שערי ישר/ז/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה לענין עדות אשה נתבאר אצלינו בשער ו' פ"ו, דכל עדות שמעידים במיתת הבעל אינו בתורת עדות כדבר שבערוה שיוצרך עדים לקיום הדבר אצל בי"ד, והבי"ד שחותכים הדין הוא רק מכח הוכחה ורגלים לדבר, ועפי"ז קשה טובא מהא דמבואר במס' יבמות ד' כ"ה דלמ"ד גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה, ולא ס"ל פלגינן דיבורא, אם אומר הרגתי את פלוני לא תנשא אשתו, וזהו טעמו דרב יהודא במשנה שאומר הרגתיו לא תנשא אשתו, היינו דממ"נ אי אפשר לקיים הדין ע"י, דאם הרגו הוא רשע ואם לא הרגו חי הבעל, וכמבואר ענין זה בירושלמי על משנה זו בזה"ל הרגתיו, מה נפשך, קטלי' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, לא קטלי' בחיים הוא עכ"ל. וענין זה שייך רק אם צריך עדים לקיום הדבר, שאעפ"י שהדבר אמת, גזיה"כ הוא שלא יחודש דין אצל בי"ד רק עפ"י עדים כשרים, אבל אם אי"צ עדים רק הוכחה ובירור, אין מקום לממ"נ לומר אם קטלי' ליכא עד כשר, דמה שגזלן פסול הוא משום חשש משקר, ובכה"ג שלא יצויר שיופסל העד רק אם הרגו, ואם איכא לנו הוכחה שנהרג אז אי"צ לנו לכשרותו של העד, ומוכח מזה דבעינן בזה כל תורת עדות, וכן בהא דקיי"ל כרבא דבאומר הרגתי דתנשא אשתו משום דפלגינן דבורא ומהימן שנהרג ע"י אחרים, ובמה שאומר שהוא הרגו אינו נאמן, ולרב יוסף דסובר דלא פלגינן דיבורא אינו נאמן כלל, כ"ז שייך רק בדין עדות ממש, אבל בדבר שצריכים רק איזה בירור והוכחה, אינו מובן חילוקים אלו, כיון שאין הדיבור פועל הדין רק אומדן הדעת מועיל בזה, היתכן לומר דלרבא דס"ל פג"ד איכא אומדן דעת יותר מלרב יוסף דס"ל לא פג"ד, וקושיא גדולה היא לי, ולא מצאתי מי שיתעורר בזה:

אמנם יש להקשות בלא"ה בסוגיא דיבמות, למה אינו נאמן לרב יהודא באומר הרגתיו, אף דלא פלגינן דיבורא וגזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה, יהא נאמן משום מיגו דאי בעי אמר נהרג ולא הרגתיו, וכמו שהקשו התוס' ושאר הראשונים בסוגיא דכתובות באומר בני זה וכהן הוא, שיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר אינו בני וכהן הוא, והתירוצים שכתבו התוס' שם דלדבריו קרוב הוא, והרמב"ן ז"ל שכתב דלענין תרומה מהני מיגו מדין בירור, ולענין להשיאו אשה בעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, ––בארנו דבריהם לעיל בשע"ו פ"ט–– כל התירוצים האלו לא שייך הכא לענין עדות אשה, דכל הפסולים כשרים ומסיח לפי תומו כשר, ורק מי שחשוד לשקר אינו נאמן, ובכה"ג דאיכא בירור גמור משום מה לו לשקר למה לא יהא נאמן באומר הרגתי משום מיגו דאי בעי אמר נהרג ולא הרגתיו, והנה מה שהובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו בשם הר"ש מקנין וז"ל באות כ"ד בזה מיגו לא אמרינן היכא שמשים עצמו רשע, דאינו נאמן אכלתי במיגו דיכול לומר מזיד הייתי, גבי שנים אומרים אכלת חלב, וגבי פלוני רבעני לרצוני, ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי יעו"ש, הנה בדיני של רב יוסף דמיירי לענין קטלא להרוג את הרובע, ודאי דלא מהני מיגו, כמו דלא מהני מיגו לענין להשיאו אשה באומר זה בני וכהן הוא, ועוד עדיף מזה דלא מצינו מיגו לענין נפשות, אבל לענין עדות אשה דלא בעינן תורת עדות, קשה למה לא יהני מיגו, ואף לפי מש"כ הש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ט לדון אם הלוה טוען שהמלוה הי' ברבית שאינו נאמן אף דאיכא מיגו דהי' יכול לטעון פרעתי, משום דאאמע"ר, וכן נקט להלכה בסי' קע"ז סעי' י"ב ס"ק כ"ז, דסובר דגם בטענה של בע"ד אינו נאמן לשום עצמו רשע, אבל כ"ז לפי"מ דקיי"ל כרבא דאאמע"ר, אבל לרב יוסף דסובר אמע"ר, ואם הי' גזלן דבר תורה כשר לעדות אשה, הי' משיאים את אשתו באומר הרגתי כמבואר בסוגיא שם, ולא איכפת לן מה שמשים עצמו רשע, ורק בפלוני רבעני דאם נאמין לו כל הדיבור הוא פסול לעדות זו, וכמו שבארנו ענין זה בס"ד בשע"ו פי"א, קשה טובא למה לא יהי' נאמן במיגו, וגם לפי"מ דקיי"ל כרבא דאאמע"ר, אם כלל זה מגרע נאמנות שמדין מיגו, אינו מוסכם, וכמו שהאריך בענין זה בס' דו"ח למס' כתובות ד' י"ח שהביא ראי' משיטת התוס' פ' אעפ"י ועוד משאר דוכתי ומהגהת שו"ע יו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ה דמוכח דאאמע"ר אינו מגרע נאמנות של מיגו יעו"ש. וכן מוכח להדיא פשטות הסוגיא בפ"ב דכתובות ד' י"ח:

דאמרינן התם אמר רבב"ח לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים, א"ל רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומוכח דלרב"ח באין כתב ידם יוצא ממק"א דנאמנים באומרים אנוסים היינו מחמת ממון אף דמשוו לנפשייהו רשעים, ורק בסיפא אינם נאמנים באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, אף שיש להם מיגו שיכולים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, והטעם בזה דבסיפא שכ"י יוצא ממק"א, א, שכבר נתקיים השטר לא מהני מיגו לחוד לבטל השטר רק צריך עדות גמורה, והיכא דמשוו נפשייהו רשעים, אי אפשר להאמינם בתורת עדות, דשם ליכא ענין פלגינן דבורא, כמש"כ בתוס' שם, ורק כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות סובר רבב"ח דנאמנים דלא חשיבי כחוזרים ומגידים, כשאומרים דלא חתמו רק מחמת אונס, ורבא פליג ע"ז דלעולם אינם יכולים לחזור דחשיבי כחוזרים ומגידים, ומפרש רבא להיפוך, דברישא שאין כת"י יוצא ממק"א איכא לחלק בין אנוסים מחמת נפשות לאנוסים מחמת ממון, דאף דאיכא מיגו אינם נאמנים, אם משוו לנפשייהו רשעים וכבר נתקשו בזה בס' הפלאה ובס' דו"ח, דבמה שמסיק רבא בענין זה דלא מהני נאמנות מיגו היכא דמשוו נפשייהו רשעים דלא כרבב"ח, לא באר רבא כלום בזה, ולפי מש"כ י"ל דהא בהא תליא, דלרב"ח דסובר דאם אומרים שחתמנו שלא מדעת המתחייב היינו שהיו אנוסים אינו נחשב כחוזר ומגיד, משום שאומר שלא הגיד בראשונה שהי' מפי כתבם דלא הוי הגדה כלום, דמה"ט סובר דגם אם כת"י יוצא ממק"א נאמנים עכשיו בתורת עדות לומר אנוסים היינו מחמת נפשות ורק באומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, דכיון דעכשיו צריך להאמינם בתורת עדות לבטל השטר שכת"י יוצא ממק"א, ואם משוו נפשייהו רשעים א"א להאמינם, משום דלדבריך רשע אתה, ולשיטתו נאמנים ברישא שאין כת"י יוצא ממק"א גם באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, דנאמנים משום מיגו בלי תורת עדות, דהרי עכשיו אומרים כתב ידינו הוא, אבל כתב זה אינו הגדה כלום שלא חתמו מדעת המתחייב, ואינה הגדה כלום, וכיון דנאמנות זו אי"צ לדין עדות כלל, ולענין נאמנות מיגו ליכא שום חסרון אם משוו נפשייהו רשעים, אבל לרבא דמסיק דגם אם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים בסיפא שכת"י יוצא ממק"א, משום דגם זה נחשב כחוזר ומגיד, כיון דמי שרואה החתימה בשטר רואה הגדה מעליא, ומשו"ה אם אומרים שהיתה ע"י אונס חשיבי כחוזרים ומגידים, מה"ט גם ברישא שאין כת"י יוצא ממק"א, כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, דאם נאמין אותם על מה שאומרים אנוסים היינו בתורת מיגו לחוד בלא דין עדות, לא יתבטל השטר, שהרי עכשיו נעשה השטר מקוים כשאומרים כת"י הוא זה, ומה שבאים לבטל השטר עי"ז שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון, שאי אפשר להאמינם בתורת עדות משום דאאמע"ר, אין מיגו מבטל שטר, כמיגו במקום עדים, ורק כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים ברישא, כל הדיבור מתורת עדות, דכיון דעכשיו מקיימים הם בעצמם ליכא דין חוזר ומגיד, והוא נכון ומתקבל, ולפי"ז מוכח מכל הסוגיא דלענין מיגו ליכא חסרון הכלל זה שאאמע"ר, אכן יש לחלק קצת לומר דרק במיגו דאי בעי שתיק דהוי הפה שאסר הפה שהתיר, מהני כשעושה עצמו רשע, ובמיגו דעלמא אינו נאמן אם משים עצמו רשע, אבל עכ"פ כ"ז הוא לשיטת רבא דסבר אאמע"ר, אבל לרב יוסף ולרב יהודא דסברי אמע"ר, דבאומר פלוני רבעני לרצוני אי לאו דאמרה תורה אל תשת רשע עד, הי' נאמן להרוג את הרובע, וכן אמרו בגמ' שם, דאם גזלן כשר לעדות אשה, הי' נאמן להשיא את האשה אף באומר הרגתי, בכה"ג ודאי ראוי לומר שיהי' נאמן משום מיגו אף שגזלן פסול לעדות אשה, דלענין נאמנות משום מיגו ליכא חסרון מה שהוא גזלן, דלענין מיגו גם גזלן וכל הפסולים נאמנים, והיא קושיא גדולה לענ"ד:

ולתרץ שני תמיהות שכתבנו נלענ"ד דנקט הש"ס דגזלן של תורה אם פסול לעדות אשה משום חשש משקר, אז לא תקנו חז"ל כלום להכשירו מדבריהם, אף אם יהי' איזו הוכחה שאומר אמת, דלא פלוג רבנן והניחו ענין זה על דין תורה, וכמו דמשמע מלשון הש"ס לקרותו בשם "פסול", ולא אמרו שאינו נאמן, דהפסולים שפסלה תורה מאיזה טעם שיהי', אינו בכחו להועיל בדבר שבממון ובדבר שבערוה, אף אם יהי' הוכחה דאינו משקר בענין זה, ואף דנקטו הפוסקים דגם גזלן של תורה מהימן כשהוא מסיח לפי תומו, הוא רק אם אינו אומר בתורת עדות כלל, רק מסיח לפי תומו אבל באומר בתורת עדות ומכון להשיא את האשה, אז לא עשו חז"ל תקנה, ונשאר ענין זה כמו שהוא מה"ת, ומה"ט לא מהני מיגו כשאומר הרגתי, כמו דלא מהני מיגו באומר בני זה וכהן הוא, ומטעם זה סובר ר' יהודא דבאומר הרגתי אינו נאמן משום דאם הרג רשע הוא ופסול לעדות, אף דאיכא הוכחה שאומר אמת, דהדר הדין לדין תורה ובעינן שיהי' הדבר אמת ויהי' כשר לעדות זה, ולכן באומר הרגתי סובר ר"י דלא תנשא אשתו כמו דאמר בירושלמי דאם הרג הוא פסול לעדות זו דליכא בזה תקנת חז"ל להאמין ע"י הוכחה מדבריו שאומר אמת:

והנה בנוב"י מ"ק אהע"ז סי' מ"ה העלה שם לענין אם הגידו ג' אנשים בעדות אשה ונמצא ביניהם גנב שפסול לעדות אשה, דלא נתבטל עדות הכשרים משום נמצא קו"פ, וכתב שם בזה ועד כאן לא שנינו רבים שהעידו ונמצא אחד מהם קו"פ אלא בדבר הצריך עדים כשרים, אבל בעדות אשה שכל הפסולים כשרים להעיד רק הפסול בעבירה דאורייתא מטעם שחשוד לשקר, אבל אי לאו שחשוד לשקר והיינו יודעים שבדבר זה מעיד אמת הי' נאמן לכן נאמן במסל"ת, משא"כ בשאר עדות אף אם האמת כדבריו, מ"מ עדותו בטל מטעם גזיה"כ אל תשת רשע עד, וכיון שבעדות אשה הוא עצמו כשר לולא מטעם דמשקר, וא"כ אותם שנצטרפו עמו וכי גרועים ממנו בעצמו, וכיון שהמה אנשים נאמנים ולא חשידי למשקר, למה יופסל עדותם מחמתו, ולכן לית דין צריך בשש שעדות הכשרים קיימת ואפילו להעיד מחדש אי"צ עכ"ל. ודבריו הקדושים הם היפוך דברינו אבל האמת יורה דרכו, דמסוגית הש"ס שהבאנו מוכח דגזלן של תורה הוא פסול אף אם יהי' אמת בדבריו, ומה שהוכיח מהא דנאמן במל"ת, בע"כ עלינו לחלק, דהתם שאני שאינו בא בתורת עדות כלל, וכמש"כ, אמנם לענין הדין שהכשיר הגאון הנ"ל את עדות הכשרים, גם לפי"ד יש להכשירם, די"ל דרק בנוגע לעדות של הגזלן עצמו לא תקנו חז"ל להאמינו אף אם יהי' הוכחה שאומר אמת, אבל לענין שאר העדים שהעידו עמו, י"ל דלא חשו חז"ל לבטל תקנתם ויאמנו דבריהם מטעם הוכחה, כמו שתקנו להאמין כל פסולי עדות דלא חשידי לשקר, אבל עכ"פ לענ"ד נפל היסוד ממה שבנה הגאון בעל נוב"י זצ"ל, דהרי יש מקום לומר דכיון שהעידו יחד עם הגנב כמו שהעמידו דבריהם על דין תורה לענין עדות של הגנב שלא להאמינו גם ע"י הוכחה שאומר אמת, כ"כ בכה העמידו על דין תורה על כל הגדת העדים שהעידו יחד, ולפי"ז אין ראי' מה שמוכיח שם הגאון הנ"ל ל מהא דמוכח מהש"ס דליכא בעדות אשה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מהא דאין מורידים לנחלה עפ"י עדות האשה, וכן הוא להלכה בשו"ע ח"מ סי' רפ"ד, דלפי"ד אין מזה ראי' כלל, דהתם מה שנאמנים קרובים ופסולים הוא עפ"י תקנת חז"ל שתקנו להאמינם שלא בתורת עדות רק מדין אומדן דעת והוכחה, וע"ז לא שייך כלל לבטל הוכחה משום עדות שבטלה מקצתה, שהוא דין של עדות, ובהוכחה ליכא גרעון, אבל היכא שמעיד גזלן עם שאר עדים שהעמידו חכמים עדות של הגזלן על דין תורה, יש לדון שבכה"ג כל העדים לא יאמנו דבריהם מחמת הוכחה ואומדן דעת, כמו שלא האמינו את הגזלן אם איכא הוכחה שאומר אמת, וצלע"ג בזה לענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף