שערי ישר/ה/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־04:35, 19 במאי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאת גרסה ראשונית מתוך דיקטה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שערי ישר TriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה עפ"י מה שנתבאר ביסוד האי כללא דספק ממון, דלכל ענין שבא מכח שליטת הבעלים אזלינן בתר הדין הנהוג בפועל, היינו שמי שזוכה עפ"י תורת המשפטים שישלוט בממון זה הוא נחשב לבעלים בתורת ודאי, והשני אינו נחשב לבעלים כלל ולענין הדינים המסתעפים מהממון שלא מכח ורצון ושליטת הבעלים, נשאר הדבר שקול כלומר שדינים אלה תלוי במציאות האמתית כפי שגלוי קמי שמיא למי קנוי החפץ, משום שקנין האמתי לא נפקע בלי יאוש והפקר, וזהו בכלל מה שאמרו בגמ' קדושה הבאה מאלי' שאני, ועפ"י יסוד זה נבוא לבאר בס"ד שתי הסוגיות שהקשינו בהן, והנה מה שהקשינו מהך משנה דכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלים בתרומה מחמת ממ"נ, דמוכח מזה דלא אזלינן בתר הנהגת דין ממון בפועל, אלא בתר המציאות האמתית, מובן היטב עפ"י דרכנו, דענין זה של אכילת תרומה שאמרה תורה קנין כספו יאכל בתרומה ודאי הוא ענין הבא ממילא מחמת קנין האמתי כפי שגלוי קמי שמיא, ומשו"ה אמרינן כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דעבד הוא קנין כספו קרינן בי' דענין זה אינו תלוי בשליטת הבעלים בפועל אלא בקנין האמתי, ומשו"ה אף דכ"א אינו יכול לשלוט בחבירו בשום דבר ואבדו דין ממון זה מזה לא פקע קנין כספו של הבעלים האמתים, וכמו שכתבו בתוס' יבמות ריש פרק אלמנה בהא דתנן שם במשנה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, וז"ל אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו וכו' וקצת יש להביא ראי' דבתרומה אזלינן בתר לקנין הגוף, דבריש פ' בתרא דכריתות ד' כ"ד ע"ב אמר גבי המפקיר עבדו דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אעפ"י שאין לרב פירות אלא הגוף, ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתיא עכ"ל. היינו טעמא שלמ"ד זה דסובר קנין פירות כקה"ג הוא משום דסובר דעיקר בעלים הוא מי שמשתמש ושולט בהממון, ומ"מ לענין תרומה לא חשיב כקנין הגוף, והוכיחו ענין זה ממ"ד מפקיר עבדו שאוכל בתרומה אף שאין לו כלום השתמשות של ממון, וכ"כ י"ל דגם אם נימא מפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה דאכילת תרומה שתלוי בקנין כספו תלוי בקנין הממון, מ"מ י"ל דקנין כספו לא הוי אם אין לו רק קנין פירות אף למ"ד כקה"ג דמי, וכעין זה נוכל לומר ודאי דדין השתמשות בפועל שנגרע מן האדון מחמת דין ספק ממון שמעמידים אותו בחזקת המוחזק, אינו מגרע דין אכילת תרומה, דהרי אינו דומה ענין זה למפקיר עבדו כמו דמחלק הש"ס בגיטין דהרי אם יבוא אליהו ויאמר שהוא עבד קנין כספו קרינן בו:

וכן מה דפסק הרמב"ם פ"ט מה' תרומות ה"ו בכותב נכסיו לאחר וזכה לו ע"י אחר והי' בהם עבדים ושתק ואח"כ צוח. הרי זה ספק אם הוכיח סופו על תחילתו, שאין אוכלים בתרומה בין שהי' רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל וכן להיפוך, היינו אף דיש לרבו ראשון חזקת מרא קמא והעבדים נשארים תחת רשות בעלים הראשונים, מ"מ לענין אכילת תרומה ה"ז דין ספק ואף שיש לדחות קצת ראי' זו דשיטת הרמב"ם בדין זה דהוי ספק לראשון וספק הפקר ואם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאים מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסו מיד הזוכה אין מוציאים מידם, כמו שפסק בפ"ד מה' זכי' ומתנה ה"ג יעו"ש, ולפי"ז כיון דהוי ספק הפקר, העבד לעולם מוחזק בעצמו, לפי"ז אין ראי' מזה להיכא שהדין להשאר אצל בעלים הראשונים בודאי, אבל לפי"ז דברי הרמב"ם בהלכה זו, אינם מובנים כ"כ, מש"כ אם הי' רבו שני כהן, הלא ממ"נ אינם של רבו שני, דאם הוכיח סופו על תחילתו הוא של בעלים הראשונים ואם לאו מה שצוח הוי כאילו הפקיר כמש"כ בה' זכי' ובכה"ג הרי זכה העבד בעצמו והוי מעוכב ג"ש שאינו אוכל בתרומה, וכן יש לדקדק דגם אם שניהם כהנים שלא יאכלו בתרומה כיון דהוי ספק הפקר, ואולי בכה"ג יאכלו בתרומה משום דהוי ספק ספיקא, דדין זה שפסק במעוכב ג"ש דאינו אוכל בתרומה הוא בעיא דלא איפשטא בפ' השולח, והרי בזה שני ספיקות שמא הוא של רבו ראשון, ואפילו אם זכה בו רבו שני שמא הדין במעוכב ג"ש אוכל בתרומה וצ"ע. עכ"פ נתבאר לנו דל"ק מהך משנה דפ' נושאים על האנוסה מהך סוגיא דתקפו כהן, דאף אם לא מהני תפיסת השני לא חשוב כודאי שלו אצל המוחזק רק לענין השתמשות בפועל, אבל לכל ענין שחל הדין ממילא על החפץ מחמת דין ממון, הרי זה דין ספק מחמת קנין אמתי שמסופק לנו למי הוא קנוי, וגם לשמואל דס"ל המפקיר עבדו אי"צ ג"ש דעבד שאין לרבו רשות עליו אינו קרוי עבד, דלכאורה בתערובות שאין לכ"א שום כח שליטה הוי כמו שאין לרבו רשות עליו, נראה דבספק אינו חשוב כאין לרבו רשות עליו, דהרי אם נשבה או נגזל אם לא נפקע קנין הממון ע"י יאוש וכדומה, חשוב עדין שיש לרבו רשות עליו אף דבפועל אין לרבו רשות עליו, אבל כיון דמדינא יש לו רשות חשיב עבדו, כ"כ בספק כיון שקנין האמתי לא נפקע הוא עבדו:

וכ"כ יתישב הקושיא הגדולה מסוגית הש"ס דב"ב בקונה אילן אחד לר"מ ושני אילנות לרבנן דלא קנה קרקע, משום דהמע"ה, דקרקע בחזקת בעלי' עומדות ומ"מ מביא מספק דלא איפשטא אי קנה קרקע ושמא קנה קרקע, ולא אמרינן דכיון דלא מהני תפיסת הלוקח הוי כודאי של בעלים הראשונים, משום דדין זה של בכורים הוא ג"כ דין הבא מאליו ע"י קנינו בקרקע, הרי זה דומה לענין שאמרו קדושה הבאה מאליה שאני, והנה אף שדין בכורים ל"ד לדין אכילת תרומה של עבדים כהנים, דשם בעבדי מלוג אינם אוכלים בתרומה היכא שהיא אינה אוכלת, אף למ"ד קנין פירות כקהג"ד, כמש"כ בתוס' יבמות שהבאנו למעלה, ולענין בכורים סובר ר"י במוכר שדהו לפירות דמביא וקורא משום דק"פ כקהג"ד, וכן לענין נכסי מלוג, דלכאורה לפי"ז שתלוי דין בכורים בבעלים שיש להם כוח ושליטה בפועל הי' ראוי לומר דהיכא שהקרקע נשארת ביד הבעלים הראשונים שיהי' הלוקח פטור מבכורים, ואף די"ל דזה גופא תלוי בפלוגתא דק"פ אי כקהג"ד או לא, ואנן קיי"ל דלאו כקהג"ד, אבל זה אינו דהרי ר"מ סובר ק"פ כהג"ד, כמו שהובא במס' ב"ק ד' צ' וב"ב ד' נ', ובסוגיא דב"ב ד' פ"א אמרינן דגם לר"מ בקונה אילן אחד מספקא לי' אי קנה קרקע או לא ובכ"ז מביא מספק, בכ"ז י"ל דגם קנין הגוף בלי השתמשות, כמו בנידון זה, מהני לענין בכורים, מהא דאיתא במס' גיטין ד' מ"ז דלמ"ד אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר אף דיש קנין לנכרי לחפור בה בורות שיחין ומערות אם מכר ישאל שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מדאורייתא. יעו"ש בפירש"י דכתב דהוי לענין קדושה כאילו לא מכרה, דמזה מוכח דאף שאין למוכר שום זכות ממון בקרקע זו שמכרה לנכרי, עדיין היא שלו לענין קדושה, וקרינן בי' אדמתך, ואף דלפי"ז קשה להבין מה שהוכיחו בתוס' ריש פ' אלמנה מהא דמפקיר עבדו אוכל בתרומה אף שאין לו שום פירות, דעבדי מלוג אינם אוכלים אף למ"ד ק"פ כקהג"ד, דהרי לענין בכורים ג"כ אמרינן דמייתי בכורים אף שאין לו בקרקע שום השתמשות, ובכ"ז בקונה שדהו לפירות מביא וקורא למ"ד ק"פ כקהג"ד ואולי רק לסניף בעלמא כתבו כן דהרי כ' "וקצת" ראי', הרי כונו בזה שאפשר לומר דאף דסגיא לענין אכילת תרומה בקנין איסור לחוד, שהוא קנין הגוף האמתי, מ"מ י"ל דלמ"ד ק"פ כקהג"ד אוכלים העבדים בתרומה מחמת הבעל שיש לו קנין פירות בנכסי מלוג, דגם זה יגרום להחשיב קנין כספו. ומה דבאמת חלוק דין תרומה מבכורים, י"ל דכמו בת כהן הנקנית לישראל פוסלה מתרומה, כ"כ אף למ"ד ק"פ כקהג"ד שראוי לאכול בתרומה מחמת קנין פירות של הבעל, אבל קנין הגוף של האשה פוסלתן מאכילת תרומה, ובבכורים לא שייך זה. ולדבר זה נתעוררתי ע"י אחד מתלמידי, אבל לישב בזה דברי התוס' הוא דחוק להעמיס בדבריהם כונה זו:

והנה לפי"ז וי"ל דלענין בכורים אי למ"ד ק"פ כקהג"ד מביא וקורא הלוקח שדה לפירות, מ"מ סגיא לענין בכורים אם יש לו קנין הגוף בלי השתמשות של פירות, כגון למ"ד אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר, ואם לקח הפירות מיד הנכרי חייב להביא בכורים ויכול לקרות מן האדמה אשר נתת לי, היינו דאחד משני אלה גורמים להחשיב קנין הגוף, ממילא מתישב הדין שאמרו בגמ' דבקנה אילן אחד לר"מ ושני אילנות לרבנן דהוי ספק אי קנה קרקע או לא דמביא מספק, היינו אף דבפועל אין לקונה שום השתמשות רק עד שימות האילן, אבל אם קמי שמיא גליא דקנה קרקע, קנין הגוף שלו לא פקע ומתחיב בהבאת בכורים מחמת ספק זה, ורק להיפוך יש לדון אם המוכר מביא וקורא לאחר זמן כשיגדלו הפירות מהאילנות שיטע לאחר מיתת האילן של הלוקתח, או ג"כ יהי' דין ספק, והנה לפ"מ שנתבאר בזה יהי' חלוק דין בכורים מדין אכילת תרומה של עבדי כהנים, דלענין אכילת תרומה לעולם יהי' דין ספק, דלדין תרומה תלוי רק בקנין הגוף האמתי, ואינו תלוי בדין השתמשות בפועל, וכמו דמשמע מפשטות דברי הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות שהבאנו, אבל בדין בכורים דמהני ק"פ למ"ד ק"פ כהג"ד, כ"כ י"ל דמהני מה שנשארה הקרקע ביד המוכר באופן שלא מהני שום תפיסה ע"י הלוקח, דחשובים כבעלים גמורים לכל דין תורה וראוי להיות שמביא וקורא, דאף לבאמת הוא ספק, אבל כיון דבפועל הוא זוכה עפ"י משפט התורה להשתמש בגוף ופירות קרינן בזה מן האדמה אשר נתת לי, וכן נראה בפשטות מהא דלא נזכר בגמ' וברמב"ם אופן הבאת בכורים אצל המוכר, דמזה מוכח דאצל המוכר ליכא בזה דין ספק, וגם אם יקנה המוכר פירות מאילן זה שקנה הלוקח יהי' מביא וקורא, מה"ט כיון שמדין המע"ה הקרקע ודאי של המוכר, ומכש"כ מה שיגדלו הפירות בהאילן שיטע לאחר שימות האילן הא' דודאי מביא וקורא, כיון שמשתמש בקרקע כבעלים גמורים:

ונראה לענ"ד דגם לענין כסף קדושין שחקר בזה בס' קונטרס הספיקות כלל א' אות ח' לענין אם קדש בהן אשה הנתבע או התובע, דהדין כך הוא דאם אחד שתופס באופן דיכול להחזיק אצלו עפ"י שורת הדין, דמקודשת קדושי ודאי, בין שקדש התובע או הנתבע, ואפילו אם קדשו שניהם זאח"ז כגון היכא שהדין שיכולים לתפוס זמ"ז ולחזור ולתפוס אף אחר שתפס הא', מ"מ כיון דכ"ז שהחפץ ת"י יכול להשתמש בו ולעשות עמו כאדם העושה בתוך שלו, כ"כ יכול לקדש בו את האשה, ואף שיכול השני לתפוס מיד האשה, מ"מ הרי קדשה בחפץ ששוה כסף, וכיון שהאשה ידעה את דין החפץ ונתרצית ע"ז, ליכא שום חסרון בקידושין אלה, ואף אם כל החפץ אינו שוה רק פרוטה, מ"מ חשוב כסף כיון דיכולה לאכול ולכלות את כולו, ורק לענין מעשר בהמה דבעינן שיהי' צאנך המיוחד לך פטור ממעשר בהמה היכא שיכולים לתפוס זמ"ז, כמש"כ לעיל, אבל לענין קדושין לא בעינן שיהי' מיוחד לה ול"ד לשותפים בפרוטה דודאי אינו יכול כ"א לקדש אשה, דחשבינן דיש לכל אחד רק חצי פרוטה, אבל בכה"ג בשעה שתחת רשותו, כל הפרוטה שלו היא, וכן כשמוסר להאשה להתקדש:

ואם הוא דבר שהדין נותן שישאר אצל המוחזק הא' ולא יהני תפיסת השני, הנה לא מבעיא אם קדש בזה המוחזק הא' דהוו קדושי ודאי שהרי גם במעשר בהמה חשיב עשירי ודאי, אלא אף אם תפס השני שלא כדין וקדש בו אשה נראה לי דהוי ספק קדושין, דאף שלא זכתה האשה בשום תשמוש בפועל דבי"ד מוציאים מידה, דבכסף קדושין מוכח בכמה דוכתי דמהני, אף שלא תוכל האשה להנות מזה כלום, דהרי בנותן לה מתנה ע"מ להחזיר חשיב כסף מה"ת לשיטת רוב הפוסקים, ועי' בס' אבני מלואים סי' כ"ט, וגם לשיטת הרמב"ם וסייעתו דסברי דבאשה לא מהני מה"ת מתנה ע"מ להחזיר, הוא דוקא אם איכא חסרון בההקנאה והנתינה, אבל היכא דאיכא חסרון הנאתה מצד אחר מהני, וכמו דפסק בשו"ע דמקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת דמקודשת, ועי' באבני מלואים סי' כ"ח סקכ"ד מש"כ לשיטת הרמב"ם ואינו מוכרח כלל, דבאמת מה דאיפליגו הראשונים אי מהני הקדושין או לא הוא רק אם הפקיעו חז"ל הקדושין בכה"ג או לא, ועי' לעיל בשע"א פ"ט שהארכנו בענין זה, ולפי"ז אם קדש השני הוו קדושי ספק, שמא החפץ שלו באמת ונתן לה כסף מעליא, אף שלא תוכל להשתמש בו, הוא חסרון מחמת חסרון ידיעה שאינו מגרע כלום, ואף דלכאורה יש לומר דכיון דהשני אבד כל כח השתמשות עפ"י תורת המשפטים כ"כ אין בכחו להקנותו לאשה, אבל באמת אינו כן דרק היכא שההקנאה באה ע"י המקנה י"ל דחשבינן בכה"ג כדבר שאינו ברשותו, וכמו דמצינו באיסורי הנאה, דאינו יכול להקנות ולהפקיר דהוי כאינו ברשותו, אבל אם מקבל הקונה את החפץ בידו וחצירו באופן דאי"צ מדעת המקנה רק התרצות, בכה"ג גם באיסורי הנאה קונה, ומשו"ה גם בנידון זה קנתה האשה, אם באמת החפץ של המקדש הוא, אף שגם לה לא יהי' שום כח השתמשות בפועל, אבל בקנין שנעשה ע"י הכנסה לרשות אי"צ שיזכה להשתמש בפועל:

ובס' קונטרס הספיקות העלה בנידון זה, דהיכא דלא מהני תפיסת השני, שאם קדש בו השני דאין שום חשש בקדושיו כלום, והיכא דיכול כ"א לחזור ולתפות הוו קדושי ספק, ולענ"ד אין דבריו מחוורים בזה, דממ"נ דאם נימא דלענין קדושין תלוי בקנין האמתי כפי שגלוי קמי שמיא, הרי אז ראוי לומר דגם היכא דאינו יכול לתפות שיהי' ספק קדושין מחמת הספק שבמציאות ואם נאמר דלא חשוב כסף רק מה שיש לה רשות להשתמש, הנה היכא דיכולים שניהם לתפוס זמ"ז מהראוי לומר או בקדושי שניהם קדושין או שניהם אינם קדושין, דאם נחשוב כאילו יש לכ"א בשעה שהחפץ ת"י כח השמוש בודאי, הרי אז קדושי שניהם קדושין ואם נאמר דשמוש כזה שחבירו יכול לתפוס ממנו אינו שמוש כלל, הרי קדושי שניהם אינם כלום וכיון דנקט דהווי קדושי ספק בע"כ הוא שלא מחמת השמוש בפועל, אלא מחמת המציאות האמתית, והרי סובר דלא אזלינן בתר המציאות האמתית, דהרי מחליט דהיכא דאם תקפו מוציאים מידו, קדושי ראשון קדושי ודאי וקדושי שני אינם קדושין כלל, וע"כ נלענ"ד שהדברים מסתברים כמש"כ, וכן הביא שם בס' קוה"ס להוכיח נגד דבריו מדברי הרא"ש ב"ק שכ' דאם קדש בגזל לאחר יאוש דהוי קדושי ספק, והטור בסי' שס"א פסק כה"ג דהחפץ חוזר לבעליו, ואף שדחה ראי' זו דכיון דהאשה בודאי קנתה מחמת דלדידה הוי יאוש וש"ר אלא דסובר דבעינן שיהי' ממון אצל המקדש ומשו"ה הוי ספק ודבריו רחוקים מאד, דהרי הדרא הקושיא לדוכתה, כיון דהמקדש הי' מחויב להחזירו לבעליו, הוי כודאי שאינו של מקדש, וכן הביא שם מתוס' רי"ד קדושין ד' מ"ח שאם תפס השני וקדש הוי קדושי ספק, וכתב לפרש דסובר דבספיקא דדינא מהני תפיסה יעו"ש, ולפימש"כ צ"ל להיפוך דסובר דלא מהני תפיסה ומשו"ה הוו קדושי ספק, אבל היכא דמהני תפיסה אף שיכול השני לחזור ולתפוס הוו קדושי ודאי:

ולענין שאר דברים הנוגעים לדיני איסור והיתר המסתעפים בתולדה מדין ממון, עפ"ד ראוי להתבונן אם בעינן שם דין בעלים בפועל או לא, והנה לענין ספק דין קדושת בכור כגון אם מכר ישראל לנכרי הבהמה בקנין כסף לחוד דנקטו הפוסקים דלא מהני לפטור מן הבכורה, והקשו האחרונים למה לא נתיר מטעם ס"ס דפלוגתא דרבוותא, שמא קיי"ל כסברת רש"י דהלכה כר"ל דבנכרי כסף לחוד קונה ושמא גם לר' יוחנן מהני כסף בנכרי כסברת ר"מ וסייעתו, וכתב מהרי"ט אגלזי דבכה"ג לא מהני ס"ס, משום דכיון דאין מוציאים ממון ע"י ספק ספיקא ונשארה הבהמה בחזקת ישראל בתורת ודאית והוי כבהמה שלו וחייבת בבכורה מטעם ודאי, כיון שהאיסור תלוי בממון, אזלינן בתר דין ממון בין לקולא ובין לחומרא, יעו"ש בריש פ' הלוקח שחשב כמה ענינים כמו ספק שחרור בעבדים, דכיון דלענין ממון אזלינן בתר מרא קמא הוא כעבד גמור ומותר בשפחה, וכן לענין חמץ בכה"ג, ולפימ"כ דלעולם קנין האמתי לא נפקע ע"י דין המע"ה ולכל דין הבא בתולדת קנין הממון, אם הוא בא מאליו שלא מכח הבעלים הוא ספק גמור, ראוי לבאר בפרטות בענינים אלה שהבאנו, והנה לענין דין בכורה דקיי"ל דכל שיד עכו"ם באמצע, פוטר מן הבכורה, נלענ"ד דבכה"ג אף שמדין המע"ה משתמש הישראל בהבהמה כבעלים גמורים, אבל כיון שאם יבוא אליהו ויאמר שהבהמה קנוי' לנכרי הרי היא בהמת הנכרי, ודאי דחשיב כה"ג ידי נכרי באמצע, וכן נקט בתשו' רע"א סי' ל"ז בספק מבכרת אם מכר בכסף לחוד או במשיכה משום ספק ספיקא יעו"ש. ולענין חמץ שאם קנה ישראל אצל אחר בקנין מסופק שאינו יכול להוציא ממנו אם מנכרי או מישראל, בפשטות ודאי דחייב להשתדל לבער שלא יעבור בבל יראה, אף דבפועל הוי החמץ של המוכר ולא של הקונה, אבל כיון דהוא איסור הבא מאליו, הוא עובר מספק איסור זה, אם לא שנאמר כיון דמשמע מסוגית הש"ס דלענין איסור בל יראה בעינן שיהי' החמץ ברשותו ושיהי' לו כח שליטה עליו, דהרי אמרינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וא' מהן חמץ משש שעות ולמעלה, והנה בחמץ משש שעות אינו רק כדבר שאינו ברשותו, דלרוב שיטת הראשונים חשבי אס"ה כדבר שהוא שלו ואינו ברשותו, הרי מוכח דלענין בל יראה בעינן שיהי' גם ברשותו ובשליטתו, ומה דגלי קרא דעובר בב"י על חמץ שאסור בהנאה, לא גלי קרא רק על חסרון זה מה שאינו ברשותו מחמת איסור זה, אבל אם יהי' חסרון אחר מה שיצא הדבר מרשותו ע"ז לא גלי קרא. ועי' בנוב"י מה"ק סי' כ' שביאר ענין זה דבחמץ הגזול אין הנגזל עובר בב"י. והוכיח ענין זה משיטת הראשונים ז"ל שהובא בב"י סי' ת"מ יעו"ש. ולפי"ז בכה"ג שהדין נותן שישאר אצל המוחזק ודאי שהקונה אינו עובר בב"י. ובזה נתבאר הדין ששקיל וטרי בס' קהלת יעקב להגאון רי"ט אלגזי בתוספת דרבנן אות ח':

ומה שהוכיח בס' קהלת יעקב בסי' מ"ב מדברי הסמ"ע שאם ישוחרר עבד בלשון מסופק כגון שכתוב בשטר אעשנו בן חורין דלא קנה עצמו בן חורין, שהוא מותר גם בשפחה, שהוא מטעם כיון דלענין ממון מוקמינן עבדא בחזקת מרא קמא, כ"כ לענין איסור חשוב כעבד גמור ומותר בשפחה, דאיסורא בתר ממונא גריר יעו"ש, דקבוע ענין זה ליסוד גמור, והנה לפ"מ שהבאנו הנך סוגיות הש"ס בספק קנה קרקע, ובכהנת שנתערב ולדה, הן נגד דעת הגאון הנ"ל, וכן אשתמיט לי' דברי התוס' בגיטין ד' י"ב ע"ב ד"ה וכי תימא שכתבו שם היפוך דברי' רז"ל, אי נמי ה"פ אי בעי זריק לי' האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין עכ"ל. הרי מפורש בדברי התוס' דבספק שחרור הוא אסור בשפחה ובתרומה ולא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר, ולענ"ד נראה דגם לענין עבודת עבד יהי' איסור בכה"ג דאם בן חורין הוא אסור להשתעבד בו עבודת עבד כיון דאיסור זה אינו משום פוגע בממון חבירו, הרי זה ספק איסורא דאזלינן לחומרא, ומה שהוכיח מדברי הסמ"ע בסי' מ"ב, לענ"ד אין זה ראי' כלל לבנות ע"ז איזה יסוד כמבואר לכל מעין, דהרי לא נזכר בהדיא שיהא דין ספק על לשון כזה, ומה דלא קנה במכירת שדה אינו משום דין ספק, אלא דהכלל שיד בעל השטר על התחתונה, הוא מדיני השטרות, דמה שמוכח מלשון השטר הוא כח השטר, נמה דאפשר לפרש פחות מזה אינו כתוב בשטר, ועוד לענין שחרור אמרו במס' גיטין ד' ט' דבעינן כרות גיטא יעו"ש. עכ"פ נראה לענ"ד דשם אינו בתורת ספק אלא אינו שחרור כלום:

אמנם לכאורה יש להקשות על דברינו מהא דתניא במס' גיטין ד' מ' ע"ב באומר עשיתי עבדי בן חורין וכו' כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי הוא עבד כמו שהי', כמו דפסק הטוש"ע והרמב"ם, דהרשב"א בחי' מפרש דהוא משום שתי הודאות דמוקמינן בחזקת בעלים הראשונים, ועי"ש שכתב שם דכן כתב גם הראב"ד ז"ל יעו"ש. ועי' בקצוה"ח סי' פ"ח סק"ט דמבאר ענין זה, אף דכתבו הראשונים ז"ל דעבד הוא מוחזק בעצמו היכא דמהני תפיסה כגון בדיני קנסות בזה"ז וכה"ג, אבל אם הספק הוא ג"כ על הרשות אם הוא ברשות עצמו או לא הרי זה ספק בכח התפיסה עצמו ומשו"ה לא חשיב מוחזק. ועיי"ש שהוכיח כן מדברי המהרי"ט ח"א סי' קנ"א יעו"ש. ולפי"ז איך נקטינן דבספק זה הוא נשאר עבד כמו שהי', דלכאורה לענין איסור הוא ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל באמת לק"מ דלענין איסור כ"א עושה לעצמו כפי ידיעתו, דכל היכא שהדבר בספק לבי"ד אין לנו לעכב על הבעלים כשטוענים ברי לי שמותר לי, אם לא היכא שאסור מדין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו נותן אמתלא לדבריו, והנה בנידון זה כתב הב"ח שם דמה שכתב הטור והרי הוא עבד כמו שהי', כלומר דלכל דבר הוא עבד להשתעבד בו ולישא שפחה, ורבו שאומר עליו שנתן לידו ג"ש ואסור בשפחה, אינו אלא ע"א בהכחשה ואינו כלום כדאיתא בקדושין פ' האומר יעו"ש. והעיקר בזה דהודאת בע"ד לא מהני כלום לענין איסור רק לענין ממון מהני הודאת בע"ד, ומשו"ה כשאנו דנים לענין איסור לא נעשה גם ספק ע"י הודאתם:

וכן איתא להדיא בנמ"י ב"ב פ' מי שמת בהא דמבעיא בש"ס בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו, מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני, או דילמא כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני וכתב הנמ"י שם וז"ל הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי' עכ"ל. הרי מפורש בדבריו דבהקדש דיש בזה לדון על ענין הממון של מי הוא, ועל דין איסור מעילה דלא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר, אלא דלענין איסור הוא נאמן על עצמו לומר שכך היתה כונתו, אבל בלא"ה אם יהי' ספק הקדש דגם הוא מסופק הוא אסור מספק ככל ספק איסור. והנה אף דמסוגית הש"ס דב"ב ד' פ"א בספק אי קנה קרקע אי לא דמביא בכורים מספק, יש לדחות קצת מה שהוכחנו דלא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר, משום די"ל דכיון דכ"ז שהאילן עומד, עדיין נפסק קנינו מן הקרקע גם בפועל, ורק לאחר שימות האילן לא יטע אחר במקומו, ועכשיו, עדיין ליכא בזה לדון לבעלים למוחזקים על הספק שנופל בזה, אבל אם יקנה הפירות מן המוכר לאחר שימות האילן אפשר דאינו מביא, כיון דאז כבר נפסק הדין שאין לו קרקע בפועל, שוב ליכא דין ספק גם לענין בכורים, אבל פשטות הדברים הוא כמש"כ, דהרי תירץ לאחר קנין האילנות, נפסק הדין שאין לו כח ושליטה לעקור את האילן וליטע אחר במקומו, ומכש"כ מכל מה שהבאנו ראיות מוצקות הנה דלא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר, ורק היכא דבעינן דין ממון לענין שליקה אז ודאי הדין דאם תקפה מוציאים חשוב כודאי של המוחזק הא' כסוגית הש"ס דב"מ דמוכיח מהא דנכנסים לדיר להתעשר דהוי מעשר ודאי מטעם דלא מהני תפיסת הכהן:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף