תוספות הרי"ד/פאה/ד/ו

תוספות הרי"ד פאה ד ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר' ירמי' ר"ח בשם ר"י כמ"ד יש קנין וכו' עד סוף הסוגיא. המפרשים ז"ל נדחקו מאד בהסוגיא החמורה הזאת וביותר במאי דמסיק ר"ח בשם ר"פ אף על הקדמייתא. והגאונים מלבוב ז"ל בגה"ש כאן ציינו על הא דאמר למ"ד אין קנין אפילו הפקרו חייב לעיין בכ"מ פ"ב מתרומות הי"א שרמז לסברא זו. ור"ל דכשם דלא מהני קנין נכרי לפטור ממעשר כן לא מהני נמי הפקר נכרי לפטור ממעשר. אך לפ"ז אינו מובן מה שאל ר"א ואין לו קנין נכסים הא כמו דלא מהני הקנין נכסים שלו לפטור כן לא מהני הקנין נכסים שההפקר שלו יפטור. ובס' מעיני הישועה ראיתי שמפרש כוונת השנו"א ז"ל בהא דקל הקילו חכמים בליקוטים דר"ל דלא הי' להם לחכמים לחייב במעשרות את הליקוטים אף דבעלמא גזרו משום בעלי כיסים מ"מ הכא בליקוטים לא הי' להם לגזור משום טובת עניים. ולפי הבנתו בכונת השנו"א ז"ל אינו מובן הא דר"ח בשם ר"פ דאף על הקדמייתא שאל ר"א. אך לפי מה שבארנו בפנים מבוארת כל הסוגיא ע"פ ביאורי הגר"א ז"ל בשנו"א כפתור ופרח בע"ה. וע"פ ביאורנו בירושלמי זה נשכיל להבין סוגית הבבלי בגיטין (מז ע"א) שהיא תמוה לכאורה דגרסינן התם אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בא"י להפקע מידי מעשר שנא' כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנא' השמים וגו' והארץ נתן לבני אדם ור"א אומר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בשו"מ שנא' לה' הארץ וכו' אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר ה"ד אילימא דישראל וליקטינהו נכרי אלא א"כ הפקיר הא מפקרי וקיימי אלא לאו דנכרי וליקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב וכו' עיי"ש. ולכאורה יפלא מאד לשון הגמ' דמדייק טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב מה צריך לדייק על דבר שהוא מפורש להדיא ברישא דמתני' דהא כך היא לשון המשנה הלקט וכו' חייבין במעשר. הרי מפורש להדיא דשדה של נכרי חייב במעשר ומה צריך עוד לדייק מסיומא דמתני' אלא א"כ הפקיר. עוד קשה מה שהקשינו לעיל (פ"ב ה"ב) בתוס' ד"ה שדה דמאי ראי' ממתני' דילמא הב"ע בשדה של ישראל שנתן הקמה במתנה לנכרי וקצר הנכרי והניח לשו"פ וע"כ חייבין במעשר [וב"ה מצאתי כעת קושיא זו בתוס' הגרע"א ז"ל על משנה זו]. ועוד קשה למה נקטו רבה ור"א בלשונם הקנין של חפירת בשו"מ ולא קאמרי סתמא קנין ממון דמר סבר אין קנין להפקיע מקדושה אבל יש לו קנין ממון ומר סבר יש קנין להפקיע מקדושה אבל אין לו קנין ממון והכל בכלל ולאיזה צורך נקטו הקנין של חפירת בורות שיחין ומערות. אך ע"פ הירושלמי הזה מבואר היטב גם הבבלי בע"ה דהנה הא דיליף ר"א דאין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בשו"מ מקרא דלה' הארץ הוא פלא גדול דהא פסוק זה הוא בתהלים (כד) ושם הא קאי על כל העולם וא"כ גם בחוץ לארץ נמי נימא דאין קנין. אלא הדבר ברור דהוא טעות הדפוס וצ"ל כי לי הארץ [וכן היא הגרסא ברמב"ן ז"ל בסה"מ ל"ת רכ"ז] והוא הפסוק עצמו שהביא רבה לעיל אלא דרבה דריש לי' על קדושת הארץ משום דעל קנין ממון נפקא לי' מקרא דוהארץ נתן לבני אדם דיש לו ור"א דריש לי' על קנין ממון משום דעל קדושת הארץ נפקא לי' מדגנך דיש לו. והא בהא תליא דכיון דלר"א ע"כ הקרא דכי לי הארץ לא קאי על הפקעת קדושה דהא מדגנך ילפינן דיש לו קנין להפקיע קדושה מוכרח לומר דקאי על קנין ממון דאין לו אבל לרבה דיליף מקרא דוהארץ נתן לב"א דיש לו קנין ממון א"כ ע"כ הקרא דכי לי הארץ קאי על הפקעת קדושה דאין לו קנין. וגרסינן בירושלמי דמס' דמאי (פ"ה ה"ח) אמר ר"א בר"י קימי ר' יסא ודא מסיעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית. ופי' הרמב"ן ז"ל בס' המצות (ל"ת רכ"ז) דר"ל דלפיכך ס"ל לר"מ דאין קנין לנכרי משום דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ואם ימכור לנכרי הרי לא תחזור ביובל ותהי' מכורה לצמיתות ע"כ ס"ל דאין קנין דלא חלה המכירה ועיי"ש ברמב"ן ז"ל דלהך מ"ד כל עיקר אזהרת מקרא זה הוא דלא חלה המכירה לנכרי משום דלא ינהג דין יובל. והנה הרשב"א ז"ל בגיטין (שם) כתב דלמ"ד דיש קנין לנכרי לחפור בה בשו"מ יש לו קנין יותר מישראל דאילו ישראל שקנה קרקע כיון שצריך להחזירה ביובל אין לו רשות לחפור בה בורות שו"מ כדדרשינן בירושלמי ושב לאחוזתו בעינא עיי"ש. ולפ"ז מדויק מאד מה דנקטו רבה ור"א הקנין של חפירת בורות שו"מ דתרווייהו ילפי מהך קרא והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ (ויקרא כה) דמוכח מיני' דלא חל הקנין אם מכר לנכרי דהא תהי' מכירה לצמיתות אלא דרבה ס"ל דע"כ מה דקאמר רחמנא דלא חל הקנין הוא על קדושת הארץ דלא נפקעה מידי חיוב מעשר במכירה לנכרי דליכא למימר דאין לו בה קנין כלל דהא כתיב והארץ נתן לבני אדם. אבל ר"א ס"ל דע"כ מה דקאמר רחמנא דלא חל הקנין הוא על קנין הממון דאינה מכורה לו לצמיתות ואין לו רשות לחפור בה בשו"מ דל"ל כרבה דעל קדושת הארץ לא חל הקנין דהא כתיב דגנך דמוכח מיני' דיש לו קנין להפקיע הקדושה. נמצא דרבה ור"א פליגי בהך קרא דלא תמכר לצמיתות מ"ס דקאי רק על הקדושה ומ"ס דקאי רק על הממון והא בהא תליא דלר"א דיש לו קנין להפקיע מקדושה ע"כ דהא דכתב רחמנא ל"ת לצמיתות הוא על קנין הממון דאינו חל [ובפרט לפמש"כ הריטב"א ז"לי שם דהא דנקט ר"א קרא דדגנך הוא רק לפום ריהטא אבל עיקר ילפותא דידי' הוא משום דכיון דהכתוב מזהיר שלא יפסיד א"י מוכח דשארי קנינים יש לו עיי"ש. וללא צדק הגיה הרב המגיה שם בריטב"א ז"ל הפסוק לה' הארץ דברור שגי' הריטב"א ז"ל הוא כגי' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דגם ר"א יליף מהפסוק כי לי הארץ]. ועתה נחזור לבאר סוגית הירושלמי ע"פ מקורים נאמנים מביאורי הגר"א ז"ל ובזה יתורצו קושיותינו על הבבלי. דהנה המעיין היטב בדברי קדשו של הגר"א ז"ל בשנו"א ימצא חילוק בין פירושו הקצר לפירושו הארוך דבפי' הקצר כתב דחד מ"ד מוקי מתני' לדברי האומר יש קנין ומדאורייתא פטור וחכמים חייבו אבל כשהפקיר לא גזרו. ולדברי האומר אין קנין מדאורייתא חייב אפילו הפקיר. ואילו בפי' הארוך כתב דחד מ"ד מוקי למתני' כדברי האומר יש קנין ולכך יכול להפקיר דאי לא"ה היאך יכול להפקיר כיון שאין קנין. ולכאורה היא סתירה בין הפירושים דמפי' הקצר דכתב אבל כשהפקיר לא גזרו משמע דלאו משום עצם ההפקר פטור אלא משום דלא גזרו כשהפקיר. ואילו מפי' הארוך דכתב ולכך יכול להפקיר משמע דההפקר עצמו מועיל מדינא ולא משום דלא גזרו. אך באמת דבריו הקדושים מזוקקים שבעתים קילורין לעינים בפירושא דהך סוגיא. דהנה כך גרסינן בירושלמי דדמאי (פ"ה ה"ח) הנ"ל אר"א בר"י קומי ר' יסא ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית א"ל כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לר"י ור"ש לא תמכר הא אם מכרה חלוטה היא. ופי' פשוט דר"א בר"י סבר כיון דכל עיקר האזהרה בפסוק זה הוא שלא נמכור בא"י קרקע לנכרי משום דלא יחזיר ביובל והמכירה אינה חלה א"כ לר"י ור"ש דסברי דיש קנין לנכרי להפקיע הקדושה ע"כ מוקי להאי קרא רק על קנין ממון דלא חלה המכירה וע"כ אמר דא מסייעא לר"מ דאינו מחלק וסבר דעל הכל אין קנין משום דכן משמע פשטא דקרא דלחולטנית כל קנין אינו חל. אבל ר' יסא השיב לו לא כדסברת דלר"י ור"ש הא דיש קנין לנכרי להפקיע הקדושה הוא מפסוק אחר מדגנך ולפיכך מוקמית אליבייהו קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות דקאי על קנין ממון דאין לו ז"א אלא כל עיקר מה דס"ל לר"י ור"ש דיש קנין הוא מהאי קרא גופי' דמדקאמר רחמנא לא תמכר משמע דאם מכרה חל הקנין על הכל בין על הפקעת הקדושה ובין על קנין הממון דחלוטה היא. ונמצא לפ"ז דראבר"י ור"י פליגי אליבא דמ"ד יש קנין דלראבר"י הא דיש קנין הוא רק על הפקעת הקדושה אבל על הממון אין לו קנין ולר' יסא יש קנין על הכל על הקדושה ועל הממון. והשתא מבוארת סוגית הרושלמי היטב בע"ה דבהא דאמר ר' ירמי' ר"ח בשם ר"י כמ"ד דיש קנין וכו' ברם כמ"ד אין קנין וכו' אפילו הפקרו חייב יש לפרש בזה שני אופנים או דס"ל כר"א בר"י דמס' דמאי הנ"ל דלמ"ד דאין קנין אין קנין על הכל ולמ"ד יש קנין הוא רק על הפקעת קדושה אבל קנין ממון אין לו [דקרא דוהארץ ל"ת לצמיתות ע"כ קאי על קנין ממון כיון דלענין קדושה יש קנין] וע"כ מוקי למתני' דאתיא כמ"ד יש קנין ומדאורייתא פטור וחכמים חייבו אבל אם הפקיר פטור אף דלענין ממון אין לו קנין ואינו יכול להפקיר מ"מ כיון שהפקיר לא גזרו חכמים דהא בהפקר גם בישראל פטור ולא שייך למיגזר בנכרי משום בעלי כיסים. ברם כמ"ד אין קנין לא אתיא מתני' דלדידי' על הכל אין קנין וחייב במעשר מדאורייתא ואינו יכול להפקיר אפי' הפקרו חייב [וזהו כפי' הקצר של הגר"א ז"ל]. אך יש לפרש ג"כ דר' ירמי' ר"ח בשם ר"י ס"ל כר' יסא דדמאי הנ"ל דלמ"ד דיש קנין יש קנין על הכל על הקדושה ועל הממון ולמ"ד דאין קנין אין קנין על הכל [דתרווייהו ילפי מקרא דוהארץ ל"ת לצמיתות רק למ"ד אין קנין גזה"כ הוא דהמכירה לא חלה ולמ"ד יש קנין הוא רק איסור לאו אבל אם עבר ומכר חלה המכירה] וע"כ מוקי למתני' כמ"ד יש קנין וחכמים חייבו אבל אם הפקיר פטור מדינא דהא יש לו קנין ממון ויכול להפקיר. ברם כמ"ד אין קנין אפילו הפקרו חייב דלא מהני הפקרו [וזהו כפי' הארוך של הגר"א ז"ל]. אבל ר' יוסי בשם ר' יוחנן ע"כ ס"ל כשיטת הבבלי שבארנו לעיל דהא בהא תליא דלמ"ד יש קנין על הפקעת קדושה ע"כ אין קנין על ממון ולמ"ד אין קנין על הפקעת קדושה ע"כ יש קנין על ממון [דלשיטת הבבלי הקרא דל"ת לצמיתות לא קאי רק על חדא מילתא דעל אידך מילתא יש מיעוט מפסוק אחר למר מוהארץ נתן לבנ"א ולמר מדגנך וע"כ מ"ד יש קנין סבר דקרא קאי רק על ממון ומ"ד אין קנין סבר דקאי רק על הפקעת קדושה כמ"ש לעיל] וע"כ מוקי למתני' כמ"ד אין קנין לפוטרו מן המעשרות דלדידי' יש לו קנין ממון הלכך אם הפקיר פטור דהא יכול להפקיר. ברם כמ"ד יש קנין לפטרו מן המעשרות לא אתיא מתני' דלדידי' ע"כ אין לו קנין ממון וא"כ אמאי אם הפקיר פטור. וכ"ת כיון דכל חיובו הוא מדרבנן דהא יש קנין אלא דאף בליקוטים נמי חייבו חכמים כיון דמדינא לא הוה עליהם דין לקט וכיון דהוא מדרבנן ע"כ לא גזרו בהפקר ז"א קל הקילו חכמים בליקוטים ר"ל דכיון דאמרת דבהפקר אף דמדינא לא הוה הפקר מ"מ לא גזרו א"כ גם בליקוטים אף דמדינא לא הוה עליהם דין לקט נמי לא גזרו דמ"ש הפקר מליקוטים. [ומדויק לשון הקילו דאם כפי' המעיני יהושע ז"ל הול"ל יקילו ולא הקילו דמשמע דכבר מצינו שהקילו. ועוד מנא לי' שצריך כלל להקל הלא מדינא אין עליהם שם לקט]. וכששאל ר"א ואין לו קנין נכסים ס"ל לסתמא דגמ' דלא על ר' יוסי בשם ר"י פריך דהא לר' יוסי מ"ד יש קנין ע"כ סבר דאין לו קנין ממון וע"כ אמר דלא על הדא דר' יוסי איתאמרת אלא על הדא ר' ירמי' ר' חזקי' בשם ר"י דאמר ברם כמ"ד אין קנין אפי' הפקרו חייב עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. פי' דר"א סבר דלמ"ד אין קנין לאו דאין קנין כלל אלא דאין קנין רק על הקדושה אבל על הממון יש לו קנין וא"כ שפיר מצי אתיא מתני' אפי' כמ"ד אין קנין. אבל אליבא דמ"ד יש קנין סברה סתמא דגמ' דהכל מודים דאין לו קנין ממון [דאי לא"ה במאי מוקי קרא ל"ת לצמיתות כי לי הארץ]. אבל ר' חנינא בשם ר' פינחס אמר דאף על הקדמייתא על דר' יוסי שאל ר"א ואין לו קנין נכסים דר"ח בשם ר"פ ס"ל כר' יסא דדמאי הנ"ל דלמ"ד דיש קנין יש קנין על הכל [דמקרא דל"ת לצמיתות גופי' מוכח דאם מכרה חלוטה היא] ע"כ מפרש דר"א פריך על ר' יוסי דהכא דאמר ברם כמ"ד יש קנין קל הקילו חכמים בליקוטים ז"א דלא מצינו כלל שהקילו חכמים דהא דאם הפקיר פטור הוא מדינא כיון דיש לו קנין ממון יכול להפקיר. וכיון שיש ב' לשונות בירושלמי סתמא דגמ' ור"ת בשם ר"פ דסתמא דגמ' ס"ל דלמ"ד דיש קנין על הפקעת קדושה הכל מודים דאין לו קנין ממון [והוא כפי' הראשון שהזכרנו לעיל בדברי ר' ירמי'] ור"א לא פליג על ר' יוחנן אלא אליבא דמ"ד אין קנין ורק לדידי' סבר ר"א דקנין ממון מיהת יש לו. ור"ת בשם ר"פ ס"ל דר"א פליג על ר' יוחנן אליבא דמ"ד יש קנין דר"א ס"ל כיון דיש קנין יש קנין על הכל וגם על הממון יש לו קנין [והוא כפי' השני שהזכרנו לעיל] ע"כ פי' הגר"א ז"ל כשתי הלשונות אחד בפי' הקצר דלמ"ד יש קנין אין קנין ממון וע"כ פי' דלא גזרו כשהפקיר אף דמדינא אינו הפקר ואחד בפי' הארוך דלמ"ד יש קנין גם על הממון יש לו קנין ולפיכך יכול להפקיר דמדינא הוי הפקר. והדברים עמוקים ונכונים בע"ה. ועפ"ז מבואר היטב גם הבבלי דכבר בארנו דהבבלי ס"ל דמקרא דל"ת לצמיתות כי לי הארץ מוכח עכ"פ דעל חדא מילתא בודאי אין קנין והא בהא תליא אי נימא דיש קנין להפקיע ע"כ דהקרא קאי על קנין ממון דאין לו ואי נימא דיש קנין ממון ע"כ דהקרא קאי על הפקעת קדושה דאין לו קנין וע"כ שפיר מייתי רבה ראי' רק מסיפא דאלא א"כ הפקיר משום דמרישא אין ראי' כלל דלעולם אימא לך דיש קנין להפקיע מידי מעשר והא דחייב כאן במעשר הוא מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים. ע"כ מייתי הסיפא ומדייק טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב ור"ל מדחזינן דאם הפקיר פטור ואם לא הפקיר חייב ע"כ מוכח דאין קנין להפקיע ומדינא חייב במעשר כשלא הפקיר דאי אמרת דיש קנין להפקיע והא דחייב הוא מדרבנן א"כ אמאי בהפקיר פטור דהא כיון דיש קנין להפקיע ע"כ דאין לו קנין ממון ומאי מהני הפקרו. וכי תימא דבהפקיר לא גזרו א"כ אמאי אם לא הפקיר חייב הא לקט הוא דמ"ש לקט מהפקר [והוא כקושית הירושלמי קל הקילו חכמים בליקוטים] אלא ודאי מוכח מהכא דאין קנין להפקיע ומדינא חייב הלקט במעשר כיון דאין עליו דין לקט והא דבהפקיר פטור הוא משום דיש לו קנין ממון לפיכך מהני הפקרו. וניחא בזה גם קושית הגרע"א ז"ל שהקשה דלוקמי למתני' שקנה הנכרי קמה מישראל והלכך חייב במעשר כיון שגדלה ביד ישראל ולעולם אימא לך דיש קנין דלפי מה שבארנו לא מצי למוקמי הכי דא"כ אמאי אם הפקירו פטור כיון דאמרת יש קנין ע"כ אין לו קנין ממון והכא הרי חייב במעשרות מה"ת דהא גדלה ביד ישראל ואיך יועיל הפקר לפוטרו וכקושית הירושלמי למ"ד אין קנין לכל אפי' הפקרו חייב ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף