אילת השחר/נדרים/ג/ב
ר"ן ד"ה הניחא. איכא למימר דהיינו למאן דס"ל לא דברה תורה בלשון בנ"א ומייתר לי' נזיר להזיר ומוקי לי' להכי אבל מאן דאמר דברה תורה כלשון בנ"א ס"ל דכה"ג לא בעי קרא. הנה ודאי אין לומר דע"י שהפסוק מיותר ס"ל דלא ידעינן זה מסברא, ומ"ד דיברה תורה כלשון בני אדם דלא מייתר לכן יודע זה מסברא, וכי מה שאינו מיותר גורם לדעת מסברא דהיכא שנזר שתי נזירות חייב לנהוג שתי פעמים נזירות, ואם זה מיותר לכן זה גורם שלא יודע זה מסברא. וגם אין לומר דלפי שיודע מסברא לכן ס"ל דיברה תורה כלשון בנ"א ולכן זה לא מיותר, דהא ענין אם דיברה תורה כלשון בנ"א הוא נוגע לכמה דוכתי, ולא בשביל שיודע כאן מסברא דכשקיבל שתי נזירות חל לכן החליט דדיברה תורה תמיד כלשון בנ"א. אלא דצ"ל דכונתו דהתנא הזה מחמת דסובר דמסברא אפשר לדעת דמקבל שתי נזירות לכן הי' יכול לומר דינו אע"ג דלא מייתר, וצע"ק.
ואית תנא דמפיק לי' מן כל היוצא מפיו יעשה. פי' דהיינו כשיצא מפיו קצת כבר צריך לעשות כן. יש לעיין בכל ידות נדרים דמפרשינן כאילו גמר דיבורו, אם הוי ממש כאילו גמר הדיבור, כגון אם אמר ככר זה אסור עלי להני דסברי דאינו אלא יד, ואנו אומרים דהוי כאילו הוסיף כקרבן, א"כ אם נתחרש תיכף אחרי גמר אמירתו ככר זה אסור עלי, דאז לא נוכל לומר דהוי כאילו אמר כקרבן וממילא לא חל הנדר, וכשישתפה לא צריך לקיים דיבורו של אז, או דסגי במה שאנו מבינים כונתו ולא צריך שיחול אחרי שהיית זמן של תיבת כקרבן.
והנה לפי הדרשא דכל היוצא מפיו יעשה, משמע דבאמת אין נקרא דיבור על מה שלא דובר ממש, אלא דסגי במה שיצא קצת מפיו להיות לו דין שצריך לקיים מה שיצא קצת מפיו, משא"כ לפי הדרשא דלנדור נדר אין הכרח לזה, דאפשר דריבתה תורה במה שנדר קצת דהוי דין דיבור גם על מה שאנו גומרים, אבל יגמר הנדר אחרי שעבר זמן שהי' יכול להוציא מפיו הגמר.
יש לעיין באופן שלא אמר נדר שלם אלא יד, דכל מה שחייב לקיים נדרו משום דכונתו לגמור כקרבן, אם ישאל לחכם על כונתו כקרבן, אבל אינו מתחרט על מה שעשה נדר, אם שייך להתיר את חלק זה וממילא בטל הנדר דהוי כאילו לא אמר יהי' כקרבן, או דלא שייך היתר מחמת חרטה על דיבור שלא אמר בפירוש, אע"פ שיש לו דין כאילו דיבר. ויש להסתפק גם אם אמר אסור כקרבן וישאל לחכם שמתחרט על מה שאמר כקרבן, דאז עדיין יהי' לו דין יד כקרבן ולא יועיל ההתרה, או דכששואל על מה שאמר כקרבן הרי הוא מתחרט גם על מה שיש להוסיף לדיבורו כקרבן וממילא בטל כל הנדר.
אסורה לאכול בתרומה מיד וכו' הכא נמי לאלתר הוי נזיר דאמרינן דילמא השתא מיית. וכתב הרא"ש דכאן מפני חשש מיתה צריך לקבל נזירות ואי עבר ג' רגלים עובר בל תאחר. ומשמע מהרא"ש דחשש זה דשמא ימות הוי מה"ת דלכן בא ההיקש דכה"ג עובר בבל תאחר, וכבר הקשה בקרן אורה דהא זה אינו אלא מדרבנן.
ועכ"פ להרא"ש דמשמע דזה מה"ת, יש לעיין באופן דאמר הריני נזיר שלושים יום לפני מותי דכתב הרא"ש דהוא ספק נזיר כל ימי חייו אם יוכל כבר להתיר, דהא כתב הר"ן (בתשו' סי' נ') הובא בש"ש (שמעתתא א' פ"ג) דמי שנדר שלא לאכול בפסח אז להסוברין דספק אסור מה"ת אז בין השמשות כבר מקרי דחל הנדר כבר להתירו ע"י חכם, וה"נ כאן יכול כבר להתירו ולא יצטרך לנהוג נזירות כבר כלל, דנראה דאם עברו הל' יום ולא מת הא התברר דלא הי' אז, נמצא דהרי זה תרתי דסתרי, דאם הי' נזיר אז איך הוא נזיר אח"כ, וע"כ דאז לא חל עליו הנזירות, וכעת נמצא דההיתר חכם של אז הי' לפני שחל הנזירות, משא"כ בבין השמשות דבזה שהוא אסור ביו"ט לאכול בשר אינו סתירה לבין השמשות דגם אז הי' הנדר וגם בפסח, ויכול להתיר בין השמשות שיועיל ההיתר גם על פסח (העירוני זה). וע"ע מה שיתבאר בסמוך בד"ה לא איפטר מן העולם.
לא איפטר מן העולם. אלמא אמרינן כל שעתא דילמא מיית ה"נ לאלתר הוי נזיר. כבר הקשה הקרן אורה הא התם אסור רק מדרבנן וכאן הא מכח מה דחיישינן אמרינן דעובר בל תאחר מן התורה דבזה הוקש לנדרים לעבור בל תאחר מן התורה.
והנה לכאורה כאן צריך לחוש מן התורה, דבשלמא בהרי זה גיטך שעה דלפני מיתה, אפי' אם תמיד תאכל התרומה ולא ניחוש שמא הבעל ימות, יתכן דלא תעבור באכילתה איסור משום דשמא תמות קודם שימות הבעל, אבל כאן אם לא ניחוש שמא ימות ולא יהי' נזיר, נמצא דישתה יין ויטמא למתים כל ימי חייו ובודאי יעבור על מה שקיבל.
והי' אפשר לומר איה"נ אלא דכיון דמצינו אופן שכתוב דחיישינן למיתה, מביא זה הגמ' אע"ג דכאן לא צריך להראי', אבל ברא"ש דהוסיף בדבריו דאפילו למ"ד דלא חייש שמא ימות מ"מ לזמן מרובה דימי נזירות חייש, הרי דרק משום זה צריך לקבל נזירות תיכף, ולולא זאת לא הי' עובר, ויקשה דכיון דזה אינו אלא מדרבנן ואיך נילף שיהי' בל תאחר מן התורה. והנה יש להסתפק בהא דחיישינן רק מדרבנן, אי משום דמדאורייתא אין זה בגדר ספק, או דגם מה"ת זה בגדר ספק אלא מחמת דין חזקה הי' מותר, ואפשר לומר דבאמת יש ספק אלא דמה"ת יש דין חזקה, וכיון שכן באופן דלא נוכל לילך בתר חזקה כגון באופן דכאן, כיון דא"כ ע"כ יעבור על נדרו, אז גם מה"ת צריך לחוש, ולכן מביא מהא דתרומה דיש חשש וספק, דאם זה הי' דבר שבכלל לא צריך לחוש לדבר רחוק, אז גם מדרבנן לא היו אוסרים, וכיון דיש חשש אז כאן יהי' מה"ת בל תאחר.
ועדיין צ"ע מה דהרא"ש כתב דאפי' למ"ד דלא חייש למיתה מ"מ לזמן מרובה חייש, דלהנ"ל הא כאן שאני. אלא דיש לומר דזה גופא דלמ"ד דלא חייש למיתה לאלתר, הרי דזה חשש שאינו כלל בגדר ספק, והיינו דיש לתלות שלא ימות לאלתר לכן לא שייך שמה"ת יחוש לזה, לכן כתב דלזמן מרובה כולם מודים דחיישינן, והיינו דיש מקום לחוש שמא ימות בזמן של שלשים יום, וצריך לקבל נזירות כיון דלא נוקי אחזקה לכו"ע ניחוש וצריך לקבל נזירות.
שם. לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר. ובר"ן כתב דעובר בל תאחר מיד. ובדבריו אינו מבואר אם צריך לקבל נזירות מיד וכשאינו מקבל מיד עובר בבל תאחר, או דס"ל כהתוס' אשר כתב במשל"מ (פ"ו מערכין הל' ל"ג) דמשמע מדבריהם דאי"צ קבלת נזירות אלא שינהג נזירות. וכבר ביאר בקהלות יעקב (סי' ד') דודאי גם להתוס' אינו מחויב תיכף לנהוג נזירות דא"כ אכל קם לי' בבל יאכל ואין כאן בל תאחר, אלא דתלה הדבר מתי שיבחר להיות נזיר ולנהוג נזירות.
וצ"ל דחלוק מבאומר לכשארצה אהי' נזיר דאינו עובר בל תאחר, דבאומר לכשארצה לא שייך בל תאחר משום דכל הנזירות תלוי בכשארצה, ואם כל חייו לא ירצה לא יעבור כלום, וכאן הוא מחויב לרצות כדי להיות נזיר פעם בחיים, אבל הזמן הוא לכשארצה.
ר"ן ד"ה בל תאחר. דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם. משמע דלא סגי אם הי' מציאות שיתחיל נזירות קודם מותו ונדע שלא יגמור נזירותו בעודו בחיים. וכן ברא"ש כתב דחיישינן כאן שמא ימות משום דלזמן מרובה כולם מודים דחיישינן, והיינו משום דצריך לגמור ל' יום וכיון דלזמן מרובה חיישינן לכן עובר בל תאחר, ואם צריך רק שיתחיל קיום נזירות, א"כ הא זה רק חשש דזמן מועט, דהא לא חיישינן שמא ימות לאלתר ויוכל לקיים קצת נזירות לאלתר, דהא לא חיישינן שמא ימות לאלתר.
ולפי"ז צ"ע למה צריך הגמ' לומר דלכן נזר בבית הקברות עובר בבל תאחר משום דמאחר נזירות טהרה, תיפוק לי' דאפילו הי' סגי אם יוסיף ימים בנזירות טומאה מ"מ הא יאחר לגמור נזירותו.
והי' אפשר לומר דאיה"נ, אלא דקושטא דמילתא דצריך לנהוג ולהוסיף ימי טהרה לכן נוקט מה דמאחר נזירות טהרה. אלא דא"כ שפיר הקשה בקרן אורה דלמה לא נוקט דעובר בל תאחר באם גילח עצמו בימי נזירות דצריך להמתין שלושים יום לגמור נזירותו. דבשלמא אם עובר בל תאחר רק אם מאחר נזירות טהרה, לכן בגילח עצמו כיון דלא הפסיק ימי טהרה אינו עובר, אבל להנ"ל צ"ע, וע"כ צ"ל דאיה"נ הגמ' היתה יכולה לומר גם בגילח באמצע נזירות דעובר בל תאחר.
לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר. מבואר בר"ן דיעבור תיכף כשלא יהי' נזיר. וברא"ש כתב דיעבור רק אחרי ג' רגלים, וכתוב בשם הג"ר נפתלי טרופ ז"ל דפליגי אם בקרבנות כל החיוב הוא ברגל ג' וכשלא הביא עובר, וא"כ כאן דחייב תיכף עובר מיד, וזה דעת הר"ן, משא"כ הרא"ש סובר דבכל הקרבנות מתחייב תיכף ומ"מ אינו עובר עד לאחר ג' רגלים, ולכן גם כאן דמתחייב תיכף מ"מ עובר רק אחר ג' רגלים. אמנם קשה דהא ברגל ראשון ודאי מחויב כבר להביא קרבנו ומ"מ אינו עובר עד לאחר ג' רגלים.
אמנם בעצם אי"צ לטרוח במה מחלוקתם, דהא להרא"ש אין מונח בדבריו קבלה על מיד, לכן אע"פ שיתחייב מ"מ אינו עובר ע"ז בל תאחר לפני ג' רגלים, משא"כ להר"ן דזה נכלל בנדרו לכן עובר מיד, אלא דכבר הקשה בחזו"א למה אינו עובר בל יחל.
אכן בקהלות יעקב (סי' ד') ביאר בסברא זאת מחלוקת הרא"ש והתוס', דהרא"ש כתב דעובר רק אחרי ג' רגלים דלא ס"ל דהוי קבלה לקבל מיד, וגם להתוס' אינו מתפרש קבלה על נזירות מיד, ומ"מ כתבו דעובר מיד, דמה דבקרבנות אינו עובר עד ג' רגלים משום דהוי עדיין כתוך זמנו ואינו מאחר עדיין, אבל כאן דחייב להביא תיכף עובר מיד בל תאחר לפני שיעברו ג' רגלים.
אמנם לפי ביאורו דלהתוס' בנדר או נדבה דקרבנות אינו חייב כלל להביא קרבן לפני ג' רגלים לכן אינו עובר רק אחרי ג' רגלים, הקשה ג"כ דהא גם ברגל ראשון מחויב להביא קרבנו, ותירץ דמה דמחויב ברגל ראשון אינו מצד נדרו אלא דין מיוחד בהקרבן, וע"ז לא נאמר בל תאחר רק כשהנדר מחייב להביאו, וכאן דמצד נדרו דהיינו קבלת הנזירות מחייבו משום שמא ימות לכן ס"ל להתוס' דעובר מיד. וצע"ק מהא דר"ה (דף ה') דאמרינן דס"ד דשלמי פסח דמכח פסח קאתי, ופרש"י דלכן יעבור בבל תאחר אחרי רגל אחד, ואע"ג דזה לא מחמת נדרו, רק מדין שייכותו קצת לקרבן פסח דזה דין מיוחד, מ"מ זה הי' גורם שיעבור בבל תאחר לפני ג' רגלים.
ואולי יש ליישב למה אינו עובר בבל יחל. דהנה בתוס' (לקמן דף ד' ע"א בד"ה משום בל תאחר דתגלחת) כתבו דמשמע קצת דאם לא גילח יום ל' יוכל לגלח אח"כ, דמספקא להו דאפשר דהמצוה היא רק בשעתו ואם עבר אינו יכול כבר לקיים המצוה, וע"ז הוכיחו מדעובר בבל תאחר, והיינו דס"ל להתוס' דבל תאחר שייך רק אם המצוה תקויים גם אח"כ דבלי זה לא שייך בל תאחר [ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' נזירות הל' ו' דפסק דמצוה לגלח אפי' אחר זמן מרובה].
ובאור שמח (פ"ז מהל' נזירות הל' י"ד) הביא בשם ירושלמי (ריש מס' ראש השנה) דאם לא מל ביום השמיני לא עבר בבל תאחר, משום דכתיב לא תאחר לשלמו יצא זה שלא ניתן לתשלומין. אמנם האו"ש תמה על הירושלמי דמה שייך בל תאחר במצוה כזו דלא חל ע"י פיו וגם לא הוי דבר הנידר ונידב. עוד קשה דהא בנזירות לולא ההיקש לא הי' עובר בל תאחר, א"כ איך ס"ד דבמילה אם לא מל ביום השמיני יעבור בבל תאחר. אבל עכ"פ מבואר מהירושלמי כסברת התוס' דאם אין תקנה אח"כ לא שייך בל תאחר [והראוני דבתוס' ר"ה דף ה' ע"א בד"ה ואי לא אקרביה משמע דלא כהירושלמי].
והנה להר"ן דמתפרש הרי עלי להתחיל נזירות מיד, הא נדרו כולל ב' דברים, א' להיות נזיר ב' מיד, נמצא דכשמאחר וינהוג נזירות אח"כ, אז חלק זה שבנדר יקויים גם אח"כ, אבל מה שקיבל עליו שיהי' מיד הא לא יתוקן כלל ואיך שייך ע"ז בל תאחר.
וכן קשה מה דפשיטא לי' באומר הרי עלי להביא קרבן מיד דיעבור בל תאחר מיד, ולמה, הא חלק זה לא יקויים אח"כ ולא שייך ע"ז בל תאחר. וכמו מצוה דביום השמיני ימול, דאע"ג דגם אח"כ מצוה על האב למול בנו, מ"מ המצוה דיום השמיני לא ניתן לתשלומין לכן אמרינן בירושלמי דאינו בבל תאחר.
ונראה דגם בחלק של קבלתו להיות נזיר מיד כלול קבלה, דגם אם לא קיבל תיכף מונח עליו חיוב להתחיל להיות נזיר, וזה לא יופסק לעולם עד שיהי' נזיר, נמצא דגם זה שקיבל להיות מיד ג"כ שייך לא תאחר, וכן בקרבנות אם יאמר להביא מיד, אז גם אם לא הביא תיכף מחויב לקיים אח"כ, לא רק בג' רגלים רק תיכף, נמצא דחיוב זה נמשך כסדר, משא"כ במילה אחרי שעבר יום שמיני אין שום חיוב מחמת החיוב דיום השמיני להקדים יום תשיעי, אמנם מחויב למול ביום תשיעי, אבל לא מחמת חיובו דיום השמיני, דכבר אין חיוב מחמת דין ביום השמיני.
ולדברינו בקיבל להביא קרבן מיד מ"מ מוטל עליו כל הזמן להביא, וכעין דבמילה דיש כרת אם לא מל עצמו הרבה שנים קאי כל הזמן באיסור כרת, אבל לא עבר אלף פעמים איסור כרת רק כרת אריכא. ולפי"ז יש להבין ג"כ מה שלא יעבור בבל יחל אם אינו נעשה נזיר מיד, דהנה שיטת הרמב"ם דבעבר ג' רגלים ולא הביא קרבנו עובר בבל יחל, אבל מפשטות דברי הראשונים משמע דאינו עובר, והטעם נראה דגם אחרי ג' רגלים יש בל תאחר דזה נמשך לעולם עד שיביא הקרבן, ומ"מ לא עבר הרבה פעמים בל תאחר, ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא יקבל מלקות על כל רגע שלא הזדרז ומאחר, והטעם דזה המשך עבירה אחד וכה"ג לא נאמר לא יחל על איסור שנמשך כסדר, דלא נגמר עדיין חיובו לא לאחר.
שם. ברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הל' ל"א ל"ב ל"ג) כתב יראה לי דבאומר הרי עלי להקדיש דבר שאינו בעולם חייב להקדיש כשיבוא לעולם, ומביא ראי' מיעקב אבינו שאמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר. והראב"ד השיג דהראי' מיעקב אבינו ראי' היא אבל זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד.
ובמשנה למלך ביאר דודאי הרמב"ם מפרש כהרא"ש דבאומר לא אפטר הוי קבלה על עצמו שיקבל נזירות, דאילו אם כבר הוי נזיר כמו שמשמע מהתוס' א"כ אסור לשתות יין מיד, פי' ולא דמי לנדר להקדיש [ומסתמא כלול בכונתו, דא"כ למה כתב הרמב"ם אע"פ שעדיין לא נדר בנזיר אם זה הוי כבר קבלת נזירות], וע"כ דדעת הרמב"ם שקיבל עליו לקבל נזירות, ודימה רבינו הרי עלי להקדיש להרי עלי לקבל נזירות, דאי הוי מפרש כהתוס' דכונתו הריני נזיר קודם שאפטר א"כ הוי כמקדיש עכשיו ולא כאומר עלי להקדיש ולא הי' רבינו מדמה אותם, ואע"ג דמפשט דברי רבינו (בפ"א מהל' נזירות הל' ד') משמע דמפרש כהתוס' דבאומר לא אפטר חייב לנהוג נזירות בלי שיצטרך לקבל עליו, מ"מ מכאן משמע דמפרש כהרא"ש. אלא דקשה מה זה שייך לדבשלב"ל, ואפי' אם נימא כיון דתלה תנאו בדבשלב"ל הוי כדבשלב"ל, מ"מ הא בידו וא"כ איזה ראי' יש על דבשלב"ל, וכבר השיגו הראב"ד. ובאמת צ"ע גם על הראב"ד דהשיגו רק מחמת דהוי בידו, והא בכלל אין לזה שייכות לדבשלב"ל, דהא הוא בעולם רק תלה תנאו באם יהי' דשלב"ל, וכן צ"ע דברי המשנה למלך מש"כ דיש מקום לומר דאם תלה תנאו בדבשלב"ל הוי כדבשלב"ל, דהא בודאי אם יקנה לו שדהו אם יבואו פירות מהקרקע מהני ולא הוי כמקנה דבשלב"ל.
ובקרן אורה (לקמן דף כ"ט ע"ב) ביאר דמה דהרמב"ם מביא מלא אפטר מן העולם הוא להוכיח דיש חיוב כזה אם נודר להקדיש אפי' דבר שבא לעולם, ונמצא דהרמב"ם כתב ב' חידושים, א' דיראה לי דכשנדר להקדיש מחויב להקדיש, וע"ז הביא ראי' מלא אפטר מן העולם, דכמו דכשקיבל עליו לקבל נזירות חייב ה"נ כשאומר שיקדיש מחויב להקדיש. והב' יראה לי דמהני להתחייב על דבלשב"ל, וע"ז הביא ראי' מיעקב אבינו.
ונמצא לפי"ז דהראי' מיעקב אבינו היא ראי' לב' החידושים, דמהני נדר להקדיש ואפי' להקדיש מה שכעת עדיין לא בא לעולם, משא"כ הראי' מלא אפטר מן העולם היא רק ראי' דשייך נדר להקדיש. וצע"ק דאחרי שכבר ראי' מיעקב אבינו דמזה כבר שמעינן ב' החידושים, מה צריך עוד להביא מלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, שמזה נדע רק דשייך נדר לקבל נזירות וכעין זה לנדור להקדיש, אבל אין מזה ראי' דשייך לקבל עליו להקדיש דבשלב"ל.
וממה דהקשה הראב"ד דהא זה בידו להיות נזיר, משמע דהראב"ד הבין דהרמב"ם מביא ראי' דמהני להקדיש דשלב"ל דלכן השיג עליו דהא זה בידו, משמע דלולא זה הי' נקרא דשלב"ל, והדרא קושיא למה זה בכלל דשלב"ל.
אמנם אפי' אם לא נימא כהקרן אורה, אלא דגם מנזיר ילפינן דמהני לקבל להקדיש דשלב"ל, ג"כ צ"ע דאחרי שהביא מיעקב אבינו מה צריך לעוד ראי'.
ובכלל צ"ע למה צריך לראיות, דלמה לא יועיל להתחייב להקדיש דבשלב"ל כיון דהוא קיבל על עצמו והוא הא ישנו בעולם, ואיזה צד הי' שלא יחול התחייבותו.
ומ"מ מהרמב"ם חזינן דיש סברא דלא שייך התחייבות שיקדיש החפץ כשזה עדיין אינו בעולם, והטעם י"ל כיון דכדי להתחייב מורכב בחיוב עליו ושיהי' דין חלות על הדבר, ויש מקום לומר דאם כעת לא יכול לחול דין על הדבר לא יועיל ע"ז התחייבות, לכן הי' סברא דלא יועיל זה על דבשלב"ל, דאולי א"א שיחול עליו כבר חיוב כעת.
ולכן הוכיח מיעקב אבינו דחל על דשלב"ל התחייבות ליתן לצדקה הדבר שיהי' לו אח"כ, וזה ע"כ משום דאדם יכול להתחייב בדיבור על דשלב"ל להקדיש אע"פ שלא שייך עדיין שיהי' חלות דין על הדבר להיות מוקדש.
והנה בלא אפטר מן העולם כיון דמוכח מהרמב"ם כמו שדייק המשנל"מ דאין בזה קבלת נזירות אלא דקיבל עליו שינהוג כמו נזיר בשתיית יין וכל המצוות, אלא דניהוג זה יהי' רק בהיותו נזיר, נמצא דכיון דקבלת נזירות אין בזה, הרי מה שיצטרך לנהוג דיני הנזירות הם כדבשלב"ל, דהיינו אחרי שיהי' דין נזיר עליו, ושאני זה מבכל דבשלב"ל כגון לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך או לאחר שאתגייר הרי את מקודשת לי, דאפי' למאן דס"ל אדם מקנה דבשלב"ל, אין עליו חיוב לעשות שיקנה אותו ושישתחרר, אלא דאם יקנה ישתחרר, אבל כאן הא אמרינן דחייב לעשות כדי שיקוים נדרו, ועל כרחך דחל כבר כעת חיוב לנהוג נזירות, וכיון שא"א לקיים הנזירות בלי שיקבל עליו נזירות, הרי בהכרח זה מחייבו לקבל כדי לנהוג נזירות, ונמצא דכאן חל כבר כעת חיובו לנהוג נזירות אע"פ שנדרו הי' לנהוג בתור נזיר ולא התחייב לקבל נזירות. וזה מה דמוכיח רק מלא אפטר מן העולם, ולכן לא סגי לי' במה דהוכיח מיעקב אבינו, דמהתם הוי ילפינן רק דכשיהי' בעולם חייב לקיים נדרו, דאף דהי' סברא שלא יועיל התחייבות על עצמו בלי שיהי' חלות דין על הדבר, מ"מ למדנו מיעקב שכשיהי' הדבר בעולם צריך להקדיש זה, אבל מהא דנזיר שמעינן ע"כ שכעת מחויב לעשות שיהי' הדבר בעולם, דאל"כ למה מחויב לקבל נזירות, נימא שלא יקבל נזירות ולא יצטרך לנהוג ניהוג נזירות כיון שקיבלם לקיימם רק בתור נזיר, וע"כ דכבר כעת מחויב שיקבל נזירות כדי שיקיימם.
ולפי"ז ל"ק להרמב"ם קושית הראב"ד דהא בידו לקבל נזירות, דסברת הרמב"ם דנהי דזה בידו, מ"מ מצינו רק דבידו מהני שיחול כשיהי' בעולם, דבידו לאו כמחוסר מעשה, לכן כשיתלוש הפירות יחול התרומה מחמת דבידו לתולשם, אבל אין ראי' דבידו מהני לחייבו כעת. וכאן הא רצינו ללמוד דמחויב כבר תיכף לקיים נדרו, וע"ז לא מצינו דמהני מה שבידו, וחידוש זה הוא דיליף מלא אפטר מן העולם.
תוד"ה בל תאחר. מבואר דפירשו דבאומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר צריך לנהוג תיכף נזירות משמע בלי שיצטרך קבלת נזירות. וכ"כ במשנה למלך (פ"ו מערכין הל' ל"ג) בשיטתם, אמנם בסוף ד"ה מידי דהוי, כתבו בתירוץ ראשון דלהכי לא קאמר כגון דאמר הרי עלי לקבל נזירות משום דהוי כמו לא אפטר כלומר עד שאקבל נזירות, נמצא דנדו ממה שכתבו בד"ה הקודם, דכאן ס"ל דבלא אפטר מן העולם צריך לקבל נזירות ולא יחול נזירות בלי קבלה, ובתירוץ השני שתירצו דבאומר הרי עלי לקבל נזירות אינו בבל תאחר דנזירות אלא דנדר, משמע מדבריהם דלא אפטר מן העולם הוי בל תאחר דנזירות. ואם גם בלא אפטר לא יהי' נזיר בלי שיקבל, הרי שוב הוי נדר לנדור, ובקהלות יעקב (סי' ג') נוקט באמת דלתירוץ זה השני אי"צ לקבל נזירות וכמו בתוד"ה הקודם.
ואפשר דס"ל בתירוצם בתרא דבלא אפטר מן העולם לא יהי' נזיר בלי קבלת נזירות, וסברת חילוקם בתירוץ בתרא דכיון דקיבל להיות נזיר, נהי דכדי להיות נזיר צריך קבלה, מ"מ ענין נדרו אינו לקבל עליו נזירות, אלא להיות נזיר, לכן זה בל תאחר דנזירות, דחטאו על שמשהה מלהיות נזיר ולא על מה שלא קיבל נזירות, אע"פ שלא יצוייר להיות נזיר בלי קבלת נזירות, משא"כ הרי עלי לקבל נזירות דאז עבירתו על שאינו עושה נדר של נזירות, וזה אינו בל תאחר דנזירות אלא בל תאחר נדר של נזירות.
ולפי"ז יש לומר דגם בתוס' הקודם (בד"ה בל תאחר) דעתם דלא יהי' נזיר בלי קבלת נזירות, אבל אם אנו דנין על חיובו, אז חיובו להיות נזיר אע"פ שזה לא יתקיים בלי קבלת נזירות, דלא יתכן דיהי' נזיר בלי קבלת נזירות אפי' להתוס', וכן אפשר להבין בדברי הר"ן דבלי קבלת נזירות לא יקוים נזירות אלא דחיובו אינו קבלת נזירות אלא להיות נזיר. ובדברי הרמב"ם שדייק המשנה למלך דמשמע קצת דהוא נזיר בלי שיקבל, ג"כ צריך לדחוק כמש"כ המשנל"מ דצריך לקבל נזירות.
באבי עזרי (חמישאה פ"א מהל' נזירות הל' ד') מבואר דבאומר הריני נזיר יום א' לפני מותי כיון דאין ברירה לא צריך לחול כלל דין נזירות עליו, כמו שכ' התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) באומר שיחול גט שעה לפני מיתתו כיון דבשעת החלות אינו ידוע אז שחל הגט, אלא דס"ל להרמב"ם דלחומרא אמרינן יש ברירה לכן צריך להתנהג בנזירות כי שמא יש ברירה [ויש לעיין קצת אם שייך לומר שיהא מותר לשתות יין וכל הדינים שאסור לנזיר, כיון שיש ספק ספיקא, אולי אין ברירה, ואפילו אם יש ברירה אולי כעת עדיין אינו שעה לפני המיתה, אלא דהספק הזה אינו גורם היתר, כיון דא"כ יהי' תמיד מותר ובודאי נמצא דיעבור עבירה של ספק].
והנה מקור לדברי הרמב"ם כתב בכס"מ (פ"ד מהל' נזירות הל' י') דהא כמו בלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, והנה קושית האבי עזרי תהי' גם על הגמ', ובשלמא להרמב"ם יש לתרץ דפוסק לחומרא יש ברירה כמו שפסק בהל' גירושין (פ"ד הל' ד'), אבל על הגמ' קשה לומר דכל הסוגיא דלא אפטר מן העולם אזיל למ"ד יש ברירה, וא"כ איך חל דין נזירות באומר לא אפטר, כיון דבשעת החלות אינו מבורר, וכה"ג למ"ד אין ברירה לא חל כלל, לכן נראה דכשאומר דיחול דין נזירות זמן מסויים לפני מותו, אם חל הנזירות אז דין נזיר עליו גם בשעת מיתה ממש, דהא מבואר בב"ב (דף קל"ז) דבשכי"מ שנותן גט אם ימות, אם הי' כונתו שתתגרש עם המיתה הי' שפיר חל, הרי דיש דין חי עליו בשעת מיתה. וא"כ אם הי' חל עליו דין נזירות אז בשעת מיתה ידוע דכעת הוא נזיר, וכל השאלה היא מפני שברגע שצריך לחול הנזירות, דהיינו רגע שלפני המיתה, אינה מבוררת בשעתו, ואנו צריכים לדין ברירה לומר שכשימות אח"כ יתברר מתי הי' הרגע של החלות נזירות.
והנה בכל נזיר שקיבל נזירות רק יום א' או שעה א' דמ"מ דינו להיות נזיר שלושים יום, יש להסתפק אם בעצם נחשב חלות נזירות רק שעה אחת, אלא דאמרה תורה דמכח חלות יום א' מתפשט החלות על ל' יום, או דהוי תיכף חלות שלושים יום.
והנה לקמן (דף י"ז ע"ב) מבואר דלמ"ד אין נזירות חלה על נזירות ואם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא חל נזירות שניה כלל, מ"מ באומר הריני נזיר היום והריני נזיר מחר, כיון דאתוסף יום אחד יותר מאוחר בקבלתו השניה, ממילא חל גם דין נזירות על הכ"ט יום שכבר נתפס בהם נזירות כמבואר שם בגמ' והר"ן, והנה בשלמא אם תיכף חל שלושים יום, נמצא דנזירות השניה הא עשתה חלות יום נוסף שעדיין לא חלה עליו קודם נזירות, ומכח זה חלה גם על הימים שכבר נתפסו בנזירות הראשונה, אבל אם קודם חל על היום שקיבל וממנו חל על שאר הימים, א"כ באופן דכבר נזיר שלושים יום, איך מתחיל להיות נזיר מחר שעי"ז יתוסף יום אחר שלושים, וע"כ דבנזירותו נזיר מחר, הוי חל נזירות תיכף על כל השלושים יום, דהיינו יום יותר מאשר כבר נזיר ע"י קבלת נזירות הראשונה, ומכח זה חל ג"כ נזירות על הימים שכבר הוא נזיר.
ואם כנים דברינו נבוא מעתה לחקור אם מה דבאומר שיחול איזה חלות שעה אחת קודם מיתתי, לא מהני מפני שהשעה הזאת אינה מבוררת בשעתה, הוא מפני שצריך שהתחלת החלות תהי' ידוע, וכיון דבשעת ההתחלה אינו ידוע לא מתחיל לחול, או דהעיקר שיהא מבורר בשעת החלות ולא נפק"מ אם ידוע בהתחלה באמצע או בסוף, והעיקר שזמן מה בשעת החלות יהי' ידוע. והנה במגרש שעה א' לפני מיתתי הא החלות הוא רק רגע ואז אינו ידוע, ממילא לא חל כלל, אבל במקבל נזירות יום או שעה לפני מותו דהוי כעושה חלות מן אז אחר גמר מיתה, ובשעת גמר מיתה דהוא ג"כ חלק מחלות הנזירות ידוע, יכול שפיר לחול אף אי אין ברירה, ולפי"ז במקבל נזירות יום או שעה לפני מותו מהני אף אי קיי"ל אין ברירה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |