אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כב

יום חמישי כ"ט ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף כב

'אין מעבירין על המצוות' בהליכה לבית כנסת רחוק

פסק המגן אברהם ללכת לבית הכנסת הרחוק שבעירו

בגמרא במסכת סוטה (כב.) אמר רבי יוחנן, למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה. יראת חטא מבתולה, דרבי יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה וקאמרה: 'רבונו של עולם, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם. קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמה דהואי בי כנישתא בשיבבותה [- שהיה בית כנסת בשכונתה], כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן [- כל יום היתה באה ומתפללת בבית מדרשו של רבי יוחנן, שהיה רחוק יותר]. אמר לה, בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך. אמרה ליה, רבי, ולא שכר פסיעות יש לי. ופירש רש"י: וקיבול שכר מאלמנה, שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר כדמפרש ואזיל, למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר.

ובגמרא במסכת בבא מציעא (קז.) איתא: אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב, אמר להו מאי אמר רב בהני קראי, "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". ואמרו ליה, הכי אמר רב, 'ברוך אתה בעיר' - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת... ואמר להו, רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא 'ברוך אתה בעיר' - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא. רבי יוחנן לטעמיה דאמר, שכר פסיעות יש. ופירש רש"י: רבי יוחנן לטעמיה, דאמר במסכת סוטה שכר פסיעות יש, דאמר למדנו... וקיבול שכר מאלמנה, שאמרה לו 'ולא שכר פסיעות יש, אם יש בית הכנסת בשכונתי ואני באה לבית מדרשך להתפלל, ע"כ.

על פי סוגיות אלו וכהוספה על פסק השו"ע (או"ח סימן צ סי"א) שמי שיש לו בית הכנסת בכתב המגן אברהם (קכ"ב), ואם יש שתי בתי כנסיות, מצוה לילך להרחוקה, דשכר פסיעות יש.

קושיית המנחה חריבה מדין מצות העומר להביא מן הקרוב שאין מעבירין על המצוות

והנה במשנה במסכת מנחות (סד:) שנינו: מצות העומר להביא מן הקרוב. לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום. ובטעם הדבר פירשו בגמרא: איבעית אימא, משום כרמל [תקריב רך ומלא, שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך. [[רש"י/מנחות/סד/ב|רש"י]. ואיבעית אימא, משום דאין מעבירין על המצות [והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה שמוצא ראשון נוטל, דאין מעבירין על המצות].

על פי זה הקשה בספר מנחה חריבה (סוטה שם) מדוע לא נדון 'אין מעבירין על המצוות' גם בנוגע לדין זה של תפילה בבית כנסת רחוק כשיש בית כנסת בשכנות לו, הלא מיד כשיצא מביתו ופגע בבית כנסת שבשכונתו דין הוא שיכנס לתוכו להתפלל, וכיצד ממשיך בדרכו ומעביר על המצווה.

מהלך פשוט ליישוב מעלה המנחה חריבה, לפיו אשה כלל אינה מחוייבת להתפלל בציבור בבית הכנסת, ואם כן לדידה אין כאן מצוה כלל שנוכל לדון שהיה לה להיכנס לבית הכנסת בשכונתה ולא להעביר עליו, "אבל לגבי איש שאני". ויישוב זה הביא גם השדי חמד (כללים, מערכת הא' סימן קפט) בשם בית עובד. אמנם כבר העיר בספר דברות אריאל, כי אמנם תשובתו של המנחה חריבה מועילה ליישב את סתירת הסוגיות בין שתיקת רבי יוחנן לאותה אלמנה, ובין דין הבאת העומר ממקום קרוב. אך הלא המגן אברהם העתיק דין זה להלכה, שמי שיש בעירו שני בתי כנסת, ילך אל הרחוק משום שכר פסיעות - ועל פסקו זה, הנוגע גם לאנשים ולא רק לנשים, תחזור הקושיא מדוע לא נדון כאן משום 'אין מעבירין על המצות'.

יישוב המנחה חריבה שאין מעבירין הוא בשניהן שווים ובית המדרש עדיף מבית הכנסת

עוד יישב המנחה חריבה, על פי המבואר בגמרא בברכות (ח.) שרבי אמי ורבי אסי היו להם שלש עשרה בתי כנסת בטבריה, ואעפ"כ לא התפללו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. ואביי אמר מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. ואם כן מבואר שישנה מעלה להתפלל במקום הלימוד, ונראה שאף שאשה אין בה מצות תלמוד תורה מכל מקום מקום לימוד הוא מקום ראוי יותר לכל התפילות, אף לתפילת נשים.

ומעתה יש לחדש ביסוד דין 'אין מעבירין על המצות', שהוא דוקא באופן שאין תוספת מעלה בדבר הרחוק יותר, אך במקום שיש עדיפות לדבר המרוחק בזה לא שייך לדון משון 'אין מעבירין'. וטעם הדבר, שכל תביעת 'אין מעבירין' היא שאין לאדם להניח המצוה שלפניו ללכת אחר מצוה אחרת [ודנו כבר בחילוק שבין 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה' ל'אין מעבירין על המצות' ואין כאן מקומו, אך עכ"פ בשורש הסברא יש דמיון ביניהם], אך באופן שהמצוה הרחוקה עדיפא, הרי אדרבה הדין נותן שיעזוב את המצוה הקרובה וילך אחר הרחוקה. וכך גם יישב השדי חמד (שם) שאלמנה זו הניחה בית כנסת והלכה לבית מדרש שקדושתו חמורה יותר, ובכהאי גוונא אין לומר 'אין מעבירין' אלא בששניהם שווים.

אמנם גם יישוב זה מועיל ליישב רק את המעשה באותה אלמנה, אך המגן אברהם הרי לא תלה את פסקו דוקא באופן שיש מעלה ותוספת קדושה בבית הכנסת הרחוק. ואם כן על פסק המג"א עדיין הקושיא במקומה עומדת.

מלבד זאת, תמה השדי חמד, אם אכן אלמנה זו הלכה מבית כנסת לבית מדרש באופן שבית המדרש עדיף להתפלל בו, מדוע הוצרכה לבאר את טעם הליכתה לשם בכך ש'ולא שכר פסיעות יש לי", הלא בלאו הכי בחרה ללכת להתפלל בבית מדרשו של רבי יוחנן ולא בבית הכנסת שבשכונתה, כיון שביכרה את בית המדרש שקדושתו חמורה, על פני בית הכנסת שקדושתה קלה יותר.

פסק הרדב"ז שאסיר שיכול לצאת יום אחד בשנה יצא במצוה הראשונה שתזדמן לו

והנה על פי היסוד שעליו בנה המנחה חריבה את יישובו, שבמקום שיש עדיפות למצוה הרחוקה אין בו משום 'אין מעבירין על המצוות', יישב גם החיד"א בפתח עינים את עיקר הקושיא, אך באופן אחר. ותחילה מקשה מעיר החיד"א כמה הערות על עיקר המעשה באותה אלמנה: א' מה שאמר 'ולא שכר פסיעות יש לי' משמע כאילו עשתה כן על מנת לקבל פרס, והלא כבר הורנו חכמינו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ב' מה שאמר רבי יוחנן 'למדנו קיבול שכר מאלמנה' משמע שמי שעושה כן כדי לקבל שכר כאותה אלמנה טוב עושה, וזה תמוה כנ"ל. ג' מה חידוש יש בדבר עד שאמר רבי יוחנן 'למדנו קיבול שכר', הלא דבר פשוט הוא שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, וכל שכן שכר פסיעות שטורחת ללכת לבית הכנסת הרחוק מביתה.

כדי ליישב הערות אלו מקדים החיד"א את דברי הרדב"ז בתשובה (ח"ד סימן א'פז) שם נשאל: ראובן היה חבוש בבית האסורים, ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצוות. והתחנן לפני השר או ההגמון, ולא אבה שמוע להניחו, זולתי יום אחד בשנה, איזה יום שיחפוץ. יורה המורה, איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת.

בתשובתו מביא הרדב"ז כי ראה לאחד מחכמי דורו בתשובה שדן בנידון זה, אך צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ועל יסוד רעוע בנה יסודו, בתחילה כתב דעדיף יום הכיפורים, ואחר כך החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי ניסא שצריכים להם עשרה. והרדב"ז מכריע כי "אין ראוי לסמוך על דבריו". אחר שדוחה הרדב"ז את פסקו של זה, פורש הרדב"ז את דעתו שלו בנוגע לשאלה זו: אבל מה שראוי לסמוך עליו, הוא דאנן קיימא לן דאין מעבירין על המצות, ואין חולק בזה כלל. הלכך המצוה הראשונה שתבוא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים, קודמת. ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחילה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ומסיים הרדב"ז: וזה פשוט מאד אצלי.

הוראת התרומת הדשן שלא לברך ברכת הלבנה עד מוצאי שבת

בשו"ת חכם צבי (סימן קו) תמה על פסקו של הרדב"ז מספק הגמרא במסכת מנחות (מט.): ציבור שאין להם תמידין ומוספין, איזה מהן קודם. ומבררת הגמרא שהספק הוא במוספין של עכשיו ותמידים של מחר, האם 'תדיר' עדיף או 'מקודש' עדיף. ולכאורה לפי הוראת הרדב"ז אין כאן כלל מקום לשאלה, שהרי אין מעבירין על המצות, וודאי עליהם להקריב את המוספין של עכשיו. אלא ודאי, מסיים החכם צבי את השגתו, לא אמרינן אין מעבירין על המצוות אלא בשתיהן שוות, אבל לא בדחד מינייהו עדיף. כראיה לדבריו מוסיף ומביא החכם צבי את פסקו של התרומת הדשן (סימן לה) שהורה שיש להמתין מלברך ברכת הלבנה עד מוצאי שבת.

אמנם מדברי הגמרא במועד קטן (ט.) מוכיח החכם צבי כדעת הרדב"ז, שכך נאמר שם: רבי יונתן בן עסמאי ורבי יודא בן גרים, קא רמו קראי אהדדי, כתיב (משלי ד כו) "פלס מעגל רגליך" [- כלומר, שקול המצוות ועיין בהם איזה גדולה, ועשה הגדולה. רש"י], וכתיב (משלי ה ו) "אורח חיים פן תפלס" [- דמשמע כל מצוה שתבוא לידך עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה]. ומיישבת הגמרא: לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים [- מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, עשה אתה הגדולה וחביריך יעשו הקטנה. מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אל תפלס, אלא מצוה שבאה לידך בין גדולה בין קטנה עשה], ע"כ.

מעתה כיון שהרדב"ז מן הסתם עוסק במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אם כן הוראת הגמרא היא לא לפלס אלא מצוה שבאה לידך בין גדולה בין קטנה עשה - כהוראת הרדב"ז.

חילוק החכם צבי בין שתי מצוות למצוה אחת שיעשנה באופן משובח יותר

ובביאור פסקו של התרומת הדשן להמתין עד מוצאי שבת עם ברכת הלבנה, אף שלכאורה המצוה לפניו ו'אל תפלס'. ביאר החכם צבי: דהתם המצווה ההיא נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב. אבל במצוות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה. אבל במצוה אחת שאפשר לעשות היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר, טוב להמתין למחר ואין בזה משום מעבירין על המצוות. והוסיף שגם תמידין ומוספין יש לומר שחשובים כמצוה אחת כיון ששניהם עבודת הקרבנות ובאותה בהמה, ולכן הסתפקה הגמרא אם תדיר או מקודש עדיף ולא דנה משום 'אין מעבירין על המצות'.

עפ"ז מבאר החיד"א, כי נידון זה בו התחבט החכם צבי, הוא הוא תורף המשא ומתן שבין רבי יוחנן ואותו אלמנה. כי כשראה רבי יוחנן שהניחה האשה את בית הכנסת הסמוך לה ובאה עד אליו, תמה הלא 'אין מעבירין על המצוות' וההוא דפגע ברישא איבעי לה למעבד. על כך השיבתו האלמנה: ולא שכר פסיעות יש, כלומר, המצוה הזו עצמה אני עושה אותה באופן היותר נאות, ואילו אין מעבירין על המצות הוא רק במצוות חלוקות. מעתה סרו כל הקושיות, כי כלל לא התכוונה אותה אלמנה שעשייתה היא על מנת לקבל פרס, רק מה שיש לה שכר פסיעות אות הוא שמצוה זו שעושה אותה היא בדרך מובחרת יותר, וממילא אין כאן העברה על המצוות.

מעתה מבואר גם כן מהו ש'למדנו קיבול שכר מאלמנה', כי באמת חידוש גדול למדנו, לעשות המצוה מן המובחר ולא לחוש להמתנה. ולא נתכוון רבי יוחנן שנלמד לעיין בשכר המצווה כדי לתת לב לשכר, שהלא צריך לעבוד את הקב"ה שלא על מנת לקבל פרס, אך יעיין בשכר כי ממנו ילמד מהו האופן היותר טוב והיותר מובחר לקיים את המצוה, כפי שנהגה אותה אלמנה.

האם שכר פסיעות הוא תוספת שבח במצוה עצמה או מעלה ומצוה בפני עצמה

אמנם המנחה חריבה לא רצה לפרש שהעדיפות בבית המדרש של רבי יוחנן היתה ב'שכר פסיעות', ואולי סבירא ליה שאין זה תוספת בתפילה בציבור, שהרי סוף סוף התפילה שווה בשני בתי הכנסת, רק שמלבד התפילה יש לה תוספת שכר על 'שכר פסיעות' של הליכה לבית הכנסת, וכבר למדנו שההולך לבית המדרש אף שלבסוף לא עלתה בידו ללמוד בו - שכר פסיעות בידו, ואם כן ההליכה אינה דבר אחד עם התפילה, ואם כן יש לומר שאין זה תוספת מעלה בתפילה עצמה, ולכן אין כאן את סברת התרומת הדשן, ואדרבה שתי מצוות שוות לפניה - באופן שאין צד כלל להעדיף את התפילה בבית הכנסת הרחוק יותר, שהרי בכך היא מעבירה על המצוות. ולכן הוצרך לבאר שעצם התפילה בבית המדרש היתה עדיפה יותר, ובכה"ג אינם שווים ואין אומרים בו 'אין מעבירין', עכ"פ באותה מצוה כסברת התרומת הדשן.