פני משה/שבת/א/א

פני משה שבת א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. ולהך פירושא קאמר בגמרא דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה שהרי מוציא מרשות לרשות הוא והא דתני יציאות ולא קתני הוצאות לישנא דקרא נקיט דכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשי' מיניה הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן:

שתים שהן ארבע בפנים. שתים הן מן התורה הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד ועושה כל המלאכה עקירה והנחה מרשות לרשות ושתים הן לחיוב שחייב חטאת על שגגתו כגון ששגג ולא ידע שהוא שבת או ששגג ולא ידע שמלאכה זו אסורה ועל זדונו בלא התראה חייב כרת ואם הוא בהתראה חייב סקילה וכמו בכל שאר מלאכות של שבת. והא דפתח התנא במלאכת הוצאה ולא קתני לפי סדר האבות השנויין לקמן בפ"ז משום שההוצאה היא מצוייה ביותר ורגילין ב"א להכשל בה לפי שאין צורך לעסק אחר עמה אלא שהוא מוציא או מכניס החפץ עמו ועוד טעם אחר לפתיחת המסכת במלאכה זו משום שמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לר"ה ומה לי מוציא' מרה"י לרה"י ואינה נראית למלאכה לפיכך הקדים אותה התנא לשנותה להשמיענו דמ"מ מלאכה היא:

שהן ארבע. שהוסיפו עוד שתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח דמן התורה שניהם פטורין כדדרשינן מקרא דכתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין אבל חכמים אסרו לכתחילה ואם עשה פטור כדמפרש ואזיל לקמן:

ושתים שהן ארבע בחוץ. וכן להעני העומד בתוך ברה"ר שתים הן לחיוב מן התורה כשעושה כל המלאכה עקירה והנחה שהן ארבע מדבריהם לפי שהוסיפו חכמים עוד שתים לאסור לכתחלה אף כשזה עוקר וזה מניח. והא דנקיט התנא לבעל הבית ולעני משום הך טעמא גופא דאמרן לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית ולא בעל הבית מעני וכן לא הכנסה והלכך אשמועינן לתרוייהו:

פשט העני את ידו לפנים. וחפץ אחד בידו ונתן אותו לתוך ידו של בעל הבית דעביד ליה עקירה מר"ה והנחה ברה"י או שנטל העני החפץ מתוך ידו של בעל הבית והוציא בידו לחוץ דעביד ליה עקירה מרה"י והנחה בר"ה דאע"ג דבעינן עקירה ממקום חשוב שיהי' בו ד' טפחים על ד' טפחים וכן הנחה על מקום ארבעה על ארבעה והכא ליכא מסקינן בגמרא משום דידו של אדם חשובה ליה כארבעה על ארבעה לפי שרגיל ליטול ולהניח בה חפצים ואפי' גדולים הרבה והלכך אע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ:

העני חייב. לפי שהוא עשה מלאכה שלימה עקירה והנחה אבל בעל הבית פטור. והך פטור וכן פטור דעני דבבא שניה פטור ומותר גמור הוא דלא עשה כלום אלא מעשה איצטבא הוא דעביד ואין כאן משום איסור שבת כלום אע"ג דאיכא הכא משום לפני עור לא תתן מכשול ולפיכך רצו מהמפרשי' לפרש דהכא בעני נכרי מיירי אבל הא ליתא דלא מיירי הכא אלא במילי דשבת ומשום איסור שבת הוא דאמרי' דפטורי דרישא פטור ומותר הוא:

פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. לפי שהוא עשה מלאכה שלימה והעני פטור ומותר הוא דלא עביד מידי והא דמהפך התנא ומפרש לשתים מן התורה להעומד בחוץ והדר מפרש לשתים מן התורה להעומד בפנים ולא כסדר שהתחיל בתחלה משום דאתא לאשמועינן דהכנסה נמי הוצאה קרי לה והלכך בתר דפתח ביציאות קא מפרש הכנסה לאלתר:

פשט העני וכו'. הני תרתי בבי דסיפא הן הן השתים מדבריהם שהוסיפו חכמים לאסור לכתחל' אפי' לא עשה אחד מהן מלאכה שלימה דחששו שמא יבאו כל אחד בפ"ע לעשות מלאכה שלימה בשבת. והיינו כאן שתים מדבריהם להעומד בחוץ ושתים מדבריהם להעומד בפנים:

גמ' מהו שתים שהן ארבע. ובעי הש"ס היכי מפרש כן להמתני' דקתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ ואי את משכחת לה כולהו חיובא ועל כרחך דיש בהן ג"כ צד פטור וכדמפרש לקמן במתני' ושואל הש"ס היאך מרמז התנא בריש דבריו להני חיובי ופטורי דתני ואזיל:

שתים לחיוב ושתים לפטור. כלומר מי נימא דשתים שהן ארבע דקאמר היינו שיש בהן שתים לחיוב ושתים מהן לפטור. השתים לחיוב הן הוצאה והכנסה בעשיית כל המלאכה לבע"ה העומד בפנים והשתים לפטור אם אילו עושה כל המלאכה וכדחשיב בבבא דסיפא פשט בע"ה את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה וכו' דהיינו הוצאה והכנסה דפטור. וכן שתים שהן ארבע בחוץ ג"כ בענין הזה אנו מפרשין שתים לחיוב להעני העומד בחוץ אם עשה כל המלאכה דהוצאה ודהכנסה שהן ארבע היינו עם השתים לפטור שלא עשה כל המלאכה אלא כדקתני בסיפא שפשט העני את ידו המליאה לפנים ונטל הבע"ה מתוכה ואין כאן מלאכה שלימה בהכנסה וכן בהוצאה שפשט העני את ידו ריקנית לפנים ונתן הבע"ה לתוכה והוציא. ונמצאת אומר דהשתים דקאמר התנא בריש דבריו הן השתים לחיוב ושהן ארבע דקאמר הן הן השתים לפטור:

או ארבע לחיוב וארבע לפטור. כלומר או דלמא שלא תחלק בענין הזה להשתים שהן ארבע דקאמר התנא אלא בהשתים דקאמר מרמז בהן הצד החיוב והצד הפטור כגון הוצאה דבע"ה אם עשה כל המלאכה דהוי חדא לחיובא וחדא לפטורא שלא עשה הבע"ה כל המלאכה של הוצאה אלא שהעני נטל מתוכה ושהן ארבע דקאמר היינו הכנסות חדא דחיוב שעשה כל המלאכה דהכנסה שנטל מתוך ידו של עני והכניס וחדא דפטורא שלא עשה הבע"ה כל המלאכה דהכנסה אלא שהעני נתן לתוכה והכניס והיינו שתים שהן ד' בפנים. וכן אתה מפרש לשתים שהן ד' להעני העומד בחוץ שתים הן דהוצאות חדא דחיוב וחדא דפטור שהן ארבע עם שתים הכנסות חדא דחיוב וחדא לפטור וזהו דקאמר ארבע לחיוב וארבע לפטור כלומר שיש בכל חלוקה מהארבע לחיוב ויש בהן לפטור דאלו לפירושא קמא אין בכל חלוקה מהארבע לחיוב ולפטור אלא השתים מהן הוצאה והכנסה דחיוב והשתי' מהן הוצאה והכנסה דפטור דאלו לפירושא בתרא יש בכל חלוקה מהארבע אחת לחיוב ואחת לפטור. נישמעינה לפירושא דהך מילתא ממתני' דשבועות דקתני שבועות שתים שהן ארבע וכו' יציאות השבת שתים שהן ארבע ולא קתני התם שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ וא"כ מפרשינן התם כולהו לחיובא שתים הוצאה דעני והוצאה דבע"ה לחיוב בשעשו כל המלאכה. שהן ארבע היינו שתים הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וקס"ד דה"ה נמי למתני' דהכא כל היכא דמפרשינן חלוקה לחיובא שפיר עדיף והלכך תפרש להשתים דקאמר הן לחיובא וכפירושא קמא:

א"ר בא. דלא היא דע"כ לא דמיא פירושא דהך מתני' לפירושא דמתני' דשבועות דתמן שפיר מפרשינן כולהון לחיוב וכדאמרן:

ברם הכא דקתני שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ. וא"כ ע"כ דתפרש דחיוב ופטור. אתינן מיתני דבענין אחר לא משכחת לה שיהו ד' בפנים וד' בחוץ וכד אתינן לחיובי ולפטורי א"כ נפרש לכל חלוקה וחלוקה מהארבע חדא לחיובא וחדא לפטורא דלהכי שונה התנא להעומד בפני' ולהעומד בחוץ לאשמועינן דבכל חלוקת השתים מהארבע יש בהן צד חיוב וצד פטור:

הדא אמרה. דהכי מפרשי' ארבע לחייב וארבע לפטור וכלומר בכל חלוקה מהארבע איכא חדא לחיובא וחדא לפטורא וכהאי פירושא בתרא דאמרן:

א"ר יוסי מתני' אמרה כן. ר' יוסי בא לחזק דברי ר' בא בהא דקאמר דתמן כולהון לחיוב דודאי הכי הוא דמהאי מתני' דהתם שמעי' לה בהדיא דקתני שבועות שתים שהן ארבע לא לחיוב בתמיה דהא ודאי בין שתים דרישא שהן להבא שאוכל ולא אוכל ובין שתים דסיפא שאכלתי ושלא אכלתי בני חיוב בקרבן נינהו ודכוותה ליציאת שבת שתים שהן ד' דקתני התם נמי כולהו לחיובא הן. אבל הכא דתני חיובא ופטורי מפרשינן בכל חלוקת שתים מהד' דיש בהן חדא לחיוב וחדא לפטור וכר' בא:

והא תני דלתות ההיכל שתים שהן ד'. בריש פ"ד דמדות תנינן פתחו של היכל גבהו כ' אמה ורחבו עשר אמות ושתים דלתות הי' לו שתים בפנים ושתים בחוץ וכדמפרש ר' יהודה התם כמין אצטרמיטה היו וכו' והיינו שתים שהן ד' וכלומר דבא לסיועי לפירושא בתרא ולמיפרך אפירושא קמא דשמעי' מהאי מתני' דכל היכא דקתני שתים שהן ד' לית לן לפרש ולחלק בין גוונא דשתים דרישא ובין גוונא דשתים דסיפא וכדמסיק ואזיל:

אית לך למימר לא לחיוב ולא לפטור. כלימר וכי אית לך לחלק להא דהתם ולומר השתים מהן לחיוב ושתים אחרים מהן לאו לחיוב הן דלא שייך התם לחלק לא לחיוב ולא לפטור וכי היכא דהתם לא מחלקינן בין שתים אלו לבין שתים אלו ה"ה נמי בכל מקום שנשנה שתים שהן ד' יש לנו לפרש דבחדא גוונא נשנו אם אלו השתים לחיוב השתים אחרים ג"כ לחיוב והכא דא"א לפרש כולהו לחיוב א"כ נפרש מה השתים אלו יש בהן חדא לחיוב וחדא לפטור כך השנים אחרים להעומד בפנים וכן להעומד בחוץ:

ניתני שנים עשר פטור. אלישנא דמתני' פריך דקתני תמניא שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ והיינו בחיובי ובפטורי ואמאי לא קחשיב עוד תרתי פטורי לעני וכן לבע"ה שהרי יש כאן תמניא דפטור אבל אסור שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבע"ה ועם ארבעה דחיובי הוו להו שנים עשר:

ומשני לא אתינן מיתני. למיחשב אלא בפטור שהוא כנגד חיוב כלומר שהן דומין בצד אחד להגוונא דחיוב והיינו בענין פשיטות היד דכמו דהגוונא דחיוב דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו' דהעני חייב שעשה כל המלאכה כן נמי בגוונא דפטורי דסיפא לא מחשבינן אלא להפשיטת יד לרשות אחרת כגון פשט העני דהסיפא דקתני שתיהן פטורין ובהא איכא תרתי מילי דפשיטת היד דהעני דברישא דהסיפא חיסר העני ההנחה ובהסיפא חיסר העקירה שהרי הבע"ה נתן לתוכה והעני הוציא ולא עשה כל המלאכה ופטור אבל אסור הוא וכן בפשט בע"ה דהסיפא איכא תרתי מילי דפשיטת היד לרשות אחרת ולא גמר כל המלאכה ואותן פטורי אבל אסורי הוא דקחשיב תרתי דעני ותרתי דבע"ה:

מהו אהן פטור דתנינן הכא מותר. לפרושי פטירי דרישא דמתני' קאמר דקתני העני חייב ובע"ה פטור והיינו פטור ומותר דבע"ה לא קעביד מידי וכן פטורא דהעני בשעשה הבע"ה כל המלאכה דפטור ומותר הוא ולא דמיא לשניהם פטורין דהסיפא דמתני' דהתם פטור אבל אסור הוא דהא מיהת איתעבידא המלאכה בין שניהן:

עני ועשיר אחד הוא. כלומר שהרי דין אחד להם דמאי שנא עני ומ"ש עשיר ואפ"ה מנו אותן חכמים שנים ומשום דהוצאה מלאכה גרועה הוא ולא הוה גמרינן חד מאידך:

הכנסה והוצאה אחד הן. דמ"ש המוציא ומ"ש המכניס ואפ"ה מנאו אותן חכמים שנים דקא מפרש במתני' להכנסה בפני עצמה ולהוצאה בפני עצמה:

יציאות השבת אין הכנסה בכלל. כעין בעיא הוא דקתני יציאות השבת וכי אין הכנסה בכלל וכן הא דתנינן המוציא מרשות לרשות וכי אין המכניס בכלל הלא מרשות לרשות הוא והשתא קא מיבעיא לן אם הוצאה והכנסה מצטרפין הן וקאמר נישמעינה מן הדא דאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן הכניס וכו' בהעלם אחד חייב דהועיל והכנסה בכלל הוצאה היא מצטרפין לכשיעור:

נמנעו העם מלהוציא בבתיהן. מרשות היחיד מליתן לגזברים שהיו יושבין במחנה לויה שהוא רשות הרבים:

אפילו הכנסה את שמע מינה. מהאי קרא שהרי כשם וכו' והיינו הכנסה ממחנה לויה ללשכה שהיא רה"י:

שמע כולהון. ולהוצאה ולהכנסה מן קרייא דירמיה דאמר להן לא תוציאו וגו' ובהאי קרא לא משתעי אלא במלאכת משא א"כ האי וכל מלאכה לא תעשו לרבות להכנסה דנקראת ג"כ מלאכה כמו הוצאה:

וגרסי'. לכל הא בריש מס' שבועות ושם גריס ועוד מהדא דאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן וכו' ופירשתי שם קצת בענין אחר לזה וגי' דהכא עיקרית:

ר' יסא וכו'. גופא דלעיל קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן הכא וקאמר הש"ס דמה דאמר ר' יוחנן הוא דלא כר' יוסי בברייתא דלקמן:

דתני. בתוספתא דמכלתין פ"י:

ר' יוסי אומר בהעלם אחד וכו'. כלומר אפילו הוא בהעלם אחד אם הוציא ברשות אחד לשתיהן מצטרפין וחייב אבל אם ההוצאה לשתי רשויות היא וכגון ששתיהן רה"ר אלא שיש הפסק ביניהן ולקמן מפרש לה או אם אפילו ברשות אחד והן בשתי העלמות שנזכר בין הוצאה ראשונה לבין שניה וחזר ושכח והוציא פטור דאין שתי רשויות מצטרפין לכשיעור כמו דהעלמו' אינן מצטרפין:

וקשיין. השתא מסקי לה דמילתיה דר" יוחנן דלא כר' יוסי הוא דאי תימא כר' יוסי קשיא לן דמה אלו הוצאה והוצאה אין מצטרפין בשתי רשויות כר' יוסי לכ"ש הכנסה והוצאה דודאי לשתי רשויות הן אלא ע"כ הוי מה דאמר ר' יוחנן הוא דלא כר' יוסי:

לא סוף דבר וכו'. ר' אילא מפרש להא דר' יוסי דקאמר שתי רשויות אין מצטרפין דלאו דוקא אם שני פתחים של החצר פתוחות הן לשתי פלטיות והן רשות הרבים כגון שפתח זה פתוח לפלטיא לצד מזרח ופתח זה פתוח לפלטיא שבצד מערב או לצד אחת בענין שכל פלטיא ופלטיא ר"ה בפ"ע הוא אלא אפילו פתוחין הן לפלטיא אחת ההולכת לפני החצר והוציא חצי גרוגרת דרך פתח הזה וחצי גרוגרת דרך פתח האחר הוי כמוציא לשתי רשויות ואין מצטרפין:

אוף ר' יוסי מודה. כלומר דדחי לה הש"ס להא דר' אילא דלא היא אלא אם הפתחים פתוחין הן לפלטיא אחת אף ר' יוסי מודה דמצטרפין דשתי פתחים אינן גורמין למיחשב לפלטיא אחת כשתי רשויות כדמסיק ואזיל:

דר' יוסי מדמי רשויות וכו'. כלומר דהא ודאי כי היכי דר' יוסי מדמה רשויות לדין העלמות לפטור כך הוא מדמה רשויות לדין העלמות לענין חיוב שהרי אם הוציא כגרוגרת בפתח זה להפלטיא וחזר והוציא כגרוגר' בפתח האחר בהעלם אחד שמא אינו חייב שתים דס"ל להאי סתמא דהש"ס כהאי תנא דפ"ג דכריתות שאם עשה מלאכה כשיעור וחזר ועשה אותה מלאכה בעצמה אפילו בהעלם אחד חייב שתים דכל או"א מלאכה בפ"ע ומתחלקות לחטאות והלכך קאמר בפשיטו' דודאי אם הוציא כשיעור מפתח זה וחזר והוציא בפתח זה כשיעור חייב שתים ואפילו בהעלם אחד והשתא לר' יוסי דמדמי דין רשויות לדין העלמות אם הוציא חצי שיעור דרך פתח זה וחצי שיעור דרך פתח זה מצטרפין לכשיעור וחייב חטאת אחת הואיל והפתחים אינן גורמין לחלק הרשויות אלא ודאי לא קאמר ר' יוסי אלא כשהחצר פתוחה לשתי פלטיות ובהא הוא דקאמר דאין הרשויות מצטרפין לכשיעור ואפי' בהעלם אחד כמו דהעלמות מחלקין לענין חצי שיעור שאינן מצטרפות ובבה"ג הוא דקאמר דשתי רשויות כשתי העלמות הן:

ר' יוסי מדמה רשויות לאכילת פרסיים וכו'. כלומר דהא קי"ל באכילת איסור כשיעור אין האכילה מצטרפית אא"כ אכל השיעור והוא כזית בכדי אכילת פרס ואם שהה באכילה יותר מכדי אכילת פרס אינה מצטרפות והשתא כי היכי דאפילו בהעלם אחד אין כדי אכילת פרס זה מצטרף עם כדי אכילת פרס אחר אלא צריך שיאכל כזית בתוך אכילת פרס אחד ה"ה נמי לר' יוסי אין שתי רשויות מצטרפין זה עם זה לכשיעור ואפי' עשה המלאכה בהעלם אחד:

רבנן דקסרין אמרין. לר' יודן עד דאת מדמי לה לחלבים דמינה לשבת למה לך לאהדורי ולדמות דין זה לר' יוסי לדין שיעור צירוף באכילת חלב וכה"ג ואמאי לא מדמית לה לדין אחר בענין צירוף שיעור ובשבת גופיה:

שאם ארג וכו'. שהרי אם ארג חוט אחד בבגד זה בשבת וחוט אחד בתוך בגד אחר שמא הוא כלום דהא אנן בעינן שיעור שני חוטין בבגד אחד ואין החוטין משתי בגדים מצטרפין ואפילו בהעלם אחד:

ארג כמה חוטין וכו'. כלומר וכן אם ארג כמה חיטין בכמה בגדים כשיעור בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת וה"נ ברשויו' דשבת אליבא דר' יוסי:

המוציא אינו חייב עד שיניח. וכל זמן שהוא מהלך פטור:

ר' יעקב קאמר בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח. ובעי ר' זעירא היכי קאמר אם נפרש דהאי עד שיטול ועד שיניח דקאמר אינו שיטול מתחלה על מנת להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל לאכול מתחלה ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב:

מה דאמר דר' יוחנן. מילתה באנפי נפשה היא דמהדר הש"ס אמילתיה דר' יוחנן דקסבר עד שיניח אלמא ס"ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי וזהו דלא כר' יוסי בברייתא דלקמיה:

דתני. בתוספתא פ"י:

בתוך ד' אמות לראשונה חייב. דהוי כהנחה אחת ומצטרפות:

ר' יוסי אמר אם מעבירו. לחצי גרוגרת שנייה דרך עליה של הראשונ' אע"פ שלא הניח אצלה חייב ואם לאו פטור אלמא דר' יוסי עביד המהלך כמניח והאי דר' יוחנן דלא כר' יוסי:

כמה דר' יוסי עביד וכו'. ופריך הש"ס היכי משכחת לה לר' יוסי שיהא חייב והא לדידיה המהלך כעומד ומניח דמי וא"כ מיד שהוציא להחצי גרוגרת השניה כמניח הוא דכמו דמשוית להמהלך כמניח לחייבו בהעבירו דרך עליה של הראשונה כן נימא נמי לפטור דהוי כמו שהניחה מקודם שהעבירה דרך עליה של הראשונה ויהא פטור:

תיפתר שהיתה נתונה בתוך ארבע אמות. כלומר שהחצי גרוגרת הראשונה היתה נתינה בתוך ד' אמות של אותו רה"י שהוציא דהשתא כשהוציא החצי גריגרת השנייה אפילו תימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דהמהלך כמניח הוא מ"מ חייב הוא דהרי סוף סוף אותה השניה בתוך ד' אמות היא ולקמיה פריך עלה:

כהדא דתני ואם לאו פטור. בתמיה דאי הכי היאך אתה מפרש לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דהא להאי דקתני בדברי הת"ק אם הניחה בתוך ד' אמות לראשונה חייב ואם לאו פטור ועלה קאמר ר' יוסי אם העבירו דרך עליה חייב דמשמע דר' יוסי אהא דקאמר ואם לאו פטור הוא דקאי דכשהעבירו דרך עליה אע"פ שהניחה חוץ מד' אמות לראשונה אפ"ה חייב משום דדרך עליה כמונח דמי ומצטרף עם חצי גרוגרות הראשונה והדרא קושיא לדוכתה דאמאי לא נימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דמהלך כמניח דמי ויהא פטור:

אמר רבא בריה דרב פפי תיפתר דהכא במאי עסקינן כגון שהיה הפתח של רה"י רחב חמש אמות והוציא חצי גרוגרת אחת לכאן מצד הפתח והניחה וחזר והוציא השניה והניחה לכאן מצד השני של הפתח:

והרי לא הוציא את השניה בתוך הארבע אמות לראשונה. כלומר שההנחה של אותה הוצאה של השנייה אינה בתוך ד' אמות של הראשונה שהרי הניחה לצד השני של הפתח והפתח הוא רחב יותר מד' אמות אבל כשהוציא את השניה הוציאה בתוך ד' אמות דהא על כרחך בעינן לשנויי הקושיא דאמאי לא נימא לר' יוסי המהלך כמניח דמי וליפטר ובענין אחר לא מצית לאוקמי אלא כדמוקי לה מעיקרא שהיתה הראשונה נתונה בתוך ד' אמות של הרה"י דעכשיו כשהוציא את השניה בתוך ד' אמות של הראשונה הוא שהוציאה אלא דהואיל דקשיא ליה היכי תפרש לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דאם השניה בתוך ד' אמות של הראשונה למה ליה לר' יוסי למימר אם העבירה דרך עליה ועל כרחך אהאי דקאמר הת"ק ואם לאו פטור הוא דקאי ר' יוסי הלכך משני לה דמשכחת לה בכה"ג שהיה הפתח רחב חמשה אמות ולאו דוקא אלא כלומר יותר מד' אמות והשתא מפרשינן לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי שפיר דלהת"ק צריך שיניח להשניה בתוך ד' אמות של הראשונה ואם לאו אלא שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה פטור ועלה קאמר ר' יוסי דאם העבירו דרך עליה אע"פ שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה חייב ולעולם כשהוציאה על כרחך בתוך ד' אמות של הראשונה הוציאה ומשכחת לה בכגון שהראשונה מונחת בתוך ד' אמות של הרה"י והפתח רחב מד' אמות והנחת השניה בחוץ לד' אמות של הראשונה היא ומפני שהעבירה דרך עליה של הראשונה חייב:

תמן תנינן. בפ"ג דכריתות דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. שחייב משום אוכל קודש בטומאה ומשום חלב ומשום נותר ומשום יה"כ ואשם מעילה שאכל קודש. ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב עוד חטאת אחת משום שבת אמרו לו אינו מן השם וכדמפרש הש"ס ואזיל מאי אינו מן השם משום דלא דמיא חיובא דשבת לחיובי דאינך:

שזה חייב משום מהלך וזה מחייב משום מניח. כלומר כולהו חיובי דהני דקחשיב במהלך ואוכל נמי חייב הוא אבל חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח ואכלו כשהוא מהלך לא מתחייב משום הוצאה:

מני אמר לו. מאן האי תנא דהשיב כך לר"מ:

ר' יוסי. ר' יוסי דבר פלוגתיה היא:

מחלפה שיטתיה דר' יוסי. קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דתמן לא עביד המהלך כמניח לענין שבת והכא הא עביד להמהלך כמניח כדקאמר בברייתא דלעיל אם העבירו דרך עליה חייב אלמא דעיקר חיובא קאתי עליה בשעה שהעבירו דרך עליה ואע"פ שהניחה אח"כ חוץ לד' אמות של הראשונ' כדמפרשינן לעיל:

אמר ר' יודן תיפתר. להאי מתני' דכריתות כגון שהיה האדם מוטל על האסקופה שלפני רה"י ומקצתו הוא בפנים ופיו הוא לחוץ לר"ה ופשט ידיו לפנים ונטלה ואכלה והרי לא הלך כלומר דשפיר קרינן לה הוצאה שהרי פשט ידו לפנים ונטלה ואכלה בחוץ והשתא אותה אכילה לאו במהלך מיתוקמא שהרי זה לא הילך והא דקאמר ר' יוסי לר"מ אינו השם שזה משום מהלך וזה משום מניח אותה אכילה בעצמה קאמר דאע"ג דאין כאן מהלך ה"ק היאך אתה מדמה חיובא דשבת למיחשבה בהדי חיובא דאינך הא ודאי לא דמי דאלו חיובא דכל הני משכחת לה אפילו עמד זה אח"כ והלך ואכל כשהוא מהלך אבל לענין שבת ע"כ לאו הכי הוא דאלו אם לא אכל זה כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ אלא שעמד אח"כ בעוד האוכל בפיו והוציאו ואכלו ודאי אינו מתחייב משום שבת שהרי שזה שגופו בפנים כשעמד כולו בפנים הוא וכשיצא הוציא האוכל בפיו והוצאה בפיו לאו הוצאה הוא למיחייב עלה. כדתנן בפ' המצניע אלא דחיובא דידיה השתא משום דמניח הוא שאכלו כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ וכמונח דמי וחיובא דהוצאה אתי עלה כשפשט ידו לפנים ונטלה וההנחה בשעת אכילה היא ומיהת לא דמיא לחיובא דאינך אם היה עומד ואוכל כדאמרן וזו היא התשובה שהשיב ר' יוסי לר"מ ולעולם בעלמא אמינא לך דהיכא שהוציא החפץ מרה"י אע"פ שעודנו מהלך חייב דמהלך כמניח דמי לר' יוסי:

בלע חצי זית והקיאו. מיד שעדיין לא נתעכל וחזר ובלעו לאותו חצי זית ושל איסור היה חייב כדמפרש טעמא לקמן:

הכניס וכו'. כלומר אבל לענין חיובא דהוצאה והכנסה בשבת אינו כן אלא אם הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציא אותה פטור דאפילו להאי מ"ד דקאמר לעיל דהכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת מצטרפין לכשיעור הכא מכיון שחזר והוציא לאותה חצי גרוגרת בעצמה פטור וה"ה אם הוציאה וחזר והכניסה נמי הדין כן וחדא מנייהו הוא דנקט:

מה בינה לבין קדמייתא. מ"ש דגבי אכילת איסור קאמרת דאפילו באותו חצי שיעור עצמו אם חזר ובלעו מצטרף לכשיעור ומ"ש גבי שבת דפטור:

תמן. באכילת איסור מיהת נהנה חכו בכזית שבתחלה נהנה חכו בכחצי זית וכשחזר ובלעו ואכתי לא נתעכל. נהנה עוד הפעם בכחצי זית ומכיון שהוא בהעלם אחד מצטרף לכשיעור למיחייב עליה אבל הכא לענין שבת דבעינן שיעור כגרוגרת לחיובא דהוצאה או הכנסה והרי לא נתעסק זה בגרוגרת שלימה ולא שייכא הכא צירוף באותה חצי גרוגרת עצמה:

פעמים וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' דמכיון דבשעת הנחה לחצי גרוגרת השניה כבר נשתהה הראשונה אין כאן צירוף ואע"פ שזה הרי נתעסק בכגרוגרת שלימה פטור הוא:

בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן. הש"ס על מילתא דר' יוסי קאמר לה דהא קשיא פשיטא ומאי קמ"ל בהא הלכך קאמר דבשביל דקאמר ר' ינאי בענין דס"ד לדמויי חיובא דשבת לענין אכילת חלב וקאמר דלא דמיא וכדלעיל לפיכך עשה כן בהא ואמר לה ר' יוסי נמי להך מילתא דג"כ לא מדמינן לה לאכילת חלבים דאלו לאכילת איסור קי"ל דאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בהעלם א' מצטרף וחייב כדתנן בפ"ג דכריתות וסד"א דגבי שבת נמי הכי הוא דהויא שאע"פ שנשרפת חצי גרוגרת הראשונה עד שלא הספיק להניח להשנייה מ"מ הרי זה נתעסק בכשיעור ודומה לאיכל חצי שיעור של איסור דנמי נעשית כמי שנשרף ונסתלק ואפ"ה אם אכל אח"כ לחצי שיעור האחר באותו העלם מתחייב וה"ה לענין שבת כן קמ"ל דלא דמי דהתם מיהת נהנה בכשיעור איסור הוא אבל הכא משנסתלק חצי שיעור הראשון אין כאן צירוף לאותו חצי שיעור השני:

דרך כרמלית. כגון דרך האיצטבא דלאו להילוך עבידא או כיוצא בזה חייב דמהלך לאו כעומד דמי ולא הוי כדנח בכרמלית:

מן המוציא לאחריו. דבר זה נלמד מדין המוציא לאחריו כדמסיק ואזיל מן הדא דתנינן בפ' המצניע המתכוין וכו' פטור דזה נתכוון לשמירה מעילה ועלתה בידו שמירה פחותה אבל אם נתכוין להוציא לאחריו והיא שמירה פחותה ובא לו לפניו חייב קתני מיהת דהמוציא משא לאחריו חייב:

ואפשר שלא יעשה ביניו לבין הכותל כרמלית כלומר שהרי זה המוציא משאוי לאחריו וכי היאך אפשר לו להזהר שלא יעשה הוצאה זו כדרך כרמלית שהיא בינו ובין כותל הבית דדרך הבית היא שיש לו צדדין והוו צידי ר"ה וכרמלית הן וכשהמשא לאחריו אינו יכול להשגיח אם המשא נוטה להצדדין והוה ליה כמוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית וקתני חייב:

אמר ר' יוסי. דלא היא דמהאי דינא לא שמעינן דתיפתר שהיו פניו הפוכות לכותל הבית ויצא דרך אחוריו וע"י כך יצא משאוי שלו בתחלה מפתח הבית וכשפניו הפיכות רואה הוא שלא תהא המשא נוטה לכאן ולכאן והרי זה מוציא מרה"י לר"ה להדיא:

וזו לא דרך הוצאה הוא. אם מוציא דרך אחוריו ואמאי חייב וכי דרך הוצאה בכך:

אמר ליה. אין דודאי דרך הוצאה בכך שכן הכתפין האומנין עבדין כן שנושאין משא כבידה על כתפיהן ויוצאין דרך אחוריהן וע"י כך הן רואין ונזהרין שלא תשמט המשא אנה ואנה מעליהן:

והיידא אמרה. אלא מאיזה דין דמתני' הוא דשמעינן דהמוציא דרך כרמלית חייב:

דא. האי מתניתין וכהאי דאמר ר' אחא ור' מיישא בשם ר' יוחנן דנלמד מהך מתני' דתנינן בפ' הנזכר המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור והא אסקופה לאו כרמלית היא בתמיה כלומר דהא על כרחך דהאי אסקופה שהיא כרמלית מיירי כגון שהיא גבוה משלשה ועד עשרה ולא עד בכלל דדין כרמלית יש לה דאי אסקופה רה"ר כגון שרבים מכתפין עליה אמאי פטור בשנתנו על האסקופה הא אפיק מרה"י לרה"ר ואי אסקופה רה"י שהיא גבוה עשרה ורחבו ארבעה אמאי כשחזר והוציאן פטור הא קא מפיק מרה"י לרה"ר אלא ודאי כרמלית וקתני ונתנן על האסקופה הוא דפטור הא אם לא נתנן אלא הוציאן דרך האסקופה חייב אלמא המוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית חייב:

ובאיש לר' יוסי דלא אמר' מן גרמיה. כששמע כך מר' מנא הורע בעינו על שלא אמר הוא בעצמו כך דודאי מהאי מתני' שפיר הוא דש"מ להא:

הכל מודים בזורק שהוא חייב. אפלוגתא דבן עזאי ורבנן קאי כדמייתי לקמן דפליגי במרה"י לר"ה דרך כרמלית ורב הונא ורב יהודא בשם רב פליגי בענין אוקימתא דהפלוגתא דבן עזאי ורבנן דרב הונא בשם רב קאמר דהכל מודים ואפילו בן עזאי דס"ל המהלך כעומד דמי מודה הוא בזורק מרה"י לר"ה דרך כרמלית שהוא חייב דהא לא נח בכרמלית:

דברי הכל היא שאין אויר כרמלית כממשה. כלומר משום דלדברי הכל אין אויר כרמלית נחשב ככרמלית ממש והלכך מודים בזורק דרך אויר כרמלית שהוא חייב:

ומה פליגין. כי פליגי במוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית דבן עזאי פוטר דס"ל המהלך כעומד ומניח דמי ורבנן מחייבי דלא עבדין המהלך כמניח:

ע"ד דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד"א לעולם. כלומר היכי משכחת לה אליביה מעביר ד' אמות בר"ה שיהא חייב דהרי לעולם אינו מעביר אלא בתוך ד' אמות דמכיון שהוציא להחפץ ממקומו ומעבירו נעשה כמו שהניחו על כל אמה ואמה דהא ס"ל המהלך כעומד ומניח דמי וא"כ יהא פטור ולא משני הכא מידי:

ר' יהודה בשם רבי קאמר דלא כרב הונא בשמיה אלא הכל מודים. אפילו החכמים במוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית שהוא פטור משום דלדברי הכל ס"ל שהמהלך כמניח דמי ולא פליגי אלא בזורק דבן עזאי עושה אויר כרמלית כממשה של כרמלית והוה ליה כנח בכרמלית ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה:

מתני' מסייעא לדין. אשכחן חדא ברייתא דמסייעא לרב הונא דאוקי פלוגתייהו במוציא ומתני' מסייעא לרב יהודא דאוקי פלוגתייהו בזורק:

היה עומד בר"ה תוספתא היא בפי"א זרק מן האסרטיא לדיר או לסהר דרך בקעה חייב (ובתוספתא דפוס ט"ס שם) ואם הוציא פטור והיינו כרב הונא ובן עזאי קתני לה. והיותר נכון דנתחלפו התיבות בהעתקה וכצ"ל מתני' מסייעא לרב יהודה היה עומד בר"ה וזרק לדיר וכו' ומוקי לה לסתמא דהתוספתא כחכמים דס"ל בזורק חייב ובמוציא פטור ומתני' מסייעא לרב הונא המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וכו' דקתני בהדיא דלרבנן חייב במוציא דרך כרמלית ובן עזאי פוטר והיינו כרב הונא:

והא תנינן. במתני' דכריתות שהובא לעיל רבי מאיר אומר וכו' והשתא בשלמא על דעתיה דרב הונא דמוקי פלוגתייהו במוציא א"כ האי תנא דאמרו לו דסבירא ליה חיובא דשבת במניח דוקא ולא במהלך האי דלא כבן עזאי אלא כרבנן אלא על דעתיה דר' יהודה דהכל מודים במוציא שהוא פטור א"כ האי כמאן דלא כבן עזאי ודלא כרבנן. אמר ר' חנינא הא ל"ק דמני האי תנא דאמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי וכדאמרן לעיל דר' יוסי היא דס"ל כבן עזאי דהמהלך כמניח דמי וכדמפרשינן להא לעיל:

וקדם וקלטה. שנעקר ממקומו וקלט וקיבלה מהו ולקמן מפרש לה הבעיא:

ולאו מתני' היא. ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנן לקמן בסוף פרק הזורק קלטה אחר וכו' פטור ופירשה ר' שמואל בשם ר' זעירא בחוטף כן כלומר דכאן בהאי מתניתין בחוטף מיירי שקידם האחר וחטף. וקילטה מן האויר הא אם קלט לתוך ידו וקיבלה חייב הזורק וכדמפרש להטעם דמה בין נחה לארץ ומה בין נחה לתוך ידו של חבירו והרי הזורק הזה עשה כל המלאכה:

תמן למה הוא חייב. כלומר דהשתא מסיק להקושיא דמאי קא מיבעיא ליה לר' יוחנן הא שמעינן לפי האי פירושא דמתני' דהזורק דאם קלטה לתוך ידו חייב וא"כ כמה דתימר דתמן הוא חייב ה"נ אם קלטה הוא בעצמו יהא חייב:

ומשני דלא דמי דתמן הוא זורק ואחר הוא שקיבל וא"כ הוי ליה כמו הזורק ונח בארץ דמ"ש אם נחה בארץ או שנחה לתוך ידו של חבירו אבל הכא היא זרק והוא בעצמו קיבל דאיכא למימר דהואיל דהויא להו שתי כחות אע"ג דבאדם אחד הוא כשני בני אדם דמי והוי כשנים שעשו את המלאכה ולא מיחייב:

ותהא פשיטא ליה שהוא פטור. אי הכי לידוק איפכא דדוקא אם קלטה אחר בידו הוא דחייב כדדייקינן ממתני' דהזורק אבל הכא מכיון שהוא בעצמו לא הספיק לו עד שתניח ונעקר ממקומו וקלטה מסתברא שהוא פטור:

אילו זרק בימין. כלומר דהש"ס מהדר דלא היא דלפטורא נמי לאו פשיטא ליה דמה אלו זרק בימין והוציא את ידו השמאלית חוץ לד' אמות וקלט בשמאל שמא אינו חייב:

מן הדין פיו. כלומר וכ"ת היא גופה מנא לך שהוא חייב וקאמר מן הדין מילתא אתה יכול לפשוט לזה והיינו פיו וכלומר דודאי אם לאחר שזרק ד' אמות בר"ה רץ וקיבלה בפיו ודאי הנחה היא וחייב וכדמסיק ואזיל דכי פיו לאו כאחר הוא דמ"ש אם נחה ביד חבירו ומ"ש אם נחה בפיו שהושיטו וקיבלו וא"כ ה"ה שמאלו דכאחר הוא שקיבלה דמי וחייב הזורק:

אמר ר' יודן וכו'. כלומר דר' יודן ורבנן דקסרין וכו' פליגי בענין הבעיא דר' יוחנן במאי הוא דקא מיבעיא לי' דר' יודן קאמר דבזרק בימין וקלט בשמאל פשיטא ליה שחייב דהוי כזורק ונח בידו השמאלית לסוף ד' אמות ומה צריכא ומספקא ליה בזורק בימין וקלט בימין דע"כ היה צריך שיעקר ממקומו לסוף ד' אמות ולקבלה והוי ליה ככח אחר ואיכא לדמויי לשני ב"א וליפטר:

רבנן דקיסרין וכו'. אמרי דאפי' זרק בימין וקלט בשמאל נמי צריכה ומספקא ליה לר' יוחנן:

חייב. כלומר מי נימא דחייב או לא:

אין תימר פיו. כלומר וכי תימא ומ"ט לא איפשט ליה מפיו דודאי אם קיבלה לסוף ד' אמות בפיו חייב הוא דהיינו הנחה מעלייתא להכי קאמר דלא דמיא שמאל לפיו דקיבלה בפיו כיון שאכלה כאחר הוא כלומר דמסתמא מה שמקבל בפיו באוכל מיירי שזרק דבר שהוא אוכל ורץ לקבלה בפיו ואכלה וא"כ כקיבלה אחר לתוך ידו דמי וחייב כדלעיל אבל הכא שקיבלה בידו שמאלית ידו כאחר הוא. בתמיה הא איכא למימר שכיון שהוא בעצמו קיבלה לא מיחייב דאכתי שתי כחות הויא ואיכא לדמויי לשני ב"א:

ר' מנא בעי. להאי סברא דרבנן דקסרין א"כ מעתה הוציא לגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום דהויא ליה כשנים שעשו מלאכה אחת ופטורין:

א"ל ר' חייה בר אדא ודא הוא בעשותה. בתמיה והיכי סלקא אדעתיך למיפטר בכה"ג משים שנים שעשו מלאכה הרי כאן הוא עשה כל ההוצאה ומאי איכפת לן אם בידו אחת הוציא או בשתי ידיו דהא ולא כן תני יחיד שעשה חייב וכו' דבעשותה כתיב. וה"נ היינו בעשותה וכי קא מיבעיא לן אם זרק וקלט בידו האחרת דכשתי כחות במלאכה הוו ואיכא לדמויי לשנים שעשאוה:

וקלט גשמים מאויר מחיצות. של רשות היחיד והוציא חייב וכדמפרש ר' בון בחוטף מיירי כאן כלומר שחטף מהגשמים שהונחו ע"ג מחיצת רשות היחיד וכגון בכותל משופע:

הא אם קלט פטור. כלומר שקלט מן האויר וקבל והוציא פטור כדמפרש הטעם דמה בין נתן לו אחר לתוך ידו והוציא ומה בין נתנו לו שמים הא איהו לא עביד עקירה:

אתיא כרבי. האי דר' יוחנן כרבי הוא דעביד אויר מחיצות כממשה של המחיצה וכדאמר רבי לקמן בהלכה והו"ל כנוטל מתוך רה"י:

אסור להחזירה. דהוי כמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד:

כמאן דאמר אסור להשתמש באויר עשרה. של רה"ר דקלוטה באויר רה"ר כמונח ברה"ר דמיא:

אית תניי תני מותר. להחזירה:

הוון. בני הישיבה:

בעיין מימר דמ"ד מותר בשיש שם רוחב ארבעה במקום שפשט את ידו לחוץ והוו כמרה"י לרה"י ומותר ומאן דאמר אסור כשאין שם רוחב ד' בחוץ והשתא להאי מאן דאמר דמתיר בשיש שם רוחב ד' ע"כ דס"ל דאין אויר רה"ר כר"ה ולפיכך מקום שיש בו רוחב ד' אע"פ שאינה גבוה עשרה לאו כר"ה היא:

אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא אלא דבין זה וכו' דכ"ע מודים דאויר רה"ר כרה"ר דמי כל היכא שאין כאן רחב ד' וגבוה עשרה:

מאי כדין. והשתא במאי פליגי הני תנאי וקאמר דלא פליגי אלא מאן דאמר אסור כשפשט ידו לחוץ למטה מעשרה דאויר רה"ר היא ומאן דאמר מותר למעלה מעשרה דמקום פטור הוא:

העני חייב וכו' והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע. אבבא שניה דהרישא קאי פשט בעל הבית את ידו לחוץ וכו' בעל הבית חייב והעני פטור וקאמר שמואל דהא דבעל הבית מתחייב בנתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה וכו' הינו דוקא בשידו של עני בתוך עשרה לקרקע היא דכל למטה מעשרה רשות הרבים היא אבל אם היתה ידו למעלה מעשרה פטור הבעה"ב דלאו הנחה. וכן לא העקירה בר"ה הן ובבבא דרישא פשט העני את ידו לפנים וכו' בזה ודאי לא בעינן שתהא ידו של בע"ה בתוך עשרה דהא ביתא כמאן דמליא דמי:

ברחוק מן הכותל ארבעה. כלומר דבעינן נמי שיהא העני עומד ברחוק מן כותל הבית ארבעה טפחים שכל פחות מד' טפחים לכותל נחשב כצדי ר"ה וכקרן זוית הסמוכה לר"ה דלאו להלוך עבידא וכרמלית הוא דהויא:

בשהיו פניו. של העני הפוכות לפלטיא וכלומר דר' אלעזר מוסיף וס"ל דאע"פ שהוא רחוק מן הכותל ד' טפחים מ"מ בעינן נמי שיהא אחוריו להבית ופניו כלפי ר"ה דאז כשהבע"ה נותן לתוך ידו הוי כמוציא מרה"י לר"ה אבל אם היו פניו הפוכות להכותל מכיון דבינו לבין הכותל לא ניחא תשמישיה הרי ידו כנתונה בכרמלית היא:

ר' חסדא בשם אשי קנה נעוץ בר"ה גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ולכאן. כצ"ל והכי גריס להא לקמן בסוף הלכה דהרי מכיון שאין כאן רחב ד' לא מיקריא רשות בפ"ע. ומקום פטור הוא ומותר להשתמש ממנו לרה"י וכן לר"ה. וגי' העתקת הספרים נשתבש אגב הא דלקמן:

תרבוס שהוא עומד בר"ה. תרבוס הוא כלי של עור כעין ארגז ובמשנה פכ"ד דכלים שלשה תרבוסין הן וקמ"ל דאע"ג דכלי הוא מכיון שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה כרשות בפ"ע הוא ואם הוא עומד בר"ה המשתמש מת כו לר"ה כמשתמש מרה"י לר"ה וכן מר"ה לתוכו. וכן אתה אומר במנורה:

ופרחה. שעושין בגוף המנורה בראשו כעין פרח:

לא סוף דבר מנורה. לאו דוקא מנורה שרחבה היא נראית אלא אפי' קנה בר"ה גבוה עשרה וטבלא נתונה בראשו והיא רחבה ארבעה כרשות בפ"ע היא:

מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת. דאמרינן עד עשרה באויר ר"ה כר"ה היא ולמעלה מקום פטור הוא וכן להא דאמרינן בכל דוכתי מחיצה גבוה עשרה ומנין:

מה דיבור שנאמר להלן. כי מן השמים דברתי עמכם ורשות אחרת נקראת דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה הרי מרשות אחרת דיבר:

אף דיבר שנאמר כאן. במעל הכפורת רשות אחרת שהיה הדיבור מלמעלה מעשרה:

וארון לא תשעה טפחים הוא. דהא כתיב ואמה וחצי קומתו ואמה בת ששה היא:

בכפורת טפח. עם הטפח של הכפורת הרי כאן עשרה:

ולא נתנה שיעור קומתה. שהוא מדת עוביה וזה אינו מפורש בכתוב:

תלמדינה מכלי קטן שבמקדש. והוא המסגרת של השלחן דכתיב ביה ועשית לו מסגרת טפח סביב:

או אינו. אלא דילפינן מן הזר שלו כדכתיב ועשית זר זהב ולא היה אלא כל שהוא:

מאי כדון והשתא מנלן דהכפרת היה טפח:

פני. דכתיב על פני הכפרת קדמה ואין פנים פחות מטפח:

ר' יוסי בעי. על הא דיליף מהארון וכפרת דמעתה אלו מגדל שהיה עומד בתוך הבית וגבוה כמה שמא תאמר שאינו מותר להשתמש מתוכו לבית ומהבית לתוכו דרשות בפ"ע הוא בתמיה דהא מכיון דילפית מהארון שהיה במשכן א"כ וכי נימא נמי במגדל העומד בתוך הבית כן:

אלא בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות אנן קיימין. כלומר אלא דבלאו הכי אין לנו ללמוד מהכתוב הזה על פני הכפרת כלום דלאו ללמדינו מדת קומת הכפרת בא אלא משום דכתיב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים ולהורות בענין הזאות מרבוע הרוחות הוא בא שמזה אחת למעלה וזהו על פני הכפרת קדמה ושבע למטה וכדמפרש במתני' בפ"ה דיומא כמצליף ובענין זה אנן מפרשין להכתוב הזה ולא מצינו ללמוד משם מדת קומת הכפרת:

ניחא. השתא מהדר לעיל דאף למאי דיליף מארון וכפרת הניחא למ"ד בפי"ז דכלים דכל אמות שהיו במקדש באמת בת ששה טפחים הן ברם כמ"ד באמת בת חמשה הן א"כ לדידיה וארון לאו שבעה טפחים ומחצה הוא דאמה וחצי קומתו כתיב ולא מצית למילף גבוה עשרה מהארון וכפרת:

חד יליף לה מן ארון. דס"ל כמ"ד באמת בת ששה ואידך דס"ל כמ"ד בת חמשה יליף מן עגלות שהיו במשכן ולקמן בעי מנין שהן גבוהות עשרה:

ולא ידעין. אנחנו מאן יליף לה מן ארון וכו' אלא דמסתברא דבית ר' ינאי הן דילפין לה מן ארון דבית ר' ינאי מתרצין לעיל דעם הכפרת טפח היא חשבון העשרה דילפינן מהארון:

ר' זעירא בעי. על הילפותא מהעגלות דמנין שהיו גבוהות עשרה הא אינו מפורש לנו מן הכתוב:

אמר ר' יוסי ואפילו תאמר שהן גבוהות עשרה. דהכי גמירי לה מ"מ קשיא היכי ילפינן מינייהו דגבוה עשרה ורחב ארבעה רשות בפני עצמו מיקרי דהא ולא כן תני ר' נחמי' עגלות צב כתיב מלמד שהיו מכוסין כד"א בצבים ובפרדים וכמין קמרסטא היו ולשון המשנה בפט"ז דכלים הוא כסוי קמטרא טהור והוא כעין תיבה העשויה לשמירת הבגדים והא אנן ממה דהוה במשכן הוא דילפינן וא"כ בעגלות כאלו דרך פתחיהן היו משתמשין בהן ולא מצית למילף מינייהו אלא דין החור בכותל שהוא סמוך לר"ה כדמסיק ואזיל להקושיא:

אילו חור בר"ה וכו' שמא אינו אסור להשתמש מתוכו לר"ה ומר"ה לתוכו. כלומר דודאי אסור הוא דבחור כה"ג שהוא בכותל הסמוך לר"ה כ"ע מודים שאסור להשתמש מתוכו לר"ה וכגון זה הוא דמצינו למילף מהעגלות שהיו משתמשין מפתחן והן גבוהות עשרה ורחבן ד' והוי כעין חור בר"ה כמו כן אבל אכתי היאך ילפינן משם לדבר העומד בר"ה גבוה עשרה ורחב ארבעה שאסור להשתמש מעל גביו לר"ה ומר"ה לעל גביו דהא כעין זה לא היו משתמשין בהן ולא הוה במשכן:

אלא וכו'. כלו' אלא אימא הכי שבשעה שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו לסדר עליהן תרוטות היו פתוחות למעלה לפי ארכן ורחבן כדי שיכולין לסדרן יפה והשתא אם היו גבוהות עשרה שפיר הוא דילפינן מהעגלות לדבר גבוה עשרה ורחב ד' בר"ה שאסור להשתמש מעל גבו לר"ה ומר"ה לעל גבו דהכי הוה במשכן:

תרוטות. מלשון המשנה דפ"ב דמדות ולא היו תרוטות אלא מוקפות:

שניהם פטורין. קתני במתני' בבבות דהסיפא ומפרש ר' יעקב בשם ר' יוחנן משום דזה כשנים שעשו מלאכה אחת וכדפרישית במתני':

נתן לו אחר חבילה. של איזה משאוי על כתיפו והוא ברה"י ושכח והוציאה דאיהו לא עביד עקירת החפץ אלא עקירת הגוף מהו:

במחזרה תניינא. במהדורא בתרא של רבי השיב וא"ל שהוא חייב:

שאינו דומה לאותה. ששנינו שאם נתן הבע"ה לתוך ידו של העני הפשוטה לפנים והוציא שניהן פטורין וכדמפרש הש"ס לטעמיה:

סבר רבי כיון שעקר את רגלו כמו שעקר את החפץ. דעקירת גופו מרה"י כעקירת חפץ ממקומו דמי אבל ידו דמתני' בתר גופא גריר והוי כהאי רשות שהוא עומד בתוכו:

על דעתיה דרבי. ובעי הש"ס אליבא דרבי דס"ל לענין עקירה אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ הוא אם לענין הנחה נמי נימא הכי וכגון שהיה עומד בר"ה וזרק נגד הרה"י וקידם היא וקלט לרה"י כלומר שקלט את החפץ מהכותל שהוא לרה"י שיונח שם מהו אם מחשבינן להא כהנחה ברה"י:

ולא רבי הוא. ומתמה הש"ס על השואל וכי לא אליבא דרבי אתה שואל והא רבי עביד אויר מחיצות כממשן כדאמרינן לעיל גבי היה עומד בר"ה וקלט גשמים מאויר מחיצות והכא נמי מכיון שזה קלט החפץ מאויר מחיצה של רה"י הרי זה כהנחה ברה"י ממש:

לא צורכה דלא וכו'. כלומר ולא צריכה להבעיא אלא בכה"ג שאם היה עומד ברה"י וזרק ורץ לר"ה וקידם וקילטה שם מהו מי אמרי' דהנחה זו כמו הנחה בר"ה וחייב:

אשכח תני. בברייתא בהדיא דרבי פוטר בזה עד שתניח מאליה בר"ה דהנחה כזו מחמת שקידם וקילט לתוך ידו לאו הנחה בר"ה היא:

שלשתן אמרו דבר אחד. לענין דאויר הרשות כרשות עצמה דמי:

רבי וכו'. הא דאמרן:

בן עזאי וכו'. כדלעיל להאי מ"ד דבזורק דרך כרמלית פליגי בן עזאי ורבנן:

ר"ע עביד אויר ר"ה כממשה. כהאי דתנינן בריש הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין:

ארבע רשויות לשבת. תוספתא היא בריש מכלתין:

ומבואות שאינן מפולשין. והתם גריס חצר של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין. ולאו מחשבון רשויות הן דהא בין כך ובין כך רה"י הן ולחשבון רשות הד' גריס שם בסיפא אדם עומד על האסקופה נותן לבע"ה ובע"ה נותן לו וזהו מקום פטור כגון דלית בה ד' על ד' דסתם אסקופה רחבה ד' ואינה גבוה עשרה והאי כרמלית היא כדקחשיב לקמן:

אף אנן תנינן. במתני' לכולהן דקחשיב בברייתא:

דתנינן תמן. בפ' הזורק וכו' ולא סוף דבר ד' אמות בים אלא אפי' זרק כמה וכמה בכל הים פטור וכו' אלא אמידי דתנינן הזורק ד' אמות בר"ה חייב תני הכי לפטורא בכרמלית:

בקעה. דתנינן בפ"ו דטהרות הבקעה בימות החמה שאין בה זריעה רה"י לשבת דלאו הילוך לרבים הוא דאין רגילין להסתלק מן הדרך ולילך בהשדה:

ור"ה לטומאה. דהא מיהת לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסין לתוכה וספק טומאה בר"ה טהור דמסוטה גמרי' לה שאינה אלא במקום סתירה:

ובימות הגשמים ר"ה לכאן ולכאן. כלו' דהש"ס גריס הכי בהאי מתני' וכדמסיק ואזיל שאם אתה אומר כהאי גי' דגריס במתני' רה"י לכאן ולכאן קשיא דמעתה לא תהא טעונה הקפת כלי בהמה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ואנן תנינן בפ"ק דעירובין שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה מטלטלין בתוכה אבל להאי גי' דגריס ר"ה לכאן ולכאן מוקמינן להאי מתני' דעירובין בימות הגשמים ומ"מ לאו ר"ה גמורה היא אלא כרמלית. והא דקרי לה ר"ה לפי שאינה רה"י:

אסטווה דתנינן. בסוף פ' כל גגות וכן גשרים מפולשין וכו' וחכמים אוסרין דדין איצטבא להן והוו כרמלית והיינו דקתני וחכמים אוסרין אבל לא מחייבין:

אסקופה וכו'. כדפרישית לעיל:

כרמלית. מה זה השם תני ר' חייא על שם כרמל דמפרשינן רך ומלא לא לח ולא יבש אלא בינוני וה"נ לא רה"י ולא ר"ה אלא בינוני וזהו כרמלית:

כגון חנותיה דבר יוסטיני. שם אדם אחד ורגל רבים מצויים שם לפיכך אינה רה"י כשאר חנות ור"ה נמי לא הוי דאינו עשוי להילוך רבים ממש:

חצר של רבים וכו'. סיפא דהתוספתא דלעיל הוא:

סימטיות. כמו סימטא השנויה במקומות הרבה והיא שביל שבין העמודים שהם ברחבה ותולין התגרים בהם להפרקמטיא שלהם נידון ככרמלית:

פירחי העמודים. שעשוין בלמטה שבהן כעין פרחים לנוי:

לכן צריכה בגבוה שלשה. לא צריכה אא"כ הם גבוהין שלשה דכל פחות מג' כארעא סמיכתא היא:

כל המעכב דריסה בר"ה. כל מקום שהוא מעכב את דריסת הרגל בר"ה אין נידונין אלא ככרמלית מפני שאין נוח להילוך לא הויא כר"ה:

אפי' קוצין אפי' זכוכית. שאפשר לדרוס עליהן בסנדלין שעל רגלו אפ"ה מעכבין את הדריסה להדיא הן:

לכן צריכה. להכי היא דאיצטריך לאשמועינן להוא שאפי' אינן גבוהין שלשה לאו כארעא חשיבי הואיל ואין נוח לדרוס עליהן דאי בגבוהין שלשה מאי למימרא:

איסקופה שאמרו. בברייתא דלעיל למיחשביה כרמלית ברחבה ד' ואינה גבוה עשרה דאם תימר שהיא גבוה עשרה ורחב ד' רשות בפ"ע היא ואפי' עומדת בר"ה רה"י הוא ואין תימר שגבוה עשרה ואינה רחבה ארבעה א"כ הדא דאמר רב חסדא בשם אשי לעיל בהפיסקא דקנה נעץ בר"ה אע"פ שגבוה עשרה הואיל ואין כאן רחב ד' מותר לטלטל לרה"י ממנה וכן ממנה לר"ה דמקום פטור בעלמא הוא:

ובלבד שלא יחליף. שלא יעמוד אדם במקום פטור ויטול מרה"י ליתן לר"ה ואע"ג דהוא דרך מקום פטור אסור ומ"מ הואיל והוא עומד שם הוי כנח במקום פטור ולא מיחייב עלה אלא דלכתחילה לא יעשה כך:

אלא כן אנן קיימין. אלא ע"כ אסקופה שאמרו שהיא כרמלית בשאינה לא רחבה ארבעה ולא גבוה עשרה כזהו דין כרמלית עליה:

אסקופה שלפני הפתח אחרים אומרים וכו'. בסיפא דהתוספתא קתני לה וכדמפרש ואזיל במה אנן קיימין אם באסקופה מקורה שמשקוף הפתח הוא קירוי עליה א"כ אפי' הפתח נעול תחשב כולה כלפנים דסתם משקוף רחב ד' ואמרי' ביה פי תקרה יורד וסותם הואיל ויש בהחלל עובי ארבעה ולא מהני נעילת דלת לבטל כאן המחיצה שהיא ע"י גוד אחית. ואם בשאינה מקורה שאין בליטת המשקוף עליה א"כ אפי' הפתח פתוח נחשבת כולה כלחוץ דמה מהני פתיחת דלת הבית להאסקופה שהיא בחוץ ואין שום קירוי עליה:

אלא כן קיימין בשחצייה מקורה וחצייה אינה מקורה. וכגון שקירויה כלפי פנים היא הלכך פתח פתוח כולה כלפנים נחשבת ולקמן פריך עלה ואם הפתח נעול כולה כלחוץ היא דהואיל ואין כאן תקרה על כולה למימר ביה חודו החיצון יורד וסותם והדלת נעול היא אפי' אותה חצייה שהיא מקורה נחשבת כלחוץ דאין שיעור רחב ד' עליה למימר בקירוי הזה גוד אחית:

מהו נעול כלחוץ. ומפרש לה דלענין מאי אמרי' שנחשבת כולה כלחוץ כשהדלת נעול:

מותר וכו'. כלו' לענין להשתמש ולטלטל מתוכה לר"ה ומר"ה לתוכה וכן לענין זה כשהיה בדלת הפתח חור אסור להשתמש מתוכה להחור ומהחור לתוכה דחור הדלת נחשב לרה"י ועיקר הרבותא משום הך סיפא איצטריך ליה דלא תימא הואיל וחור הדלת פתות לתוכה מותר להשתמש ממנו לתוכה ומתוכה לו הלכך קמ"ל דלעולם כשהדלת נעול נחשבת הוא כלחוץ לענין הכל:

ר' נתן אומר וכו'. ר' נתן פליג על אחרים וקאמר. דבהא מודינא לכו שאם הפתח נעול כולה כלחוץ דאין כאן תורת גוד אחית הואיל ואין הקירוי כ"א על החצייה והדלת נעול היא שדינן לכולה כלחוץ אבל כשהפתח פתוח בהא פליגנא עלייכו ולדידי הכי הוא דמסתברא למימר שחצייה שהיא מקורה שדינן לה כלפנים דנחשבת להבית הואיל והיא מקורה והפתח פתוח היא אבל חצייה האחרת שאינה מקורה לעולם היא כלחוץ דלא מהני לה פתיחת הדלת וכדמסיק ואזיל לטעמיה דר' נתן דהא וכי לא כן סברינן מימר דהכא באסקופה רחבה ארבעה עסקינן ואת אמרת דמאחר שינעל הפתח כולה כלחוץ היא הואיל וחצייה שכלפי חוץ אינה מקורה וכדפרישית א"כ ש"מ דאף כשהפתח פתוח חצייה האחרת לעולם כלחוץ היא וכדאמרן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף