קרבן העדה/נדרים/ד/י

קרבן העדה נדרים ד י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' והלה נוטל ואוכל. ודוקא באיו לו מה יאכל הוא דשרי רבנן אבל באינש אחרינא לא:

ור"י אוסר. בגמר' מפרש טעמא:

גמ' תני רמ"א. והיינו ת"ק דמתני' יצא דבר מרשותו. ואינו יכול לחזור בו אע"פ שלא זכה בו איניש אחרינא נמצא שהמודר לאו ממדיר קזכה:

ה"ג אלא בזכייה וכ"ה בפ"ו דפיאה. וה"פ אין הפקר יוצא מתחת יד בעלים אא"כ זכה בו אחר אבל כל זמן שלא זכה בו אחר יכולים בעלים לחזור בו הלכך כי זכה בה מודר ממדיר קמתהני:

דברי ר"י. כלומר לדברי ר"י אף בנותן מתנה לעשרה בני אדם וזה המודר אחד מהן אסור דהא ממדיר קמתהני ל"א לא אר"י אלא במתנה שנותן לי' בני אדם והמודר אחד מהן דמתנה ודאי אינה יוצא מרשות בעלים אלא בזכיה אבל בהפקר מודה:

הפקיר שדהו אית תניי תני חוזר בו. לענין מעשרות איתניי' שאם הפקיר שדהו חוזר בו קודם שזכה בו אחר וא"צ לחזור ולזכות בו הלכך אם זכו בו הבעלים חייבין במעשרות שלא יצא מרשותן א"נ אפי' איניש אחרינא זכה בו חייב במעשרות דגזרינן אטו בעלים:

הדא אמרה. זאת אומרת מברייתא דתני חוזר בו דמוקי לה רשב"ל כר"י שמעינן דקסבר ר"י דהפקר לר"י חייב במעשרות:

מה אמר. רשב"ל דבהפקר פליג ר' יוסי ולא במתנה דבמתנה אף רבנן מודו:

אתא ריב"א. ואמר בפירוש בשם רשב"ל דהפקר לר"י חייב במעשרות:

תמן אמרו. דאפי' לר"י הפקר אינו חייב במעשרות דמקרא ילפינן:

ובא הלוי וכו'. במעשר כתיב:

יצא הפקר שידך וידו שוין בו. ואע"ג שהבעלים יכולים לחזור בו מ"מ כל זמן שלא חזרו יד ישראל ויד הלוי שוין לזכות בו הלכך פטור ממעשרות ובפ"ק דמעשרות הגירסא יצא לקט שידך וכו' והיא הגי' הנכונה:

היא לקט וכו'. כשם שלקט שכחה ופיאה פטורים ממעשר דיד כולן שוין בו ה"ה הפקר:

עד כדון. עד כאן אם הפקיר לזמן מרובה הוא דאמר ר"י דחוזר הא אם הפקיר לזמן מועט מי קאר"י דחוזר או דלמה אס"ד דלא הפקירו לגמרי שלא יחזור בו למה הפקירו לזמן מועט הלא יכול לחזור בו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דר"ז כדמסיק:

לא אמר אלא ג' אבל לאחר ג' אינו חוזר. דקס"ד דטעמא דר"י דחוזר משום מפקירין שדותיהן כדי ליפטר מן המעשרות והי' דעתן מעיקר' לחזור ולזכות בהן נמצא שלא הי' הפקרן אלא להערמה בלבד לפיכך משום גזרה דהפקרא שדה ופירותיה תקנו בכל הפקר שיכול לחזור ג' ימים הראשונים ואם זכה בו בין הוא בין אחר לאו כלום הוא אע"ג דבאחר לא שייך הערמה מ"מ אי לא הא לא קיימא הא שיאמרו כי היכא דאחרינא זכו אנן נמי זכינן בו אבל לאחר ג' ימים ליכא למיחש לרמאין שאין הבעלים מתאחרין לזכות בו יותר משלשה ימים א"נ קסבר ר"ז דלא פליגי ר"י ור"מ בהפקר דאורייתא אלא ר"י גזר מדרבנן משום מתנת בית תורון והך ברייתא אתיא ככ"ע:

אפי' לאחר ג' חוזר בו. לר"י מדאורייתא והא דמשמע מברייתא דלאחר ג' אינו יכול לחזור בו היינו מדרבנן דלא לישתכח תורת הפקר:

אבל אם אמר שדי מופקרת ליום אחד וכו'. ואחר הזמן שקבע אם לא יזכה בו אחר יהיה שלו כבתחילה:

עד שלא זכה. בשדה הוא או אחר יכול לחזור בו אע"ג דבמפקיר סתם לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור הכא שאני דהפקר לזמן לא שכיח ואוקמוהו אדאורייתא דלעולם יכול לחזור:

הדא אמרה. זאת אומר' בין לזמן מרובה בין לזמן מועט לאחר הפקירו א"נ בין שהפקירו לזמן מרובה בין לזמן מועט לעולם יכול לחזור בו דהא אפי' לשמיטה יכול לחזור בו:

הדא אמרה. ושמעינן נמי מהך ברייתא דאין טעמו דר"י משום הרמאין אלא מדאורייתא יכול לחזור בו:

הדא אמרא שאדם מפקיר וכו'. וש"מ נמי שהמפקי' עצמו יכול לחזור ולזכות בו דהא תני בין הוא בין אחר וכו' ולא אמרינן אם חוזר וזוכה בו אגלאי מלתא למפרע דלהערמה בעלמא קמיכוין ומעיקרא לא הוי הפקר וליחייב במעשר:

הדא פשטא. ומהכא איכא למפשט הא דשאל ר"ז לר"ש דיינא דא"כ אין חילוק בין לאחר ג' ימים בין לזמן מרובה דודאי כן הוא דכיון דשמעי' דאין הטעם משום הרמאין אין לחלק בין זמן מרוב' לזמן מועט:

מפני שקד' נדרו להפקירו. שאסרו ואח"כ הפקירו:

הא הפקירו לנדרו. אפי' ר"י מודה דמותר:

בעון. לפני ר"י הא דתני טעמא דר"י מפני שקדם נדרו להפקירו אבל הפקירו כנדרו לא מאי איכא בין שקדם נדרו או שקדם הפקירו:

לא עלה וכו'. אע"ג דאם התנה כן בפירוש מהני דיכול לחזור בו מ"מ כל האוסר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהפקיר כבר:

ה"ג א"ר יונה הכין קשון קדמוי ר' אבא ר"ח בשם רשב"י המפקיר שדה לשלשה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסה אתיא כר"מ הא הפקר יחיד לא והא תנינן הלה נוטל ואוכל ור"י אוסר אמר לון לא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר ר' מנא בעי וכו' וכ"מ בבבלי. וה"פ ר' יונה אמר כך הקשו לפני ר' יוסה דאיהו מוקים להאי דרשב"י כר"מ וקשיא עליה מתני' דת"ק דמתני' ר"מ ותנן והלה נוטל ואוכל ובשאין שם אחר איירי כמפורש במתני שני ר' יוסה קסבר ר"מ דלא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר אפי' לפני אדם אחד וכיון שכן אע"ג דיכול לחזור בו מ"מ כל זמן שאינו חוזר בו אינו נאסר מחמת נדרו:

מה את אמר לשלשה. הא דקאמר' המפקי' שדה לשלש' פירושו שמפקירו לג' בני אדם או דלמה בעינן שיפקירו דוקא לפני שלשה בני אדם כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים א"נ כיון שמפקירו לפני ג' הדבר מפורסם לכל וליכא למיחש למידי:

על דאת מקשי וכו'. לר' מנא פריך למה קשיא ליה לר"מ אם הוא סובר דבעינן שיפקיר לג' או לפני ג' ולמה לא קשיא לי' לר' יוסי דאמרינן לעיל בשמעתין דלר"י במפקיר לעשרה וזה אחד מהן אינו חוזר אם הכוונה לג' או לפני ג' אלא ע"כ לומר דפשיט לי' ממתני' דאיירי במפקיר לכ"ע ואפ"ה פליג ר"י ש"מ דלפני עשרה קאמר א"כ ה"נ לפני ג' קאמר:

א"ל. היינו דמספקא לי' בדברי רשב"י די"ל דהפקירו בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות וכר"י נמי אתיא דבפני שנים אינו מתיירא להפקיר דיכול להכחישם אם יזכה בו אחד מהם דאין לו אלא עד אחד הלכך חייב במעשר אבל בפני ג' מתיירא להפקיר כדי שלא יהא אחד זוכה ושנים מעידים וכיון שהפקירו בפני שלשה ודאי אין כאן הערמה הלכך אם זכו בו הבעלים פטורין ממעשרות:

הדרן עלך פ' אין בין המודר

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף