שערי ישר/ז/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ם בפ"ג מה' עדות ה"ד וז"ל, דין תורה שאין מקבלים עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידם, אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, ואין דנים בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מכתב ידם עכ"ל. ובפ"ח מה' עדות הי"ד כתב וז"ל, הואיל והדבר כן שטר שיצא לבי"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקים השטר, והרי הן כחרשים, עד שיזכרו עדותם, כל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו, אבל אם הי' כתב ידן יוצא ממקום אחר, או שהי' שם עדים שזה כתב ידם, מקימים את השטר ואין משגיחים על דבריהם שאומרים אין אנו זוכרים עדות זו, שמא חזרו בהם, וזה שאמרו אין אנו זוכרים כדי לבטל השטר, וכאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאינם נאמנים, הואיל ומתקים השטר שלא על פיהם, ומפני טעם זה מקימים כל השטרות ואין אנו צריכים להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעים להם הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם עכ"ל. ובהשגות הראב"ד כתב ע"ז וז"ל, א"א ויש מי שאין מורים כן ויודעים בדינים כמותו, שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה, ויותר מזה שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה, כ"א אמנה הי' אינם נאמנים וכו', ובכ"מ כתב ע"ז ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה שבאים לסתור השטר אינם נאמנים, אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו, כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר, אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה, אפומא דהני סהדי הא לא דכירי, וא"כ אפומא דמאן מגבת להו עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם בשני פסקי הלכות הנ"ל צריכים ביאור, דמפשטות דברי הרמב"ם בפ"ג נראה דסובר דדין שטרות הוא רק מדרבנן, אבל כבר תמהו ע"ז כל המפרשים והפוסקים, דבגמ' מפורש בכמה מקומות, דרק קיום שטרות הוא מדרבנן, וכן קשה טובא שיטתו בפ"ח דמצריך שיזכרו עדים החתומים על השטר את ההלואה אף אם כ"י יוצא ממקום אחר, אלא דאם כ"י יוצא ממק"א לא משגחינן בהו, דאף אם אומרים שאינם זוכרים אינם נאמנים, כמו באומרים קטנים היינו, וענין זכירה זו אינו מובן כלל, כיון דכבר נגמרה הגדתם, ואינם יכולים לחזור בזה, או לשנות ולהוסיף מכל האמור בשטר זה, מה לנו עוד זכירתם כשהם יושבים בביתם ואינם מגידים כלום, והיא תמיה רבתא:

והנה הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ל"ב כתב בזה"ל וגם נ"ל טעם לדברי הרמב"ם דכיון דאין זוכרים העדות כלל, הו"ל כמו שמעידים מפי כתבם, דהא קיי"ל לעיל סי' כ"ח סעי' י"א דאסור לשלוח עדותם בכתב מהאי טעמא, ואפילו למאן דמכשיר התם כשהעדים אינם חרשים היינו כיון שראוים להעיד וכן עדות בשטר קיי"ל דכשר מטעמא דדבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, וכמו שהוכחתי שם סעי' י"ב, אבל כשהם לפנינו ואינם זוכרים העדות הרי הם כחרשים כיון שאינם ראוים להעיד בפה כלל, ונ"ל שלזה כיון הרמב"ם ז"ל במ"ש לא נתקים השטר והרי הם כחרשים וכו', ר"ל כמו חרשים שאסורים להעיד בכתבם, כדאיתא בפ' מי שאחזו, משום מפיהם ולא מפי כתבם, וכתבו הרמב"ם פ"ה מה' עדות ונתבאר לעיל סי' ל"ה סי"א. עכ"ל הצריך לנו, ודברי הש"ך צריכים ביאור לפ"מ דנקט בשיטת הרמב"ם כמו שנראה פשטות דבריו דכל דין שטרות הוא מדרבנן ומה"ת לא מהני כלל משום מפיהם ולא מפי כתבם, וכאן כתב לפרש עפ"י הכלל של תורה, אכן לפי"מ שכ' בס' קצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט לבאר דגם בעדות של קיום שטרות דמהני מפי כתבם, מ"מ אלם פסול לכו"ע מה"ת, יובנו דברי הש"ך, דאף דשטר כשר מפי כתבם מה"ת או מדרבנן, אבל חרש פסול, זהו פשטות דברי הש"ך, אבל עדיין לא מצאתי שום ביאור, מה לנו עכשיו בכשרותו של עד, אם כבר נגמרה הגדתו בשעה שחתם על השטר, ובתומים ראיתי שהוסיף ביאור בשיטת הרמב"ם בסי' כ"ח לתרץ הקושיות שהקשו על הרמב"ם והוא דגם הרמב"ם סובר דשטר מועיל מה"ת, אלא משום דסובר הרמב"ם דבשעה שבא השטר לבי"ד בעינן שיהיו העדים ראוים להגיד, שאם אין זוכרים העדות הם כחרשים, ואף דהרמב"ם לא סבר כר"ת ולא מהני הגדה ע"י כתב, אכן כמו שסובר ר"ת לשיטתו דבעינן שיהי' ראוי להגיד ואלם פסול אף שיכול להגיד ע"י כתב, כ"כ סובר הרמב"ם לענין שטר דמהני מפי כתבם, אבל בעינן שיהיו העדים ראוים להגיד בשעה שבא השטר ליד בי"ד, ולפי"ז הי' קשה למה מהני בשטר אם מתו העדים כשבא השטר ליד בי"ד, הלא אם מתו עוד גריעי מחרשים, לזה הוצרך הרמב"ם לבאר דהא דמהני אם מתו העדים הוא תקנת חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכעין זה כתב בלחם משנה, אבל עדיין לא נתבאר ענין זה וכמו שהקשינו, כיון שכל הדין הנעשה עכשיו בבי"ד הוא ע"י החתימה, ובשעה שחתם על השטר הי' כשר וזכר את העדות, מה איכפת לן עכשיו אם מתו העדים או נעשו פסולים, כיון שהם אינם מסייעים עכשיו כלום בבירור האמת והשקר, והכל מתברר ע"י חתימתם, איזה יפוי כח עדות בזה כשרות של העדים החתומים על השטר, בשעה שהם אינם שייכים כלום לחתימתם, והוא דבר פלא שלא בארו המאורות הגדולים ענין הנפלא בזה:

והנה בתוס' כתובות ד' כ' ע"ב כתבו ג"כ ענין זכירת עדות בזה"ל, ומ"מ נהי דע"א לא חשיב שטר, לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר, דחשבינן להו כעד מפי עד, עדות מיהו הוי ויכול לשלוח כ"י לבי"ד, ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם, כיון שהוא זוכר העדות עכ"ל. וכן כתבו שם להלן, בהא דהקשו האיך מהני במחאה מה שיכתבו העדים את זכרון המחאה, כדאמרינן מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו כיון דלא הוי שטר, שאינו עשוי מדעת המחזיק, כתבו בזה"ל, ומיהו לפי מה שפרשנו דעדות מיהו הוי כ"ז שזוכר אתי שפיר עכ"ל. דבפשטות ג"כ אינו מובן עד מתי צריך שיזכרו העדים, דאם נאמר בכונתם דלעוצם עד שיבוא הכתב לבי"ד צריכים לזכור העדות, וכשיבוא כתב המחאה לבי"ד בעינן שיהיו העדים קיימים ויזכרו העדות, זה דבר רחוק לומר כן, אכן י"ל דכונת התוס' דבעינן שיזכרו העדות בשעה שהם מוציאים הכתב מתחת ידם, וכמש"כ הרי"ף בפ' ד"א, דהגדה בכתב נגמרת רק בשעה שהעד מוציא מת"י ונותן לבעל דין, אבל כל כמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמו דלא מסהדי עד השתא דמי, דאי בעו כבשי לשטרא ולא מסהדי, יעו"ש, ולכן אם כתב העד זכרון העדות לעצמו אם רוצה לשלוח כתב ידו לבי"ד, לא מהני רק אם זוכר העדות, דאם זוכר עכשיו העדות הוא מעיד עכשיו ע"י הכתב דמהני לשיטת ר"ת אבל אם אינו זוכר עכשיו לא מהני, דמעיקרא בשעה שכתב לא הי' שום הגדה, בשעה שמעכב הכתב ת"י, ועכשיו כשמוציא מת"י, כבר שכח העדות וליכא שום הגדה מצד העד, ולפי"ז י"ל דלר"ת בשולח כ"י לבי"ד בעינן שיזכור העדות בשעה שמוציא מת"י להגיעו ליד בי"ד, באופן שאינו יכול לחזור וליטלנו, דמאז נגמרה הגדת העד ע"י הכתב, וכן במחאה אם כתבו העדים עדות של המחאה והניחו ת"י כשבאים למסור ליד המערער, בעינן שיזכרו העדות בשעת מסירתם את הכתב ליד המערער, ואם שכחו העדות עד שאינם נזכרים גם ע"י הכתב, אינם רשאים למסור, אבל אם שכחו אח"כ לא איכפת לן, דמשעה שנגמרה עדותם לא בעינן זכירתם כלל ומהני אף אם מתו העדים, כן נראה פשוט בביאור דבריהם, אבל להרמב"ם ז"ל דמצריך בשטר גמור שכבר בא ליד המלוה זכירת העדים את המנה שבשטר, בשעה שאין העדים עושים כלום ואינם משתתפים בבירור הדבר, הוא דבר פלא ולא מצאתי מי שיבאר ענין זה:

ולכן נלענ"ד דדברי הרמב"ם הם יסוד נכון למש"כ לעיל בעיקר דין עדות בדבר שבממון ובדבר שבערוה, שמה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, הכונה שמלבד בירור האמת והשקר שעלינו לקבל את דברי העדים, העדים מקיימים את הדבר, היינו שאין לבי"ד כח לחתוך את הדין עפ"י הידיעה גרידא שנתברר להם ע"י הגדת העדים, אלא שהעדים פועלים לחדש כח אצל בי"ד, שיפסקו את הדין ולכוף לקיים את הדין, ורוב דיני העדות כמו פסול קרובים ודין נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכדומה, היכא דליכא חשש משקר, הוא גזיה"כ לענין קיום הדבר שגזרה תורה שלא יתקים ע"י עדים כאלה כח בי"ד, כמו שהארכנו בענין זה בזה השער פ"א, יעו"ש, ולפי"ז יש לבאר שיטת הרמב"ם דסובר ג"כ כשיטת כל הראשונים, דבשטר ליכא פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם, וכל שנעשה למסור כח הראי' מאדם לחבירו סומכים על עדות זו מה"ת, ועדותם נגמרה משעת חתימתם, או משעת מסירה לבעל הזכות, כמש"כ הרי"ף בפ' ד"א, ואינם יכולים העדים לחזור מעדותם, דכבר נגמרה הגדתם, וכמו דאמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבי"ד, אמנם במה שנוגע לענין קיום הדבר, שהעדים בעצמם מקיימים את הדבר לחדש כח אצל בי"ד, והיינו שע"י הגדתם לבי"ד הם פועלים שני ענינים, בירור הדבר וקיומו, שהבירור מתברר ע"י אמירתם, והקיום הוא ע"י העדים עצמם, וההגדה היא אמצעיי, שעי"ז פועלים העדים לקיים דבר חדש זה, וכמו שבענין קדושין הנלמד מממון, עדי ראי' מקיימים הקדושין, שהראי' היא אמצעי שיקיימו העדים עצמם את חלות הקדושין, כ"כ עדים המעידים בע"פ לפני בי"ד, הגדה שלהם היא אמצעי לקיום הדבר אצל בי"ד, והנה בשטרות דקיי"ל שהוא כמו שנחקרה עדותם בבי"ד, יש מקום לדון דכ"ז הוא רק בנוגע לענין בירור, אבל לענין קיום הדבר, י"ל דכ"ז שלא הגיע השטר לבי"ד לא שייך שיתחדש אצל בי"ד כח זה לחתוך את הדין, כיון שעדיין אינם יודעים מאומה, הרי אין בכחם לעשות שום מעשה בי"ד, ולפי"ז י"ל וסובר הרמב"ם כיון דדין קיום הדבר הוא בהגעת השטר לבי"ד, וחתימת העדים הם אמצעי שעל ידיהם יחדשו העדים את קיום הדבר, שיה' הכח לבי"ד לחתוך את הדין, והעיקר הכח המחדש הוא בעצמם של העדים, ומשו"ה אם העדים קיימים וזוכרים העדות, הדבר מתקים ע"י, אף שעכשיו אינם עושים כלום, אבל האמצעי שלהם וסבתם קיימת כלו' חתימת השטר, ובסבה הזאת העדים מחדשים הדבר עכשיו אצל בי"ד, אבל אם מתו העדים או נפסלו או ששכחו העדות, ובטל כחם לחדש עכשיו דבר חדש, ונשאר עכשיו רק חתימתם, הרי חסר בזה דין קיום הדבר, ויש בזה רק בירור הדבר בלי קיום:

ואף דיש לדון ולומר שכח זה עשו העדים בשעת החתימה להועיל על זמן שלאח"כ, בשעה שיתברר הדבר לפני בי"ד, באופן שלא נצטרך עוד כח העדים וכשרותם לאחר זמן, י"ל דענין כזה לא מצינו רק בדרכי הקנינים שיעשה עכשיו מעשה להועיל אח"כ וגם בקנינים הנעשים שיחולו לאח"ז, איתא בירושלמי מס' גיטין ר"פ מי שאחזו הובא בחי' הרשב"א והר"ן שם דאם נתן גט שיחול למחר ונעשה קורדייקום דלא מהני, דבעינן בשעה שחל הגט שיהי' אז ראוי לגרש, היינו שאח"ז חל הגט ע"י כח המגרש שיש לו בשעת חלות הגירושין, והמעשה היינו השטר גט הנתון ביד האשה הוא אמצעי וסבה שעל ידה פועל המגרש:

כ"כ סובר הרמב"ם בענין עדות שבשטר, דהכח להועיל שיתחדש אצל בי"ד לחתוך הדין, הוא בעצמות העדים, והשטר החתום בחתימת העדים הוא אמצעי וסבה שעי"ז פועלים העדים לחדש הכח אצל בי"ד, ולכן בעינן בשעה שהשטר בא ליד בי"ד שיהי' כח עדות להעדים החתומים על השטר, שבכחם יפעלו ע"י חתימת השטר להועיל על מנה שבשטר, אבל אם בטל עכשיו כחם אין השטר בלבד פועל כלום, ולפי"ז מה שמצריך זכירת המנה שבשטר אינו בגדר הגדה, שנאמר שעכשיו הם מעידים על ענין זה, דהרי אם מתקים השטר ע"י אחרים ג"כ מצריך הרמב"ם שיהיו זוכרים, אף שהעדים אינם משתתפים עכשיו כלום שום הגדה, אלא הזכירה מקיימת כח העדים שעי"ז לא נתבטל עדיין כחם ויכולים להועיל ע"י השטר החתום בחתימת ידם, ומדויק לשון הרמב"ם ם שאם אינם זוכרים הם כחרשים, היינו שאין להם כח לחדש מעכשיו דין זה:

והנה הרמב"ם ז"ל הקדים ליסוד מאמרו בשיטה זו בזה"ל, הואיל והדבר כן, היינו לפי"מ שכתב שם בהלכה א' דמי שחתם על השטר ובא להעיד על כ"י בבי"ד אם אינו זוכר העדות, אסור לו להעיד, שאין אדם מעיד על כ"י שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכו', נלענ"ד דמזה למד הרמב"ם ז"ל שיטתו הנפלאה, דהנה ממה דסברי רבנן בזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי דאי"צ לצרף עד אחר להעיד על כתב ידי שניהם, משום דאמרינן על מנה שבשטר הם מעידים כמבואר במס' כתובות, מזה מכריח ענין זה שעכשיו פועלים העדים ע"י חתימתם על מנה שבשטר, דאם נאמר שעדים החתומים על השטר כבר גמרו עדותם משעת החתימה, ושוב אין להם יחס והתקשרות עם השטר, והם עכשיו כשאר עדים מן השוק, למה מהני אם אומר כ"א זה כתב ידי, הלא ליכא רק ע"א על כל חתימה, ואם נאמר שמעיד עכשיו על מנה שבשטר, ה"ז כמלוה על פה לחוד, ואנן בעינן שיהי' השטר מקוים על ידם, אלא מוכח מזה שחתימת ידי עדים, שבשטר גם עכשיו הם מקושרים יחד עם העדים עצמם שאין פועלים זה בלי זה, וכמו שבעדות בע"פ כ"א פועל על חצי דבר, כ"כ העד עם חתימתו יחד פועלים עכשיו על חצי קיום המנה שבשטר, משא"כ בעדים אחרים המקימים חתימת השטר, שאין להם שום יחס אל המנה שבשטר:

אלא מעידים כתב ידי העדים, משו"ה צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה, אבל אם נעשה הקיום ע"י עדי השטר שעכשיו הם גומרים את עדותם לתת כח לבי"ד לחתוך את הדין, סגי לן כשאומר זה כתב ידי, אף דליכא רק ע"א על כל חתימה, כיון שהחתימה עם הגדתם עכשיו הוא הכל עדות אחת, הרי נעשה חצי קיום על מנה שבשטר ע"י כ"א מעדים החתומים בשטר וקרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר חצי עפ"י של זה וחצי על פיו של זה, והואיל והדבר כן שעכשיו ג"כ עיקר כח הדין אצל בי"ד נעשה ע"י העדים עצמם ולא ע"י החתימה לחוד, לפי"ז אם שכחו העדים את ענין המנה שבשטר, בטל כחם ואין יכולים להועיל עכשיו כלום בענין זה, גם החתימה שלהם אינה מועלת רק לבירור הדברים ולא לקיום הדבר כנ"ל:

ועפ"י דברינו יתבאר היטב שיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י הדרך שמפרש התומים בשני פסקי הרמב"ם ז"ל שהבאנו, היינו דגם לשיטתו כל שטרי ראי' הם מועילים מה"ת, כיון דנעשה למסור לבע"ד ליכא חסרון משום מפיהם ולא מפי כתבם, דאף אם יסבור דלא כשיטת ר"ת ז"ל דאם יכתוב עדותו בבי"ד ע"י. כתב לא מהני, משום דבעינן הגדה מפיהם, זה דוקא היכא שהוא בתורת עדות סתם, שלא נעשה הכתב למסור לבע"ד, אלא להעיד בבי"ד, ואצל בי"ד לא שייך ענין מסירת ראי' דלאו בעלי דברים הם, ומשו"ה צריך דוקא הגדה בפה, אבל בשטר הנעשה למסור לבע"ד, חתימתם מקושרת עם המסירה לבע"ד, והמסירה לבע"ד היא גומרת עדותם בכה"ג אי"צ הגדה בפה, שהעדים עצמם אחר החתימה במסירתם לבע"ד הם גומרים עדותם, וקרינן בזה מפיהם, אלא כל זה הוא לבירור הדבר, ולא לקיום הדבר אצל בי"ד, ומשו"ה אם מתו העדים לא מהני מה"ת, אלא דבכה"ג מהני מתקנת חז"ל כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, אבל אם לא מתו והם קיימים ושכחו העדות, בזה לא תקנו חכמים ונשאר על דין תורה, ולפי"ד מדויק לשון הרמב"ם שכתב אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים, היינו שמה שחותכים את הדין לומר שיש כח לבית דין לחתוך הדין, על ידי חתימת העדים לחוד בלי העדים עצמם, שהעדים כבר מתו, הוא מדרבנן מפני התקנה, אבל אם העדים קיימים אעפ"י שאין באים להעיד עכשיו מהני מה"ת, דאם הי' כונת הרמב"ם ז"ל כמו שנקטו הרבה מפרשים שעיקר שטר ראי' הוא מדרבנן, לשון הרמב"ם אינו מדוקדק כלל, מה נפ"מ בין אם עדים קיימים או לא, הי' לו לומר אעפ"י שאין העדים מעידים לפנינו ותו לא, ומלשון זה מוכח להדיא דאם היו קיימים הי' מהני מה"ת, אמנם צ"ל דבכלל תקנת חכמים הוא גם אם העדים נפסלו בגזלנות מחמת או קורבה, דקיי"ל דמהני בעדות שבשטר, ורק אם שכחו העדות בכה"ג לא מהני, דלא תקנו ע"ז:

ולפי"ז נלענ"ד בהא דנחלקו רוב הראשונים ז"ל על הרמב"ם בדין זה שיוצרך זכירת העדות, הוא בביאור הענין הנאמר בגמ' בעדים שחתמו על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, בכתובות ד' י"ח ע"ב ובגיטין ד' ג' ע"א, היינו דלשיטת הרבה ראשונים ז"ל הוא לכל הדין היוצא מהגדת עדות בבי"ד אחר החקירה ודרישה, וכמו שע"י הגדה נגמר כל כח בי"ד לחתוך הדין, היינו הבי"ד ששמעו את הגדת העדות, כ"כ בחתימת השטר נגמר כח זה לכל בתי דינים בישראל, ומשו"ה אי"צ כלל אחר מסירת השטר ליד הבע"ד או אחר חתימתם לדין כשרות או זכירת העדים, ואף אם מתו העדים מהני מה"ת, דאין להעדים שבשטר אחר חתימתם שום יחס והתקשרות עוד עם השטר, והרמב"ם ז"ל סובר דמה דאמר ר"ל דנעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד, הוא רק לענין בירור העדות, שכבר גמרו עדותם בהגדה ואינם יכולים לחזור, ואם רוצים לחזור הוו להו כחוזרים ומגידים, אבל לענין קיום הדבר, עדיין תלוי ועומד הדבר, עד שיבוא השטר לבי"ד לעשות מעשה עפ"י השטר, אז יקום הדבר ע"י העדים עצמם ובאמצעות חתימתם שבשטר, ולכן אם מתו העדים לא מהני מה"ת:

והנה לפי"ז עלינו לבאר בדין מי שנמחק שטרו, דאמרינן בגמ' ב"ב פ' גט פשוט ובב"ק ד' צ"ח דעדים יכולים להעיד מה שראו כתוב בשטר, שכתבו בתוס' כתובות ד' כ' בטעמא דמילתא דלא הוי כעד מפי עד, משום האי טעמא דעדות בשטר הוי כמו שנחקרה עדותם בבי"ד, ד, וכמו דמהני בעדים שיעידו ראינו עדות שנחקרה בבי"ד, וברמ"א ח"מ סי' ל' סעי' י"א בהא דכתב המחבר, העיד האחד בבי"ד זה והעד השני בבי"ד אחר, יבא בי"ד אצל בי"ד ויצטרפו עדותם, הגה:

אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף דהוי כעד מפי עד (ב"י בשם מרדכי ישן) עכ"ל. ומפרש הט"ז בזה דוקא בעדים ששמעו עדות ע"א אינם יכולים להעיד בבי"ד דהוי עמפ"ע, אבל אם שמעו עדות שלמה של שני עדים יכולים להעיד, וכמש"כ בתוס', וכן נקט התומים ונה"מ להלכה דכ"כ אם הי' שטר בע"א, אין עדים אחרים יכולים להעיד שכך ראו בשטר זה דהוי עמפ"ע, דהא דמהני בנמחק שט"ח שיעידו עדים שכך ראו בשטר, הוא שטר החתום בשני עדים, והנה אף שלא בארו ההבדל בין שמעו חקירת בי"ד של ע"א בין חקירת בי"ד של שני עדים, הטעם מבואר דהא דלא מהני עמפ"ע, דבעינן שיעיד העד האחרון לפני בי"ד על ראית או שמיעת ענין המחיב, הלואה או הודאה, אבל אם שמע הגדת עדות, לא שמע דבר המחיב רק שמע בירור הדברים, דהודאת בע"ד, אף שעיקר ענין הודאה הוא רק נאמנות ובירור דברים, אבל עכ"פ הודאה מחיבת ג"כ משום קנין אודיתא, ומשו"ה אם שמע חקירת בי"ד של שני עדים, הרי שמע שנתחדש אצל בי"ד כח לחייב את ראובן במנה, אבל אם שמע חקירת ע"א, שבלי צירוף עוד ע"א, אין זה סבה המחיבת על תשלומים, ומשו"ה נקטו התוס' בפשיטות, דעדים ששמעו חקירת בי"ד מהני עדותם שיעידו בבי"ד אחר, כאילו ראו או שמעו דבר המחויב ממון, ומה"ט נקטו דאם ראו בשטר מקוים שראובן חייב לשמעון יכולים להעיד בבי"ד, כיון שדין שטר הוא כמו שנחקרה עדותן בבי"ד, והסמ"ע שכ' להלכה בסי' ל' דגם אם שמעו חקירת בי"ד של שני עדים דאין יכולים להעיד לפני בי"ד אחר, שהקשו עליו מהא דנמחק שטרא י"ל דמחלק בין שטר לחקירת בי"ד מעידים בע"פ, דבעדים בע"פ באמת לא נתחדש שום חיוב חדש על המתחיב, רק נתחדש לבי"ד כח לכוף את המתחיב, וכח זה הוא רק ביחוד לבי"ד זה שבפניהם, העידו העדים, אבל בנוגע לבי"ד אחר, אינם יכולים להעיד רק בירור הדברים, ולא ראי' ושמיעה מעצם דבר המחייב, אבל שטר דחשבינן כאילו נחקרה עדותם בכל בתי דינים וכשבאים עדים להעיד לפני בי"ד על שטר שנמחק הם מעידים שיש לבי"ד זה כח לחתוך את הדין, אבל עכ"פ דברי הסמ"ע הם נגד דברי תוס' ואין לסמוך על דבריו והנה כ"ז הוא לשיטת תוס' ושאר הראשונים דסברי שבעדות בשטר נגמר כל דין חקירת בי"ד וכמש"כ:

אבל לשיטת הרמב"ם שבארנו דהא דאמרינן בשטר דהוי כמו שנחקרה עדותם בבי"ד, הוא רק לענין הגדה שאינם יכולים לחזור דהוו כחוזרים ומגידים, אבל לענין קיום הדבר אין נגמר הדבר עד שבא השטר ליד בי"ד, ואז נעשה קיום בדבר ע"י העדים עצמם ביחד עם ההגדה האמורה בשטר, יקשה איך מהני עדות שראו בשטר לחייב על ידם, הרי לא ראו דבר המחייב רק בירור דברים, והוי כעד מפי עד, ונלענ"ד דגם לשיטת הרמב"ם שאני שטר משאר עדות, דהנה בעד שמעיד מפי עד איכא תרתי לריעותא, חדא דעד הראשון לא העיד בפני בי"ד, ולא הי' על הגדה ההיא תורת הגדה, והשני שמעיד, מפי עד הראשון לא ראה ולא שמע דבר המחייב אבל בשטר שנגמרה הגדת העדים ומי שרואה שטר חתום בעדים, רואה בזה סבה שלמה שבכחה לתת כח לכל בתי דינים בישראל, שגם הרואה יודע שהעדים החתומים על השטר הם מועילים לקיום הדבר לכל בתי דינים, אף שבפועל לא נתחדש כח זה לבי"ד עד שיתברר ענין זה שהי' שטר כזה וכזה עם עדים חתומים, אבל הרי דבר זה כבר הי', והי' חסר רק שיובא לפני בי"ד, וסגי לן אם הובא לבי"ד העתקת השטר ע"י עדים אחרים, גם אז יתחדש כח לבי"ד ע"י העדים הראשונים אם זוכרים את המנה שבשטר, ואם יבואו העדים שהיו חתומים בשטר להעיד על שטר נמחק ויאמרו שכן הי' כתוב בשטר, אבל אין אנו זוכרים העדות אם לוה פלוני מפלוני לא יהני עדותם כלום לשיטת הרמב"ם, וכשאחרים מעידים אנחנו מחזיקים שעדים הראשונים זוכרים העדות, וככל הדינים שבשטר עצמו כ"כ הדין בהעתקת בירור הדברים שהי' כתוב בשטר, ואין לדמות ענין זה לשטר קנין הניתן לקונה שיקנה לאחר ל' יום, שבטל הקנין אם נקרע השטר בתוך ל' יום, אף אם יעתיקו עדים מה שהי' כתוב בשטר הראשון ויעשו שטר אחר, דהתם הי' כל כח הקנין בשטר הזה, ואי אפשר שיולד כח קנין בשטר אחר שהעתיקו מהראשון, אבל בעדות שבשטר ראי', שעצמות השטר הוא רק ראי' ובירור האמת, רק שדבר זה, שבסבתו מתברר האמת, הוא אמצעי להעמיד הכח הנתון להעדים עצמם החתומים על השטר שיועילו שעל ידם יתחדש כח לבי"ד לחתוך הדין, ולענין זה יהי' כ"כ העתקת השטר ובירורו אמצעי להעמיד את הכח של העדים להועיל לבי"ד לקיום הדבר, ומשו"ה י"ל דמהני מה"ת אם נמחק השטר ויש מי שיעיד מה שראו בשטר, עוד י"ל דכמו דסובר הרמב"ם שאם מתו העדים או נעשו פסולי עדות דבטלה עדותם מה"ת, מ"מ גובים ע"י שטר כזה מתקנת חכמים שלא תנעול דלת בפני לווים, כ"כ מהני מדרבנן אם נמחק או נשרף השטר, והתוס' לשיטתייהו דעדות בשטר מהני מה"ת אף אם מתו העדים, הוקשה להם מהא דגובים ע"י שטר שנמחק או נשרף, אבל לשיטת הרמב"ם דאיכא תקנת חז"ל בשטרות לענין מיתת העדים או התחדשות פסול בגופם, כ"כ נכלל גם השתנות בעצמותו של השטר ע"י מחיקה או שריפה, כנלענ"ד בביאור שיטת הרמב"ם ז"ל בעדות שבשטר ראי', באופן שיהי' כל דבריו מיוסדים על דין עדות שבע"פ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף