך ס"ד למימר מטעם ניצוק אלא דל"ל ההוא סברא. אך יש לדחות כדדחה הרשב"א שבב"י סי' קכ"ו שבדרך תימה נאמר. אמנם קושית הר"ן יש לפרש ע"ד שפירשתי בדעת הגאונים. וזה לדעתי פשוט דאפילו לא בעינן שכשוך ההוא דינא דהוצאת שבסעיף י"ד כשאין מגיע לחלל החביות מ"מ אמתי מטעם הריב"ש או משום דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונת מגע וכדלקמן בסעיף י"ד:

סעיף י"ב בש"ך ס"ק כ"ז ואם יש שם ס' מותר אפי' בשתי' נ"ב היינו בזמן זה שאף המשוכשך מותר בהנאה ולהכי אינו אוסר במשהו אף במינו. וכן מה שמביא בסי' קל"ד בשם האו"ה הוא נמי מטעם זה. ועיין בדבריו סי' קל"ד ס"ק ט"ו:

סעיף י"ד הג"ה ודוקא וכו'. לפ"ר יש לתמוה הא מיד בתר הכי מבואר בהש"ע דבאם באמת אינו עובר מ"מ מה שיצא אסור ומה"ת יהא עדיף אם באמת עובר ורק שסובר שאינו עובר. והמעיין בהמרדכי יראה להדיא שלא התיר מההוא טעמא אלא הנשאר בחביות שע"ז שייך הטעם דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה אבל מה שיצא פשיטא דהוי כחו בכונה דהא יודע דבהוצאת הברזא יצא היין נמצא דאסור בשתי' וע"כ הנ"ה זו שלא במקומה אלא בסוף הסעיף צ"ל וה"ה אם לא ידע שעובר כל השולים נמי דינא הכי כמו שבאמת אינו עובר שמה שיצא אסור בשתי' ומה שבפנים מותר. ודברי הש"ך ס"ק ל"ב לפ"ז אינם מכוונים שכתב או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתי' דמשמע דחד דינא אית להו. וזה אינו דכשלא ידע שהוא יין אף מה שיצא מותר בשתי' כמבואר סי' קכ"ה סעי' א'. ובזה אסור מה שיצא. וה"נ מבואר בדבריו סי' זה ס ע"ב דע"כ לא פליג על העט"ז אלא דהא השתא קיימינן אבל מדינא דגמרא מודה לי' והכא אליבא דדינא קיימינן ושני הדינין בסגנון אחד הם כמבואר בהמרדכי וצ"ע. כל הנ"ל כתבתי מכבר. ועתה הוספתי לעיין מה הטעם דזה יהא נקרא מגע ע"י ד"א שלא בכונה דנהי דלא ידע שעובר השולים וסבר שא"א לו לשכשך הא מ"מ יודע שיש יין בפי הנקב והוא עכ"פ נוגע בו ולענין איסור שתי' לכ"ע אין נ"מ בשכשוך. וא"ל מפני שאין כונתו ליגע אלא להוצאת יין מ"מ מי עדיף ממדדו בקנה שבסעיף י"ט. והש"ך שם כתב אבל אם לא כיון ליגע שרי אפילו בשתי' כדלעיל סעיף י"ד משמע דנותן על ד"ז בלא כונת מגע וא"י למה. והוצרכתי לכתוב שם בצידו משום דנגיעה במקום שא"א לשכשך ולא יבא לידי ניסוך הוי כשלא בכונת נגיעה כדכתב. הב"י בשם המרדכי וע"ש. אבל זה ג"כ ליתא דא"כ הוי דינו ממש ועדיף מיני' משלא בכונת ידיעה שהוא יין וא"כ למה יאסר יין היוצא משום כחו הא הוי כחו שלא בכונה דמותר בשתיה כמבואר ריש סי' קכ"ה. ולהכי הי' נלענ"ד דודאי לטעם תשו' רבינו שמשון שבב"י שממנו תוצאת דברי הגהות רמ"א שנותן הטעם משום דהוי מגע ע"י ד"א שלא בכונה ולשיטת ר"ת מגע ד"א אינו אלא כחו וכחו שלא בכונה שרי י"ל דמה שיוצא נמי שרי דזה כחו ממש לא בכונה אבל שוב ראיתי דזה נמי אינו דהיוצא ע"כ מקרי ראוי לשכשך בתר שיוצא ותמיד נחשב כחו בכונה] אבל דין הש"ע דבתר הכי שאפילו אם באמת אינו עובר השולים אסור היוצא משום כחו פשיטא דלית לי' להכלבו שבב"י שממנו הועתק דין הש"ע ההוא סברא דמשום שא"א לבא לידי שכשוך דהיינו ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. אלא דמש"ה מתיר הנשאר מטעם הריב"ש דהוצאת ברזא מן היין שנוגע בו בלא שכשוך לא מקרי כלל נגיעה דנגיעה לא מקרי אלא אם מביא הדבר אל היין ומקרבו לגבי היין ולא כשמרחקו ממנו ובזה שפיר שאוסר היוצא מטעם כחו בכונה [ולהנ"ל בהג"ה זה בל"ז שפיר ואפשר דנמי סובר כסברת המרדכי] ודוק. וא"כ יוכל להיות דכונת הרמ"א להתיר אף היוצא. אבל הוא סתור מפסק הש"ע דהא זה ודאי א"א שאם באמת עובר והוא לא ידע יהא קל מאם באמת אינו עובר לכן מחוורתא דההג"ה אינה במקומה וצ"ע:

ש"ע סעי' י"ז עיין ב"י שמקשה על הטור במה שמשיג על, הרמב"ם בדינא דשכשוך בכלי פתוח אינו אוסר ובסי' קכ"ה פוסק כהריב"ם דאי מצדד אצדודי אוסר אפילו בחסור ולפי ענ"ד י"ל ע"פ סברת הריב"ש שבט"ז ס"ק כ"א כ"ב שיש הבדל בין המביא דבר להיין שמקרי נגיעה לבין הדבר מקודם מקורב אל היין והוא נוגע בהדבר אחר שלא מקרי נגיעה ולכן בדינא דכובא דאי מצדד אצדודי היינו שמקרב הכובא אל קלוח היין כדדייק לשון הטור שם ושפיר הוי נוגע ע"י ד"א. משא"כ כשנוגע בכלי פתוח שכבר היין בתוכו והוא נוגע בהכלי אף ששכשך לא מקרי נגיעה כלל. וא"כ אין מן הצורך לחילוק הד"מ בין מגביה ללא הגביה כי לענ"ד דברים אלו פשוטים וברורים. והפרישה סי' קכ"ה ס"ק כ"א תחילת דבריו משמעי' נמי הכי ובסוף חילק בדוחק וא"י למה:

סעיף י"ט בש"ך ס"ק מ"ז אבל אם וכו' כדלעיל סעיף י"ד נ"ב בהג"ה היכא שלא ידע שעובר השולים ואף דשם מ"מ ידע שיש יין בפי הנקב ונוגע בו בהברזא והוי אך שלא בכונת ניסוך מ"מ כיון דלדעתו לא אפשר למיתי לידי ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. ועיין מה שכתבתי בצד הגהות ש"ע סעיף כ"ד:

בט"ז ס"ק י"ז ונ"ל לתרץ. נ"ב בודאי בל"ז מוכח הכי דעת ר"ת דנתן למגע ע"י ד"א דין כחו. ומשנה שלימה שנינו מדדו בקנה ימכר ש"מ דכחו שלא בכונה המותר בשתי' אינו אלא שלא בכונת ידיעה שהוא יין:

בט"ז ס"ק י"ח בא"ד וא"ל הא וכו' י"ל דהרא"ש ס"ל הטעם שם משום דלא הי' משכשך. נ"ב תמוהים דבריו שהרי הרא"ש נמי מכת האוסרים בהנאה מה שלמעלה מן הנקב בדין דסעיף כ"ג. והוצרכתי לדחוק שם לשיטת הש"ע דמניעת יין מלצאת מקרי שכשוך. ומכ"ש דלפ"ז נסדק לאורכו דחשוב שכשון ולהכי העיקר בדעת הרא"ש כדכתבתי בצד הב"י דידי שהרא"ש בהצלת יין גופי' מחלק שאין לנו לדמות הטרדות אלא מה שמצינו בש"ס. וגם יש קצת סברא לחלק שבנסדק הי' נפסד כל היין בפעם אחת משא"כ בדאשתקי להברזא. וכדעת הרא"ש סותם הש"ע סעיף כ"ב וסעיף כ"ג זה להיתר וזה לאיסור. וכן בסעיף, יד ואינו מחלק בשום מקום בין יש להציל או לא:

סעיף כ"ג. עד הנקב אסור בהנאה. נ"ב רש"י פי' על דין זה כיון שא"א לו לשכשך מותר הכל בהנאה והש"ע שפוסק סעי' י"א דבעי שכשוך צ"ע למה פסק הכא איסור הנאה. וע"כ צ"ל דמניעת יין מלצאת חשוב לי' שכשוך וכן משמעות התוס' שם:. בהג"ה. וכל זה וכו' או שתחב ברזא שם וכו'. נ"ב לענ"ד היינו דוקא כשהי' שם ישראל להציל אז חד דינא הוי עם הניח ידו אבל אם לא הי' שם ישראל אזי נשתנ' דינו דבהניח יד יש איסור שתי' עכ"פ ובהניח ברזא מותר אפילו בשתי' כדין דסעיף י"ד וכ"ד. ועיין ש"ך ס"ק מ"ז ועיין נמי סעי' כ"ז בהג"ה:

בד"מ סי' זה סק"ו. עיין בו כי לענ"ד שפיר עביד בש"ע סעי' כ"ג שחזר בו וכתב בפירוש כדברי הב"י דאיך כתב אבל אם הניח וכו' דהוי לי' מגע ע"י ד"א שלא בכונת ניסוך דהא ממ"נ או אם נאמר דהצלת יין לא מקרי טירדא כדעת הרא"ש או כדעת הרשב"א דמיירי ביש ישראל להציל א כ מה זה שלא בכונת ניסוך שכתב. ועוד מה זה שכתב לבסוף לכ"ע מה שתחת הברזא שרי בשתי' ומה של מעלה אינו אסור אלא בשתי' דברים אלו כמעורבבים דהא כל הפוסקים דחו פרש"י בזה משום דלא אפשר ללח בלח לענין היתר שתי'. בט"ז ס"ק כ"ז כתב ולדידן שפסקינן ניצוק חיבור אסור בלאו ההוא טעמא. א"י לדבריו מדוע פסקינן תחילת סעיף זה מה שלמטה מותר בהנאה ת"ל מטעם ניצוק יאסר בהנאה כדמקשה הר"ן על הרמב"ם בהיתר שתי' א"ו דז"א כיון דלא הוי אלא ניצוק לסתם יינם והוי יין ביין שמותר למכרו חוץ מדמי יין האסור בהנאה וכמבואר באריכות סי' קכו בב"י בשם הרשב"א. וזה נמי דעת הר"ן בדינא דסעיף זה שפוסק מה שלמעלה אסור בהנאה ומה שלמטה מותר בהנאה ול"ק עליו מטעם ניצוק כדמקשה הוא על הרמב"ם משא"כ הכא בבת גישתא כולו מצד עצמותו אסור בהנאה דהוי כאילו נוגע בכולו והיינו דוקא אם המינקת הולך עד שולי החביות משא"כ אם אינו מגיע הוא גופא דדינא דתחילת סעיף זה ואין לחלק כלל בין ה"מ למועט כ"א מצד לדידן השתא כדאיתא בש"ך וק"ל:

סעיף כ"ד. הג"ה ולכן כו' דמקרי מגע ע"י ד"א שלא בכונה. נ"ב וכיון דלא ליתי כלל לידי ניסוך הוי כמו שלא בכונת מגע. ב"י בשם המרדכי:

בט"ז ס"ק ל"ב קרוב לסופו ומ"ש בהג"ה שרי וכו' מ"מ כח הכותים אוסר בכל הזמנים נ"ב עיין ש"ך סי' קכ"ה סק"ב:

בס"ק ל"ג וכן משמע סי' קכ"ח סעי' א'. נ"ב ע"ש סק"ג ועיין פה נקה"כ:

כללי דינין דנפקי מסי' הנ"ל מגע עצמו בכונה אוסר בהנאה. ולדידן במקום הפסד בשתי'. מגע עצמו שלא בכונת מגע או שלא ידע שהוא יין אוסר בשתי' ולדידן במקום הפסד מותר אף בשתי'. [ואין חילוק בין שכשוך או לא דאין אנו בקיאין מה מקרי נגיעה ומה שכשוך ט"ז ס"ק י"א] מגע עצמו שלא בכונת ניסוך דהיינו שמתכוין למדידה בהכנסה והוצאה או להצלת יין ולא הי' שם ישראל בקרוב כ"כ להציל או שהי' הכותי המזיק כעובדא דט"ז סקכ"ה ואין לדמות שום טירדא יותר כ"א מה שנזכר [דהיינן ג"כ שנפל לו שום דבר ומכוין להוציאו. ודין זה לענ"ד נפל בבירא כי צריך זריזות יתירא לינקט לידי' שלא יוציאה כי אינו טרוד כ"א בהכנסה ולא בהוצאה ואין לנו זריזות כי האי א' במקום הפסד מותר בהנאה ולדידן אף בשתי'. ושלא במקום הפסד כלל אסור אפילו בהנאה. מגעו ע"י דבר אחר בכונה חד דינא למגעו עצמו ואוסר בהנאה והיינו מד"ג אבל לדידן תמיד מקרי שלא בכונה ומותר אפילו בשתי' במקום הפסד מגעו ע"י ד"א שלא בכונה או שאינו יודע שהוא יין מותר אפילו בשתי' ושלא בכונה ניסוך כמו מדדו בקנה ואינך אסור בשתי' ומותר בהנאה לד"ג, ולדידן שלא במקום הפסד. כלל מגעו כעין מעשה לבינה דהיינו חביות של עץ אפילו נסדק לאורכה ושל חרס שנסדק לפותי' וחבקה הכותי ומנעו מלצאת ואף שהיה קצת מטפטף שרי אפילו בשתי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף