קרבן העדה/נדרים/ה/א

קרבן העדה נדרים ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' השותפ'. שיש לכל אחד מהם בית וחצר והחצר שלפני הבתים שניהם שותפים בו ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה בחצר כדי שיתן לכל פתח ד' אמות בחצר לפני הפתח וישאר עוד מן החצר ד' אמות לזה וד' אמות לזה הכל מודים דשניהם אסורים לכנוס לחצר עד שיחלוקו כיון דיש בו דין חלוקה כי פליגי בחצר שאין בו דין חלוקה רבנן סברו כל אחד בשל חבירו נכנס וראב"י סובר יש ברירה והאי בדידיה קאזיל והאי בדידיה קאזיל:

ושניהם אסורים להעמיד שם ריחים וכו'. ומודה ראב"י בכל הני דשותפים מעכבים זה על זה דאסור דלא שייך להתיר מטעם ברירה דמאחר שבידו לעכב עליו ואינו מעכבו נמצא מהנהו:

וכופין את הנודר למכור חלקו. דחיישינן כשיראה חבירו נכנס ישכח נדרו ויכנוס גם הוא אבל כששניהם אסורים ליכא למיחש מידי:

גמ' כל טפח וטפח. שבחצר של שניהם הוא לפיכך אסור בכולו דאין ברירה וכדפרישית במתני' אם היתה החצר חלוקה. במחיצה שניכר חלקו של כל אחד אף רבנן מודו דכל א' מותר בסלו ולא אמרי' כיון שכבר נאסרו קודם החלוקה בכולו אף לאחר חלוקה אסורים דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"כ אסר עליה נכסי דידיה וזה ודאי אינו בדין:

אף ראב"י מודה. דאסור המוכר לכנוס לתוכו שלא לצורך השותף שאם התנו זה את זה החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם:

התנו ביניהן וכו'. בחצר שהיא חלוקה במחיצה איירי שהתנו ביניהן בשעת חלוקה ע"מ לוותר דריסת הרגל שיהא לכל א' רשות לכנוס לתוך של חבירו:

בחזקת השותפין הן. אם נדרו זה מזה לא מהני החלוקה ואסורין כשותפין שנדרו הנאה זה מזה:

לא נצרכא. אלא שלא התנו ביניהון ע"מ לוותר מיבעיא לן מה אמר ראב"י מי פליג נמי בהא דקסבר ראב"י וויתור מותר במודר הנאה או דלמה טעמו משום דיש ברירה והכא לא שייך ברירה שהרי כבר חלקו החצר:

והא תנינן תמן. לעיל פ"ג האומר קונם שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות הא זבינא מציעא לא אע"ג דלאו מהנהו ממש אלא וויתור בעלמא הוא מי פליג נמי בהא וסובר אפי' זבינא מציעא שרי דוויתור מותר או לא פליג והכא דשרי הוא מטעם דיש ברירה:

והא דתנינן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ושאלה אינה אלא וויתור בעלמא דהא הדרא בעיניה מי פליג ראב"י או לא:

והא דתנינן תמן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ימכור לו ולא יקח ממנו זבינא מציעא דה"ל וויתור קמיבעי' לן מי פליג ראב"י או לא:

והא דאר"ש בן יקים. לעיל פ"ד המודר הניי' מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו דגזרינן שמא ישהא אע"ג כששהא אינו אלא וויתור מי פליג ראב"י או לא:

נצרכה לראב"י דו מתניתא. הך בבא לא אצטריכא לרבנן דהשתא הילוך אסרו העמדת ריחי' ותרנגולי' לא כ"ש אלא לראב"י צריכא אע"ג דמתיר בהילוך מטעם וויתור או משום דיש ברירה מודה בהעמדת ריחי' דאסור דבכל החצר הוא מעמיד ומסתמא קפדי ל"א מיבעי' לן מי מודה ראב"י דכיון דיכול לעכב עליו אסור או דלמא כיון דמתני' דייקא דדוקא בנדרו הוא דאסור אבל בלא נדר מוותרין זה לזה העמדת ריחי' א"כ לראב"י דמתיר וויתור אף העמדת ריחי' שרי:

נהגו השותפי'. אבל אם רצו לעכב מעכבין:

תמן תנינן. פ' חזקת הבתים:

אלו דברים שיש להן חזקה. ואלו שאין להם חזקה הי' מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וריחי' ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינו חזקה:

ויאות. ושפי' קאמר:

הרי גידל. הרי מותר לו לגדל אפי' בלא חזקה:

בכל השותפין מעכבין וכו'. בכל תשמישין הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמה תנור וכירים שממעטין אויר החצר יכולין לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחבירו אינו רוצה לעשות כן:

חוץ מן הכביס'. שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בע"כ של שותפו:

משום כבוד בנות ישראל. שאין דרכן להתבזו' ולעמוד יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר:

לא בדא. אינו כן אלא יכול לעכב שלא יכבס בחצר:

הדא דאת אמר. הא דאמרי' חוץ מן הכביסה אינו יכול למחות לאו בכל החצר איירי אלא בד' אמות שכנגד בית חבירו אינו יכול למחות בידו אבל אם היה המקום שלפני בית חבירו משופע אפי' בד' אמות דחבריה נמי יכול למחות שהוא יכול לומר לו מה שאתה שופך מי כביסה לפני ביתך הוא אזיל ואתי לפני ביתי:

מקום התנור ומקום הכיריי' אין להן חזקה. כדתנן בפ' חזקת:

על גביהן. אם עשה בנין למעלה מן התנור אפי' כל שהוא יש לו חזקה דאהאי ודאי קפדי אינשי:

ובלבד. הא דקאמרת בנין כל שהוא הוי חזקה דוקא שיהא הקירוי דבר שהוא מועיל לתנור לשמור חומו או להעמיד עליו דבר אבל בלא"ה אין לו חזקה דכל שאין בו תועלת לא קפיד דמימר אמר למחר יטלנו משם:

קונין זה מזה. בלא זכיי' כליו ובלא משיכה א"נ כליו של לוקח קונין לו אפי' בלא משיכה שהרי יש לו רשות להניח כליו בחצר:

וחייבין זה בנזקי זה. אם הזיק שורו לשור שותפו חייב לשלם ולא אמרי' כיון שהכניסו ברשו' פטור אלא ה"ל כשומרי שכר זה לזה:

באומר צבור. הא דאמרי' דקונין זה מזה דוקא באומר לשותפו צבור פירותיך לתוך החצר דה"ל הך צבורא כצובר לתוך רשותו של השותף וקונה אבל אם היו פירות המוכר צבורין בתוך חצר השותפין אינה קונה עד שיטלטל וימשוך:

ואת אמר כופין. בתמי' דקסבר דהך בבא אתיא נמי כראב"י וקשיא ליה למה כופין הרי יכול לכנו' לחצר ועוד כיון שכופין מאי מהני שיכול לכנוס לחצר:

ה"ג לא על הדא אתאמרת אלא על הדא כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך וכו' וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ בנדרו הוא דפליג רבנן וראב"י אבל בהדירו חבירו לכ"ע כופין את הנודר שימכור חלקו:

לא בדא. אלא לראב"י יכול לומר לתוך שלי אני נכנס:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף