מנחה חריבה/סוטה/מה/א

מנחה חריבה סוטה מה א

דף מ"ה ע"א

ויצאו הן ולא שלוחיהם, ע"כ, עיין בכל ד' התוס' שמציין הגרעק"א ז"ל, ובבא"ש והגהות הגרצ"ח ז"ל, ולי צריך קצת עיון דהרי אמרינן אח"ז ומדדו שאפי' נמצא בעליל וכו' מצוה לעסוק במדידה ע"כ וא"כ אי מצוה הוא לעסוק בזה וא"כ הוי כמו מצות תפילין שבגופו צריך לעשות ואיך ס"ד דלהני שליחות וידוע דברי התוס' הרי"ד בזה והסבר של הקצה"ח באיז"מ ובעונג יו"ט ובח"ס מזה ואכמ"ל, ואפשר דזה גופא אחרי דידעינן דהן ולא שלוחיהן ע"כ מזה ידעינן דמצוה שעל גופם היא ולכך דרשינן ומדדו וכו' שמצוה לעסוק במדידה, ודוחק הוא, ועיין לשון הרמב"ם פ"ט דין א' אפילו נמצא וכו' מצוה למדוד, וברמב"ם אינו מבואר כלל באר היטב דדוקא הן ולא שלוחיהן וכבר עמד על זה בק"א כאן עיי"ש מש"כ, וכן ראיתי אח"כ במנ"ח שעמד על זה אבל מחדש לנו ד"ח דדוקא היציאה שצריכים לבוא בעצמם אבל המדידה יכול להיות ע"י אחרים יע"ש ומסיים בעצמו ומ"מ צ"ע והוא באמת זר מאד לומר דעיקר מצית המדידה יכול להיות ע"י אחרים אלא שהם צריכים לצאת ממקומם ובפרט למה שביארתי בוודאי צ"ע דבריו ז"ל, וכן מצאתי בעז"ה שכוונתי לדעת המאירי ז"ל שכתב בזה"ל הא לענין מדידה הלכה בה' ואין צריכים לכל סנהדרין ולא למלך וכ"ג אלא ה' מן הסנהדרין ואין אותם שנתמנו לבוא שם יכולים לעשות שליח במקומם למדידה אלא הם עצמם מודדים על הדרך שביארנו עכ"ל מאור ענינו ז"ל, מפורש יוצא מפיו שלא כדברי המנ"ח, ומסיים עוד במאירי נמצא ההרוג במקו' שידוע ומפורסם לכל שסמוכה לה וכו' ואין צורך בזה למדידה מצד בירור הענין שדבר מבורר ומפורסם הוא אעפ"כ מצוה למדוד וכו' עכ"ל הרי דדין מדידה לא משים ענין בירור וידיעה היא אלא מצוה מגזה"כ הוא, וכבר תמה בבאר שבע כאן על המזרחי שכתב בפ' שופטים היפך מזה דאישתמיט מיניה הלכה זו עיי"ש, וראיתי בפנים יפות שם שמביא ג"כ מה שתמה הצדה לדרך על המזרחי, ומיישב הפ"י דהכונה של נמצא בעליל היינו שיש רק אומד הדעת, אבל אם ידוע לכל א"צ למדוד עיי"ש שג"כ ד' תמוהין מאד ולא ראה מאורות מימיו שכ' איפכא מזה וכן מבואר בחדושי הרמ"ה לסנהדרין עיי"ש:

שם מלך וכ"ג ע"כ יל"ע לראב"י אי מעכב מלך וכ"ג וגם זה פשיטא דמהני מלכי ישראל ג"כ ולא רק מלכי ב"ד עיין סוף הוריות, ועיין לקמן דמשרבו הרצחנין בטלה ע"ע, ומשמע דהיה בסוף ימי בית השני, והרי בשניה הללו בלא"ה לא היה מלך מימות הורדוס שמלך שלא כדין ובודאי לענין דין מן הדינים דבעינן מלך לא חשיב כיון דשלא כדין הוא, ועי' תוס' כתובות י"ז ובמה שהארכתי לעיל פ"ח בזה וקצרתי:

שם ואם לאו אינו יוצא וכו' עיין שם, אינו מובן לכל מעיין דהרי הכא לא שייך לו' דילמא הנך דבגוואי כוותיה ס"ל, וא"כ יש לאוקמה שיצאו רובן ופליג עלייהו ובוודאי נעשה ז"מ בכך ולא בעינן כולן ושו"מ בכ"נ שכתב אבל נפק רובו לא דרובו מתוך כולו בעינן וכו' עיי"ש ועיין בבאר שבע שכן כתב וכן מצאתי אח"כ מבואר בחדושי יד הרמ"ה ז"ל לסנהדרין דף י"ד בד"ה ודייקינן וכו' וכ"ת דנפיק רובא וכו' אבל היכי דלא קיימי בהדי הדדי לא הוי הוראתן הוראה וכו' עייש"ה וצע"ק לפי מה שראיתי כתוב דאף כולו בעינן שיתועדו ביחד לפנינו וא"כ לעיל דאמר דילמא הנך בגואי כוותיה ס"ל עיי"ש הא אפילו ס"ל דלא כוותיה, מ"מ בעינן שיהי' כולן במושב אחד ולא כשהם מפוזרים ואי משום דהוי רובן, הא רובן מתיך כולן בעינן ובמושב אחד, ודו"ק, וגם דילמא מחולקין בטעמן דלא מצטרפו לרובא, עיין ש"ך ונו"ב ובאר יצחק ונחל יצחק בזה ואכמ"ל בזה (אחז"ר כשהשגתי את הס' שו"ת ברית יעקב לימים אחדים, ראיתי שם בחחו"מ סי' סי' קט"ו שאחד כ' לו בשם מצא כתוב בספר קושיא חמורה ויפה, בשמעתין, דקשה דילמא נפקו מקצתן לע"ע אי כר"ש או כר"י והז"מ היה המראתו בהא גופא דז"מ סבר לע"ע בעי כולה סנהדרין וכיון דסנהדרין גופא נפקי רק מקצתן למדידת ע"ע ע"כ מוכח דכולהו סנהדרי לא ס"ל כהז"מ דא"כ הוי נפקי כולהו והוי סד"א דהוי דינו כז"מ קמ"ל דהמקום גורם ? ולכ"נ דלק"מ דהלא בעינן שיעשה מעשה כהוראתו, וכאן לא יצייתו הסנהדרין להז"מ ולא יש כאן מעשה אך זה אינו דמשכחת לה דנפקי מקצתן והביאו ע"ע והז"מ אמר דלא הוי ע"ע וקידשו בו אשה והורה הז"מ דהוי קדושין והורו ועשו כהוראתו אבל לפ"ז קשה אמאי לא מפרש הש"ס התם (דף פ"ח) דפליגי בזה דר"י ור"ש אי בג' או בה' ? (וכמו שהקשתי לעיל ת"ל) ולכן נראה דבדיעבד לכ"ע הוי ע"ע ואסורה בהנאה ולא נפ"מ מידי מפלוגתתן לענין ז"מ (וכמו שרציתי אני ג"כ לומר לעיל מזה ויש לעיין בכ"ז בס' מנחת אהרן לסנהדרין אם הקושיא אינו ממנו יעיין המעיין שם) והשתא א"ש דל"ל דהיה המראתו בזה גופא דהא לא משכחת שיעשו כהוראתו ובדיעבד אי יצאו שלשה לכ"ע הוי ע"ע ואסורה בהנאה את"ד עיי"ש ועיי"ש עוד מה שר"ל בזה וקצרתי, ויל"ע לראב"י מדוע בעינן כולה סנהדרי ולא סגי ברובה וכדמשמע בשמעתין וצ"ע:

עיין בפסקי תוס' ס' נ"ד יעיין בבאר שבע ותבין כוונתם:

שם פרט לטמון דר"י וחכ"א בשדה לרבות את הטמון, הרהרתי בדעתי שלכאורה ילע"ק ממחלוקת ר"י וחכמים בב"ק דף ס' ע"א בטמון באש עיי"ש אך שם הוא דילפינן מבקמה, שו"ר בתוספי הרא"ש הישנים לפ' ע"ע שם הקשה זה דשם אמרינן איפכא ותירץ לה דהתם דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וכו' כל היכי דמשכח דכתב רחמנא קמה למעוטי ור"י מפרש קמה לרבוא כל בעלי קומה עכ"ל:

שם כי ימצא חלל באדמה, מה שהקשה בבא"ש דנימא כלל ופרט וכו' עיי"ש עיין גם בספר זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל.

שם אויר שדה כשדה דמי וכו', גם בזה הרהרתי תודה לאל, מכל הני מקומות דאמרינן אויר חצירו כחצירו, ועיין בב"מ ד"ט אויר שסופו לנוח ובדף ק"א שם.

ומצאתי גם זה בתוספי הרא"ש הנ"ל שהקשה זה דמאי מב"ל דהא בכל דוכתא אוויר רשותו כרשותו במרובה ואפי' למאן דא"ל לענין שבת קליטה כמשה"ד לענין קנין מודה וכו' ובפ"ק דב"מ נמי לא מב"ל אלא אאויר שאין סופו להניח אבל סופו להניח פשיטא דקני וצ"ל דמב"ל הכי משום דכתיב ושכחת עימר בשדה דילמא בעינן דוקא שיהא מונח בשדה כדרך קוצרים שמניחים עומרים בקרק' את"ד עי"ש:

שם פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו וכו' ע"כ עיין היטב פרש"י ז"ל, וצ"ע בפירושו של המאירי ז"ל שכתב ר"ל שפזרה הרוח את עומריו לתוך שדה חבירו „וכשחזר ואספן לתוך שדהו” שכח שם עומר וכו' עכ"ל, שם שני חללין וכו' עיין במאירי בשם הרמב"ם, ואינו מדוקדק שם הלשון שכ' „ושמא תאמר אף העליון לא יהא בדין מדידה שהרי צף היא שאינו באדמה וכו'” דצף לא מבאדמה ממעט, רק מבשדה עיין מש"כ לעיל במשנה, – שם ע"ב בכולן אם היה חלל עורפין פרש"י ד"ה בכולן ואפילו מפרפר וכו', ע"כ מזה סתירה למה שמשמע מדברי התורה והמצוה בספרי סוף שופטים דר"א מודה בזה דמפרפר כמו שמודה בחלל, ולא חנוק עיי"ש, ובמאירי ז"ל מבואר הטעם דמדוקר בחרב עכ"פ ע"י אדם נעשה אבל אם נמצא חנוק אין נזקקין לו שמא מאליו מת ע"כ (וצ"ע הרבה בזה וקצרתי שו"ר בס' דבר אברהם ס' ה' אות ח' שעמד בזה), וכתב עוד המאירי דכל שנמצא עדיין מפרפר אפי' היה חלל חרב אין נזקקין לו שמא יעשה לו נס ויחיה וכו' יע"ש בשם הירושלמי וא"כ י"ל דטעמא דר"א הרי הוא כמבואר דלא חיישינן למעשה נסים ובכולם עורפין ועיין בס' ד"א הנ"ל הרבה דברים בזה, ועיין שם בח"ש ס' כ' בתשובתו אלי כתוב וקצרתי:

שם או לעיר שאין בה ב"ד וכו' ומודדין לעיר שיש בה ב"ד ח"ל וכו' ע"כ בגליון הש"ס מציין כבר לעיין בתוס' בב"ת כ"ג ע"ב תד"ה בדליכא ששם הקשו קושיא חמורה וחימה דהכא משמע דטעמא דהעיר הקרובה מביאה ע"ע משום דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג ובסוטה (מ"ה) תניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין אותה והולכין לעיר אחרת שיש בה ב"ד ואמאי והלא מתוך הקורבא נראה שמאותה שאין בה ב"ד היה עכ"ל, ונראה להקל קצת הקושי מתוך חומר שהחמירו עלינו, דבאמת יש לחקור מ"מ מדוע חייבים להביא ע"ע העיר הקרובה, דהלא יש להם חזקת כשרות שלא היו שופכי דמים (ובקרוב וחזקה יש לעיין בזה עיין פמג"ד סי' ק"י) וניחא בפשוטו דכיון שנמצא כאן קרוב לעיר זו, א"כ איתרעי חזקת כשרות דכללות העיר דהלא מוכח כבר שמכאן הוא הרוצח, וכידוע דברי הפנ"י גיטין כ"ח ומדברי התוס' כתובות (כ"ג א') ד"ה תרווייהו דחזקה דאיתרע ל"מ מה"ת, עיי"ש, וביותר י"ל עפ"י סברת התוס' ב"מ קט"ז ע"א ד"ה והא וכו' דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו היכי דאמר גנבת לי אבל היכי דאמר גנב אחר גנבם לי ומכרם לי היינו אחזוקי אינשי בגנבי דהא כמה גנבי איכא בשוקי עיי"ש וכן כתבו בשבועות שם, וה"נ דכיון שאנו דנין על כללות העיר נמצא כאן אחר שרצח וכמה אינשי רשיעי איכא בשוקא ואין אנו דנין על הפרט וז"פ, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' נ"ח ודו"ק ומהשתא יש לנו להסביר הא דגזרה התורה דבעינן דוקא ב"ד ואין מודדין מעיר שאין בה ב"ד, הוא משום דחוב זה הוא מוטל רק על כללות הציבור שהעומד בראשם הוא הב"ד עיני העדה אבל כשאין ב"ד אין דין ציבור על עיר זו וניטלה ממנה חובת הציבורי דליתחייב בדין ע"ע, ומעתה א"ש קושית התוס', דבעיר שיש ב"ד שהחוב מוטל על הציבור בכללו וכבר אמרנו דעל הציבור בכללותו אין כאן חזקת כשרות מלבד דאיתרע מעיר זו חזקתה, עוד בכללות השוק נמצא כמה רשעים וש"ד אבל בעיר שאין בה ב"ד דבטל ממנה דין הציבור ודין הקהלה שנחשבים לגוש אחד, ומאי נימא שנטיל החוב עליה להביא ע"ע דמוכח שהרוצח ממנה היה, דא"כ ע"כ מעכשיו החוב על כל יחיד ויחיד והלא כשנבוא לכל יחיד ויחיד, בוודאי הוא מוחזק בכשרות ומאי יועיל לנו הקורבא שסמוך לעיר, דאצל כל יחיד ופרט, ע"כ צ"ל אחזוקי אינשי ברשיעי וש"ד לא מחזקינן, ובפרט דקרוב זה הוא רק ספק, ולכך אין בה דין ע"ע ודו"ק וז"נ ומש"כ הב"ש דלק"מ קושית התוס' דולקחו זקני העיר עדיף כשם דאמרינן דרובא עדיף עכ"ל, במחכ"ת אינו מובן כלל ולא דמי כאוכלא לדנא, דהתם בודאי הפירוש דרובא הוי בירור טפי עפ"י התורה מקורבה, אבל כאן קושית התוס' חזקה מאד.

שם שתיהן מביאות שתי עגלות וכו' עיין לקמן בגמ', וילע"ק דלמ"ד א"א לצמצם ואין קרובה אלא אחת, למה יתחייבו כלל לשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ואין לנו בירור בהחלט מי הוא החייב, ואפשר דכך גזרה התו' וכמו באשם תלוי, והוי כמו איתחזק איסורא ויש לעיין הרבה בזה וקצרתי, אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בפנים יפות על התורה בפ' שופטים בפסוק כי ימצא וכו' כתב תוך דבריו בזה"ל לך י"ל דהא דאמרינן קרובה ואפילו קרובות אפילו לדעת האומרים דסד"א מה"ת לקולא מ"מ הכא כיון דקולא לאחת הוי חומרא לאחרת אזלינן בכל לחומרא כמש"כ התוס' בביצה דף י"ד לענין סד"ר וכו' עיי"ש ודבריו צ"ע דמנ"ל סברא זו לענין דאורייתא, ואכמ"ל עוד.

שם ואין ירושלם מביאה ע"ע, הא דסידר התנא הכא האי דינא ולעיל גבי עיר שרובה עכו"ם או בעיר שאין בה ב"ד הו"ל למיתניה, דבהא דירושלם אין מביאה ע"ע, אין לומר דפירושו דליכא כאן חיוב ע"ע כלל דכיון דירושלם אינה מביאה אין כאן דין ע"ע, לא, דהא הרמב"ם פסק מפורש וכן במאירי כאן מבואר דמניחין ירושלם ומודדין אל עיירות אחרות וכמו בעיר שאין בה ב"ד ויל"ע.

שם גמרא במאי קמפלגי אילימא לענין מדידה וכו' מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן וכו' ע"כ וא"כ מבואר דבזה אין נפ"מ אלא תליא במחלקותן דלקמן, וכן מבואר במאירי באר היטב בזה"ל ולא נחלקו בזו לענין המדידה שכבר נחלקו מר כדאית ליה ומכ"ל ימדדו ממקום מדידה ומה צורך להביא זא"ז וכו' עייש"ה, ובתפארת ישראל מסביר לה היטב דל"ל דלענין מדידה מיירי דהרי גם אם יטלטלו הגוף אצל הראש אין מבורר לאיזה צד יניחו טבורו ולמ"ד מחוטמו אם גם יטלטלו הראש לגוף אין מבורר לאיזה צד ינוחו חוטמו וכו' עייש"ה, ועיין מש"כ בזה בס' ד"א הנ"ל, ובשו"ת ברית יעקב סי' כ"ה מחאהע"ז מצאתי שהקשה דאמאי אמרינן רישא היכי דנפיל נפיל גופיה הוא דרבינן ואזיל ומאדם אחד הוא נימא דגוף זה הוא מאיש אחר מרובא דעלמא ולא זהו הגוף מהראש שנמצא כאן וכן איפכא וכו' ודוח"ל דמיירי שמכירין בסימנים מובהקים או בטב"ע שהגוף הוא שנמצא מראש זה ל ומתרץ לה כמו שעלה ברעיוני תיכף לתרץ זה דלא חיישינן שמא נאבד גוף של ראש זה והגוף הוא מאיש אחר ומגוף הנמצא נאבד ראשו והראש הוא משל אחר דהיכי ליתרמי כולי האי ע"כ אמרינן דחד גופא הוי הרחש והגוף, אך בירושלמי כאן אמרינן אמר ר"א לקבורה נחלקו, רשבר"י מה פליגין כשהיה הראש מלמעלה והגוף מלמטן, אבל הראש מלמטן וכו' כל עמא מודין דמוליכין הראש אצל הגוף היו מנדרן מכאן ומכאן אנא אומר רישא אזיל לחד אתר וגופא אזיל לחד אתר או הראש הזה אין לו גוף או הגוף הזה אין לו ראש היה שוה כל שדרכו ליחזו גוף אחד הן ואם לאו הראש הזה אין לו גוף וכו' יעיש"ה וקצרתי בפרק זה, ועיין בקרן אורה שהרגיש בדברי הירושלמי המ' ויל"ע בעיקר הדין אם מצא ראש לבד או אברים לחודן אם צריך להביא ע"ע, וכמו דממעטינן הרבה דברים וכמו לענין טומאה וכדומה דממעטינן מת חסר עי' תוס' לעיל (ג' ע"ב):

שם ומקומה אסור לזרוע ומליעבד ע"כ, הדברים עתיקים וידועים בדבר קושית הר"ש מקינון בס' הכריתות דליתסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ? והביאו השעה"מ הל' מגילה ושהביאו הפר"ח חי"ד סי' ק"י ע"ש בשעה"מ, והנה זכני ד' לעיין בפנים ס' הכריתות והוא שם בסוף הספר ממש שכתב שם מקודם דלא אמרינן קבוע אלא היכי שנתברר מקום האיסור דומיא דזורק אבן וכו' ובזה ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחו"ז מטעם נחל איתן (נראה דהלשון בזה „כל העולם” אינו מדוקדק דע"ע אינה נוהגת לא באר"י או בעבר הירדן שהוא קבוע ולמא דפרישית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נח"א לא שייך לומר כל קבוע אבל אי ידעינן מקימו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור ואי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מיניה אי משאר עלמא אסור אע"ג דעלמא רובא וכו' עכ"ל ולעיקר קושית העולם דיאסור כל העולם לזרוע משום דילמא נחל איתן היא, נראה לומר ד"ח דאם מספקינן דילמא כאן נח"א הוא, ה"נ יש לומר דכבר חרב כל אר"י ואין זה עפר הנח"א אלא שניתוסף עלה עפר ואשפותות וכדומה עד שכבר מותר לזרוע שם שכבר היא קרקע אחרת ועיין כה"ג אהלות פרק י"ח מ"ה ועוד, וכדרך שכתב הרדב"ז בקדושת ירושלם ת"ו, וגם אולי אפשר לומר דלכתחילה מותר לעשות הכי להביא קרקע אחרות, ולחפור מחדש, ואף דאכתי מספקא לן דילמא הביא גם מנחל איתן אחר כיון דלא ידעינן היכן מקומו ? אך בזה י"ל דנתבטל בתלוש וכשיתלוש אז אמרינן כל דפריש ולא הוי כפירש לפנינו, או שיביא מקרקע חו"ל לפי הערתי הנ"ל ודו"ק גם אני מסופק אי נחל איתן נאסר עד תהום ארעא, או לא ואל"ה היה עצה שיטול את תפוסתה ויכול שוב לזרוע שם וצ"ע ועיין בירושלמי ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף