מנחה חריבה/סוטה/מד/ב

מנחה חריבה סוטה מד ב

דף מ"ד ע"ב

בד"א במלחמת הרשות וכו' עיין פירש"י ולכאור' פשוט הוא דלרי"ה ור"י דחוזר על עבירות שבידו, דכש"כ דחוזר במלחמת מצוה דבעינן שלא יגרם לנו בחטאו ולא מצאתי זה מבואר ועיין לעיל בשם הילקוט והז"ר:

שם אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לכאורה פשוט הוא דכלה מחופתה, דהיינו דנשים ג"כ יוצאות למלחמה ואף שלאו בני כיבוש הם, מ"מ יעזרו למלחמה שיספקו מים ומזון ויתקנו את הדרכים, וכן ראיתי אח"כ בתפא"י שכ"כ עיי"ש, ובזה מיושב מה שהקשה המנ"ח באיזהו מקומות ועי' ב"מ תקכ"ו על החינוך משכתב דד"ז נוהג באנשים ולא בנשים לענין מלחמה והקשה המנ"ח דהא למלחמת מצוה גם כלה מחופתה וכן תמ' בזה התו"ח הנ"ל ולפמש"כ פשו' הוא ולק"מ דאין זה מקרי בגדר חיוב לעשות מלחמה, כי באמת לא תנא דאפילו נשים יוצאות ובוודאי דרכיה ד"נ שלא יוצאות נשים למלחמה כדרך הכותים כדי להכשיל האויב אלא דכאן נקט בדרך הפרזה דענין שיצ' החתן מחדרו, ממיל' נפור בזה שמח' הכלה מחופתה (וכעת ראיתי בס' מ"ק שגם הוא הקש' כמו המנ"ח ולק"מ כנ"ל) שו"ר ברש"ש שהרגיש בזה וכתב דיוצאו' לבשל ולאפות לצורך הגברים אנשי המלח' ע"כ, ומה שמסתפק שם במ"ק אי עבדים מצווים על מ"ע דזכי' עמלק יע"ש, כדאי להעתיק מש"כ הרוקח הגדול סי' של"ג אע"ג דעבד איתקש לאש', בכ"ד חלוקים לגבי נגעים בפ"ב ובסוטה האיש פורע וכו' האיש נסקל ערום וכו' האיש מטמא וכו' האיש חייב בהקפת הראש ובהשחתת הזקן ולא האשה וכו' עכ"ל וכוונתו מבוארת, ועיין אריכות בזה אי נשים ועבדים חייבים בפ' זכור בשו"ת תורת חסד להגאון דלובלין ז"ל בס' ל"ז חאור"ח וכתב דאף דנשו"ע חייבים לשמוע מ"מ אין מצטרפין לעשרה דבעינן ב"ח דוקא כדילפינן מקרא עיי"ש וגם אי החיוב לקרותה בציבור ובס"ת דוקא עיי"ש אות ה' ומסיק שפטורות עיי"ש:

עוד ישנו מי שא"י למלחמת הרשות שמבואר ברש"י על התורה פ' שופטים כ' א' כי כי תצא למלחמה סמך הכ' יציאת מלחמה לכאן לומר לך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה ע"כ והוא מספרי שם סי' צ"ז רי"ה אומר מניין שלא יצא למלחמה עד שיהי' בו ידים ורגלים ועינים ושנים ת"ל לא תחוס וכו' כי תצא למלחמה ע"כ ואיני מבין מה שכת' לפר' במלבי"ם שם לענין עונש הממון יש לחשוב גם מה שחסרו שלא יוכל לצאת למלחמה וע"ז סמך זה אל כי תצא למלחמה עכ"ל איזה עונש ממון יש בזה ? וגם לא ראה פשטות הסמיכות ברש"י ז"ל, ומבואר שם סי' צ"ח שגם זה אינו נוהג במלחמת חובה עיי"ש ובמנ"ח שם, והנה רואה אני שיש שינוי בין לשין רש"י שכתב שאין מחוסר אבר יוצא ובספרי תניא שאפילו מחוסר שן א"י למלחמה אף שזה אינו מחוסר אבר מקרי רק בע"מ, ומצאתי בזה דברים דהמהרש"א בקדושין כ"ד ע"ב הקשה שם משינו נדודה והפילה וכו' דהא נמי עשאו מחוסר אבר וכו' יע"ש, וברש"ש שם כ' דשן לא מקרי מחוסר אבר יעש"ה, וכתבתי בגליון עיין לקמן בהגהות חשק שלמה שהביא כ"ז בשם הרשב"א בחידושיו והפ"י ז"ל עיי"ש, א"כ משמע מרש"י דמחוסר שן נמי הוי מחוסר אבר כהרשב"א ומהרש"א ז"ל ואכמ"ל בזה:

שם אי"ב עבירה דרבנן, עיין פרש"י שכ' ולר"י עד שיעבור על ד"ת וכו' וכגון שנשאה דאיכא איסור ע"כ, כוונתו הק' מבוארת כלפי מה שאמר בע"א כדרבה וכו' ורואה אני שנעלם מעיני האחרו' הנ"ל בגמ' לעיל דברי רש"י אלו – ואף שאמר ג"כ חלוצה והיא רק דרבנן כבר הרגיש בזה התוסיו"ט וכ' דהא ודאי אשגרת לישנא היא דהא פי' הר"ב דלר"י עבי' בד"ס לא בכלל הירא וכו' עכ"ל ובתוס' רעק"א הביא בשם חידושי הריטב"א רפ"ג דמכות שכ' ואפשר דמאי דאמרינן עבירה היינו מה דלית ליה אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא עכ"ל, והמנ"ח שם במ' תקכ"ו הקשה זה מעצמו, ולא ראה בתוסיו"ט ורע"א בשם הריטב"א, וכן הרצ"ח שעמד בזה והביא ממרחק לחמו של יו"ט מש"כ ביבמות ולא ראה מש"כ כאן ובזה הנני להביא אומר מן החדש מה שמחדש בספר קובץ על הרמב"ם הל' אישות פ"א הל' ז' דחלוצה בכה"ג אסורה מה"ת ולא מטעם שכ' התוי"ט משום אלמנה אלא מטעם אחר דגרסינן בתו"כ פ' אמור פ"א ט' יע"ש וא"כ בכה"ג מה"ת הוא מכח ק"ו וכו' עיי"ש:

שם גמ' כמאן אזלה הא דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמאן כר"י הגלילי ע"כ, ופירש"י ז"ל עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך וכו' יע"ש ששי' רש"י דהעבירה הוא זה על שלא בירך כלל, אבל אם בירך אדרבה מצוה קעביד וכמש"כ בתוס' מנחות ל"ו ע"א שם ועיין מש"כ בתוס' שאנץ כאן א) והקשה הגאון הגדול וכו' מוהרי"י דיסקין שליט"א לפי מאי שכתב הריטב"א הנ"ל בשם הרמ"ה ז"ל דכל דבר עבירה שיש בו אסמכתא מקרא כעין דאורייתא חשיב ומודה בה ר' יוסי ג"כ דחוזר, וא"כ קשה לפרש"י דהכא דהעבירה של שיחה בין תפלה לתפלה הוא משום שלא עשה ברכה שניה על מצות תפלין לתש"ר וחיסר הברכה, וברכה אף שהיא דרבנן, מ"מ הא כתב הפמג"ד בפתיחה כוללת לאור"ח בפתיחה להל' ברכות ושם אות ט"ו הביא מאי דגרסינן בירושלמי ברכות פ' כ"מ הל' א' ר' חגי ור' ירמיה אולי לחנותא בריך רבי חגי אמר ר"י יאות דכתיב ואתנה לך התו' והמצות מקיש מצות לתורה מה תורה צריכה ברכה אף מצות עכ"ל ולכאורה משמע מזה דברכת המצית הוא ד"ת מהיקשא דתורה וכו' וא"כ מצות מהיקשא נפקא נמי נימא ד"ת וכו' אמנם צ"ע שלא הביא זה הפר"ח ושאר פוסקים (ואמר הג' הנ"ל דבזה נעלם ממנו שכבר הביא ירושלמי זה להקיש מצ' לתורה לחיוב ברכה הרוקח הגדול בהל' ברכות עיי"ש) אלא משמע דהיקשא אסמכתא ומצות הוי דרבנן ונ"מ בספק אם בירך וכו' עכ"ל הפמג"ד, וזכינו עכשיו לפי דברי הירושלמי דברכת המצות אף שהוא דרבנן מ"מ יש לו אסמכתא יפה בדאורייתא מהאי היקשא דמצית לתורה, וא"כ יקשה כאן דמאי דחיק הש"ס לאוקמיה האי ברייתא כרי"ה והא כר"י נמי אתיא דכיון דיש לברכת המצות אסמכתא מה"ת הוי כמו חלוצה לפי תירוץ הרמ"ה ז"ל הנ"ל, והוי כדאורייתא דגם ר"י מודה בה ואם נאמר דרש"י אזיל בשיטת הרמ"ה ? ותירץ הגאון הנ"ל, דלכאורה יש עוד להעיר הערה עצומה ב) לפי מאי דאיתא בספרי שם בפ' שופטים סי' ק"א דכולם היו צריכים להביא עדו' חוץ מן היר' ורך הלבב שעדיו עמו ע"כ וברמב"ן שם על התורה מבואר כן בשם הירושלמי דהכא דגם לדעת ר"י הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר עכ"ל (ופלא שלא הזכיר הסיפרי על אתר) ובלא"ה נראה שצריך עדים דהלא אין אדם משים עצמו רשע (אמר המחבר וכן ראיתי להפנים יפות שכ' וז"ל דמ"ד דירא על העבירות שבידו דקיי"ל א"א מע"ר ע"כ שהי' ידוע בעדי' עכ"ל ולא ציין ברמב"ן שכ"כ זה עיי"ש) ומהשתא נחזי אנן האיך משכחת לה שיכול לברר בעדים שלא בירך, דשמא באמת בירך בלבו וקיי"ל אם בירך בלבו יצא י"ח ברכה וא"א כלל לעידים לידע דבר עבירה זו ומחשבתו הטובה ? (כעת שמעתי שכבר הקדימני הג' קרן אורה בהערה זו ושמחתי מאד כי זכיתי לכוון לדעת הגאון, ובר מזלו הייתי בדבר הזה אך משנה לא זזה ממקומה) ג) וע"כ נראה לו' בזה ויתישב עם זה קושיא הראשונה ונאמר בפשיטות דסוגיא דידן אזלי כמ"ד הרהור לאו כד"ד דפלוגתא היא כידוע, ועתה נקדים מה שחידש הפמג"ד בעצמו בסי' ס"ב במשבצות ס"ק ב' על מאי דפסקינן שס באו"ח סעיף ד' אם מחמת חולי או אונם אחר קרא ק"ש בלבו יצא ע"ש כתב הפמג"ד שם דלפ"ז כשיעבור האונס א"צ לחזור ולקרות ולהתפלל דמן התו' הרהור כד"ד וחכז"ל החמירו בלא אונס דלא יצא ובאונס העמידו על ד"ת וכו' עיי"ש, והמתבאר מדבריו דאפילו למ"ד הרהור לאו כד"ד זה הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא יצא ולכך במקום אונס העמידו על ד"ת, אבל שלא באונס אף שמדאורייתא יצא מ"מ מדרבנן לא יצא ועבד עבירה מדרבנן, והנה עבירה מדרבנן זו לית לה אסמכתא כלל בדאורייתא רק חומרת חכז"ל גרידה, ד) ומעתה יתישב היטב הקושיות הנ"ל באמת לכן הוכרח הגמרא לומר דאתיא רק כרי"ה ולא כר"י משום דעל עבירה שלא בירך כלל כדמשמע פשטות פרש"י ז"ל הלא אמרנו דליכא היכי תמצא לברר בעדים כלל, שעשה עבירה זו שלא בירך, דשמא בירך בלבו, ויצא מטעם הרהור נד"ד, אולם זה רק שיצא הוא מדאורייתא אבל מדרבנן לא יצא ולא משכחת להבירור רק בזה העבירה שעבר שלא בירך בפה, ועשה עבירה דרבנן זו שלא בירך כפה, וכיון דעיקר בירור על עבי' שישנו כאן הוא רק על שבירך בהרהור, וא"כ ליכא לאוקמיה ברייתא זו רק כרי"ה דגם על עבירה דרבנן גרידא חוזר מעורכי המלחמה, אבל לר"י דעל עבירה דרבנן שאין בה אסמכתא כלל בדאורייתא אינו חוזר ליכא לאוקמה משום דאף שעל ביטל הברכה לגמרי יש בה עבירה דרבנן שיש בה אסמכתא בדאורייתא כמו שביארנו, אבל ע"ז אינו חוזר משום דליכא בירור לפנינו, דעכ"פ שמא בירך בלבו, אלא דגם בזה עשה עבירה דרבנן ובדרבנן זה ליכא אסמכתא כלל בדאורייתא, ולר"י אינו חוזר ע"כ תורת הגאון הנ"ל שליט"א.

ועיין פמג"ד בפתיחה ח"ר ד"ה המקום הששי וכו' עיי"ש ובסי' נ"ד בא"א ס"ק א' עיי"ש וצע"ק ועיין כאן בקרן אורה מה שעמד על לשון הש"ע סי' נ"ד שם ולא ראה בפמג"ד הנ"ל, ועיין עוד באחרונים בענין אי בדרבנן אמרי' משים ע"ר עי' שבות יעקב ושו"ת רע"א ועוד:

ומסתפקנא בדין זה דבעינן עדים לברר, אי מהני עדות מיוחדת והגדה מיוחדת ובכלל אי בעינן כל דיני עדות ויל"ע, והנה הרמב"ם פסק דלא כרי"ה אלא כר"ע דהירא כמשמעו והמאירי כתב בזה"ל וגדולי המחברים פסקו כר"ע ואין שום עבירה בכלל חזרה ומ"מ יראה לפסוק כר"י לחזור ככל עבירות של תורה אם אינו שב בינתים (ואמר לי הגאון דיסקין שליט"א הנ"ל דבשאג"א החדש נו"נ בזה דראוי לפסוק דלא כר"ע משום דרי"ה ור"י דלא כוותיה ואין הלכה כר"ע מחבריו עיי"ש ואין בידי הספר לעיין שם בפנים היטב) וראיתי במראה הפניה שג"כ הרגיש בסברא זו דאע"ג דקיי"ל כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכו' יע"ש ויראה לי מדברי ר' יוסי דוקא בעבירות של תורה ושהן ידועות לכל ואינו שב מהם כגון אלו שהזכיר הא כל שאינן ידועות לכל הכל תלוי בלבו ומחשבתו אם ישוב אינו חוזר ועליו נאמר ויראת מאלקיך עכ"ל המאירי לעולם, ומשמע דאם אינו שב יחזור, וצ"ע שלא הביא מתלמודא דבני מערבא דצריך להביא עדים לברר אם בידו עון וכהסכמת הרמב"ן ז"ל הנ"ל לפסק הלכה:

ומה שמסתפק הק"א אי בביטול מ"ע חוזר לריה"ג עיי"ש עיין לעיל מה שהערותי לענין מה דאמר רשב"י אפילו לא קיים אלא ק"ש וכו' ודו"ק גם בזה א"ל מה שהקשה המהרש"א לעיל בהרכבת איסור, ותירץ משום דהאריס מרכיבו ועדיין קשה הא מ"מ עובר באיסור דקיום הרכבת אילן כמבואר בש"ע וכמו שהבאתי לעיל בשם תוס' הרא"ש לפרק זה, אבל לפ"ד דביטול איסור בשב ול תעשה אינו חו' לרי"ה א"ש, אבל דוחק גדול הוא דלא גרע מעבירה דרבנן ודו"ק עיין בבכור שור שכתב דאלו המניחין תפילין דר"ת משום ספקא דילמא העיקר כן לא יפסוק בין תפילה לתפילה וקרינן בהו סח וכו' וז"פ ע"כ, ועיין בשו"ת חיים שא ח"א ושכחתי כעת הסימן ששם מבואר כל פרטי הדינים והנהגות בהנחת תפילין דר"ת עיי"ש:

שם כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו וכו', במאירי מבואר דפליגי דוקא ביראים מהם שיבואו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך וכו' ולדעת ר"י כל שלא באו רשות הוא עכ"ל, מבואר דבכבר באו לכ"ע חובה הוא, ועיין בפני' יפות פ' שו' שהבאתי לעיל קס"ח ע"ב ודו"ק ועי' בק"א בשם הלח"מ פ"ה ממלכים שכתב כה"ג וכתב הק"א דלא משמע פשטות הגמ' כך ולא ראה במאירי, ועיין בשירי קרבן במה שמתמה על דברי הרב כנה"ג עיי"ש וזכה לכוון לדעת המאירי ולא ראה זה הקרן אורה הנ"ל:

שם ונפ"מ לעוסק במצוה שפטור מן המצוה ע"כ עיין פרש"י ז"ל:

עיין בתורת הקנאות שהעיר לכאורה י"ל גם במלחמת הרשות כיון דחייבין לשמור ציווי המלך ללחום וא"כ לגבייהו מצוה חשיב להו לקיים פקודת המלך וליפטרו עי"ז ממצוה אחרת ע"כ והנה תיכף הרגשתי דהא במקום מצוה אינו מחיוב כלל לשמור פקודת המלך, וראיתי שבעצמו הרגיש בזה במה שמרמז לרמב"ם פ"ג ממלכים ה' ט' אלא שמחלק ששם הוא מיירי כשהמצוה קדמה ונד"ד להיפך ע"כ ואין דבריו מוכרחין כלל, שהרי כתב המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור עכ"ל, – אלא דבלא"ה לק"מ קושיתו שהרי קיי"ל בריש סנהדרין והרמב"ם פסקה שם פ"ה דין ב' דבמלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא עפ"י ב"ד של ע"א עכ"ל וא"כ נמצא שבמלחמת מצוה כופה כל העם לצאת, אבל במלחמת הרשות אינו יכול לעשות ולהכריז מלחמה אלא עפ"י ב"ד הגדול, וב"ד הגדול לכתחילה לא יגזרו על העם לצאת אלא במקום שאינו מבטל ממצוה אבל ליבטל במצוה לכתחילה לא יגזרו, והמלך אין בידו כלל לפקוד מעצמו אלא מסכים על דעת ב"ד הגדול, וכל שב"ד הגדול יגזרו ויכריזו הכי הוא החיבה עליהם ולר"י אם יעסקו במצוה אחרת לכתחילה לא גזרו עליו לצאת במלחמה ודו"ק וזה ברור, ועיי"ש בהל' א' דעת הרמב"ם איזה נקרא מלחמת מצוה ועיי"ש בכ"מ ולח"מ ועוד, ומש"כ הת"ה לומר מטעם אי אמר המלך לא בעינא וכו', בלא"ה אין מקום לדבריו דאם זה הוא כבודו, א"כ המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול:

ובתוס' יו"ט הקשה על מש"כ הרע"ב שאין אדם רשאי לבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו ע"כ ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה פטור מן המצוה וכו' וכן במ"ג פ"ז דיומא דאין מעבירין על המצות וכ"ש כשעוסק בה כבר וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה וכו' דהא חתן מחדרו לא קיימא פלוגתיהו כלל וכו' עיי"ש מה שפירש ולענ"ד א"ל דבמלחמת מצוה באמת מחיוב להתבטל מהמצוה פרטית כדי לקיים מצוה שהיא מצות הצלת כל ישראל ומצוה דרבים עדיפא, ובאין מעבירין על המצות נמי קיי"ל דבמצוה גדולה הימנה מעבירין (והוי כמו מל"ת ודו"ק), ועיין ארעא דרבנן אות א', וביד מלאכי אות ת' ובנוב"ק סי' מ"א וכן קי"ל באור"ח סי' תמ"ד סי' ז' אם היה הולך להציל מן הנהר וכו' ומיד ליסטים יבטלו בלבו ולא יחזור, וכתב במג"א דדוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיקא לא יחזור דפ"נ דוחה אפי' שבת החמורה עכ"ל וא"כ ה"נ לא גרע מיד ליסטים וממפולת וז"ב עוד יש להעיר בשמעתין מדוע לא קאמר נפ"מ שכופין אותו כמו בשאר מ"ע שמכין אותו עד שת"נ ה ולפמש"כ לעיל בשם הרמב"ם י"ל דאף במלחמת הרשות דנעשה עפ"י ב"ד הגדול א"כ בוודאי ג"כ כופין לצאת למלחמה דמצוה לשמוע אל השופט אשר יהי' בימים ההם, ועיין תוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה לה מטמא מצוה וכו' ועיין קרן אורה שם, וד' יזכינו לעסוק בתורה ובכל המצו' לשמה ברצוננו הגמור והשלם ועי' תוס' כתו' פ"ו ע"א:

בירושלמי כאן הל' ח' אימתי הוא מחלל ברביעית ובחמישית מסתברא בחמישית אבל ברביע' דמים הוא חייב לו ורבנן דקיסרין אמרין לא מסתברא אלא ברביעית דכתיב ובשנה הרביעית וכו' עכ"ל והם תמוהים מאד לכל ועיין מה שעמלו הבונים בו מפרשי הירושלמי שם ובפי' הרידב"ז זצ"ל שפרושו הוא ישר מכולם ולענ"ד נראה לפר' פשוט עם דברי התו' בר"ה ד"י ע"א ד"ה ופירות וכו' שכתבו בזה"ל ויש הלכות גדולות שכתוב בהם ופירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורים עד דנפקא ועיילא חמישית ושבוש הוא דבהני לא איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו ברביעית קודם ט"ו בשבט אסורין לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט"ו שבט שרי לאחר פדייה לאלתר ובהגהה של אספמיא כתוב ופירי דפרדס דשנת ארבע אסורי עד דפריק להו עכ"ל התוס', ובזה נבוא לביאור ולהבנת דברי הירושלמי דבעי כירושלמי אימתי הוא מחלל ברביעית ובחמישית, פי' או בחמישית, דשאיל אימתי הוא מחלל את הפירות שיהא מותרין באכילה ברביעית או בחמישית דאף דכתיב ובשנה הרביעית וכו' היינו שיפרוק אותם אבל עדיין הפירות אסורים וכדעת הבה"ג, ועל זה השיב מסתברא בחמישית אבל ברביעית דמים הוא חייב לו ע"כ פירוש דבאמת הכי הוא כדעת בה"ג והכי הוא לשון הלכות גדולות שלפנינו בסוף הל' ערלה עיי"ש דעיקר ההיתר להפירות ע"י החילול הוא משיצא שנת הרביעית דהיינו בחמישית, אבל ברביעית הוא חיוב הדמים שצריך לפרוק הפירות ומחכה עד תום שנת הרביעית ודעת בה"ג לקוח הוא מירושלמי זה ומעיקר המשא ומתן שבירושלמי וכרבנן קמאי אבל רבנן דקיסרן אמרין לא מסתברא שיהא אסור עד שנת החמישית אלא ברביעית דכתיב ובשנה הרביעי' וכו' הילולים לד' ודרשינן חילולים לד' שמחולל ויוצא ומותר תיכף ומיד וכדהשיגו התוס' על סברא זו דשיבוש הוא אלא דשרי לאחר פדיון לאלתר ובהגה"ה של אספמיא הגיהו לפי דעת רבנן דקיסרין הכא שכך המסקנא, אבל אין דעת בה"ג שיבוש גמור ח"ו אלא ממקום טהור יהלכון, מדעות המחולקו' בירושלמי כאן ולעניותי תורת אמת הוא בפי' דברי הירושל', תודה לאל בעל מלחמות ובינה ירושלם, ופלא על הגאון נועם ירושלמי שלא הביא תוס' זה לפרש כן הירושלמי:

עוד ראיתי בירושלמי שם שהיין מגיתו שהיין קוסם מערבין בו ומשתתפין בו וכו' ומקדשין בו את הכלה וכו' עיי"ש, אפשר דמייתי הירושלמי זה הכא להורות דבהיה לו כרם רע שעושה יין כזה אינו חוזר וצ"ע:

ועיין בשירי קרבן שם שכ' מכאן נראה ראיה לדעת ר"ן גאון שברכת נשואין טעונה כוס ודלא כרמב"ם וכו' עי"ש, והראיתי שכבר קדמו בזה אחד מן הראשונים שבספר הרוקח הגדול הל' ברכת אירוסין כתב ומה שמברך על הכוס דאמרינן בסוטה בפ' מ"מ יין תוסס מזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה עכ"ל, ובוודאי כוונתו להגמרא ירושלמית הנ"ל וזה מבואר, אבל אין הכרת כאן כלל לומר דאף בדיעבד אין מקדשין בשאר משקין וז"פ:

הדרן עלך פרק משוח מלחמה, בעזרת ד' איש מלחמה. והוא יזכני בפרק עגלה ערופה, להבין בתורתו הצרופה.
פרק תשיעי
לד' הישועה.

(דף מ"ד ע"ב) במשנ' נמצא טמון בגל וכו' פרש"י גל של אבנים ע"כ וא"י מה מלמדנו אם דוקא גל של אבנים מקרי טמון אבל של עפר לא, או אפילו גל של עפר ואדמה ג"כ הוי טמון אלא דאורחא דמילתא נקט (עיין ב"מ כ"ה ע"ב מצא בגל וברש"י שם) ועיין לקמן מין במינו הוי טמון וכו', וה"נ הגל של עפר או אדמה הוה באדמה דאורחה בהכי לא נקרא טמון (ודוגמא דאמרינן גבי טמון באש בב"ק ס"א פ"ב עיי"ש) ועיין לקמן גבי טמון דעומרין ויל"ע, ובלשון המאירי מצאתי שכתב ואם מצאוהו טמון בארץ או בתוך גל אבנים וכו' עכ"ל, ועיין רש"ש שכ' מן באדמה לא מצי למעוטי אילן וכו' יע"ש והא דלקמן שני חללי' זע"ז וכו' עיי"ש, נרא' הוא משו' דאמרי' בחולין (קל"ט ע"ב) מצא קן בראשו של אדם מהו אמר ואדמה על ראשו וכו' עיי"ש בפרש"י, ומה שהקשה ברש"ש דמדוע לא ממעט צף על פני המים מן באדמה ע"כ, נראה ג"כ דמים ארצא סמיכתא איקרי והוי כי באדמה וכדאמרינן בגיטין (ח"א) דמיא כארעא סמיכתא דמיא ועיי"ש בחולין מצא קן בים וכו' הנותן בים דרך וכו', ועיי"ש בתוס' ד"ה בדרך וכו' על הארץ וכו' ודו"ק:

שם בשדה ולא צף על פני המים, גם בזה אינו מובן מדוע נקט התנא דוקא צף ע"פ המים הלא מבואר מגמרא דלקמן דה"ה אפילו ע"ג אבן או עמוד ודוקא מיב"מ לא הוי צף ויל"ע וגם צ"ל שידעינן שנהרג ע"י חרב חלל, אבל לא ע"י המים דהוי ממעטינן מטעם ולא חנוק כדאמר לקמן (מ"ה ע"ב) שוב ראיתי במנ"ח ב"מ תק"ל שהביא בשם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דלא מקרי צף רק על פני המים והק' עליו המנ"ח דצ"ע דע"כ למ"ב שם רק במב"מ לא הוי צף וכו' ולישנא דעל פני המים לאו דוקא וכן כתב שם דחלל היינו ע"י ברזל אבל חונק וכדומה אינו בדין ע"ט עיי"ש, וכתב עוד שם וד"ז דצף על איני מינו נראה דדוקא אם מונח על דבר תלוש אבל מחובר לקרקע הוי כקרקע אך אם מונח על תלוש ולבסוף חיברו צ"ע וכו' יע"ש, ובזה אמרתי להעיר דלפרש"י הנ"ל דנמצא טמון היינו בגל של אבנים, א"כ ת"ל דהוי צף, ולכאורה ראיה מזה לרמב"ם דדוקא צף ע"פ המים אמנם אם נימא דלא דוקא ע"פ המים, י"ל בדברי המנ"ח הנ"ל דהני אבנים היו מחוברים לקרקע ולא שייך לומר בזה צף דמחובר לקרקע כקרקע, ובזה יתישב הערתי הקודמת די"ל דרש"י בא בזה לאשמעינן דאפילו טמון בגל של אבנים לא מפטר מטעם צף, אלא מטעם טמון ודו"ק, והנה מתיבת „בשדה” לכאורה היו יכולין למעט גם כשנמצא בעיר ממש, דאף שנמצא בעליל לעיר היו מודדין, מ"מ בעיר גופא פטור מטעם גזה"כ, ומצאתי אח"כ במנ"ח סוף המצוה הנ"ל שכ' בזה"ל ופטפוטי דאורייתא טבים ולא אבוש כי א"י אם נמצא חלל בעיר אם מביא ע"ע אף דכתיב בשדה אפשר דבר הכ' בהוה וכו' ועיין ביומא גבי ר"צ שאמר על מי להביא ע"ע אף דהיה בעיר וכו' ואם נאמר דמביא אף דיש עיר אחרת דנפישי מיניה מ"מ מביאה דוה עדיף מקרוב דכאן נמצא וכו' ועיין בסוגיא דניפול ותבין וצ"ע כעת עכ"ל ובהשמטות שם בקומץ למנחה הביא בשם ס' יד דוד הביא בשם הרלב"ג והאברבנאל דכ' בפשיטות דאינה מביאה עגלה ערופה ובספר מחנה יהודה השיג עליהם מגמרא הנ"ל עכ"ל, והשגתי הספר יד דוד וראיתי שכתב המחבר דהד"פ כהרלב"ג והאברבנאל שהרי מבשדה ממעטינן וכו' וכ"ש אם נמצא בעיר דלא בשדה וכן משמע מהירושלמי שאמר אם עמד על המטה אין מביאין ופירש בק"ע דכתיב שדה ומטה לאו שדה הוא וא"כ כש"כ עיר וכו' והא דלא מקשה הגמ' ביומא והא בתוך העיר הוה משום די"ל דס"ל כר"א דאמר בספרי על כולם היו עודפין ונראה דלא דרש שדה וכו' עכ"ל ת"ד, והנה על החלוקה השניה שכ' המנ"ח דאם נימא שבעיר חייבים להביא ע"ע, אז מחיוב להביא אפילו אם עיר אחרת גדולה הימנה דזה עדיף מקרוב וכנ"ל בזה יש לעיין דא"כ לא מקשי התוס' מידי בבב"ת דף כ"ג ע"ב בהא דפריך שם בגמ' וליזיל בתר רובא דעלמא א ומשני ביושבת בין ההרים והקשו התוס' אמאי איצטריך קרא בס"פ מרובה דאין ירושלם מביאה ע"ע ואע"ג דכתיב ירושלם הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו באין לרגל וגם בשאר ימה"ש לנדרים ונדבות וכו' עי"ש והשתא אי אמרת דבנמצא בתוך העיר אז לא אזלינן בתר רובא דעלמא, א"כ לא מקשי התוס' מידי דהא איצטריך קרא דאין ירושלם מביאה ע"ע, דנפ"מ אם מצא בתוך ירושלם, דמטעם רובא דעלמא ליכא למיפטרה, משום דתוך העיר עדיף דקורבא דמוכח הוא וכאן נמצא וכו', ואפילו אם נאמר שאלה שבאו לנדרים וכו' ולעליית הרגל מהם הרוצח מ"מ כ"ז היותם בירושלם בודאי על ירושלם הם נחשבים דלא בעינן כאן תושבים ממש רק חזי' ביום שנמצ' ההרוג, וצ"ע ובירור עוד בהלכה זו דהלא פסקה הרמב"ם דהעיר הרחוקה צריכה להיות במספר שוה עם העיר הקרובה וכדמוקי בב"ת שם, ואינו מבורר למי חשבינן אם דוקא תושבים או אפילו אורחים הנמצאים שם ושיירא העוברת, וגם אי המנין הוא עם נשים וילדים או לא וצ"ע בזה עכ"פ כך הסברא נוטה, וא"כ שפיר צריכין לטעם הגזה"כ דירוש' אינה מביאה ע"ע היכי דנמצא בתיך העיר עצמה, ועיין בזה, וכן הקשו התוס' בב"ק פ"ב ע"ב עיי"ש, ומה שתירצו שם דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצוים שם כי אם יושבי ירושלם לבדם עכ"ל אין להוכיח כלום דבעיר עצמה חייבים להביא ע"ע, דיש לפרש כוונתם דהיו שם מקומות סמיך לירושלם שלא היו מצוים שם כי אם יושבי ירושלם ולא אזלי שם רובא דעלמא אבל לא דכוונתם בעיר עצמה וז"פ, שו"ר בכרו"פ סי' ס"ג שכ' וז"ל וצ"ל דהך מנין ק"כ צ"ל אנשים בני עשרים לצבוא צבא, אבל פה לחשוש דהיה רצחנים הכל בכלל נערים וכדומה וצ"ע כי ברמב"ם לא ביאר עכ"ל ואי סגי באורחים לק"מ קי' ודו"ק:

שם נמצא סמך וכו' לעיר שאין בה ב"ד וכו' במ"ק הביא כבר לשון הרמב"ם או לעיר שאין בה ב"ד של כ"ג וכתב בטעמו דע"כ בב"ד של כ"ג מיירי מתניתין דהא בכל ערי ישראל מחיוב להיות ב"ד של ג' עכ"פ ואיך משכחת לה וכו' ע"כ, יש להעיר דבוודאי קשה לומר דעל זה יבנה רמב"ם דין מחודש, ואי משום הקושיא כבר אמרי אינשי לכל קושיא יש תירוץ, וטעם האמיתי הוא כמש"כ מרן המבי"ט בקרית ספר פ"ט מרוצח בזה"ל, „ומשום דהוי בדיני נפשות בעינן ב"ד של כ"ג” וזה פשוט ואמת, ומש"כ עוד ומשכחת לה בעיר שאין בה ב"ד של כ"ג בעיר שאין בה ק"כ אנשים או שאין בה ב' חכמים גדולים וכו' ובזה מיושב קושית הכרו"פ סי' ס"ג דת"ל דעיר שאין בה ב"ד היינו ע"כ שאין שם ק"כ אנשים ועיר שיש בה ב"ד ע"כ שיש שם ק"כ א"כ בלא"ה רוב וקרוב הולכין אה"ר וכו' את"ד קדמו בכל זה בבאר שבע כאן דכתב בזה"ל פירוש ב"ד של כ"ג וכו' משום דהוי בד"נ (וכהמבי"ט הנ"ל) ועוד דאין ב"ד בעיר שבא"י פחות מכ"ג ואע"ג דמ"ע למנות ב"ד של כ"ג בכל עיר ועיר וכו' וא"כ איך משכחת לה וכו' כגון שאין בהם ק"כ וכו' עכ"ל, וא"כ דעתו שב"ד של כ"ג מחויב להיות בכל עיר וכן משמע דעת הרמב"ן על התורה עיי"ש, וכן מבואר ברמב"ם ובחינוך מ' תצ"א עייש"ה, ויתר דב' המ"ק מבו' בתפארת ישראל כאן על אתר בשם הגאב"ד דקנגיסבערג ז"ל ות"י מתרץ שם דמיירי שהיתה בה פסולי עדות דאז אין מושיבין בה סנהדרין דהרי הק"כ שצריכין להושיב בה ב"ד היינו כדי ב"ד ועדים וז"ז עיי"ש, ול"נ עוד דמשכחת לה בעבר הירדן דתנינן בספרי ובילקוט אשר ד' אלקיך נותן לך לרבות עבה"י ע"כ, וכן פסקה הרמב"ם שם בהל' רוצח, וא"כ בעבר הירדן בוודאי דליכא מ"ע למנות ב"ד אלא כמו בחו"ל בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר כיון דליכא ריבוי מיוחד לזה ולא לכל אמרו דעבה"י כארץ ישראל כידוע:

עוד כתב המ"ק בשם המנ"ח מ"ע תק"ל דאם בשעה שנמצא ההורג לא היה שם ב"ד אף שאח"כ נתמנה שם ב"ד אין חייבין עוד בע"ע כיון דבשעת המציאה היו פטורין ע"כ והעיר המ"ק מהירושלמי פ"ח ה"א דלר"י דמושב לאחר ירושה וכו' אפ"ה כל איתן י"ד שנים מציינים המקום ואחר י"ד שנים הביאו ע"ע הרי דאעפ"י שבשעת מעשה היו פטורין לאחר י"ד שנים נתחייבו וכו' את"ד ונראה לי פשוט לחלק דחקירת המנ"ח יש לתלות זה באי יש דיחוי אצל המצות, וא"כ שם באין בה ב"ד שלא נעשה בה פטור שהרי באמת חייבין למדוד לעיר שיש בה ב"ד וא"כ הוי דיחו דנראה ונדחה משא"כ באר"י באותן י"ד שנים שעדין לא נולד כלל החיוב וא"כ הוי כמו דיחוי מעיקרא ואין דיחו אצל מצות ובלא זה יש לומר הסברא הנ"ל, ולפי דברי המנ"ח הנ"ל דבתוך העיר דהוי קורבא דמוכח אף אם הרחוקים מרובים חייבת בע"ע כנ"ל בדיבור דלעיל, א"ש קושי' הכרו"פ הנ"ל דנפ"מ במצא בתוך העיר שאין ב"ד בה, שאין בה ק"כ ואז אף אם העיר שיש בה ב"ד רובא מ"מ היתה העי' הקרובה מביאה לולי הדין שאין בה ב"ד וז"פ, ובכרו"פ עצמו תירץ דצ"ל דהך מנין ק"כ צ"ל אנשים בני עשרים לצבוא צבא (צ"ע זו מניין לו וד"ח הוא) אבל פה לחשש דהיה רצחניה הכל בכלל נערים וכדומה עכ"ל:

שם ואין ב"ד שקול וכו' ופרש"י ז"ל אין עושין ב"ד וכו' לקיים אחרי רבים להטות עד כאן ואף שלכאורה אין כאן דין אלא מעשה המדידה, מ"מ מצינו מחלוקת בזה, ויהי' נפ"מ מזה גם לזקן ממרא כדאיתא בסנהדרין (פ"ח ע"א) ע"ע בפלוגתא ר"א ור"ע וכו' עיי"ש ובפרש"י, וצע"ק מדוע לא קאמר שם האי פליגתא דידן דר"י וחכמים אי ג' בעי' או ה', וא"ל דגם לר"י אינו מעכב דוקא ה' ובדיעבד שפיר דמי בשלשה וצ"ע בדין זה וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף