פני משה/ברכות/ו/א

פני משה ברכות ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כיצד מברכין. דסברא הוא שמברכין על הנהנין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה:

חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:

בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא שהן ירקות וזרעים שהן מיני קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר' יהודה והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה הני מילי ירקות שדרכן לאוכלן חיין ואכלן חיין או שדרכן לאוכלן מבושלין ואכלן מבושלין אבל אותן שדרכן לאכול חיין ואכלן מבושלין או שדרכן לאכול מבושלין ואכלן חיין אינו מברך עליהן אלא שהכל וירקות שאוכלין אותן בין חיין בין מבושלין מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלין:

גמ' כתיב לה' הארץ ומלואה. מכאן למדנו הנהנה כלום מן העולם מעל שהרי לה' הוא הכל:

עד שיתירו לו המצות. כלומר עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצות השם וקדש קודם ברכה:

העולם ומלואו עשוי ככרם. תיבת הכרם קדריש דתבואת כרם מיבעי ליה אלא לרבות העולם ומלואו שעשוי עליו ככרם לאסרו עליו כמו כרם רבעי שצריך פדיון ומהו פדיונו של העולם ומלואו ברכה:

כאלו משלך אכלת. ודריש בל מלשון בלי ששוב אין טובתי עליך להחזיק לי טובה:

מבלה אני טובתי בגופך. וזהו מלשון בלה כלומר שיתקיימו זמן הרבה בגופך:

יבללו כל הטובות. מלשון בלול הוא:

א"ר אחא מהו בל עליך. כלומר דר' אחא לא בעי למידרש כהני דרשות דלכולהו קשיא ליכתוב קרא הכי בלי עליך או בלה עליך או בלול עליך ומהו בל עליך והלכך דריש אלו שני תיבות בל עליך הם נרמזים לתיבה אחת כמו בלעדיך שאם אני מביא טובה על העולם לא יהיה מבלעדיך כהאי ובלעדיך דיוסף דהוי כמו ומבלעדיך:

הלולים. תרתי משמע לפניו ולאחריו:

סלקין לבי חנותא. שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים:

קפץ ר' חגי ובירך עליהן. ולא המתין עד שיביאם לביתו:

יאות עבדת. בזה שברכת כאן עליהם ללמד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והן כמצות קודם ברכה כדלעיל:

מסתכל ביה. לפי שהיה מתמיה על זה כדלקמן:

בבלייא למה את מסתכל בי. אם על שברכתי לאחריו וכי לית לך כל שהוא ממין ז' וכו' וקאמר דאית ליה נמי להאי אלא מה דהוה צריכה ומספקא ליה מפני שגלעינתו ממעטו מכשיעור ואפשר דאינו טעון ברכה לאחריו:

ופריך הש"ס ולית ליה לר' יוחנן וכו' ומה עבד ליה ומ"ט בירך לאחריו הא כי שקלית להגרעין אין כאן זית:

משום ברייה. כלומר בריה שאני ולא אמרו שיעור כזית אלא בדבר שאינו בריה כגון חתיכה אחת מדבר שלם:

מילתיה דר' יוחנן אמרה. ש"מ מדר' יוחנן שכן כל דבר השלם אפי' אכל פרידה אחת וכו' פרי שלם טעון ברכה לפניו ולאחריו:

יין בזמן שהוא כמות שהוא חי. ותוספ' היא בפ"ד ונתחלפו התיבות בכאן בש"ס והכי איתא התם ברישא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים דאכתי לא אשתני למעליותא ובמזוג בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א:

אין בו משום אובדן אוכלין. לפי הגי' הכתוב בספרים אדברי חכמים קאי דאין בו משום איבוד אוכלין כשנוטלין ממנו לידים אבל נראה דגם זה ט"ס הוא ובתוספתא גריס וחכ"א אחד זה ואחד זה מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים וא"כ דברי ר' אבא לפרושי טעמיה דר"א בריש דבריו הם דכל זמן שלא נשתנה לחשיבות אין בו משום איבוד אוכלין:

שמן זית. אע"פ ששחוק ונסחט הוא מן הזית לא נשתנה ברכתו ואומר בורא פרי העץ:

ומתני' אמר' כן. בתמיה וכי כך שמענו ממתני' דקתני חוץ מן היין וכו' וכי יין לאו שחוק מן הענבים הוא והרי נשתנה ברכתו ומשני לא אמר וכו' כלומר דיין בלבד הוציאו אותו מברכת ענבים מפני חשיבותו הא שאר כל הדברים אף ע"פ ששחוקין הן כמו פירות בעינן הן לענין הברכה וכמו הפרי בעצמו:

אם בעיינן הן. שניכר עדיין ממשן בעין אומר עליהן בורא פרי האדמה ופליג על ר' אבא דקאמר דשמואל נמי ס"ל דעל ירק השלם לעולם שהכל נהי' בדברו ואינו מחלק בין אם הם בעין או ששחקן ונימוחו:

ומתני' אמרה כן. בתמיה הא ממתני' לא שמענו לחלק כן דהרי קתני חוץ מן הפת וכו' וכי פת לאו שחוקה היא שאין התבואה בעין ואפ"ה קבעו לה ברכה בפני עצמה ומשני נמי לא אמרינן אלא פת מפני חשיבותה הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקין הן כבעינן נחשבין לענין הברכה שבתחילה:

זית כבוש. כמו שכובשין זתים במלח למתקן. וגרסי' להא לקמן בפ' כל שעה על מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:

ירק שלוק. רבי בנימין פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא דכך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש:

מתני'. דפסחים מסייע לר' בנימין בר יפת דקאמר משמיה דר' יוחנן דשלוק לאו כבעינו נחשב הוא ולא כר' חייא בר ווא דקאמר דכבוש כבעינו הוא דקתני התם דאין יוצאין בהן כבושין ולא שלוקין אלמא כבושין ושלוקין חד דינא אית להו ואם כבעינן היו נחשבין היה אדם יוצא בהן בפסח:

מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות. מי הוא שיודע יותר בטוב לשמעתתא דר' יוחנן. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא. כצ"ל וכן הוא בפסחים. כלומר דר"ז מתמיה על ר' שמואל דמחזק דברי ר' בנימין בר יפת משמיה דר' יוחנן וכי מאן ידע שפיר טפי לומר משמיה דר' יוחנן ודאי ר' חייא בר ווא דהוא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתי' מפומי' ולא כך ר' בנימין בר יפת. ועוד מן הדא. ראייה לדברי ר' חייא בר ווא משמיה דר' יוחנן ממה שאנו רואים לחכמים גדולים כשנכנסין להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מיעוט קודם הליכתן לבית מדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בפה"א:

ותורמסין לאו שלוקין הן. וכי לא שלוקין הן ואפ"ה בפה"א אלמא שלוק כבעינו הוא וא"כ אין ראיה מהך מתני' דפסחים דהא חזינן דהני רבנן רברביא לא עבדי כהאי מתני'. אין תימר שנייא היא שאמרה תורה מרורין. כלומר וכי תימא לעולם בעלמא שלוקין לאו כבעינן נחשבין כדמשמע מהאי מתני' והא דהני רבנן מברכי אתורמסין כמו שהיו בעינן שנייא היא הך מתני' מהאי דתורמסין דהתם היינו טעמא שהרי אמרה תורה מרורים וכיון שכבשן או שלקן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין אדם יוצא י"ח בהן אבל תורמס הוה כיון שהוא מר מאד וצריך לשלקו הרבה עד ז' פעמים ולפיכך נשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר מר כמו שהיה מקודם:

תורמסין כיון ששלקן בטלה מרירתן. כלומר הא ליתא דתורמסין נמי כששלקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפי' כי נשלקו הרבה ע"כ ש"מ דטעמא דשלוקין לעולם כבעינן נחשבין הן לענין ברכה ודלא כר' בנימין בר יפת:

אמר ר' יוסי בר' אבון. מעיקרא לא קשיא על הני תרתי שמעתתא דר' יוחנן דלא פליגין ר' חייא בר ווא עם ר' בנימין בר יפת דהא דקאמר ר' חייא על זית כבוש הוא דקאמר שכן דרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא מבושל והלכך אע"פ שכבוש הוא לא נשתנה מכמות שהוא בעינו ונשאר ברכתו עליו אבל הא דר' בנימין בר יפת בירק שכן דרכו להיות נשתנה ע"י שליקה והלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה:

המוציא. כלומר לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש וה"נ הברכה על שעבר היא והיינו על זמן בריאת עולם שקודם שחטא אדם היתה הארץ מוציאה לחם ממש וכשחטא נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם ונהפכה לתבואה וכדאמר בב"ר פ' ט"ו ואיתא נמי להא שם וזהו דקאמר אתיין אילין פלוגוותא וכו' כדלקמן:

ורבנן אמרי מוציא. דמוציא הוא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכבר הוציאם אבל המוציא להבא משמע כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובאותה שעה עדיין לא הוציאם וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהי פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקאות:

ואתיין. אילין פלוגתייהו כאילין פלוגתא בפירושא דלפת:

לפת. כלומר כל מיני ירקות נקראין לפת ודריש להתיבה דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמות שהיא כדרך הירק הזה שיוציא מן הארץ כמו שהוא וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:

וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות. שתצא כמות שהיא כמו הירק הזה וכמ"ד שהברכה היא על העתיד וכמו שנא' יהי פסת בר בארץ:

וקלסיה. על שאמר המוציא ומתמה הש"ס ומה זה דעביד כר' נחמן ולא כרבנן וקאמר דהיינו טעמי' שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דמוציא עם המ"ם דהעולם:

מעתה. ופריך וא"כ יאמר ג"כ המן הארץ שלא לערב מ"ם דמן עם מ"ם דלחם ולא משני מידי:

מהו מברכה. אם צריך לברך על האחר פעם שנית מי אמרינן דכיון דנפל מיני' הראשון אסח דעתיה או לא:

מה בינו לבין אמת המים. ומאי תיבעי לך לא יהא אלא כזה שעומד לשתות מאמת המים ומברך עליה ואע"ג דהני מיא אזלו והני אתו:

אמרין. שאני היא התם דלכך כוין דעתו מתחילה כשבירך והיה יודע דמיא אזלי ואתו ונתכוין על הכל שיבאו לפניו אבל הכא וכי היה יודע שיפול התורמוס ממנו שיתכוין לכך:

אלא בשעה שהוא פורס. לאכול הימנו אבל קודם שפורס לא שמא לא יזדמן לו אח"כ אותו הפת:

אהן דנסב עיגולא. מי שלקח עיגול לחם א' ובירך עליו:

והכא לא אתי בידיה. כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח"כ צריך לברך שנית:

צריך לומר בשכמל"ו. על ברכה ראשונה שבירך שלא וכו':

עד כמה יפרוס. מן הפת ויברך ברכת המוציא:

עד פחות מכזית. אפי' על פרוסה פחות מכזית מברך המוציא:

מ"ד כזית. דוקא טעמיה כהאי דתנינן בפ"ו דמנחות כל המנחות הנעשית בכלי טעונות פתיתה שהיה פותתן ונותן עליהן שמן ולבונה וכל הפתיתין כזיתים אלמא. דמשום שהכהן אוכל את השיריים עושין הפתיתין כזיתים כדי שיברך עליהן המוציא:

מ"ד עד פחות מכזית. ס"ל כתני ר' ישמעאל דפליג על מתני' דהתם וקאמר אפי' מחזיר את המנחה לסולתה נמי מקיים פתות אותה פיתים:

תני. בתוספתא פ"ד תנינן זה הכלל כל שתחלתו המוציא מברך אחריו ג' ברכות והיינו הך דמייתי הכא ומשום דבעי לדייק עלה כדלקמיה תני לה בהאי לישנא:

וכל שאין אחריו וכו'. דיוקא דהש"ס היא כלומר דמשמע מינה הא כל שאין אחריו ג' ברכות אינו מברך לפניו המוציא והתיבון עלה דהרי פחות מכזית שאין אומר לאחריו ג' ברכו' דלית ביה כשיעור ומעתה לא יברכו עליו לפניו המוציא וקשיא להאי מ"ד דקאמר אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא:

ומשני ר' יעקב בר אחאי. דלשאר מינין נצרכה כלומר הא דקתני בתוספתא זה הכלל וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינם מחמשת המינין דאינו מברך אחריהן ג' ברכות ולא לפניהם המוציא:

מה פליג. אם ריב"ל פליג על רב או לא וקאמר דלא פליגי דמה דאמר רב כשהיו כולם זקוקים לאכול מככר אחד הלכך אין טועמין עד שיטעום המברך על הככר בתחלה ומה דאמר ריב"ל כשהיה כל א' וא' כוסו בידו משום הכי אינן צריכין להמתין עד שישתה המברך ומפני שכן דרך הוא שאוכלין כל המסובין מככר אחד ושותין כל אחד ואחד מכוסו נקטי למילתייהו כל חד וחד כאורחיה:

תני. בתוספתא פ"ה:

פושט ידו תחילה. לקערה:

רב. היה נוהג כד הוה קצי. כשהי' פורס הלחם היה טועם בידו השמאלית ובתוך כך היה מחלק להמסובין בהימנית וקמ"ל שהמברך צריך שיטעום בתחילה ומפני שהיה רוצה למהר ושלא ימתינו עליו נהג כן:

אהן דאמר. מי שאומר אחר שבירך המוציא טול ובריך טול ובריך אין בו משום הפסק בין ברכה לטעימה מן הבציעה אבל האומר תן תבן ומספוא לשורים יש בו משום הפסק אחר הברכה:

הדא שתיתא. מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור:

מורתא שחיקתא. כמו תמורתא והיינו ששוחקים התמרים ועושין מהן איזה מאכל:

אפי' אוכלין פולטן. ולא יסלקן לצדדין מפני שצריך לברך בפה מלא כדכתיב ימלא פי תהלתך:

הכוסס את החטים. תוספתא היא בפ"ד. שאכלן חיין וזה נקרא כוסס:

עד כמה יהו פרוסות. ושיקראו קיימות:

ר' ירמיה אומר בורא פרי האדמה. על האורז שאפאו או בישלו:

בההיא דעביד בול. בזה שעשה בלול ומעורב עם חמשת המינים וקמ"ל דברכת ה' מינין לא בטלה אע"פ שמעורב בהן אורז:

בההוא דבריר. אם הוא ברור לבדו אינו מברך אלא בפה"א:

בההוא דשלוק. אם נתבשל ונתמעך מברך שהכל:

בההוא דטרוף. כשהוא מטורף בקערה כמו שעושין עם ביצים ועם מיני בשמים ולפי שהרבה מינין מעורבין בו מברך בורא מיני מעדנים:

עד כאן בתחלה. ובסוף מאי מברך:

עד כדון בסוף בתחילה מאי מברך. על בשר וביצים:

בורא מיני נפשות. מברך ג"כ בתחלה אלא שאינו חותם ומשום שהן באין ממיני נפש:

והא מתני' פליגא. דקתני על הגוביי שהכל וכי הגוביי הזה לאו מין נפש הוא וקשיא על דברי ר' חגיי:

אתיא דר' שמעון חסידא. שאומר על האורז מברכין עליו בסוף ואע"פ שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן:

כרבי. כדאמר ר' אבא משמיה כשהי' אוכל בשר או ביצה היה מברך אחריהן:

ודברי שניהן כר"ג. דסיפא דברייתא דלקמן דאלו לחכמים אינו מברך לאחריהן כלום:

דתני. תוספתא שם:

ממין שבעה. אלא שאינו מין דגן או שהוא מין דגן ולא אפאו פת כלומר אלא שלא עשאו פת בהו פליגי:

כעין סולת. קליות שלוקין:

וכעין חליטה. שעושין מקמח עם מים רותחין:

וכל שהוא כעין סלת וכו' ואינו מחמשת המינין מאי מברך עליהן וקאמר ר' יונה דשלח ר"ז גבי אלו דבית ר' ינאי לשאול מהן ואמרו לי איזה דבר אבל שכחתי ואיני יודע מה אמרו לי:

מאי כדון. ומאי הוי עלה:

מסתברא. הואיל ואינן מחמשת המינין והן עשוין כעין סולת וחליטה מברך עליהן שהכל:

הדין דאכל סולת. העשויה מקליות שדרך לאכלה כך מהו שיהא מברך לאחריה כדמפרש הבעיא לקמן:

והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. כלומר להכי לא היה רוצה לאכול הסולת כ"א דוקא בתוך הסעודה מפני שהיה מסופק בברכה לאחריה וכדמפרש ואזיל מה הוא הספק שלו:

לית צורכה דאי לא. כלומר משום דקא מספקא ליה דאי לא צריך לברך אחריה מעין ג' אלא שיברך אחריה בורא נפשות והלכך היה מונע עצמו מלאכול סולת אלא בתוך הסעודה:

למה הוא חותם בה בארץ. אברכה אחת מעין שלש דבעלמא קאי דהואיל וכולל בה גם ירושלים מפני מה הוא חותם בארץ דוקא על הארץ ועל המחיה:

נעשית כברכת פועלים דתני. בתוספתא פ"ה והובאה גם לעיל בפ"ב בהלכה ה' הפועלים וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן תקנו להם שאינם מברכין כל ברכות המזון אלא ברכה הראשונה כתקנה ובשנייה כוללין לירושלים בברכת הארץ וחותמין בשל הארץ על הארץ ועל המזון וה"נ בברכה מעין ג' כן:

עבדין לה כמטבע ברכה. בהא דלחתום על הארץ במעין ג' היו עושין כן לכל ברכות מעין ג' בין דחמשת המינין ובין דיין ופירות דז' מינין היו חותמין בכולן על הארץ:

מהו להזכיר בה מעין המאורע. בשבת ויו"ט ור"ח:

תני. בתוספתא פ"ד:

כשהוא מן המובחר. כלומר מברך על המובחר שלפניו כדמפרש ואזיל:

קלוסקין ושלימה של בע"ה. היו לפניו פת גלוסקא יפה ושניה של קיבר ושל בע"ה כמו שעושה הבעל הבית בביתו ושתיהן שלימות מברך על השלימה של גלוסקא:

על השלימה של בעל הבית. אף על פי שהגלוסקא יותר יפה מברך על של בעל הבית והיא של קיבר הואיל ושלימה היא הוי מן המובחר:

אומר על הפרוסה של חטין. אע"ג דשל שעורין שלימה היא אפ"ה הואיל ושני מינין הן מברך על הפרוסה של חטין דמין המובחר הוא:

דר' יודה היא. דקפיד על מין שבעה כדתנן במתני' דלקמן:

פת טמאה. שלא נזהר לעשותה בטהרה:

על איזה מהן שירצה יברך. דהואיל והטהורה פת קיבר היא מברך על הטמאה אם ירצה דנקיה היא:

קורא. הוא רך של דקל של הענפים הנוספים בכל שנה ובשנה זו הוא רך ובשניה מתקשה ונעשה עץ ואפליגי מה מברכין עליו:

מתניתא דר' אושעיא פליגא עילוי. ברייתא דר' אושעיא חולק על הא דר' יהושע דקתני דאינו בכלל דשאים אלא הקונרס וכו' שהן מיני ירקות כדתנינן בכלאים והאטד הוא ג"כ בכלל דשאים אבל לא קורא של דקל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף