אילת השחר/כתובות/לג/ב
ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דלמא בשוגג ונקה מגלות. דהיינו שחובשין אותו שאם ימות מגלין אותו, משמע דעונש גלות הוא דין על ב"ד להגלותו, דאל"כ מה לנו לחבוש אותו דאם ימות הנרצח ויהא חייב לגלות אז מעצמו כבר ילך כדי להנצל מגואל הדם, ואם לא ילך מה זה נוגע לב"ד, ומשמע דב"ד מצווין להגלותו. ומהא דמכות (דף ט' ב') דמוסרין לו שני ת"ח, אין ראי', דהתם הוא משום שלא יהרגנו גואל הדם, וצ"ל לפי"ז דהא דמסמנין את הדרך כדי שהרוצח ידע שזה הדרך המוליכה לערי מקלט, מיירי דהשתמט ולא מסר עצמו לב"ד, אבל באמת עלינו למנוע ממנו לברוח מעצמו דאולי לא ילך לשם, וכמו דאנו מצווים לחובשו מה"ט.
ואפשר דשאני גלות משאר עונשי ב"ד, דבחייבי מיתה או מלקות החיוב על ב"ד לפסוק עליו את הדין עונש ולקיים אותו, דהא שייך שב"ד יקיימו את העונש, אבל עונש גלות דאינו תלוי רק בההליכה לשם אלא ענין העונש גלות ונמשך עד מיתת הכהן גדול וזה הא לא שייך שב"ד יעשו זה, אז החיוב על הב"ד הוא רק לפסוק ולגמור דינו שחייב גלות, ובשביל לפסוק דינו חובשין אותו, אבל אחרי שפסקו דינו אין על ב"ד לבצע את הגלות, ולכן נותנים לו לברוח מעצמו וצ"ע.
והנה יש לעיין בהאי דינא דחיוב גלות, אם עיקר חיובו על הרוצח להתכפר אלא דב"ד צריכים להשתדל בזה, או דעיקר החיוב על ב"ד לפסוק לו כפרה ובלי זה אין כלל חיוב כפרה דגלות, והנה מהא דאמרינן דבשחט בו שנים חיישינן שמא הרוח בלבלתו ולכן פטור מגלות, ולכאורה הא אע"פ דכתיב ויפל עליו דדרשינן מיני' שימות מיד, מ"מ בביתא דשישא חייב אע"פ שלא מת מיד, הרי דאין זה סתם גזה"כ אלא מכח דשמא הרוח בלבלתו, והא מ"מ הוי רק ספק, ואם באמת הוא מת לא ע"י הרוח חייב כפרת גלות, ובספק כפרה צריך הי' להיות חייב, וכמו שפסק הרמב"ם בהבעיות דכופר ולא חצי כופר (בב"ק דף מ') דחייבים השותפין כל א' כופר שלם, וביאר הרב המגיד משום דספק כפרה לחומרא, וא"כ ה"נ הי' לחייבו כפרה מספק אם התחלת החיוב עליו להתכפר, ומקרא דויפל עליו דממעט רק היכא דידענו דהרוח בלבלתו, וע"כ דעיקר דין חיוב על ב"ד להגלותו, משום דבזה שמחייבין אותו עפ"י דין ב"ד יש כפרה בהגלותו, וכיון שיש לנו ספק אין לב"ד להעניש עונש כזה מספק, דהוי ככל עונש הגוף דאין מענישין מספק.
תוד"ה אילמלי. תימה מנא לן ועוד וכו'. יש לעי' על קושיתם הראשונה דהא בכל התורה אנוס אם מכריחין אותו מותר לעבור ורק בע"ז מרבינן מבכל נפשך, ולפי הסברא דס"ל דמלקות חמיר טפי ממיתה, א"כ נהי דנתחדש דחייב למות אבל אין לנו ראי' דחייב למסור עצמו למלקות, ומאי קשה להתוס', אלא דבאמת הא מה דאינו מחויב למסור עצמו למות הוא מקרא דוחי בהם, א"כ מלקות דזה לא מפריע לוחי בהם צריך להיות מחויב אפילו אם זה יותר חמור ממיתה, דהא זה לא נתמעט להפטר מחיובי תורה.
מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. עי' מצפה איתן (ב"ק דף ע"א) דהקשה דלכאורה זה תלוי אם ילפינן אפשר משאי אפשר. ובריטב"א כאן מבואר דילפינן כמו דהלוקח אינו חייב אע"פ שהוא גרם המכירה ה"נ הטובח דהיינו השליח אינו חייב וממילא המשלח חייב, דס"ל דאם השליח פטור ע"כ יש שליח לדבר עבירה, דאם לא הי' שליח לדבר עבירה הא חייב השליח, והאחרונים דנו בזה, עי' ש"ך וסמ"ע סי' רצ"ב.
ובשיטה ישנה כתב דדרך מכירה ע"י סרסור, ובשיטה לא נודע למי (קידושין דף מ"ג) הביא דמזה ילפינן דיש שליח לדבר עבירה בטביחה ומכירה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |