אילת השחר/נדרים/ד/א
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רשב"א פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש שלמי נדרים |
הניחא למ"ד לא חיילא עלי' נזירות מאלתר. דהיינו דצריך לקבל נזירות ואי לא מקבל עבר בבל תאחר, צ"ע למה מחויב לקבל נזירות דלכן עובר בבל תאחר אי מאחר מלקבל נזירות, דהא לא אמר שיקבל נזירות אלא דאמר הריני נזיר, א"כ אי לא חל עליו למה צריך לקבל, משמע דבלשון הריני נזיר מלבד שחל עליו תיכף נזירות, כלול ג"כ דהוי כאומר הרי עלי להיות נזיר, ולכן צריך לקבל נזירות ואי לא מקבל עבר בבל תאחר, וצ"ע לפי התירוץ השני דתוס' (דף ג' ע"ב בד"ה מידי דהוה) דאם נדר לקבל נזירות עובר בבל תאחר דנדרים, א"כ למה ניחא למ"ד דלא חיילא נזירות מאלתר, דהא מ"מ אינו בל תאחר דנזירות אלא בל תאחר דנדרים.
ויש לחלק דהתוס' כתבו על היכא שאמר שיקבל נזירות דאז הוי כקיבל לנדור, אבל בביה"ק כשאומר הריני נזיר פירושו שאני מוכרח להיות נזיר, ואם בנזירות לא הי' בל תאחר לא הי' עובר, כיון דלא קיבל לקבל נזירות אלא להיות נזיר, ובמקו"א דלא בית הקברות אם יאמר הריני להיות נזיר, אז תיכף יהי' נזירות ולא יהי' בל תאחר, אבל בביה"ק יהי' בל תאחר שמאחר להיות נזיר, משא"כ באומר לקבל נזירות הוי כנודר לנדור.
וסברת המ"ד דלא חל נזירות בעודו טמא, הוא משום דס"ל דא"א להתחיל לחול דין נזיר בלי שיעלה הזמן בחשבון נזירותו, וזמן שאינו עולה בחשבון אין עליו קדושת נזיר מקרי, וכיון דטומאה סותר נזירותו, הרי דאין הזמן שהוא טמא בחשבון נזירותו, וזמן שאינו יכול למנות לנזירות אין זה נזירות, ונמצא דעכשיו הוא לא בר דין נזירות. ולפי מש"כ לקמן (דף י"ז) דלשמואל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום חל נזירות השני' לכשיגמר נזירות הראשונה, צ"ל ע"כ דהאי מ"ד הוי ס"ל כרב הונא, ולדידי' לא מצאנו נזירות שתועיל על אח"כ אם לא חל בשעתו וצע"ק.
דקא מאחר נזירות דטהרה. ובודאי גם בנטמא אחר יום מלאת דבאותו יום הי' צריך להביא קרבנותיו, דמבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' נזירות הל' ד') דאינו סותר אז כל הימים אלא ל' יום דכבר גמר עיקר נזירותו דטהרה, מ"מ עובר בבל תאחר דנזירות טהרה, דכל שלא נשלם עדיין כל נזירותו נקרא דנמשך עדיין נזירות טהרה, וממילא עובר בזה שנטמא דמאחר דין טהרה שקשור בדיני נזיר.
הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר. יש לעיין בנזר בביה"ק דעובר משום בל תאחר לשיטת הר"ן דעובר בל תאחר בלי שעבר שלש רגלים בעודו בטומאה, הא מה מאחר, דהא כ"ז שלא קיבל לא שייך לומר שהוא מאחר, ולפי"ז אם אחרי שקיבל נזירות תיכף יצא, לא יעבור בבל תאחר, וכן מבואר ברש"י, אבל לא משמע כן משאר המפרשים, אלא כיון שנמצא שאחרי קבלתו הנזירות בהכרח יהי' משהו בבית הקברות ממילא עובר בל תאחר, על שהכניס עצמו שיהי' משהו אחרי קבלת הנזירות בביה"ק.
ואין לדמות זה למה דפליגי אם מותר להכניס עצמו לאונס, דהא דיש סברא דמותר להכניס עצמו לאונס, ומן התורה משמע דאין איסור, היינו היכא דעי"ז יצטרך לעשות דבר לעבור העבירה, בין אם הוא יצטרך לעשות או אדם אחר, עכ"פ לא תהי' העבירה בלי שיתווסף איזה דבר, אבל היכא שתיכף יהי' העבירה בלי שיצטרך לעשות כלום, אז לכו"ע אסור ומקרי דעבר האיסור ברצונו.
ר"ן ד"ה הואיל וכך. דאע"ג דכבר אזהרי' רחמנא אטומאה בתרי לאוי וכו' ואמר נמי והימים הראשונים יפלו לאו למימרא דלא יהא עליו עונש אחר אלא מילקא נמי לקי משום בל תאחר. יש לעיין אם כונתו דבנזר בבית הקברות למ"ד דאינו לוקה על טומאה [ולכן גם אינו לוקה על אכילת ענבים] וזה מש"כ דאינו עובר משום התרי לאוי, דלא יטמא ועל נפשות מת לא יבוא, ורק בנזיר שטימא עצמו עובר על תרי לאוי משא"כ במקבל נזירות בבית הקברות, לכן בנזיר שטימא עצמו דכתיב הלאוין ס"ד דאינו עובר יותר, או דכונתו דבנזיר טהור שטימא עצמו דפשטות הפסוק בזה מיירי, וכיון דהתורה הזכירה רק הלאוין האלה גם הימים הראשונים יפלו ולא הזכירה יותר, הי' משמע דכבר אין לו יותר עבירות, משא"כ בקיבל נזירות כשהוא טמא דפשטות הפסוק לא מיירי מזה, אפילו אם גם אז עובר הלאוין, מ"מ אין צד במשמעות הפסוק שלא יעבור גם בל תאחר דיצטרכו ההיקש לרבות זה שעובר בבל תאחר, משא"כ על נזיר שטימא עצמו ס"ד דלא יעבור בל תאחר.
עובר בבל תאחר תגלחתו ולא מיבעיא למ"ד תגלחת מעכבת אלא אפילו למ"ד תגלחת אינה מעכבת מצות גילוח מיהא לא מיקיים. לכאורה מה נפק"מ אי מעכב או לא, דהא המעכב הוא לענין שתיית יין, אבל לעצם המצוה מאי נפק"מ אם אסור לשתות יין לפני זה, דלכן יעבור בבל תאחר יותר מאשר אם מותר כבר לשתות יין בלי זה, וצ"ל דאם זה מעכב לשתות יין, הרי דעדיין לא נגמרו כל דיני נזירות ממנו לכן יש יותר לדרוש זה בההיקש דנזירות לנדרים דיעבור בבל תאחר, משא"כ אי אינו מעכב יש יותר סברא דכבר זה לא מהדינים של הנזיר אלא למי שהי' פעם נזיר, וע"ז קאמר דמ"מ כיון שזה ממצות שיש על נזיר שייך שיהי' בזה בל תאחר.
ס"ד אמינא הואיל ואם אמר הריני נזיר אפי' מן חרצן הוי נזיר לכל אימא לא ליעבור עליה משום בל תאחר. הנה בשלמא הקולא דאינו מתפיס חטאת נזיר בנדר הרי זה קולא בקרבן, אבל מה דהוי נזיר מחרצן אינו נוגע כלל לענין הקרבן, חזינן דמה דדנים לעבור בבל תאחר בקרבן נזיר, אינו סתם מחמת דין קרבן אלא מחמת דהוא דין בנזיר, דאם דנין מצד הקרבן, א"כ מאי נפק"מ אם נזיר הוי כשנזר מן חרצן או לא, דזה הכל הא דינים על קבלת הנזירות אבל אין זה דינים הנוגעים להקרבן, וע"כ דרצינו לחייבו בבל תאחר מחמת דהוא דין בנזיר, וע"ז אמרינן דס"ד דכיון דבדיני נזיר יש חידוש דאם נזר מחרצן הוי נזיר לכל לכן קרבנו אינו בבל תאחר.
וכן מוכח מהא דקאמר הואיל ואם גילח על אחת משלשתן יצא לא לעבור בל תאחר, ואינו מובן דכל קרבן של נדר דאינו תלוי בו שום דבר מ"מ עובר בבל תאחר, ומה גרע קרבנות נזיר, דהא דל מעלתו שמותר בשתיית יין ע"י הקרבן, הא גם בלי זה הוא קרבן ככל קרבן, וע"כ דשאני קרבן נזיר דמהני מה שדין נזיר קל דלכן לא יעבור על קרבנו בל תאחר, אלא דצ"ע דלמה ס"ד דמה דהוא קרבן נזיר יגרע דינו מכל קרבן, והאיסור בל תאחר יהי' רק משום דיני נזיר שבו ולא מצד סתם דין קרבן שבו.
ועוד האי חידוש לחומרא. מבואר דרק זה הוי חומרא, אבל הא דאין מתפיסו בנדר הוי קולא, וכ"כ הר"ן להדיא, ועוד שמעינן מזה דזה נקרא קולא בהקרבן דלכן גם בחטאת חלב נחשב זה לקולא. ויש לעיין בהאי פירכא דלא מתפיס לי' בחטאת נזיר בנדר, אם משום זה הי' סברא דלא יעבור בבל תאחר גם על העולה והשלמים, או דזה רק פירכא דלא יעבור בל תאחר על החטאת נזיר. ובקרן אורה משמע דזה פשוט דעל עולה יעבור בל תאחר, וכל ההיקש הוא להשמיענו דגם על חטאת עובר בבל תאחר.