שערי ישר/ז/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ד במשנה זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנים, זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכים שיצטרף עמהם אחר דברי רבי, וחכמים אומרים אינם צריכים שיצטרף עמהם אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי:

גמ' למה נצרכה לרבי אע"ג דרבי אומר צריכים שיצטרף עמהם אחר, מודה הוא הכא שהן נאמנים, אמר רבי זעירא תני בכתובות דבית רב, דברי רבי על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלוה, תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים, רב חונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, רבי יוחנן אמר אעפ"י שאינו זכור עדותו, ואתייא דרב חונא כרבי ור' יוחנן כרבנן. עכ"ל הירושלמי, והובא בתוס' כתובות ד' כ' ע"ב ד"ה ור' יוחנן ופרשו בזה"ל, פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתם אם זוכרים המלוה בלא שטר אפי' לרבי אי"צ לצרף עמהם אחר מן השוק, דעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכים לצרף עמהם אחר, דעל כרחין אין מעידים אלא על כתב ידם, וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה ע"י השטר, דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים, ולרבי לא חשיב זכירה, עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם דאם אינם זוכרים כלל בטל עדותם שבשטר, ולא מהני גם צירוף, וכמו שכתב הש"ך, קשה איך יפרש דברי הירושלמי, דכיון דגם רבי סובר שאם היו זוכרים המלוה מעצמם סגי בזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, רק דסובר דזכירה ע"י השטר אינה זכירה, להעיד על מנה שבשטר, כמו שסובר רב הונא, א"כ איך תני במתניתין שאם מעידים שני העדים על שתי החתימות מהני לכו"ע, כיון דמיירי מתני' שאין זוכרים המלוה רק ע"י השטר, ובכה"ג סובר דאינו יכול להעיד על מנה שבשטר, א"כ לא יתקים השטר על ידיהם, ורק אם יתקים ממקום אחר יוכשר השטר, דאז אינם נאמנים לומר שאינם זוכרים, ואם נאמר דרבי פליג על עיקר דין זכירה, והרמב"ם כתב שיטתו עפ"י הלכה דקיי"ל כרבנן, דהרי מוכח מדברי הירושלמי דרק בזה פליגי רבי ורבנן, דרבי סובר כרב הונא ורבנן כר' יוחנן, ואם היו זוכרים מעצמם גם לרבי מהני באומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, ורק כשזוכר ע"י השטר סובר דא"י להעיד על מנה שבשטר, ומ"מ מודה רבי דמהני עדותו לקיים השטר ע"י צירוף אחר, ולשיטת הרמב"ם הי' ראוי לומר דלא מהני גם עי צירוף אחר:

ונראה לענ"ד די"ל דהרמב"ם יפרש דברי הירושלמי דאף שרבי סובר כרב הונא דבעינן שיזכור מעצמו, וכשזוכר ע"י השטר אינו יכול להעיד בע"פ על מנה שבשטר, מ"מ מהני זכירה זו לענין קיום הדבר ולא הוו כחרשים, דלענין עדות בע"פ שהשטר אינו מצטרף לכח הדין של העדות, בעינן שיהי' זוכר מעצמו, אבל כשהשטר מתקיים ע"י עדי השטר כשאר קיום שטרות, ועיקר הבירור כבר נגמר ע"י השטר עצמו, אז סגי לענין קיום הדבר, מה שזוכרים העדות ע"י השטר, אבל לענין קיום השטר כשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, בעינן זכירה המועלת להעיד בע"פ על מנה שבשטר, וביאור הענין נלענ"ד, דהנה לכאורה אינו מובן עיקר היסוד דנקטינן שאם מעיד על מנה שבשטר סגי באומר זה כתב ידי, הרי עכ"פ ליכא רק ע"א על כל כתב וכתב, ואיך נעשה שטר מקוים בזה כעדות שני עדים שיהי' כמלוה בשטר ולא כמלוה ע"פ, וצ"ל דכמו שהאמינה תורה בדיני ממונות אם ראה אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר, ואין העד יודע אם ראה גם חבירו, וליכא על כל ראי' ושמיעה רק ע"א, ועלינו לומר דלענין זה שהוא ע"א סגי בירור של ע"א, כ"כ אם אומר זה כתב ידי הוא מעיד על הגדתו שהגדת אמת היא נתקימה בזה הגדתו שתהא הגדת ע"א שלמה, שעל ענין זה האמינה תורה לעולם לכל ע"א, ומשו"ה אי"צ לצירוף אחר, כמו שמקים הגדתו שמעיד בעל פה, דלענין בירור הדבר לפני בי"ד על הגדתו, האמינה תורה לכל ע"א בלי צירוף חבירו, אבל לדין זה צריך שיהא זוכר זכירה המועלת להעיד בע"פ, אבל אם אינו זוכר העדות רק מכיר שזה כ"י, דשאינו מעיד על הגדתו רק מעיד על ענין אחר, על הכתב יד, בעינן שני עדים כשאר עדות דעלמא. והנה לשיטת הרמב"ם דגם בשטר המתקים ע"י הצטרפות בעינן זכירת העדות שיהי' ראוי להעיד, איך אפשר שיהי' ראוי להעיד עכשיו על מנה שבשטר, כיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרה עדותם ואם רוצה לחזור הוי כחוזר ומגיד, וא"כ איך נחשבים עדי השטר כראוים להעיד, כיון שאם יעידו אין תורת עדות על הגדתם והרי הם כקרובים ופסולים, אלא צ"ל דאי"צ, עכשיו שיהיו ראוים להגיד הגדה אחרת בע"פ, אלא שיהיו ראוים שעל ידם יחול הדין שתועיל חתימתם לחדש כח אצל בי"ד, ולענין זה בעינן רק שיהי' להם כח עדות לקיום הדבר ולא כח בירור הדבר, דלענין בירור כבר נפסלו משום חוזר ומגיד, ומשו"ה י"ל דלהכי מהני לרבי בזה אומר זה כתב ידי וזה כתב יד חבירי, כשזוכר העדות ע"י השטר, אף דלא מהני זכירה כזאת להעיד בע"פ על המנה שבשטר, דלענין קיום הדבר שיצורף כח העדים עם החתימה שבשטר סגי לן אם השטר מזכירם על הדבר, ועדיין יש לעדים עם החתימה ביחד כח זכירה, וכשרים הם שעל ידם יחול הדין אצל בי"ד, כנלענ"ד בענין זה:

וכל ענין זה שבארנו הוא רק לענין שטרי ראי' בדיני ממונות, אבל עדיין קשה לשיטת הרמב"ם איך יתרץ בהא דאשה נשאת עפ"י הגט אעפ"י שמתו העדים, הלא בעינן זכירת העדות בשעה שבא השטר לבי"ד, וכשמתו העדים או נפסלו מועיל השטר רק מדרבנן בדיני ממונות מפני נעילת דלת בפני לווים, ואין לומר דגם היתר זה להנשא עפ"י הגט הוא מדרבנן ולענין דין התורה נאמר דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה, שהלא מדברי הרמב"ם עצמו בפ"ג מה' עדות מוכח דרק בדיני ממונות תקנו דאם סובר דגם בנשואים ע"י גט תקנו הוי לי' לפרש בהדיא דגם בדיני נשים תקנו, ולתרץ ענין זה עלינו לבאר ראשונה מהו עיקר כח העדות בשטרי קדושין, וגיטין, מכירה ומתנה שעיקרן נעשו לקנין, אם הם מעידים דבר מה שראו ושמעו, או לא, דלפי נוסח השטר שכתוב בו פלוני בן פלוני מגרש אשה פלונית, ועל זה חותמים העדים, ועדיין אין העדים יודעים כלום שאשה זו נתגרשה, והבאנו לעיל דברי הפנ"י ונה"מ ––שער זה פ"ג–– שג"כ העירו בזה, ומה שהקשינו על דבריהם, יעו"ש, ועכ"פ נלענ"ד שאין העדים החותמים בשטרי קנין מעידים שום דבר לפני בי"ד, אלא הם עדים להעיד לפני רואים שיהי' נקרא בשעת מעשה הקנין, היינו בשעת נתינת הגט העדים מעידים שראובן מגרש את אשתו, ובזה נגמר הכשרת השטר להועיל לקנין, ואי"צ שיהי' קיים השטר אחרי גמר הקנין להיות עדות לפני בי"ד, ומשו"ה שאני עדות זו מכל דיני עדות, דהכא לא שייך לדון משום מפי כתבם, דרק בעדות המעידים בבי"ד אמרה תורה שיעידו מפיהם ולא מפי כתבם, והכא אמרה תורה דוקא מפי כתבם שיהי' ענין שטר ע"י חתימתם, שכל הרואה יראה בו שראובן מגרש את אשתו וכל כה"ג בכל שטרי קנין, וכן אי"צ בזה דיני הזמה, כיון שאין באים להעיד לפני בי"ד, אמנם גם בענין זה בעינן תורת עדות עפ"י הכלל שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכמו העדים המועילים בקדושין לקיום הדבר, כ"כ מועילים עדים החתומים בשטר לקיום הדבר שיחול הקנין על ידם, ומשו"ה גם בעדי שטר קנין בעינן שלא יתערב בחתימת השטר קרוב או פסול, שאם גם הקרוב חתם לשם עדות בטלה כל העדות, וכמו דמבטל קרוב או פסול עדות הכשרים העומדים בשעת קדושין, ואף דלפי"ז יקשה עלינו לשיטת תוס' במס' מכות ד' ג' ד"ה שמואל, דבראית מעשה הקדושין ליכא פסול נמצא קרוב או פסול, ובעדים החתומים על השטר פוסל התערובות קרוב או פסול, אכן יש לחלק דבעדים שעומדים בשעת קדושין מוכרח הענין שהם עדים להעיד לפני בי"ד אם יוצרך הדבר, דבלא זה קשה לצייר את שם עדות, ומשו"ה כתבו התוס' דכמו בכל עדות אם נצטרפו בראי' ולא בהגדה ליכא פסול התערבות קו"פ כ"כ ליכא חסרון בהתערבות קו"פ בשעת קדושין, כיון שהכשרים ראוים להעיד אח"כ בבי"ד, גם עכשיו תורת עדות עליהם, והריטב"א חולק ע"ז כיון דקיום הדבר של קדושין נעשה עכשיו ע"י העדים, ראי' זו כהגדה בבי"ד הוא, אבל בעדים החתומים על השטר שעיקר עדותם הוא בשעת מעשה הקנין, שיהי' נקרא בשטר שעדים מעידים שראובן מגרש אשתו, ומשעת גמר הקנין ואילך אי"צ שיתקיים השטר בעולם, וכה"ג שזה גמר עדותם דומה לעדות של הגדה, ומשו"ה פוסל התערבות של קו"פ לכו"ע, ומטעם זה מהני המסירה לר"מ בלא עדי חתימה בשעת קדושין, ובכסף וביאה בעינן עדים, דכיון שהעדים עושים כח השטר שזה עיקר סבת הקנין, קרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, אלא אם נכתב שטר קדושין ע"י כתב ידו בלא עדים בזה יש לדון דמאי שנא מכסף וביאה ועל זה תירץ הר"ן בקדושין פ' האומר בסוגיא דמקדש בע"א אי חוששין לקדושין בזה"ל, ומיהו אמרו בשם רמב"ן ז"ל דדוקא קדושי כסף וביאה הוא דלא מהני בלא עדים, אבל קדשה בשטר שהוא כ"י, אעפ"י שאין עליו עדים מהני, דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי עכ"ל:

ומעתה יבואר לנו גם מה דאנו סומכים אח"כ להשיא האשה ע"י שטר גט שבידה אף אם מתו העדים, דכיון שאנו רואים השטר גט בידה, אנו רואים עכשיו בעצמנו את כל מעשה הגירושין, וכן בכל שטרי קנין, וכשבי"ד מתירים את האשה להנשא עפ"י הגט שבידה, אינו קבלת עדות כעדות שבשטרי ראי', שנעשה אז קיום הדבר אצל בי"ד ע"י העדים הקיימים ובאמצעות הגדתם שבשטר, אלא כח בי"ד נתחדש ע"י ראייתם כראיית בי"ד שראו ביום דמהני ראייתם לענין בירור הדבר מק"ו שלא תהא שמיעה גדולה מראי', ולענין קיום הדבר הבי"ד בעצמם כעדים המקיימים הדבר ע"י ראי' או הגדה, ולפי"ז יהי' נפ"מ לענין יחיד מומחה, דבשטרי ראי' סגי גם ביחיד מומחה שיקוים השטר ע"י עדים החתומים או ע"י קיום עדות אחרים, אבל בשטרי קנין לא יהני יחיד מומחה, כמש"כ הרשב"א ז"ל ביחיד מומחה שראה ביום:

וכן נלענ"ד מוכח מדברי הרי"ף פ' המגרש שהוכיח דלר"א ג"כ מהני עדי חתימה בלא עדי מסירה מהא דאמרו בגמ' פ' השולח שהעדים חותמים על הגט לר"א מפני תקון העולם, זימנין דמייתי עדי מסירה דאי ס"ד דלר"א לא סגי לן בע"ח, ליחוש דילמא לא איתיהיב לה בעדי מסירה, יעו"ש, והראשונים דלא סברי הכי כתבו דסמכינן דמסתמא בהכשר נעשה, דלכאורה לכו"ע צריך לנו לסמוך על חזקה זו, שמסתמא בהכשר נעשה, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' גירושין דלא חיישינן שמא בטל הבעל את הגט, וכמו דאמרינן בגמ' ריש גיטין דלא חיישינן שמא נכתב שלא לשמה משום דסתם ספרי מיגמר גמירי, וכל כה"ג לענין שאר דיני הגט, וההבדל בזה נלענ"ד דבכל ענינים אם סומכים אנחנו על החזקה דמסתמא בהכשר נעשה, אז אנחנו רואים את הגט שהוא בכשרותו, וכמו בכל ענין נאמנות של עדים, אנו מחזיקים את העדים בחזקת כשרות, ואז אנחנו שומעים את דבריהם מה שאומרים הגדה מפורשת, אבל אם לא נשמע בפירוש דבריהם ונסמוך על ענין חזקות שמסתמא אומרים כהוגן, איכא חסרון בעיקר הגדה, כ"כ הוא סברת הרי ף בנידון זה, שאם הי' הדין לר"א דעדי חתימה בלא עדי מסירה לא מהני כלום, הלא אז מה שרואים בי"ד את השטר גט חתום בעדי חתימה, אין אנו רואים את מעשה הגירושין כלום, ואם נסמוך על שמסתמא בהכשר נעשה, הוא השערה בעלמא בלא ראי' וידיעה, ומזה הוכיח דע"ח מהני בלא עדי מסירה, ומשו"ה כשבא הגט ליד בי"ד רואים בי"ד ביד האשה את מעשה הגירושין, ––אבל לפי"ז יש מקום לדון שאם ימותו עדים החתומים על הגט קודם שניתן הגט ליד האשה שלא יהני, אכן מסתבר לומר דרק בשטרי ראי' הצריך הרמב"ם ז"ל שיקוים הדבר אצל ביד ע"י גוף העדים, בשעה שבי"ד רואים בשטר הגדת העדים, אבל בשטרי קנין עושים העדים את קיום הדבר, שיהי' בשטר כח קנין משעת החתימה, ואי"צ עוד לזכירת העדים וקיומם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף