שיירי קרבן/סנהדרין/ב/ו

שיירי קרבן סנהדרין ב ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא ירבה לו נשים כו'. וקשה הא בקרא כתיב ברישא לא ירבה לו סוסים והדר כתיב לא ירבה לו נשים ולמה הפך התנא משנתו ותני לא ירבה לו נשים ברישא. ונראה ארישא קאי דתנן ר"י אומר נושא מלך אלמנותו של מלך שנאמר ואת נשי אדוניך נתתי בחיקך. וקאמר דרבנן פליגי עליה דאמרי לא ירבה לו יותר מי"ח וילפי ליה מדכתיב כהנה וכהנה ואם נאמר נשי אדוניך קאי על רצפה בת איה א"כ ה"ל אז שבעה נשים אלא ודאי פליגי ונשים הראויות לו מבית המלך קאמר קרא. ור"י סובר מרבה היא לו כפי מה מה שירצה ובלבד שלא יהו מסירות לבו. ומ"ש בקונט' דר"י סובר פרוצות י"ח דוקא וכ"כ הרע"ב אינו כן אלא ר"י לית ליה מספר י"ח דלדידיה ליכא למילף מכהנה שום מספר דהא לא ידעינן כמה היו די"ל נשי אדוניו טובא הוו. ועי' מ"ש בסמוך בתו' בד"ה ומה כו' ולא ידעתי מאין יצא להרע"ב לומר כן שר"י אית ליה די"ח נשים דוקא ולא ראיתי למפרשי המשנה מי שהרגיש בדבר ואין לומר לכך תני תחלה לא ירבה לו נשים לפי שנכפל שלמה תחלה בזה שלקח בת פרעה והיא היתה מסירת לבו ולר"ש אפי' אחת ומסירת לבו ה"ז בלא ירבה דאדרבה בקרא משמע שלא עשה עבירה בה והיא לא היתה מסירת לבו וכן משמע בגמרא דמייתי קרא והמלך שלמה אהב כו' ועמ"ש שם:

ומה כתיב תמן כו'. בבבלי פריך והכתיב ויקח דוד עוד נשים ופילגשים בירישלים למלויי שמנה עשר מאי נשים ומאי פילגשים אר"י אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין. קצת קשה אמתני' דסוטה פ"ק דתנן התם ולפי שבא על עשרה פילגשי אביו לפיכך נתקעו בו י' לונכיות. ה"ל לפרושי מאי נשים ומאי פלגשים. ונראה דבא לומר דהני י"ח נשים דמותרים למלך בין הנשים ופילגשים לא יהיו יותר על י"ח וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים. לפ"ז צ"ל שלא היו לדוד שום פלגש בשטר מעשה דבת שבע דהא שש נשים ה"ל כדכתיב הששי יתרעם לעגלה. ואי ה"ל פילגש הרי שבעה והנביא א"ל כהנה וכהנה ש"מ דלא ה"ל אלא שש. ונשים ופילגשים שנשא בירושלים תרווייהו היו למלאות הי"ח. ותדע דפילגשים ממנינא הן דהא אמר רב פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין וקשה א"כ מאי דוחקיה דרבנן שהשיבו לר' יהודה מאי נשי אדניך נשים הראויות לו מבית המלך הא אף אי מוקמינן קרא כר"י דארצפה קאי מ"מ אין ראיה משם דאלמנות מלך מותרת למלך דשאני רצפה דהיתה פילגש שאול בלא כתובה וקידושין לכך היתה מותרת לדוד אלא ודאי משום דקשיא לרבנן א"כ שבע ה"ל במעשה דבת שבע ואיך אמר הנביא ואוסיכה לך כהנה כו' אך עדין י"ל גם דוד רצפה לפילגש נשאה אלא ש"מ פילגשים ממניינא הן אבל לר"י ניחא דלית ליה דרשא דכהנה דהא ס"ל צנועות מותרים לו יותר מי"ח. והרב בכה"ג במח"כ לא דק בזה. והלח"מ כתב פ"ג מה' מלכים להרמב"ם קשה הא דאמר רב שמן כמה קשין גירושין שהתירו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש. יוצא פלגש אחת וישא השונמית דלפילגש א"צ גירושין דאין לי בה קידושין אלא יחוד בעלמא ע"כ. ונראה דאין מזה קושיא כלל דודאי רב שמן סובר כתנאי דסברי פילגש בקידושין כמפורש בירושלמי כתובות [פ"ה ה"ב] (ויש שם חסרון כמ"ש שם בתו' בד"ה ואיזו כו' כמו שכתבתי במהדורא בתרא) אבל רב פליג ופסק הרמב"ם כוותיה. והא דאמרו בבבלי בפרקין דאבישג אמרה לדוד נינסבן וא"ל אסירת לי. נמי אתיא כמ"ד פילגש בקידושין אבל לרב ליתא ולא אמרה נינסבן שלא היתה אבישג רוצה להנשא לו כדי שלא תיאסר במיתת המלך הזקן לעולם שאלמנתו אסורה. וניחא נמי דלא תיקשי לרב למה התירו לייחד ה"ל להוציא אחת מהפילגשים וישאנה לאבישג שלא היה בזה שום תקנה כיון שאבישג עיכבה בדבר. והא דגרסינן בירושלמי יבמות [פ"ב ה"ד] ר' זריקן בשם ר"ח אשת חמיו אסורה מפני מראית העין אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדוניך בחיקך. נמי צ"ל דסובר כמ"ד פילגשים בקידושין דאי כרב דפילגש בלא קידושין מאי ראיה מייתי מרצפה הא פילגש שאול היתה ולא אשת חמיו. וא"ת מאי ראיה מייתי מקרא ואת נשי אדוניך הא ר' יהודה היא דמפרש לקרא הכי אבל רבנן פליגי ומפרשין לקרא דאמרב ומיכל קאי וכ"כ מפרשי הסמ"ג ע"ש ונראה דהכי דייק מדמייתי ר"י ראיה ממנו ש"מ דסובר ר"י אשת חמיו מותרת ולא מצינו דפליגי חכמים עליה בהא אדרבה מדלא השיבו לו לדבריך איך נשא אשר. חמיו דר"י ודאי סובר פילגש בקידושין דאי בלא קדושין אין ראיה כלל מרצפה דאלמנות מלך מותרת דהא פילגש שאול היתה. וכן משמעין דבריו בירושלמי כתיבות אלא ודאי מודו חכמים דאשת חמיו מותרת וניחא לן דברי הסמ"ג ודברי הרב בכנסת הגדולה אינן מבוררין גם בזה:

ובלבד אכסניא של שנה זו בלבד. כתב הלח"מ פ"ג מה' מלכים ורבינו לא כתב כן לפי שראה שסתמו בגמרא דידן ע"כ. ואין זה כדאי דמצינן דינים רבים שסתמו בבבלי ופירשוהו בירושלמי בפרט בהלכות שאינן נהוגים ויותר נראה שסובר הרמב"ם סתמו כפירושו דעל שנה אחת קאמר דאל"כ אין לדבר שיעור:

ששתקה עליהן מידת הדין נראה דקאמר הכי על שם דכתיב במזמור למה רגשו וכו' יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדי יחד על ה' ועל משיחו ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ודריש ליה על שלמה שאמר לנתק מוסרותיו מה שאסרה לו התורה ויושב בשמים ישחק לו שהדבר ברור לו שיסר לבבו:

אשכח תימר רשב"י כו' כתב הי"מ תלתיהון סברי שלא גיירן אלא כשהן נכריות יחדן לו כו' ע"ש שדחק הרבה. ול"נ כולן סברי שגיירן. אלא תלתיהון סברי שבעל באיסור ור' יוסי סובר שלא עבר אלא על לא ירבה שסבר שלמה לקרבן למקום והם לא יסירו אותו וטעה בזה שלבסוף היו מסירין לבבו כמפורש בקרא. ורשב"י וחנניה ור"ל בהא פליגי. רשב"י סובר שחטא במה שאהבן לזנות ולא שנשא ממש דאף בגירותן יש בהו בז' אומות לאו דלא תתחתן ואיך נשא אתות. וחנניה סובר שלמה טעה וסבר בגיותן הוא דאית בהו לאו דלא תתחתן אבל לא בגירותן אבל האמת אינו כן אלא אף בגירותן יש בהן לאו דלא תתחתן. ור' לעזר סובר אף שבעלן באיסור נדות הוא לא ידע כדדייק קרא גם אותו החטיאו כו'. ודתקני לפרש כן שכתב הרמב"ם פי"ג מהא"ב אל יעלה על דעתך דשמשון ושלמה נשאו נכריות בגיותן אלא גיירן ונשאן והדבר ידוע שלא גיירו אלא בשביל דבר חשבן הכתוב כאלו הן נכרית ובאיסורן עומדין ע"ש. וסובר הרמב"ם בגירותן אין בהן לאו דלא תתחתן אלא בגייתן כמ"ש שם כי"ב. ומה שהשיגו עליו מהאי דיבמות פ' הערל דף ע"ו דאמר רבא בהיפך בגיותן לית בהו לאו דלא תתחתן ובגירותן אית להו. כבר יישבתי בתו' פ' נושאין [פי"א ה"א] בד"ה ותני כן כו' ע"ש. מיהו אם נאמר דלית ליה דרבא א"כ קשיא מ"ש כט"ז מהא"ב פצוע דכא כהן מותר בגיורת ומשוחררת ופצוע דכא ישראל אסור בממזרת ע"כ. וסוגיא דהערל משמע מאן דלית ליה דרבא לא איפשיט בעיא וכהן אסיר בגיורת. וכבר השיגו הראב"ד בזה ע"ש. והה"מ כתב מדתנן במתני' ומותרין בגיורת ולא תני ומותרין בממזרת דייק רבינו דאסורין בממזרת ע"ש. וקשה הא מפורש שם בגמרא א"ל רבינא לר"א והא אנן תנן פצוע דכא מותר בגיורת הא בנתינה אסור א"ל וליטעמיך אימא סיפא ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל הא בנתינה שרי אלא מהא ליכא למשמע מיניה. וקצת נראה שלזה כיון הר"א בהשגתו ע"ש. ונ"ל דסובר הרבמ"ם הך שקלא וטריא דרבינא ור"א אינה אלא לרבא ורב ששת דסברי בגירותן איכא בנתינה לאו דלא תתחתן אבל לדידן דקיי"ל בגירותן לית בהו לא תתחתן וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים. מתני' מתפרשת שפיר ולא קשיין דיוקא אהדדי וה"פ פצוע דכא מותר בגיורת ומשוחררת היינו פצוע דכא כהן דלא קאי בקדושת כהן ופצוע דכא אפי' ישראל אסיר בשאר פסולי קהל דאורייתא דאינן אסורין אלא לבוא בקהל אבל בכל הדברים קדושתו עליו הלכך אסור בממזרת. והא דתניא בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה הטעם דנתינה אינה אלא מדרבנן דבגירותן לית בהו חתנות ובפסולים לא גזרו וכל זה נ"ל ברור. וביבמות פ' נושאין בד"ה ותני כו' כתבתי דרבא סובר בין בגיותן בין בגירותן יש בהן לאו דלא תתחתן מ"ש יש לפקפק בו דסוגיא דבבלי בהערל שם לא משמע כי. ואף שיש לדחוק ולפרשה אין דעתי מתיישבת בו עתה ומ"ש כאן נראה נכון ועמ"ש בירושל' ביבמות [כ"ח ה"ב] בתו' בד"ה אף כו' ודברי הרב במ"ע ריש פט"ז צ"ע ע"ש. ומ"ש הרמב"ם שלמה גיירן ונשאן לאו נשואין ממש ע"י חופה וקידושין קאמר דא"כ קשיא קושית הבבלי בהערל שם איך נשא בת פרעה הא מצרית ראשונה היתה אלא לפילגש נשאן ופילגש בלא כתובה וקידושין כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מלכים ול"ק א"כ מאי ויתחתן דאף בפילגש שייך לשון חיתון:

בטלנים היו. כתב הי"מ מנ"ל שבטלנים היו דלמא היה צורך לכל אלו למרכבתו דכן כתיב למרכבו וכו' ע"ש ונ"ל דקשיין ליה קראי אהדדי מעיקרא כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים למרכבו וי"ב אלף פרשין ובתר הכי כתיב ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף ות' רכב וי"ב אלף פרשים א"ו הצריכים לו היו אלף ות' והשאר בטלנים היו ולא היו אלא להראות יקר תפארתו וגדולתו:

ולא היו נגנבות. כתב הי"מ וא"ת מאי קושיא מכיון דאין כסף נחשב בימי שלמה למאומה ע"כ ונ"ל דקרא ה"ק לא היה לכסף מעלה יתירה משאר מתנות כגון נחשת ובדיל שהיה שכיח כל כך. והא ודאי דבכל המתנות אף שאינן חשובין כל כך יש לחוש להן שיגנובו. ומ"ש הי"מ בסמוך ומ"ט אין כסף נחשב ואלו היו עושין ממנו משקולות הרי היה נחשב קצת ע"כ. א"נ דא"כ מאי שנא משקלות דנקט רשב"י ומה שפירשתי בקונטרס עיקר:

יו"ד שבירבה קטרגו. כתב הי"מ מ"ט התלונה ליו"ד שבירבה מהשאר כל האותיות ע"ש. ונ"ל דשלמה קיבל כל הסוסים במתנה ממלך מצרים וסבר דליכא איסורא אלא שלא ירבה לו אבל אם בא לו הרבה סוסים במתנה או ע"פ סיבה אחרת שרי דאל"נ ה"ל למכתב הרבה סוסים לא יהיו לו ואם יענש על כך מהראוי לעקור היו"ד שבירבה ולכתוב במקומו הרבה סוסים לא יהיו לו. זהי הטעם המחוור שקיטרג היו"ד שבירבה:

כל דייתיקי כו' עי' בקנט'. וכ"כ הי"מ. וקשה מאי שכיב מרע שייך הכא והתם טעמא רבא אית ביה שנראה שמתחרט בראשון אבל אם מבטל מקצת ופירש בהדיא על השאר לא בטל אלא מקצתו וכאן כמי שפירש דמיא וכמ"ש בסמוך. לכך נראה דסובר רשב"י כל השטרות שבטלו מקצתן בטלו כולן. ועי' מ"ש כתובות [פי"א ה"א] בתו' בד"ה ר"י כו' ובגיטין [פ"א ה"א] בד"ה וייבא כו' ובנזיר [פ"ב ה"ה] בד"ה העתידין:

וכותב ס"ת לשמו כו'. כתב הרמב"ם ריש פ"ג מהל' מלכים בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו מספר העזרה ע"פ ב"ד של ע"א אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת. וכ' הכ"מ סובר רבינו מלך סומך על של אביו בס"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס"ת שחייב בה מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס"ת וסגי בהכי ע"ש. ותימא איך מקיים מ"ע של ועתה כתבו לכם כו' הא ס"ת של מלך היא מצוה אחריתא והרמב"ם מנאן לשתי מצות ובשל אבותיו אינו יוצא כלל ועוד שבפ"ז מהס"ת כתב והמלך מצוה עליו שיכתוב ס"ת לעצמו לשם המלך יתר על ספר שהיה לו כשהיה הדיוט משמע שחובה על המלך לכתוב לעצמו ס"ת כשאר הדיוטות א"כ ל"ל של אבותיו כלל הא כבר ה"ל ס"ת בהיותו הדיוט ונ"ל דכוונת הרמב"ם שאם הניחו לו אבותיו יוצא בה משום ס"ת שחייב בה הדיוט אם מניחו אותה ע"פ ב"ד והא דכתב ומגיהו קאי נמי על ס"ת שהניחו לו אבותיו וכדפסק בהל' ס"ת שם וכל המגיה ס"ת ואפילו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו כולו. ומסידור לשונו שם נראה דקאי אס"ת שהניחו לו אבותיו דבה איירי מקמי הכי ודלא כפי' תו' דקאי אלוקת. ודקדוק לשונו כאן משמע כדברי שבהס"ת כתב ומגיהין אותו וכאן כתב ומגיהו ולא כתב אותו אלא ודאי דאתרווייהו קאי:

ומניחין אותו מספר עזרה. במ"ק פ"ג תנן ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרה ופירש הר"ב ס"ת שכה"ג קורא ביה"כ ואע"ג דצריך לרבים. ופי' זה דחוק הא בחה"מ מיהת אין בו צורך לרבים. ונ"ל כיון שהוא הספר המוגה מכל הספרים וכל הרוצה לתקן ספריו ממנו הוא מתקן כדאמרינן הכא הלכך הוי צורך הרבים שלא יהא שעה אחת בלא תיקון. והא דאמרינן ע"פ ב"ד של ע"א נראה דלאו דהוא דרבנן. דאי דאורייתא קשיא אמאי לא תני לה במתני' דפ"ק בהדי הנך דבעיין ע"א ודוחק לומר תני ושייר:

דכתיב ותורת חסד על לשונה. עיין בקונטרס. והי"מ פירש דא"ל שיאכל ככר לחם לשבעה שמדין תורה לעשות חסד על לשונה כלומר ליהנות במאכל לשונו כו' ע"ש. וכמה רחוקים דבריו אלו מן הפשט ופי' בקונטרס עיקר. גם במקומות רבות בסוגיא זו אין פירושו מחוור ע"ש:

הדדן עלך פרק כהן גדול:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף