שיירי קרבן/נזיר/ד/ד

שיירי קרבן נזיר ד ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ברם הכא אינו עוקר אלא מכאן ולהבא. כ"מ במתני' דבסמוך דוקא בשעברה לאחר שהיפר לה בעלה אבל עברה ואח"כ היפר לה לוקה וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' נדרים. וכ' הכ"מ רפי"ג מה' נדרים הא דמיבעיא ליה בבבלי דף כא ע"ב בעל מיעקר עקר או מיגז גייז היינו אי מיעקר עקר ה"ל כלא היה ה נדר חל מעולם ואי מיגז גייז השתא היא דעקר ליה ע"ש. וקשה תיפשוט ממתני' דמיגז גייז דאס"ד מיעקר עקר א"כ ה"ל כאלו מעיקרא לא נדרה ואין בין התרת חכם להפרת הבעל ולא כלום א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף בהפרת הבעל תצא ותרע' בעדר. ותו' כ' דף לא ע"ב במתני' מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם כו' וקשה מ"ש מאשה שהיפר לה בעלה דאמרי' החטאת תמות והכא תצא בעדר וי"ל בעל מיגז גייז וא"נ מעקר עקר מ"מ הא אוקמה כר"א הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפי' לר"א לא דמי דהתם חל הנדר רגע אחד דמיפר בלא חרטה ופתח משא"כ בחכם לא חל הנדר כלל. ודבריהם תמוהים קושייתם ותירוצה הראשון הן הן דברי הש"ס בסוגיין. ומ"ש מ"מ כו'. אי אפשר לומר כן דהא ודאי אין סברא לומר דמתני' דפרקין ר"א ודלקמן רבנן ותיקשי לן סתמא אסתמא דהא לפום הך סברא אין לחלק כלל לר"א בין בעל לחכם. גם מ"ש לחלק לר"א בין חכם לבעל. קשה הא אי מיעקר עקר אף נדריה לא חל אפי' רגע אחד והוי כלא היה וכמ"ש הכ"מ. גם תו' בעצמם כתבו כן לעיל דף כא ע"ב בד"ה ואי ס"ד כו'. והתי"ט כ' בד"ה החטאת תמות כדפירש"י בגמרא לעיל (דאשה שהיפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה שנאמר אשה הפרם וה' יסלח לה) והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלי רש"י ע"כ. ותימא הא הכא לא באשה שעברה איירי א"כ זו אינה צריכה כפרה ולמה תמות החטאת וז"ל רש"י בגמרא החטאת תמות וכהאי טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת כו'. וכוונתו מבוארת שכיון לדברי הש"ס בבלי דף כא ע"ב דמשני הכא וצריכה כפרה דקאמר היינו כר"א הקפר כמפורש שם. וע"ק הכא משמע דמוקי למתני' כר"א הקפר דבעל מיעקר עקר ולקמן פ"ה כ' דלכך תמות דבעל מיגז גייז. והרמב"ם כ' פ"ט מה"נ מי שדימה שחייב נזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ נשאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות יצא וירעה בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש לפ"ז ל"ק מתנייתא אהדדי אפי' למ"ד מיעקר עקר דהכא אין כאן הקדש. מיהו סוגיין לא משמע הכי וצ"ע:

מי מיפר את שעליה. וא"ת כיון שהנדר בטל ממילא אין כאן קרבנות ואפי' למ"ד מיגז גייז מ"מ עוקר עכשיו מעיקרו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ רפי"ג מה"נ וי"ל כיון דהבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא אין סברא לפטרה מחיוב קרבנותיה דסד"א דוקא הפרת נדרה גזרת הכתוב הוא וחיוב קרבנותיה להיכן הלך לכך איצטרך עליה:

תני אין טעונין לא לחם ולא זרוע. ובמנחות דף ד' ע"ב כ' תו' בד"ה ואין טעונין לחם כו' ומיהו קשה למה הטעינו כאן זרוע בשלה יותר משלא כמצותו ושלא לשמו בפ' התכלת וי"ל דשלא כמצותו הוי משונה יותר מדאי ע"כ. משמע מדבריהם כל היכי דתנן ואינן טעונין לחם ולא תני ולא זרוע בעי זרוע. א"כ אף הכא במתני' בעי זרוע ותימא הא מפורש הכא בברייתא דלא בעי זרוע ומתני' תנן ואין טעונין לחם וה"ה דאין טעונין זרוע וכ"כ תו' בסוגיין דף כד ע"ב. והרמב"ם ספט"ו מה' פה"מ כתב וכן שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן כו' ואינן טעונין לחם ע"כ ולא כ' שאין טעונין זרוע ובבבלי בסוגיין ובפ' התכלת מפורש דאינן טעונין לחם ולא זרוע וי"ל שסמך עצמו אמ"ש בה"נ פ"ט שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן כו' אינן טעונין לא לחם ולא מתנות ולא זרוע והא דכ' ולא מתנות נראה דר"ל חזה ושוק אין להן וא"ת הא מיהת שלמי נדבה נינהו ובשלמי נדבה מתנות חזה ושוק איתנהו וי"ל מדכתיב והניף אותם הכהן כו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה וכיון שאין כאן לחם ולא זרוע אף מתנות חזה ושוק אין בהן ומפרש על שהוא לשון עם ודלא כפירש"י פ' נשא. ואף דמשמע כן בספרי י"ל דסיים התם דברי ר"א משמע דרבנן פליגי ע"ש ועמ"ש לח"מ שם:

שלמים הבאין לאחר מיתה כו'. תימא מאי מיבעיא ליה הא מתני' היא דתנן מעילה פ"ג המפריש מעות לנזירותו סתומים ומת יפלו לנדבה מפורשים כו' דמי שלמים יקרבו שלמים כו' ואינן טעונין לחם. ובבבלי בסוגיין מייתי לה להך מתני' ודוחק לומר דוקא דמי שלמים אבל ר' בון מיבעיא ליה בשכבר הפריש בהמתו דאין טעם לחלק דכיון דכתיב על כפי הנזיר וליכא יש למעט הכל:

חזר ומר וכן בחיים כו'. וקשה היא גופא מנ"ל דאם נמצא אחר הכפרה דטעונין לחם. ובבבלי בסוגיין מפורש בהיפך לאחר הכפרה אינן טעונין לחם ויליף ליה ממת ע"ש. והרמב"ם השמיט דין דנמצא לאחר כפרה וי"ל סמך עצמו אמ"ש דין דהפריש ומת ותרווייהו חד טעמא אית להו כמפורש בבבלי ע"ש ודוחק וצ"ע:

מיתה כבר נראו כו'. וקשה במאי נראו הא כל שלא הגיע זמן הקרבה לא נראו ללחם וכ"ת מיד שנזר נתחייב בלחם א"כ גם באשה כן מאי קאמרת כיון שהבעל יכול להפר ה"ל כאלו לא נראו במיתה נמי כיון שאם ימות פטור ה"ל כלא נראו. ואפשר אשה להפרה עומדת משא"כ מיתה דלא שכיח:

תני אשם לאחר הפרה. כ' רש"י דף כב ע"א בד"ה ניתי נמי עולת העוף ומאשם לא פריך דניתי דאין אשם בא אלא במקום שצריך למנות נזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה. ותימא הרי מפורש כאן דמייתי אשם לאחר הפרה ועוד אי ס"ד דאשם נזיר בא דתיחול עליו נזירות בטהרה קשה הא דגרסי' בבבלי כריתות דף כז א"ר יוחנן משום רשב"י אין לך דבר בא לבטלה כאשם נזיר. ולפירש"י הרי אינו בא לבטלה. לכך נראה דמביאה אשם לאחר הפרה כמפורש כאן וכ"כ תו' והא דנקט עולת העוף דחטאת ועולה בחד קרא כתיבי והרמב"ם פ"ו מה' נזיר השמיט הא דמייתי אשם ואפשר דנקט לשון הברייתא כדרכו:

שאין לך אשם בא לבטלה כזה. עיין בקונטרס ומיהו בבבלי כריתות מוכח שהגי' שלפנינו עיקר כמ"ש בסמוך. ונראה דכיון שמביא גם חטאת לכך קאמר שהאשם בא לבטלה א"נ קסבר ר"ש דאשם אינו מעכב כרבנן דפליגי על רבי ישמעאל כמפורש בבבלי דף יח ע"ש לכך קאמר דבא לבטלה:

והוא שקרבה חטאתו בסוף כו'. כ' הרמב"ם פ"ט מה"נ המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירות והקריב מהן והותירו יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים שמותר נזירים לנזירים הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו יפלו המותרות לנדבה. מדלא חילק משמע דפסק כר"ז הלכה אחת היא בנזיר כו'. וקשה למה הכריע כר"ז ודלא כר"ח וי"ל דמספקא ליה הלכתא כמאן ופסק כר"ז לחומרא דעולה חמירא משלמים. כי האי דתנן רפ"ז דשקלים מחצה למחצה יפלו לנדבה דאזלינן לחומרא. אך קשה אין לדמות סתם ספק לספיקא דדינא וכמ"ש הפוסקים וע"ק דפריך הש"ס שקלים דף יד וקשיא ויש חטאת קריבה עולה ומשני תניי ב"ד הוא. והכא לא שייך לשנויי הכי וא"ל דסובר דבבלי פליג ארב חסדא דגרסי' דף כו אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא עד דאמר אלו לחטאת כו' אלא אפילו אמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין. ש"מ דוקא באומר הרי אלו לחובתי הא לא אמר הכי לעולם כסתומין הן דרב אשי לא איירי אלא אי מעיקרא כסתומין הן אבל לאחר הקרבה לא קמיירי. וא"ל דדייק מהא דאמר רבא התם הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין. דוקא נפלה אבל נטלה מהם ע"י הקרבה לא. די"ל רבותא קמ"ל דאם נאבד נמי הוה כמפורשין וה"ה אם נפרד או שקרבה החטאת הרי הן כמפורשין וכ"נ מדברי רש"י. ואף שמדברי הרמב"ם פ"ט נראה דסובר דנאבד כסתומין מ"מ מדברי רבא אין הכרע. גם מדכתב הרמב"ם שם האומר אלו לחטאתי כו' והשאר יביא בחציין עולה וחציין שלמים. יש לתמוה שלא הביא דברי ר"ח דהא מהך ברייתא מסייע בסמוך לר"ח. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם הא דמסיים במתני' דשקלים מותר נזיר לנדבה. דהא דכתב הפריש מעות סתומין והותירו יפלו המותרות לנדבה. היינו שהותירו כולן ולא המותר לאחר שקנו מהן כל צרכן וכ"נ מדברי הכ"מ. ודברי הר"ב בפי' מתני' נראין שסובר דמתני' קאי אניתותרו כל המעות ע"ש וא"נ. מיהו לפי פירושי צ"ל דגם זה הלכה שכל המותר לאחר שקנה הקרבנות יפול לנדבה. וכ"נ מתוספתא דפ"ק דמעילה דמותר נזיר לאחר שקנה שלמים יפלו לנדבה ע"ש וצ"ע. ובבבלי דף כה גרסי' מעות סתומים יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן. וקשה מאי פריך מחטאת הא מותר חטאת הן ותנן שקלים פ"ב מותר חטאת לנדבה וטפי ה"ל למפרך משלמים ואפשר לומר דלכך פריך אמתני' דמעילה כי היכי דלפרוך גם אחטאת דה"ל חטאת שמתו בעליה וע"ש בתוס':

אלו לחטאת' כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא דתניא בתוספתא רצה להביא בהן עולה כו' אטו ברצונו הדבר תלוי לכך נ"ל דט"ס הוא וגי' הבבלי דף כו ע"ב והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים וכן נכון. ובתו' שקלים כתבתי בד"ה ולא אמר כו' וא"ת אדדייק מסיפא לד יק מרישא דתני ואין מועלין במחצתן ש"מ דלאו לנדבה נופלין דהא דמי נדבה לעולות באין ויש בהן מעילה ע"ש ולאו קושיא היא דודאי מרישא דייק דקאמר יביא מהן עולה ושלמים ולא אמר שיפלו לנדבה. מיהו הא קשיא דלישנא דש"ס דחוק ע"ש:

להקריבו עם נזירות אחרת כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי פשיטא ליה לר' יוסי הא ודאי שאף שזה הנודר בנזיר נתחייב גם בלחם מ"מ יכול לצאת בלחם שנדר חבירו וכ"מ בבבלי פ"ק דחולין דף כג. וכ"מ לעיל פ"ב במתני' אם היו פקחין מגלחין זה את זה. וא"ל דוקא כשהדיר לכתחלה לצורך נזירות חבירו אבל כשהדירו לצורך עצמו אינו יכול להקריבו לצורך חבירו שאין לשון הש"ס משמע כן. וע"ק הא אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדכתיב על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח והובא ברייתא זו במנחות דף עח ע"ב ומשמע שם במתני' ובגמרא דף ע"ט דלחמי נזיר שוין ללחמי תודה. והכא במתני' איירי בשלא נשחט הזבח וכיון שלא קידש הלחם יוצאין לחולין ע"י פדיון ואמאי ירקבו וכ"מ ירוש' פסחים פ"א ה"ה רשב"ל בשם ר' ינאי כשרות היו ומשום מאי היא פוסלן שלא לשחוט עליהן את הזבח ופריך ולא בשחיטה הן קדושות ויפדה ויאכל אר"ח חולין לפניו ולא אוכל ואת אמרת יפדה ויאכל. והכא ליכא לשנויי הכי. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר לחמי תודה ומותר לחמי נזיר ירקבו. מיהו קשה דתנן התם בהתודה שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם א"ר פפא שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקט איל מילואים ותנא דידן עיקר מילתא נקט. והא דלא קידש הלחם בשחט שלא לשמה מתודה יליף כמפורש שם בגמרא דכתיב זבח תודה אם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם. ונראה דסובר הירושלמי מדשביק תנא דמתני' איל נזיר ש"מ דלא ילפי' לחמי נזיר מלחמי תודה וכל שנאפו בתנור לשם לחמי נזיר קדשו. והבבלי פליג. אך קשה אי ס"ד קסבר הירושלמי התנור מקדש הלחם קדושת הגוף הלכך אין להם פדיון אמאי ירקבו הא משקידשו קדושת הגוף נפסלו בלינה כדתנן פ"ב דמעילה ומשיפסלו בלינה נשרפין ככל פסולי המוקדשין וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו. אמותר נסכים של אשה שהיפר לה בעלה או נזיר שמת ויש לו קרבנות נזיר ונסכיו קאי. והא דתנן פ"ד דשקלים רע"א מותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת איירי בבירוצי המדות או מה שהשתכרו בהן כמפורש מס' שקלים ירושלמי ובבבלי מנחות פ"י. אך קשה כיון דכאן איירי בשעדיין לא נשחט הזבח א"כ אין הנסכים קדושים קדושת הגוף ויכול לקרבן עם זבח אחר. ואפי' לאחר שנתקדשו בכלי נמי ראויין לזבח אחר דתנן מנחות פ"ח הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה. גם בברייתא דמייתי בבבלי מנחות דף טו מפורש דחכמים סברי שאפשר לשנותן לזבח אחר אפי' לאחר שחיטת הזבח מיהו תו' שם כ' דדוקא לענין פיגול פליגי חכמים אבל פסול אחר משנשחטו אין יכול לשנותן לזבח אחר ע"ש מ"מ קודם שחיטה יכול לשנותן א"כ מאי ס"ד שירקבו כמו כלחם וי"ל כפי מאי דמסיק הש"ס שם דוקא בקרבן ציבור הוא דמותר לשנותן לזבח אחר דלב ב"ד מתנה עלייהו אבל קרבן יחיד לא גזרה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לזבח זה כשרים לזבח אחר אפי' בלא פסול. א"כ ה"נ א"א לשנותן דומיא דהלחם. אך קשה ממ"נ אי בשקדשו הנסכים בכלי א"כ למה ירקבו הא טעונין לינה ושרפה ואי בשלא קדשו יכול להוציאן לחולין ע"י פדיון. וכמ"ש בסמוך. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר נסכי נזיר יפלו לנדבה ומותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב. ופ"ג דשקלים כ' הפריש שקלו ומת יפול לצדקה ע"ש. ולפום סוגיין דינן שוין הן ונראה דפוסק כבבלי פ' בתרא דמנחות דיליף מקרא דמותר עשירית לא הוה קדשי קדשים ועיין שם ברמב"ם:

רבי בא בשם רב מעות סתומין אין בהמה סתומין. עיין בקונטרס וכתבו תוס' ואין לפרש דרב איירי בבהמה דחזיא לנזיר כגון כבשה לחטאת וכבשה לעולה ואיל לשלמים וכמפורשין דקאמר ר"ה היינו שיקריב כ"א כדיניה וקמ"ל אע"ג דלא פי' יקריב כל אחד כדיניה וא"נ דמאי קמ"ל ר"ה מתני' היא רשבג"א הביא ג' בהמות ולא פי' כו' ועוד דמסתמא ממעט נמי ר"ה מעות ולא נסכא דלא חזי להקרבה לכ"נ דאיירי בבהמה דלא חזיא להקרבה וכו' ע"ש שהאריכו ודחקו להעמיד פי' זה. ולענ"ד נראה דר"ה בבהמת נזיר איירי וממתני' לא שמעינן אלא בשהביא ג' בהמות כבש וכבשה ואיל דהוויין כמפורשין דמוכח כן מגוף הבהמות כדאמרינן בבבלי דף כז ע"ב ור"ה בשם רב קמ"ל אפי' הפריש ג' כבשים או כבשות או אילים דאינן כסתומין הואיל וראויין לקרבן נזיר אחר אבל הפריש ג' פרים איכא למימר כסתומין דמיין. ועוד נראה דמתני' איכא לפרושי בתוך ביתו פירש כדאמרי' לקמן פ"ו בירושלמי וקמ"ל רב אפי' לא פירש תוך ביתו הויין כסתומין. ותדע דהא ר' בא דירושל' ור"ה דבבלי תרווייהו בשם רב אמרי אין בהמה סתומין ולקמן בסוגיין פליגי בהפריש שור. גם הא דקאמרי מ"ד מעות אין בהלוה לא ממעט נמי נסכא. אין נראה כן מסוגיין דהא אמרינן הפריש חמור הרי הוא כמעות ואין לחלק בין חמור לנסכא דבתרווייהו חד טעמא הוא כיון דאינן ראויין אלא לדמי הרי הן כמעות וזה ברור:

יכול לא יצא בקרבן אביו כו'. בבבלי גרסי' קרבנו ולא קרבן אביו יכול לא יצא כו'. כתבו תו' צ"ע ל"ל קרא הא ודאי חטאת שמתו בעליה הא ולמיתה אזלי ומאי האי נמי דקאמר בתר הכי יכול יצא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה כו' ע"כ. ונ"ל דסד"א דהלכה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלי אלא כשאין הבן צריך לו אבל כשהבן צריך לו לא דכיון דיורש הוא ה"ל כאלו בעליה עדיין קיימים דמצינו כה"ג בתמורה דכתיב קרבנו בקרבנו הוא מימר ולא בקרבן חבירו ויורש ממיר דקיי"ל כר"מ דמרבה יורש מדכתיב ואם המר ימיר כמפורש ריש תמורה וסתמא דמתני' כר"מ. לכך איצטרך למעט דאינו יוצא בקרבן אביו. וכיון דמצינו דמגלח על נזירות אביו במעות סתומין סד"א אף במעות שאר קרבנות כן הוא לכך איצטרך למכתב קרבנו אחרינא למעט אף במעות שאינו יוצא ונכון הוא:

כשהוא אצל מעות הוא מזכיר סתומין. כ' תוס' דף כח ע"א בד"ה קתני כו' וליכא למדחי הא דתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו דהיינו במפורשין דא"כ היכי מסיק אבל אינו יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין לקמן ע"כ. לא ידעתי למה ליה לאתויי ראיה ממתני' דלקמן הא בברייתא מפורש שכן הוא מגלח על מעות של אביו בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין. לכך נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במתניתא. ר"ל בברייתא והמראה מקום הוא טעות. אך טפי ה"ל לאכוחי מדלא חילק בבהמה בין סתומין למפורשין ש"מ דאין בהמה סתומה ואפי' בעלת מום וכדדייק רב ששת בסוגין:

אין עליהן הלכות סתומין בסוף כשהביא מעות כו'. עיין בקונטרס וקשה למה יהיה על הבהמה הלכות סתומין בסוף משהביא הבהמה אפילו ע"י חילול מ"מ מפורשין הן וכ"מ בתוספתא פ"ק דמעילה ובתו' בפרקין ריש דף כו ע"ב. לכך נ"ל דה"ג מעות אין עליהן הלכות סתומין בסוף והיינו טעמא כשחיללן על בהמה מפורשין הן:

הפריש שור כו'. לא ידעתי למה לא ביאר הרמב"ם דין זה ובבבלי דף כו ע"ב כ' תוס' דמפריש שור כמפורש הוא ע"ש. וא"ל מדכתב המפריש בהמה בעלת מום היא כמעות סתומין. שמעי' מינה דתמימה כמפורש' היא דאיכא למימר קמ"ל בעלת מום מקרבנות נזיר וה"ה שור שאינו ממין קרבנות נזיר אף הוא כמפריש מעות וכסתומין דמי וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף