באר שבע/סוטה/מד/ב

באר שבע סוטה מד ב

דף מ"ד ע"ב

עבירה היא בידו. פירש"י אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתים לא סח מברך אחת משמע מתוך פירושו שמותר לדבר בינתים אם חוזר ומברך וכן כתבו התוספות בהדיא במנחות על פרש"י וז"ל עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. מתוך פירוש הקונטרס משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה וזה לשונו סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש להניח ועל מצות אלא סמך על ברכה ראשונה עבירה היא בידו עכ"ל התוספות. וקשה בעיני טובא היאך אפשר להעלות על לב שיהא מותר להסיח אפילו אם חוזר ומברך שהרי אפילו אמן יהא שמיה רבא וקדושה וברכו אסרו הפוסקים לענות בינתים משום שגורם לברך ברכה שאינה צריכה כמ"ש הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות וז"ל סח בין תפלין לתפלין כו' ואף ליהא שמיה רבא ולקדושה ולענות אמן אין להפסיק ובהלכות תפלין עתיקתא כתוב שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש אם שח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה אם בקדושה ויהא שמיה רבא שח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים מפני שכל תפלין צריכות שתי ברכות ואם ברכן כאחת עולה זו לזו ואם הפסיקו בקדושה בטלה ראשונה וצריך לברך שתים על של ראש. הא דקאמר מפני שכל תפלין צריכות שתי ברכות תפלין של ראש קאמר כלומר לעולם טעונות שתי ברכות ואם לא הפסיק קאי גם עליהן ברכת להניח ולכך כשהפסיק צריך לחזור ולברך ברכת להניח ואע"פ שאינו חוזר מעורכי המלחמה אם הפסיק לענות קדושה או אמן נהי דאין העבירה גדולה כל כך לחזור עליה מעורכי המלחמה מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה כדמוכח ביומא בפרק בא לו ובפרק אלו נאמרין דתנן נוטל ספר תורה וקורא בה אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס"ת וליקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אם גורם שצריך ברכה אחרת מיקרי ברכה שאינה צריכה עכ"ל הרא"ש. ואע"ג דמדברי המרדכי בשם ר"ת משמע שצריך להפסיק לענות קדיש וקדושה בינתים ואינו צריך לחזור ולברך מ"מ לא עלה על דעתו ולא על שום דעת פוסק בעולם חלילה שיהא מותר להסיח בינתים בשיחת חולין דהא אז צריך לחזור ולברך לכ"ע כדאיתא סח מברך שתים ואיכא עבירה בידו שגורם לברך ברכה שאינה צריכה. ואי אפשר לומר דטעמו של רש"י משום דהוא סבר אע"פ שהוא גורם לברך ברכה אחרת על תפלין של ראש אין זה נקרא ברכה שאינה צריכה משום שהוא מפרש הא דאמרינן לעיל בפרק אלו נאמרין לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה היינו בפעם ראשון שברך ברכת התורה על פרשת אחרי מות ואך בעשור היא עצמה ברכה שאינה צריכה משום שכבר נפטר כשבירך על התורה בשחרית ולפי דברי הירושלמי כבר נפטר באהבה רבה כשהתחיל לשנות על אחר ומה שהוא חוזר ומברך אינה אלא משום כבוד הצבור וכיון שכן לא תקון רבנן לברך פעם אחרת משום כבוד הצבור אבל שאר ברכות שהן עצמן צריכות ולא נתקנו מפני הכבוד אין בהם ברכה שאינה צריכה כמו שראיתי לחכם אחד בספרו נדפס מקרוב שפירש כן דכבר הוכחתי לעיל מפי גמרא ערוכה ברור מללו ומכל הפוסקים שאחר הגמרא איש לא נעדר ורש"י מכללם דליתא פירוש זה ע"ש וע"ק על פירש"י דהכא דהא אפילו בלא טעם שגורם לברך ברכה שאינה צריכה אסור לדבר בינתים מטעם אחר שכתב רבינו זרחיה ז"ל בספר המאור בסוף ר"ה וז"ל ונ"ל הטעם שאמרו הסח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו אע"פ ששתי מצות הן כיון דכתיב בהו בתפלין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ע"כ. וכן מוכח בהדיא ברי"ף ובאשר"י פרק בתרא דר"ה בתשובה המתחלת שאלו מקמיה ריש מתיבתא כו' ובתוספות פרק כסוי הדם דאסור לדבר בינתים אפילו בלא טעם שגורם לברך ברכה שאינה צריכה וכן דייק הלשון סח בין תפלה כו' דמשמע דיעבד אבל לכתחלה בכל ענין אסור לדבר אפילו אם חוזר ומברך שוב ראיתי בקרית ספר ובספר בית יוסף סימן כ"ח שמביאים פרש"י וכתבו עליו ואין כן דעת כל הפוסקים אלא שבכל ענין אסור לדבר אפילו חוזר ומברך ואי אפשר נמי לומר שהיה רש"י מוכרח לפרש עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך משום שהוא מפרש במנחות לא סח מברך אחת היינו להניח תפלין לבד על של יד ועל של ראש ואם סח מברך שתים היינו להניח תפלין על של יד ועל מצות תפלין על של ראש כדפירשו הרי"ף והרמב"ם והרבה מהמחברים ז"ל ואע"ג שכתוב בתוספות דמנחות בשם רש"י שהבאתי לעיל וז"ל סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש להניח ועל מצות כו' טעות סופר הוא וצריך להיות ולא בירך על של ראש על מצות אלא סמך כו' והוקשה בעיניו אם איתא דהא דתניא עבירה היא בידו היינו אפילו אם חוזר ומברך א"כ קשה היאך נתקנה ברכה זו על מצות תפלין דוקא לפושעים דהיינו סח וכן היאך יאמר רבי יוחנן דין אחד על פושעים דוקא הלכך פירש דלא אמרינן עבירה היא בידו אלא דוקא אם לא חזר ובירך שהרי לפי האמת אין אנו צריכין לזה כי לפרש"י וסיעתו י"ל שהוצרכו חכמים לתקן ברכה זו על מצות תפלין אפילו בלא פושעים שהרי תנן בריש פרק התכלת תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ותפלה של ראש אינה מעכבת את של יד ופעמים שמניח כל אחת לבדה. וטפי קשה לי מכל הא דלעיל על פרש"י היאך יעלה על הדעת שתהא העבירה גדולה כל כך לחזור עליה מעורכי המלחמה בשביל שלא חזר ובירך והלא הברכות אינן מעכבות ובהרבה מקומות נהגו להניח תפלין בחול המועד בלא ברכה ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה:

לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. איכא למידק אם יכול לקיים את שתיהן אמאי פטור דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו מי מיפטר משאר מצות הא ודאי לא וה"נ מוכח בפרק אין בין המודר דאמרינן התם המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו אע"ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיח ואי כל זמן שאבדה בידו מיפטר מליתן ריפתא לעניא הא ודאי שכיחא טובא אלא על כרחין לא מיפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבדה ששטחה לצרכה או בהמה שנותן לפניה מזונות דלא שכיח שבאותה שעה יבא עני וישאל ממנו לפיכך העלו בתוס' דלא פטור אלא היכא שאם יקיים אותה מצוה שהתחיל יבטל ממצותו. ולא נראה לי כן דפשטא דמלתא לא משמע כן כו' עד ובפרק מי שמתו נמי תניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור לפיכך נראה לי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מיפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אע"פ שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אע"פ שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמיפטר רחמנא חתן אע"ג דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהן דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל תקרי רע כך כתב הר"ן בסוכה פרק הישן:

עגלה ערופה - פרק תשיעי

עגלה ערופה בלשון הקדש כו'. איכא למידק למה לא תנא הכא פרשת עגלה ערופה כדקתני לעיל בריש פרק אלו נאמרין. וי"ל משום דלא שייך למקרי פרשת עגלה ערופה אלא דוקא מה שניתנה משום מצות קריאה דהיינו מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל כדכתיב וענו ואמרו וגו' דדומיא להא דתני לעיל פרשת המלך שלא נתנה אלא משום מצות קריאה וכמו שכתבו התוספות לעיל בריש פרק משוח מלחמה דלהכי לא קתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדקתני לעיל פרשת המלך פרשת עגלה ערופה משום דלא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה והלכך לעיל שפיר שייך למתני פרשת עגלה ערופה משום דהתם קאי אהא דתני לעיל מיניה ואלו נאמרין בלשון הקדש דהיינו ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' כדפרש"י לעיל אבל הכא רצה התנא להתחיל לפרש בתחלה סדר מעשיה של עגלה ערופה דהיינו במדידה וירידת העגלה לנחל איתן ושאר כל מעשיה עד שמפני כך התחיל בפסוק כי ימצא חלל באדמה שהוא תחלת סדר עגלה ערופה וכיון דפרשת עגלה ערופה הוא סוף סדר עגלה ערופה הלכך לא שייך הכא למתני פרשת עגלה ערופה והא דלא תני הכא עגלה ערופה כיצד כדקתני לעיל בפרק אלו נאמרין גבי כל הנהו דקחשיב שם דנאמרין בלשון הקדש משום דלשון כיצד לא שייך למימר אלא דוקא כשהוא רוצה לפרש ענין אחד לחוד דהיינו כשהוא שואל מנין שנאמר דוקא בלשון הקדש כדקתני לעיל בפרק אלו נאמרין מקרא בכורים כיצד חליצה כיצד או כשהוא שואל כיצד סדר מעשה כדקתני לעיל ברכות וקללות כיצד ברכות כהנים כיצד וכן בכל אינך דקחשיב לעיל והלכך לעיל שפיר שייך למתני כיצד אבל הכא רצה התנא לכלול שניהם בבבא אחת דהיינו לפרש סדר עגלה ערופה כיצד וגם להביא ראיה שנאמר דוקא בלשון הקדש הלכך לא שייך למתני הכא כיצד ובזה מתורץ ג"כ הא דלא תני לעיל ברישא פרק שלפני זה משוח מלחמה שמדבר אל העם כיצד משום דהתם רצה התנא לכלול ג"כ שניהם בבבא אחת כי הכא וכבר כתבתי שם טעמים נכונים למה הקדים פרק משוח מלחמה קודם פרק זה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן לעיל בפרק אלו נאמרין:

שנאמר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. אין זה פסוק אחד אלא תרי קראי דסמיכי להדדי:

(הגה"ה רבי יהודה אומר חמשה. הרמב"ם ז"ל פסק דהלכה כרבי יהודה וכתב עליו הכסף משנה וז"ל ויש לתמוה למה פסק כרבי יהודה אע"ג דבגמרא אמרינן דת"ק רבי שמעון מ"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק. ואפשר דכיון דבפ"ק דסנהדרין שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דרבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה עכ"ל. ואני אומר כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק שהרי עדיפא מינה ה"ל לתמוה על הרמב"ם למה פסק גבי סמיכת זקנים כרבי שמעון בפ"ג דהלכות מעשה הקרבנות ובפ"ד דהלכות סנהדרין ואלו הכא גבי עגלה ערופה פסק כרבי יהודה מאי אולמיה דהאי מהאי. אמנם לפי האמת לא קשיא מידי משום דאמרינן בירושלמי דמכלתין וכן בפ"ק דסנהדרין אמר רבי נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה נראין דברי ר"ש בסמיכה דלא דרש וסמכו ודברי ר"י בעריפה דלא דרש ויצאו כו' ועל זה סמך הרמב"ם שפסק מה שפסק. ומה שכתב הכסף משנה בפ"ד דהלכות סנהדרין דלהכי פסק הרמב"ם שא"צ גבי סמיכת זקנים למינוי הדיינות אלא ג' משום דאע"ג דאיפליגו במתני' ר"י ור"ש בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הוי בשלשה או אי הויא בחמשה מיהא בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא כו' עכ"ל. אומר אני דהא ליתא כי שתי תשובות בדבר חדא שהרי הרמב"ם גופיה פירש בהדיא במתני' דפ"ק דסנהדרין סמיכת זקנים הוא מינוי הדיינים כו' ועוד שהרי הרמב"ם פסק גם לענין סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר דסגי בשלשה ש"מ בהדיא דס"ל דאיפליגו במתני' ר"י ור"ש בסמיכת זקנים בכל גוונא בין לענין סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר בין לענין סמיכת זקנים למינוי הדיינות וכן פירש בהדיא ר"ע מברטנורה ז"ל ואפילו לפי מה שלא עלה על דעתו של כסף משנה דיוק זה שכתבתי אני תמה מאד עליו הלא הך משנה דהכא גופא הויא סתם ואח"כ מחלוקת כיון שהזכיר דעת רבי יהודה החולק ולא סתם לגמרי כותיה דר"ש וכה"ג ממש אמרינן בפרק החולץ ובפרק מי שהחשיך ובשאר דוכתי טובא וכיון דלא סתם לן תנא כותיה דר"ש לגמרי לית הלכתא כותיה. וראיה מוכרחת שאין להשיב עליה מהא דאמרינן בפרק מצות חליצה אמר רב נחמן חליצה בשלשה הואיל וסתם לן תנא כותיה א"ל רבא לרב נחמן אי הכי מיאון נמי דתנן כו' ומסיק אלא הכי אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתם במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה שחליצה והמיאונין בשלשה ולא קפליג רבי יהודה ש"מ הדר ביה רבי יהודה כו' הרי קמן מבואר דדוקא במקום דסתם במקום מחלוקת הלכתא כותיה דרבי שמעון ואין להקשות נהי דאין זה נקרא סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד וא"כ ה"ל להרמב"ם למיפסק כר"ש די"ל דמסתבר טעמא דרבי יהודה כיון דר"ש עצמו דריש בדוכתי טובא וי"ו כאשר אפרש בסמוך כן נ"ל. ע"כ הגה"ה):

או לעיר שאין בה ב"ד. פירוש ב"ד של עשרים ושלשה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה משום דהוי בדיני נפשות ועוד דאין ב"ד בעיר שבא"י פחות מכ"ג ואע"ג דמצות עשה למנות ב"ד של כ"ג בכל עיר ועיר שבא"י כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וא"כ היאך יכול לומר או לעיר שאין בה ב"ד מ"מ איכא עיירות טובא בא"י שאין בהם ב"ד כגון שאין בהם ק"כ אנשים דתנן בריש פ"ק דסנהדרין וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים:

אף כאן בלשון הקדש. וא"ת ולוים גופייהו מנלן כבר תירץ הגמרא לעיל בפרק אלו נאמרין אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש:

הוה אמינא אפילו זקני השוק. פרש"י זקני השוק אע"פ שאינן סנהדרין נ"ל שנשמר שלא תטעה לפרש זקני השוק היינו הדיוטות שאינן ב"ד דא"כ קשה היאך תנן כאן אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ומפרש בגמרא הטעם דבעינן זקני העיר וליכא אלמא דזקני משמע ב"ד ולא הדיוטות הלכך פרש"י דזקני השוק לאו דוקא ור"ל אע"פ שאינן סנהדרין, אבל קשה דהא בפ"ק דקדושין הוצרכו רבנן למילף דאין זקן אלא חכם מג"ש שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל משמע דלולא הג"ש הוה משמע זקן אפילו אינו חכם ואי אפשר לחלק בין זקן לזקני דא"כ היכי יליף זקן בג"ש מזקני ועוד דהא אשכחן בדוכתי טובא דזקני משמע הדיוטות ושמא י"ל כמ"ש התוספות בפ"ק דסנהדרין הא דקאמר לקמן בגמרא דבעינן זקני העיר היינו מדכתיב העיר משמע המיוחדים שבעיר דהיינו ב"ד כדדרשינן כאן בשמעתין זקני העדה המיוחדים שבעדה:

זקניך ושופטיך למה לי אלא זקניך ושופטיך למניינא כו'. בפ"ק דסנהדרין מייתי סוגיא זו וכתב שם רש"י ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ור"ש וי"ו לא דריש אלא מעתה כו' ואפשר שרש"י מוחק הגירסא הכתובה כאן בשבוש בספרים שלפנינו וצריך להגיה כאן כמו שגרס רש"י בסנהדרין:

ורבי שמעון וי"ו לא משמע ליה. נ"ל דלא גרסינן לא משמע ליה אלא לא דריש מפני דלשון לא משמע ליה ר"ל דלא דריש כלל כדכתבו התוספות בפ"ק דקידושין גבי ור' יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא כו' וזה אי אפשר לומר דר"ש לא דריש וי"ו כלל דהא אשכחן בריש מרובה ובריש פ' ד' מיתות ובפרק אלו מומין האסורים ובשאר דוכתי טובא דר"ש דריש וי"ו אבל לשון לא דריש נוכל לפרש לההיא דרשא דרבי יהודה לא דריש אלא לדרשא אחרינא אבל דלא דריש כלל לא קאמר. ואע"ג דמדברי התוספות בפ"ק דסנהדרין בסוגיא זו משמע דלית להו חלוק זה שכתבתי בין לשון לא משמע ליה ובין לא דריש מ"מ נ"ל עיקר כדברי התוספות בפ"ק דקדושין שהבאתי שחלקו כדכתיבנא. ואפשר דלזה כוון נמי רש"י בפ"ק דסנהדרין בסוגיא זו באמרו ה"ג ור"ש וי"ו לא דריש כלומר ולא גרסינן וי"ו לא משמע ליה וכי האי גוונא כתבתי בחדושי בפ"ק דהוריות גבי ורבי מאיר קהל הקהל לא דריש כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף