שערי ישר/ה/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם ראוי לבאר לפי"ז דין ספק פדיון חמור, דבהא דתנן במשנה פ"ק דבכורות ד' ט' חמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקיבה מפריש טלה אחד לעצמו, אמרינן שם בגמ' וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי לאפקועי לאיסורי' מיני', אלמא כל כמה דלא מפקע אסור בהנאה מתני' מני ר' יהודא היא, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודא ור' שמעון מתיר. עכ"ל הש"ס. ובתוס' שם כתבו וז"ל לאפקועי לאיסורי' מיני' אבל לפוטרו ממצות עריפה לא הי' צריך להפריש מספק, כמו שאינו נותנו לכהן מספק, כ"כ אינו עורפו מספק עכ"ל ודבריהם צריך ביאור מה דמיון הוא כמו שאינו נותן מספק כ"כ אינו עורפו מספק דמה שאינו נותן מספק הוא מדין ספק ממון לקולא לנתבע מדין המע"ה, כמבואר בהרבה מקומות בש"ס דספק מתנות כהונה הוא ככל ספק ככל ממון, אף דספק מצות עשה של תורה הוא לחומרא, כמו ספק איסור של תורה, והי' ראוי לומר שיתחיב מספק לקים מצות נתינה, כשאר ספק חיוב מצות עשה, אבל ביאור הענין הוא, דכל חיובי ממון שאמרה תורה, הכונה בזה דרחמנא יהבה זכות למי שאמרה תורה ליתן, וכמו בשאר חיובי ממון שאמרה תורה מיטב שדהו ישלם ושאר חיובי ממון, אף דאפשר לפרש הלשון שהכונה בזה הוא רק מצות עשה כסוכה ולולב, אבל האמת הוא שהזכות קדים להמצוה, והמצוה הוא שיקים את החיוב המוטל עליו להשיב החוב למי שחיבה תורה, כמו שנתבאר ענין זה לעיל בדברינו בפרקים הקודמים, כ"כ בחיוב מתנות כהונה, מה שאמרה תורה וצותה במ"ע ליתן לכהן, הכונה בזה שזכתה תורה את הבכור שיהי' ממון הכהנים, וכן בשאר מתנות כהונה, וע"ז אמרה תורה להזהירין במ"ע שישיב להם מה שהוא שלהם, ובדבר שאינו בעין כמו בה' סלעים של פדה"ב המצוה שישלם החוב ולפי"ז כמו שבכל דין ממון פטור מספק, וליכא בזה שום גרר ספק איסור גזל, כיון דעפ"י תורת המשפטים של דיני ממונות הממון שלו לכל תשמישיו הרי זכתה לו תורה בחפץ זה עפ"י דין תורה של תורת המשפטים, והרי זה כשלו ממש, כ"כ בספק מתנות כהונה שהוא ג"כ ספק דיני ממונות זוכים בהם הבעלים זכי' גמורה, וליכא כאן שום מצוה של נתינה, דהמצוה היא ליתן לכהן מה שהוא של הכהן, כאשר חיובי ממון, אבל אם אין לכהן זכי' עפ"י משפט דיני ממונות ליכא שום מצות נתינה, וכן נראה דגם היכא דמהני תפיסת הכהן, דלא נפקע זכות ממון של הכהנים, מ"מ ליכא מצות נתינה, כמו בשאר ספק ממון שהדין דמהני תפיסה אינו מחויב להשיב, דלפי ערך דין המשפטים, כן הוא הדין של מצות השבה ואיסור גזל כ"כ הוא במצות מתנות כהונה שאף שיכול הכהן לתפוס ליכא על הבעלים מצות נתינה:

ובזה יש לתרץ מה שהקשו בתוס' פ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן וז"ל, וא"ת אמאי אין מוציאים והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר, וי"ל במכירי כהונה א"ל אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד ט"ה ממון, ומפרק הזרוע, ד' קל"ג דאמר בין לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם, אין ראי' דשמא מיירי כשאכלו, כדאמרינן התם מזיק מתנות כהונה או אכלן פטור עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דהנה מה שתרצו במכירי כהונה אין מובן כ"כ, דלפימש"כ בב"ב ד' קכ"ג דטעם של מכירי כהונה דהוא כמתנה מועטת דאסור לחזור, יעו"ש, כ"ז שייך בדבר שמחויב ליתן לכהנים, אבל בדבר שאי"צ ליתן מה שייך הבטחה ע"ז, ואם רוצה ליתן מתנת חנם ע"ז לא שייך מכירי כהונה, וגם מה שתרצו דאינו יכול לתבוע רק ט"ה אינו מובן, דממ"נ דאם נאמר דכהן שתופס בע"כ של הבעלים הוא זוכה בגוף המתנות, א"כ למה ישלם כפי טובת הנאה דהרי זה כמו שאכלן, דכבר זכות זה של ט"ה אבד מן העולם דכבר נעשו נכסי כהן זה, ואם נאמר דאינו יכול לקנות בלי דעת הבעלים הרי עליו להחזיר גוף הבכור, ואולי כונתם דכל שלא אכלן חשוב כמשתרשי לי', ובאכלן יכול לומר הייתי מתענה, כמש"כ תוס' בחולין ד' קל"א ע"א, ולפימש"כ נלענ"ד דיש לתרץ בפשטות, דכמו דאמרינן בנדרים ד' פ"ה דבאוסר הנאתו על הכהנים יטלו בע"כ של הבעלים, ואמרינן שם דאף אם טובת הנאה ממון, אבל כיון דאסרינהו שויתי' כעפרא בעלמא, יעו"ש בפי' הרא"ש דמוכח מזה דכל שאבדו הבעלים כח הנתינה יטלו הכהנים בע"כ והנה בספק מתנות כהונה שבארנו דבטלה המצוה של נתינה לגמרי, דאל"ה הי' ראוי להתחיב מספק ככל ספק מצוה, ואם יתן לכהן יהי' מתנות חנם ולא מתנות כהונה, ולפי"ז אין כאן זכות טובת הנאה, דרק זכות תפיסה נשאר לשבט הכהנים ועל ענין תפיסה בע"כ של הבעלים לא שייך טובת הנאה ומשו"ה יכולים לתפוס בע"כ דנפקע מכאן ענין זכות טובת הנאה. כנלענ"ד:

ולפי"ז בספק פפ"ח ליכא כלל מצות פדי', דעיקר מצות פדי' היא משום מתנות כהונה, וכיון דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי' וכמש"כ רש"י במס' גיטין ד' מ"ז ע"ב דאין חיוב בהפרשת תרומה אלא רק משום מתנות כהונה, והיכא דליכא מתנות כהונה ליכא מצוה בהפרשה, ודלא כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' א', ומשו"ה בספפ"ח דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי', וכיון דפטור ממצות פדי' כ"כ פטור ממצות עריפה, דהרי כתיב בתורה ואם לא תפדה וערפתו, וכל היכא דליכא מצות פדי' ליכא מצות עריפה, וכמו דדרשינן לענין יבום וחליצה דהיכא דליכא מצות יבום ליכא מצות חליצה, ואף דהתם קיי"ל בספיקות דחולצת ולא מתיבמת, ולא אמרינן בכה"ג כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, משום דאם יבוא אלי' ויאמר דבת יבום היא, כמו דאמרינן במס' יבמות ד' מ"א ע"ב, שאני התם דמצות יבום יבום היא המצוה, וכיון דקמי שמיא גליא דבת יבום היא, עולה ליבום קרינן בה, אף דלפי הידיעה שלנו אינה ראוי' ליבום מחמת ספק אחות אשה וכדומה אבל הכא מצות פדי' אינה מצוה מצד עצמה רק היכא דאיכא מצות נתינה לכהנים, וכל היכא דליכא נתינה ליכא מצות פדי', וזה תלוי בענין הנתינה, בפועל, וכיון דבפועל ליכא חיוב נתינה פטור מפדי' לגמרי, ולא מהני בזה מה דקמי שמיא גליא, ומשו"ה אמרינן בגמ' שם דבספק פ"ח פודה רק להפקיע איסורו, אבל לר"ש דפ"ח מותר בהנאה מחיים, אינו צריך פדי' כלל, לא משום מצות פדי' ולא משום עריפה, דכיון דליכא פדי' ליכא עריפה. ובס' רי"ט אלגזי בפ"ק דבכורות אות ד' כתב להיפוך דעריפה פטור מספק דכל הספד ממון הוי כספק ממון, ודחק למצוא טעם על מצות פדי', יעו"ש, ואין דברי' מובנים לי כלל, דמה ענין הפסד ממון לדין המע"ה שהוא תורת המשפטים ודין עריפה הוא דין שמים. וכמש"כ הדברים נכונים ומסתברים:

אמנם שיטת הרמב"ם בזה צריך ביאור, דבפי"ב מה' בכורים ה' ט"ז כתב וז"ל גר שנתגיר ואין ידוע אם עד שלא נתגיר ילדה חמורו או אחר שנתגיר הרי זה חייב לערוף או לפדות, ואם פדה בשה השה של גר שהמוציא מחבירו ע"ה, עכ"ל, ובה' י"ט שם בדין חמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקבה כתב דמפריש טלה כדי להפקיע קדושה ממנו שיהא מותר בהניי'. יעו"ש. ולא כתב שחייב לערוף או לפדות, וכבר העיר בזה בס' רי"ט אלגזי שם. יעו"ש דמחלק בין ספק שקול כמו בגר לספק חמורה שלא בכרה, ולענ"ד נראה דהנה מלשון הרמב"ם שכתב שחייב לערוף או לפדות, דלכאורה אינו מובן למה שנה מכלל המצוה, שמצות פדי' קודמת לעריפה וכמו שפסק בה"א שם, אלא נראה דסובר דגם בספק שקול כמו בגר פטור ממצות פדי', כיון דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי' וכמש"כ, אבל לענין עריפה נראה דסובר דבכה"ג חייב לערוף דלא כשיטת התוס' דסברי כיון דפטור מפדי' מחמת ספק כ"כ פטור ממצות עריפה, והרמב"ם סובר דגם בספק קרינן בי' ואם לא תפדה וערפתו, כיון דאם פודהו חל הפדיון על הספק, ומה דאמרינן בגמ' דלא שייך פדי' בספק פ"ח רק לר' יהודא דסובר דפ"ח אסור בהנאה מחיים, וביותר מפורש בגמ' שם בד' י"ב ע"ב בהא דמיבעיא לי' מהו לפדות בבהמת שביעית ספק פ"ח, ואליבא דר"ש לא תיבעיא לך דלית לי' ספק, יעו"ש, הרי דפשוט להש"ס דלר"ש לא משכחת פדיון בספק כלל אף בספק שקול, דלכאורה זה נגד שיטת הרמב"ם, י"ל דזה ג"כ תלוי בפלוגתא דר"ש ור"י, דהרי כתוב ואם לא תפדה וערפתו, ומשו"ה אם איכא כאן פדי' חוץ מדין עריפה אז אם לא פדה חייבה תורה בעריפה, אבל אם ליכא ענין פדי' שלא מחמת עריפה אז פטור גם מדין עריפה, ומשו"ה לר' יהודא דאסור בהנאה מחיים מחמת קדושת בכור, שסבתו הוא מחמת זכות הכהנים, וכמו שהוכחנו מסוגית הש"ס דב"מ, דמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מחמת זכות הכהנים, וגם בספק הוא אסור מספק, וכשפודה הוא מפקיע זכות הכהנים מן הבכור שפיר קרינן בי' גם בספק ואם לא תפדה וערפתו, אבל לר"ש דס"ל דמותר בהנאה מחיים, ובודאי בכור הוא ענין הפדי' מדין מתנות כהונה דהפטר חמור עצמו שייך לכהנים, דהרי אם רוצה נותן הפ"ח עצמו לכהן, וכמבואר ברמב"ם שם ה"ד, אבל בספק דא"צ ליתנו ליכא ענין פדי' מחמת זכות הכהנים, ומשו"ה ליכא גם דין עריפה, כללא דמילתא כל היכא דאיכא פדי' שלא מחמת דין עריפה אז איכא דין עריפה, אבל היכא דליכא פדי' שלא מחמת דין עריפה אז ליכא דין עריפה, ועפי"ז י"ל דגם שיטת התוס' אינה נגד דעת הרמב"ם, דמש"כ התוס' דפטור בעריפה בספק פ"ח, י"ל דכ"ז הוא רק אם לא הי' ענין פדי' לאפקועי מאיסורי', אבל לפי האמת אליבא דר"י דאיכא פדי' בספק מחמת איסור הנאה, אז איכא גם דין עריפה בספק כשיטת הרמב"ם, ולפי"ז מדויקים דברי הרמב"ם דבספק איכא חיוב עריפה ולא חיוב פדי', ומשו"ה כתב חייב לערוף או לפדות, הכונה בזה דליכא חיוב לפדות רק לערוף, והפדי' היא רק תחבולה להפטר מעריפה, ובס' רי"ט אגלזי מפרש שכונת הרמב"ם שמחויב בפדי' כמו בעריפה, ולענ"ד אינו כן, דאם הי' הכונה כדברי' הי' ראוי להקדים מצות פדי' לעריפה, ולומר דמחלק בין פדי' בודאי שניתן לכהן אז מצות פדי' קודמת ובספק שהוא לעצמו אינה קודמת, זה נראה דוחק, דמנא לי' להרמב"ם לחלק כן, אלא נראה כמש"כ דמצות פדי' לכו"ע ליכא הכא דליכא מצות נתינה וכנ"ל, ומש"כ הרמב"ם ענין זה של חיוב עריפה רק בגר ולא כתב כן בשאר ספיקות, י"ל עפ"י דרך הרמב"ם ז"ל בכ"מ להעתיק לשון הש"ס כצורתו בכל מקום שאפשר וכ"כ הכא לשון חיוב קתני בש"ס רק בגר, והוא בחולין ד' קלד ע"א ח' ספיקות נאמרו בגר, ד' לחיוב וא' מהם בכור בהמה טמאה, יעו"ש, ובשאר ספיקות העתיק ג"כ כלשון הש"ס פודהו כדי לאפקועי מאיסורי' וזה פשוט:

עוד י"ל עפ"י מה דאמרינן במס' בכורות ד' י' ע"ב בהא דאמר רב נחמן מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור, אמר רב נחמן מנא אמינא לה מדתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, מני אילימא ר"י הא מיפסד וקאי אלא לאו ר"ש היא, עכ"ל הש"ס ולפי"ז אם נדרוש טעמא דקרא יהי' הדין בספק פ"ח דאם פודהו הוא לעצמו דליכא הפסד כהן ליכא דין עריפה, וכן בבכור הניתן לכהן ליכא דין עריפה, אבל להלכה לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ומשו"ה פסק הרמב"ם בה"ד שם כסתם משנה דאם נתן הפ"ח לכהן ג"כ חייב בעריפה אם לא פדה אותו, ולפי"ז ניחא דמה דפשיט להש"ס דלר"ש ליכא פדיון בספק, דר"ש דריש טעמא דקרא, דלדידי' ליכא דין עריפה בספק דלא הפסיד ממון כהן, אבל להלכה קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, דגם היכא דלא הפסיד ממון כהן במניעת הפדי' ג"כ חייב בעריפה, משו"ה פסק בספק דחייב בעריפה דאף אם יהי' טעם הכתוב כמו דתני לוי, אין הדין משתנה היכא דלא שייך טעם זה, ומצאתי ברש"ש על דברי תוס' ד' ט' ע"ב שהבאנו לעיל, שמפרש בכונת התוס' שכתבו דכמו שאינו נותן לכהן מספק כ"כ אינו עורפו מספק עפ"י הגמ' דבי לוי הנ"ל והדברים רחוקים בעיני דהלא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ועוד דמלשונם לא משמע כן דהו"ל כיון שאינו נותנו מספק פטור מלערוף, ומלשונם מוכח דשוה עריפה לנתינה, כמו שאינו נתנו מספק כ"כ אינו עורפו מספק אמנם מסוגית הש"ע שם בד' י"ב עב דמוכיח הש"ס מהא דתניא מודה ר"א דבספק פ"ח פודה והוא דעצמו דסובר דפ"ח אסור מחיים מוכח דלכו"ע ליכא פדי' בספק אי לאו לאפקועי איסורי', יעו"ש, דאל"כ מנא לי' להש"ס דר"א דריש טעמא דקרא אח"ז מצאתי כדברינו בס' מנחת החינוך מצוה כ"ב ולא העיר מסוגית הש"ס שמוכיח מר"א יעו"ש:

אמנם ראוי לבאר ענין פדיון זה של ספק פ"ח, דכיון דעל השה אינו נתפס שום קדושה, אלא שנעשה ממון כהן ובזה שנקנה לכהן נפדה החמור מקדושתו ובספק שהשה נשאר של הבעלים כמו שהיה בלי שום התחדשות והשתנות, איזה פדיון הוא, אבל בירור ענין זה הוא, דבאמת אם החמור הוא בכור נתחדש בהשה ענין זה שנעשה ממון של הכהנים, ואם יבוא אליהו ויאמר דהחמור הי' קדוש אז תוחזר השה לכהנים, ורק כ"ז שלא נתברר נשאר השה אצל הבעלים כשאר ספק ממון, אבל במציאות לא נשתנה הזכות והקנין האמתי של הכהנים, ורק ההשתמשות בפועל נשאר לבעלים מדין המשפטי, ומשו"ה חל הפדיון על השה מה שנעשה ממון כהנים במציאות האמתית, ובזה נלענ"ד לבאר שיטת רש"י ז"ל דמפרש הא דתנן במשנה ד' ט' ע"א ופודה בו פעמים הרבה, דהוא דוקא שאם חזר כהן ונתנו לישראל, ובתוס' שם ד' ד' ע"ב כתבו בשם ר"ת דאספק פ"ח קאי דמפרש והוא לעצמו שלא יצא מידו הוצרך למיתני שחוזר ופודה בו ספק אחר פעמים הרבה יעו"ש. ורש"י לא ניחא לי' לפרש כן, משום דכיון דבספק ענין הפדיון הוא מה שנעשה מתנות כהונה לפי מציאות האמתית, אף דבפועל אינו נותנו לכהן, אבל קמי שמיא גליא שהיא ממון כהן, א"כ איזה התחדשות יחודש על השה אם יפדה בו ספק פ"ח שנית, דאי אפשר שיעשה שנית מתנות כהונה אם הוא כבר מתנות כהונה מחמת פדיון הראשון, ורק אם יפדה בפעם שנית ודאי פ"ח, י"ל שמתחדש בו דין מתנות כהונה לענין נתינה בפועל, וכמו שיכולים להקדישו ולהכניסו לדיר להתעשר לפטור המחויבים מחמת דין השתמשות בפועל שיש לבעלים מדין ספק ממון, כ"כ אפשר לפדות בו לעשותו מתנות כהונה פעם שנית אף שכבר הוא מתנות כהונה ע"י פדיון קמא, אבל עכשיו מתחדש בשה ענין זה שנעשה ממון כהנים גמור להנתן בפועל לכהנים, אבל לפדות בו פעם שנית ספק פ"ח שלא יתחדש בפדי' זו שום זכות לשבט הכהנים, דלענין נתינה בפועל גם עכשיו לא יזכו בו, ולענין קנין האמתי כבר זכו בפדיון קמא, משו"ה אינו פודה וחוזר ופודה, ושיטת ר"ת דסובר דיכול לפדות הרבה ספיקות בשה אחד, נפלאה בעיני עד מאוד, אבל כד נעין שפיר, כמו שקשה לנו עד שיטת ר"ת, כ"כ קצרה דעתנו להבין עיקר הכתוב בפ' במדבר שבהמת הלוים יהי' תחת בהמת ישראל, וכפי פשטות המקרא נראה שלא נתחדש שום דין על בהמת הלוים ויהיו חולין כדמעיקרא, ויהי' להם כאשר הי' ולא נעשה מזה שום זכות לכהנים, ובמס' בכורות ד' ד' ע"ב אמרו בהא דאמר רבי חנינא דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל דהוא טעמא דמתני' מפרש דמאי טעמא פודה פעמים הרבה משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פ"ח של ישראל, הרי מפורש בגמ' דדין פדי' שלדורות, הוא כעין הפדי' במדבר, ומוכח דשייך ענין פדי' אף כשלא נעשה שום התחדשות בדבר הפודה, ולא מצאתי כעת במפרשי התורה מי שהעיר מזה:

והנה עפ"י מש"כ בסברת רש"י ז"ל דסובר דבספק פ"ח אינו חוזר ופודה דיש לומר דאם פדה ספק פ"ח יכול לפדות אח"כ ודאי פ"ח משום דמתחדש בפדי' השני' ממון כהן ודאי, וכמו שנכנס לדיר להתעשר וקרב ע"ג המזבח וכ"כ יכול להשתמש בו לכל חפצי, כ"כ יכול לפדות בו פ"ח וליתנו לכהן, ולפי"ז מש"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"א סק"ג דין זה שיוכל לפדות אח"כ ודאי פ"ח הוא לדברינו דין מוסכם גם לשיטת רש"י, אבל מצאתי בס' מנחת החנוך מצוה כ"ב שהעיר בזה לדון דאם יתן אח"כ השה יכול הכהן לומר שתופסו בעד פדיון הא' שהי' ספק, דאף אם נימא תקפו כהן מוציאים מידו, אבל בכה"ג הוי כתופס ברשות, ולפי"ז לא חל הפדיון השני, יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולדעתי לק"מ כיון דקיי"ל כרבנן דלאחר שפדה בשה אין אחריות על הבעלים, והפ"ח נפקע מקדושתו משעת הפדי', אף אם אח"כ מת השה ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, א"כ מה איכפת לן אם יאמר הכהן שתפסו בעד הפדיון הא', כיון שכבר חל הפדיון לא יופקע למפרע ע"י תפיסה זו, וגם מש"כ בס' הנ"ל בפשיטות דעיקר דינו של ר"ת דפודה בשה אחד כמה ספיקות בזאח"ז או פ"ח ודאי אחר פדית הספק, תלוי בסוגית הש"ס דתקפו כהן אם מוציאים מידו או לא, אינו פשוט כ"כ, דלענ"ד נראה דאף אם נימא אין מוציאים מידו יכול ג"כ לפדות בו פעם שני ספק או גם ודאי, דהנה בב"י כתב לפרש בסי' שט"ו שיטת הרמב"ם דפסק בתקפו כהן דאין מוציאים מידו ולא חש לסייעתא דר"ח מהא דנכנסים לדיר להתעשר דסובר דאף אם אין מוציאים מידו, מ"מ כיון דברשות ישראל הוא ולא תקפו הכהן, חשיב ממונו של ישראל שפיר יכול לפטור עצמו בו יעו"ש. וכל הפוסקים לא סברי כן, וגם בשיטת הרמב"ם נאמרו דרכים אחרים, כ"ז הוא רק לענין מעשר בהמה, דכיון דשותפות פוטר ממעשר כמו דאיתא בבכורות ד' נ"ו ע"ב דילפינן מקרא יהי' לך ולא של שותפות, ופירש"י דמיהי' לך דרשינן המיוחד לך דוקא, לפי"ז בספיקות שמהני תפיסה זה מזה לעולם, אם נבוא לדון על הכח והזכות הניתן להם עפ"י משפט דיני ממונות לענין הלכה למעשה. הרי יש לשניהם זכות וכח להשתמש בזה כ"א כשיתפסנו, יש למעט זה מקרא דיהי' לך דאינו מיוחד להישראל לגמרי, כיון שהכהן יש לו זכות תפיסה, ורק אם תקפו כהן מוציאים מידו חשוב כמיוחד לך לגמרי, אף דקמי שמיא גליא שהוא של הכהן, אבל לענין השתמשות בפועל חשיב הישראל כבעלים גמורים, ומציאות האמתית אינו יגרע כלום לענין דין הבא מכח הבעלים, ואם נימא שעשירי מאליו קדוש ויהי' נחשב כקדושה הבאה מאליה כקדושת בכור שתלוי במציאות האמתית, יהי' ספק עשירי דפטור ג"כ ממעשר, ומטעם שני כללים אלו שדין מעשר חלוק משאר הקדשות והקנאות הוכיח ר"ח מהא דנכנסים לדיר להתעשר, דתקפו כהן בספק פ"ח מוציאים מידו, אבל לענין פדיון פ"ח בשה, שנפדה ספק פ"ח י"ל דאף אם יש כח ביד הכהן לתפוס השה מחמת פדיון הראשון, מ"מ כ"ז שלא תפסו שיכול הישראל לעשות עם השה שתחת ידו, כאדם העושה בתוך שלו, כ"כ יכול לפדות בו פ"ח ודאי או ספק, דאף שאם הי' משותף שותפות ממש עם כהן לא הי' יכול לפדות בשה, זה רק מדין שוי' ולא מדין שה, דהרי אין לו רק חצי שה, אבל בכה"ג שיכול להשתמש ולכלות ולאכול את כל השה דאי דחשוב שה שלם ולא חצי שה כנלענ"ד בזה:

והנה מצאנו להתוס' במס' ב"ב שחדשו דבר נפלא בספק מתנות כהונה, דשם בפ' המוכר את הספינה ד' פ"א ע"ב בקונה אילן אחד דמביא ואינו קורא משום דהוי ספק אי קנה קרקע או לא, שקיל וטרי בש"ס ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר, ומשני דמפריש להו, ופריך הש"ס בשלימא תרומה גדולה יהיב לה לכהן אלא מעשר ראשון דלוי הוא, וכתבו בתוס' שם וז"ל ואע"ג דדמאי אינו חייב ליתנו מספק, משום דמצי אמר אייתי ראי' דלאו מתוקן הוא ושקול, אומר רשב"א דל"ד דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי, ושל ישראל ממ"נ אינם דאם בכורים הם דכהן ואי לאו הם דלוי, ועוד דמאי דלא הוי אלא ספיקא דרבנן אין צריך לקים מצות נתינה יעו"ש. ודבריהם מרפסין איגרי, הלא כללא הוא דספק מתנות כהונה הוא ככל ספק ממון דהמע"ה, וכבר הקשה על דבריהם בס' שער המלך בפ"ט מה' מעשר ובהגהת הרש"ש במס' ב"ב שם יעו"ש. ונלענ"ד דיש מקום לומר דסברי דשאני ספק תרומות ומעשרות משאר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה מצות נתינה שאמרה תורה הוא כמצוה האמורה בשאר חיובי ממון שאמרה תורה לשלם, כמו כסף יתן לבעליו או שלם ישלם, שקיבלו חז"ל דכונת התורה בזה להזהיר לקים תורת המשפטי שבזה כמו מצות והשיב את הגזילה היכא שלא נשבע עליו, וכפי תורת המשפטי שבהם, כן הוא קיום מצוה זו, ובספק שמדין המשפטי זוכה לעכב הממון ת"י או עד שיתפוס או לעכבו עד שיבורר האמת, כן הוא ערך המצוה שבזה ולא יותר, כ"כ קבלו חז"ל בכל ספק מתנות כהונה שמצות נתינה הוא רק השבת ממון לבעליהם, ובספק ליכא מצוה זו כיון שמדין משפט הממון, השה או הבכור שלו עד שיבורר אין כאן מצות נתינה, אבל במתנות כהונה הבאים מחמת גדולי קרקע, י"ל דמצות נתינה שבהם היא מצוה בפ"ע שלא מחמת השבת ממון לבעליהם, והוא מפני שאמרה תורה בהם מצות ביעור, והוא לכלות ולבער שלא יהי' בעולם מן הקודש, כמו מע"ש שנותן לו לאכילה, ודברים הניתנים לכהן שיתנם או שיקנה להם, שבזה שמקנה להם כלים המתנות שהם נעשים נכסים של הכהן והלוי כשאר נכסיהם ואינם עוד סוג מתנות כהונה, דרק כ"ז שהם של השבט הם סוג כהונה, אבל כשנותנם לכהן וללוי פרטי אז בטל מהם סוג זה, וענין מצוה זו הוא שבזמן ההוא יכלה כל גמר מצות נתינה של הצמחים, ומצוה זו ודאי שהיא מצוה בפ"ע שלא מחמת דין ממון, כ"כ מוכח מזה שגם עיקר מצות נתינה תו"מ וחלה ובכורים, יש בזה מצוה בפ"ע מלבד מצות השבת ממון לבעליהם, וקצת ראי' לזה נלענ"ד מהא דאמרינן במס' ב ד' י"א ע"ב במעשה דר"ג וזקנים דמשו"ה לא הקנה בקנין חליפין משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, דבפשטות אינו מובן כיון דעיקר מצות נתינה במתנות כהונה הוא מדין השבת ממון כמו בשאר השבת ממון, מאי נפ"מ באיזה דרך הוא משיב ממון לבעליו, עכ"פ השיב הממון ויצא מרשותו, ונכנס לרשות הכהן והלוי, וע"כ נראה דבתו"מ איכא מצות נתינה מצוה לשמים גם מלבד משפט הממון, ולפי"ז אפשר לומר דבשאר מתנות כהונה כמו פדה"ב וזרוע ולחיים וראשית הגז ופדיון פ"ח וכה"ג דיכול להקנות לכהן גם ע"י קנין חליפין. וצ"ע בזה כי הוא דין מחודש:

ולפי"ז מצאנו מקום לישב דברי התוס' דב"ב הנ"ל דסברי דבספק תו"מ וכיוצא בזה מתנות כהונה שבאים מחמת גידולי קרקע חייב מספק לקים מצות נתינה ורק דמאי שהוא דרבנן לא תקנו בזה חיוב מצות נתינה, ויש להוסיף דבדמאי פטור גם ממצות ביעור, כדתנן בפ"א דדמאי משנה ב', ומה שהקשה בס' שער המלך בפ"ט מה' מעשר על דברי תוס' הנ"ל, מהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דחלה בהא דתנן במשנה בגר שנתגיר דאם ספק אם נעשה העיסה קודם שנתגיר, דחייב בחלה מספק, דמקשה שם ממשנה דחולין דבספק כה"ג לענין פרה שנשחטה אם קודם שנתגיר דפטור, ומשני שנוטל דמים מן השבט, לפימש"כ י"ל דגם אם נוטל דמים מן השבט מקים בזה מצות נתינה, ורק היכא שהוא חייב ליתן גם מחמת דין משפט הממון מחויב ליתן בחנם, אבל בכה"ג דליכא דין משפט ממון דהמע"ה ורק מצות נתינה מתקימת המצוה גם אם נוטל דמים בעד החלה, וכמו דמצינו לענין גט דכתיב בתורה ונותן בידה, ואמרינן במס' גיטין ד' כ' ע"ב, בכתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה, והנה בחי' הרשב"א מפרש שם דמחלה חוב כתובתה, הובא בב"ש סי' קכ"ד סק"כ, אבל התוס' מפרשים שם כפשוטו שנותן לה בפרעון כתובתה ומ"מ חשיב נתינה, ונזכרתי אשר בימי חרפי שמעתי מדו"ז הגאון ר' אליעזר גורדון זצ"ל שעמד על שיטת התוס' מהא דאמרינן במס' ב"מ דלא מהני חליפין במתנות כהונה דהוי דרך מו"מ, והשבתי לו שלדעתי מה שאמרו בגמ' דרך מו"מ הוא רק על דרך הקנין שיהי' דרך נתינה, אבל מה שמחשב דמי הגט בפרעון כתובה אינו חסרון בעצמות הנתינה, ולפי"ז לשיטת תוס' בזה י"ל דגם מה שנוטל דמים מן השבט אינו חסרון בעצם הנתינה:

וכן נראה לי דגם בהא דתנן במשנה ביבמות ד' צ"ט בכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה דמוכרים התרומה והדמים שלהם, שהקשה מזה בס' שער המלך על דברי תוס' דב"ב הנ"ל, די"ל דהא דקתני ומוכרים הכונה כמו שאמרנו בביאור הירושלמי שנוטל דמים מן הכהן, אבל אופן ההקנאה יהי' ע"י משיכה והגבהה כמו דרך הקנינים במתנות מטלטלים באופן שלא יהי' חסרון בשם הנתינה עוד מצאתי בחי' הריטב"א שם למס' יבמות שכתב דאיכא גירסאות במשנה זו, וז"ל פרש"י ז"ל במשנתנו ומוכרים התרומה והדמים שלהם ויש מקשים כיון דספיקא דאורייתא הוא היכי שרינן לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה, ומתרצים שלא חיב הכתוב מצות נתינה לישראל אלא בודאי, ואין כאן משום גזל עד שיודע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה, ויש גורסים אין מוכרים את התרומה ואם מכרו הדמים שלהם, ובנוסחאות ישנות גרסינן כדגרש"י ז"ל. עכ"ל ולפי"ז י"ל דהתוס' בב"ב הנ"ל קבלו הגירסא דאין מוכרים, אבל קשה טובא מאי נפ"מ בין לכתחילה לבין דיעבד, דאם מחויבים לכתחילה גם אם מכרו ליחייבו דמה לי הן מה לי דמיהן הלא קמישתרשי להו, שהוא נחשב כאילו המתנות בעין כמש"כ הקצוה"ח סי' רמ"ד, וכמו שנתבאר ענין זה בדברינו שע"ג פכ"ה, והנה כמו שקשה על דברי תוס' דב"ב הנ"ל כ"כ יש לתמוה על דברי הריטב"א מה דשקיל וטרי בקושית היש מקשים וכן מה שהביא דיש גורסים אין מוכרים את התרומה הלא משנה מפורשת היא בספק בכור אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טמאה ובין טהורה המע"ה וכן כמה סוגיות ומשניות מפורשות דספק מתנות כהונה פטור מנתינה, ולפימש"כ י"ל דאם נימא דבתרומות ומעשרות מצות הנתינה היא מלבד איסור גזל, יש מקום לומר דהכהן מיקרי מוחזק, כיון דהישראל מחויב ליתנו מחמת המצוה הרי ממילא גם קודם שנתנו הרי הוא בחזקת השבט ולא בחזקת ישראל, ומשו"ה משני טעמים דהוי ענין גזל וביטול מצות נתינה פריך הריטב"א בשם היש מקשים דליחייבו בספק, והמתרצים סוברים דמצות נתינה לא נאמרה בתו"מ ג"כ רק על הודאי, וכן י"ל בטעמא של הני דגרסי דאין מוכרים לכתחילה, דסברי דבתו"מ איכא מצות נתינה מלבד דין גזל והפסד ממון של השבט, וסברי דאם מוכר לכהן אינו מקים מצות נתינה כלום דנתינה הוי רק בנותן במתנה ולא ע"י מכירה, וכמו שהבאנו שיטת הרשב"א בגיטין דסובר בנותן גט ופורע בדמי הניר את חוב הכתובה דלא קרינן בזה ונתן אם לא שמחלה קודם נתינה את חוב כתובתה, ומשו"ה אינם רשאים לכתחילה למכור דמחויבים מספק לקים מצות נתינה בתו"מ, אבל אם עברו ומכרו הדמים שלהם דענין זה מה שאם עבר ומכר הישראל התו"מ שמחויב לשלם הוא מדין ממון של מתנות כהונה, ולא משום גוף התרומה, ולענין זה הוא שוה ככל מתנות כהונה, כבכור ופדה"ב ופ"ח דקיי"ל דפטור מספק, דמה שמחויב מדין משתרשי לי' אינה מצות נתינה של תו"מ, רק תולדת ממון של תו"מ, ומה שנוגע לדין ממון לחוד פטור מספק, כנלענ"ד בזה בעזה"י. אמנם מה שהוכחנו מסוגית הש"ס דב"מ דבתו"מ איכא מצות נתינה מלבד הממון מהא דאמרינן שם דאינו יכול להקנות ע"י קנין סודר משום דנתינה כתיב בהו ראוי לבאר דאינה ראי' מוכרחת, די"ל דכל היכא שמחויב ליתן ולהשיב הממון של תו"מ אמרה תורה והזהירה שישיב בדרך מתנה ולא בדרך מו"מ, אבל בספק דליכא דין חזרת ממון ליכא גם מצוה של נתינה, רק מזה יש להוכיח דאיכא מצוה פרטית בזה מלבד השבת ממון, באופן דלפי"ז יש מקום לשיטת התוס' דגם בספק תו"מ אם הוא ספק של תורה שיתחייב ליתן מספק. עוד י"ל דאין כונת הגמ' בב"מ לומר דע"י חליפין אינו מקים מצות נתינה, אלא דלא חל הקנין בכה"ג, כיון דט"ה אינו ממון והישראל אינו רק כגזבר אינו יכול להקנות ע"י חליפין, ליטול חפץ לעצמו ולהקנות בעד זה המתנות. ורק דרך מתנה יכול להקנות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף