יום תרועה/ראש השנה/כח/א
אמר רבה שמע מקצת תקיעה כו' ק' לפום מסקנא דסוף תקיע' בלא תחילה לא יצא והכא מיירי בתוקע ועולה ולפי' יצא אמאי הוצרך ללמד דין סוף תקיע' במקצ' תקיע' לאחר שעלה ע"ה ליפלוג וליתני בדידה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור י"פ דיצא בתוקע דעולה לנפשי והוציא ראשו ושופ' מן הבור יחד ויש פעמים דבכה"ג לא יצא כגון דהוציא ראשו ואכתי שופר בבור דנמצא דשמע תחלת תקיעה בלא סופה ודוק:
ת"ש התוקע לתוך הבור וכו' פרש"י אם קול שופר בלא קול הברה יצא וכו' וק' מנ"ל דה"פ כי היכי דתקשי לרבה לימא איפכא אם קול שופר אם קול הברה יצא ואם קול הברה בלא קול שופ' לא יצא י"ל דמתני' ק' דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא וצ"ל דרישא קתני אם קול שופ' לחוד יצא הא קול שופר בהדי קול הברה לא יצא דנעשה כאלו לא שמע אלא קול הברה דלא יצא ואורחא דגמרא דעבדי' נעשה מדיוקא דרישא כמו סיפא ובכח זה פריך לרבה אך ק' דמאי פריך אימא דמתני' דקתני אם קול הברה שמע לא יצא היינו בדליכא שיעור בתחלת תקיעה ורבה מיירי בדאיכא שיעור במה ששמע קול שופ' ועיין בטא"ח ס"ס תקפ"ו דיש מחלוקת בין הפוסקי' בזה וכתבתי בזה בסוגיא דלעיל דף כ"ו ע"א:
אר"י בשופ' של עולה וכו' פרש"י של עולה ותלשו מחיים וכו' דע דבפ"ט דזבחים דף פ"ו ע"א אפליגו אמוראי בזה וה"ג התם אברייתא דתניא והקטיר הכהן וכו' ר"א מחוברין וכו' א"ר ל"ש וכו' ופרש"י ל"ש דקאמר פרש' וכו' ובתר הכי אמרי' מתיב רב אדא בר אהבה עצמות קדשים וכו' ופרש"י ופליגו דר"א אדרבה וכו' ע"ש הנה נתבא' דרבה סבר דעצמות או קרני עולה אם פי' קודם זריקה מועלין בהם עד שעת זריקה ואחר זריקה שרי לעשות בהם קתא דסכיני ואם פי' לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ור"א סבר פי' לפני זריקה מועלים בהם לעולם ר"ל גם אחר זריקה אבל פי' לאחר זריקה אין מועלין בהם וכתבו התו' שם דיש גורסי' ופליגא דר"א וכו' והנה מתוך מ"ש נתבא' דמ"ש רש"י בשמעתין של עול' ותלשו מחיים וכו' אתי כר"א כסוגי' התו' דאלו לס' רבה גם פירש אחר זריקה יש בו מעילה וכיון שכן ק' אמאי פרש"י סוגיא דידן כר"א ולא כרבה ולימא דתלשו לקרן אחר זריקה ויש בו מעילה כס' רבה דדבריו הם עיקר כן פסק הרמב"ם פ"ב דמעילה דין י"ב ומבוא' מתוך לשונו דפסק כרבה ומ"ש מרן בכ"מ דפסק כר"א כבר השיג עליו בס' ברכת הזבח יע"ש וירא' דא"א לפרש סוגיא דידן אליבא דרבה משום דהכא בשמעתין מחלק בין שופ' עולה לשופ' שלמים וקאמר דבשופ' שלמים אם תקע לא יצא דשלמים לאו בני מעילה ואיסורא הוא דרכי' עלייהו ואיסור לא יש ליהנות בקרן שלמים אחר שנזרק הדם דהרי הם ממון בעלים וא"כ אי ס"ד לפרש סוגייא דילן אחר זריקה בין דעולה בין דשלמים יצא בעולה יצא משום דכיון דמעל נפיק לחולין דשלמים יצא דלית כאן איסור הנאה דהרי קרן שלמים אחר זריקה לית ביה שום איסור וא"כ ע"כ לאוקמי סוגייא דילן בנתלש מחיים או קודם זריקה דיש בו מעילה עד שעת זריקה ולפיכך מחלק שפי' בין עולה לשלמים אבל אם מיירי בנתלש אחר זריקה אין לחלק בין עולה לשלמים דגם בשלמים יצא דלית שום איסור ליהנות מקרן שלמי' אחר זריקה וכ"כ התו' בזבחי' דף פ"ו ע"א דמיירי דפי' מחיי' או קודם זריקה וכו' כלו' דשלמים נמי יצא בנתלש אחר זריקה וכיון דכן ק' אמאי אצטריך רש"י לומ' דאין לפרש אחר זריקה משום דאין מעילה והוא טעם דחוק דתליא בפלוגתא דרבה ור"א לימא דאין לפרש אחר זריקה משום דא"כ אין חילוק בין עולה לשלמי' ובכלהו יצא כדכתבי' ותו ק' על רש"י דלדידיה דמפרש הסוגייא אליבא דר"א הלא רש"י ס"ל פ"ט דזבחי' דר"א סבר דפי' קודם זריקה מועלים בו לעולם גם אחר זריקה ולא מתוקמי דברי רש"י דסוגייא דידן אלא כדעת ר"א לפי גיר' התו' שם בדברי ר"א דפי' קודם זריקה אינו מועל אלא עד שעת זריקה וצ"ע גם קש' על מרן בכ"מ פ"א דשופ' שכת' על דברי הרמב"ם שכת' וכן שופ' של עולה וכו' היינו בתלשו קודם זריק' וכו' ע"ש והם דברי תימה דהרמב"ם פ"ב דמעילה דין י"ב פסק דאם פי' אחר זריקה מועלים בהם לעולם וצ"ע תו ק"ל במה שפרש"י דתלשו מחיים דא"כ בשעת תליש' הרי מעל וכיון דמעל יצא הקרן לחולין וכי תקע לא פריך רבא מידי אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דהמעילה היתה בשעת תליש' ואין לומ' דבשעת תליש' מעל וגם אח"כ בשעת תקיעה מעל פעם ב' דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כדתנן פ"ה דמעילה דף י"ט ותנן נמי התם תלש מן החטאת ובא חברו ותלש ובא חברו ותלש כולם מעלו ומשמע דוק' דהשני תלש צמר אחר מה שלא תלש הראשון ולכך מעל אבל נהנה השני במה שתלש חברו לא מעל השני דהרי ע"י המעילה שמעל הראשון בתלישת הצמר יצא הצמר לחולין וה"ה בתלש קרן דבשעת תליש' מעל ויצא לחולין ואחר כך בשעת תקיעה אין כאן מעילה. ואפש' לומ' דהא דכת' רש"י ז"ל דתלשו מחיים רוצה לומ' שנתלש מאליו דליכא איניש דנמעול ולכך מעל כשתקע וכהאי גוונא אמרינן בפ' כל שעה דף כ"ו ע"ב בתנור שהסיקו בעצי הקדש דהפת אסורה וכו' עיין שם וא"כ הכא נמי מיירי בנתלש מאליו א"נ מיירי דתלשו במזיד ובמזיד לא מעל ואחר כך תקע בו בשוגג ולכך מעל בתקיע' ולפ"ז פריך רבא שפיר אימת מעל לבתר דתקע כי תקע כו' אך קש' מנ"ל לרבא דר' יהודא איירי בהני גווני כי היכי דתיקשי ליה לימא דאיירי דמעל כשתלש הקרן מן העול' ולפיכך כשתקע יצא דכבר יצא לחולין משעת מעילה וכשתקע בהיתרא תקע משא"כ בשלמי' דלית בהו מעילה כשתלש ולא יצא לחולין וכשתקע באיסור' תקע וצ"ע. ודע דהתו' כתבו בזבחים דף פ"ו ע"א ד"ה אתיא זריקה ושרי תנהו כו' ע"ש ובמ"ש ה"ה במחוסר י"ג במחובר ע"ש והנה למה שכתבו התו' אמאי הוצרך לפרש הסוגיא בשופ' של עולה לא יתקע דאיירי שהפרישו לדמי עולה חקרתי ומצאתי סוף פ' ג' דבכורות דף כ"ו אהא דקי"ל דצמר הנושר מבכור ומעש' אסו' בהנאה אפי' לאחר שישחטו מפני מומן גזרה שמא ישהה אותם אבל צמר שנשר מחטאת ואשם מותר בהנאה כו' ובעי ר' ינאי כו' ולא איפשיטא בעיין ועל בעיא זו הקשו התו' ותירצו והא בעי האי צמר העמדה ותירצו כמה תירוצים וקושיא זו נמי שייכא בסוגיא דילן דהאיך אמר ר' יהודא התוקע בשופ' של עולה יצא דהיינו דתלשו מחייים משום דמעל ויצא לחולין יצא הא אינו יכול לצאת לחולין כיון דבעי העמדה והערכה וכתבו שם התו' בא' מן התירוצי' דיש לפרש שופ' של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה כשלמים עצמם ואין בה מעילה כדאמרינן במסכת זבחים דף כ"ו בעצי שלמים עסקינן וה"נ רוצים לפרש בעיא דר' ינאי בתלש צמר מעולה דאיירי בהקדיש בהמה לדמי עולה ובכה"ג דהקדיש הבהמה לדמי' משמע ליה לפירוש רבינו דלא בעי העמדה והערכה דהא ליתא אלא בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית כדמוכח בתמורה דף ל"ב באופן דטעמו של פירש רבינו דפי' הסוגיא דשופ' של עולה במקדיש בהמה לדמיה הוצרך לפיר' זה כי היכי דלא תיקשי ליה דבעי העמד' והערכ' כן למדתי מדברי התו' דמס' בכורו' דף כ"ו:
אמנם צריך עיון אם דין זה אמת דהרי כתב הרמב"ם פ"ה דהלכות ערכין דין י"ד וזה לשונו המקדיש בהמה תמימה כו' והיא מימרא דרבא בתמור' דף י"א ולא מצאתי חולק ע"ז וכיון דמקדיש בהמה לדמיה קי"ל דנתקדש גופה א"כ הוה ליה כקדשי מזבח דבעי העמדה והערכה אמנם היה נרא' לקיי' פירו' רבינו דהקדיש שופ' א' לדמי עולה וזהו שופר עולה וכן הקדיש צמר עול' ובכי האי גוונא לא בעי העמדה והערכה כיון דלא הקדיש הבהמה גופא ואף על גב דמלשונם לא משמע כן הוא מכח טעיות שנפלו בתו' דסדר קדשי' כנודע:
ומה שכתבו התו' במסכ' זבחים דף פ"ו בסוף הדיבור וז"ל ואם זריקה מתרת וכו' מצאתי בס' ברכת הזבח דכתב וז"ל ואם זריקה מתרת בפי' מחיים ר"ל כשהוא בעין ה"ה במחוסר נמי ר"ל שנעש' מהם שופר וכונתם לפסו' הלכה דאי פי' מחיים דשלמים ונזרק הדם אחר כמה ימים מועיל להוציא מידי מעילה ולהתיר הבשר דשלמים אף שלא היה הקרן בשעת זריקה ולפי זה מותר לתקוע בקרן שלמים שפירש מחיים ונזרק הדם אחר כך וה"ה בעולה ולא קאי דבריהם אפירוש רבינו כלל לא לאותובי ולא לסיוע ואפשר שיש איזה טעות סופר בלשונם עכ"ל ומה שכתב הרב בעל ברכת הזבח דאי פי' מחיים בשלמי' ונזרק הדם אחר כמה ימים מועיל ל להוציא מידי מעילה לא ידענו מאי קאמר דהרי אמרינן בסוגיא דילן דשלמים לאו בני מעילה נינהו ומיהו י"ל דלא דק בלישניה דנקט להוציא מידי מעילה וצ"ל דה"ק להוציא מידי איסור דרכיב עלייהו דשלמי' כו' מ"מ עיקר פי' בתו' אינם נוחים דמהיכא תיתי לחלק כשפיר' הקרן והוא שלם לעשאו שופר דהוצרכו לומר וה"ה במחוסר דר"ל דעשאו שופ' דאין אלו אלא דברי תימה ולכן יראה כס' דגרסי במחובר וה"פ דהם פי' דמ"ש בגמרא בשופ' של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמיירי בב' גווני חדא בפיר' מחיים א"נ דכל עוד שהיה בחיים היה מחובר ופירש הקרן קודם זריקה דיש בו מעילה אבל פי' אחר זריקה אין לפרש דא"כ בשלמים אמאי לא יצא הרי אחר זריקת דם השלמי' הראש והקרן וכל בשר הבהמה ממון בעלי' הוא ומ"מ דינא דשופר של עולה דאם תקע יצא משכחת לה נמי בפי' לאחר זריקה דמועלין בו אליבא דרבה והוא דעת הרמב"ם פ"ב דתמורה דין י"ב כדכתי' אך בפי' אחר שחיט' קודם זריקה נסתפקו התוס' קצת אם לאחר זריקה יצא מועל בו דדלמא מ"ש בגמרא פירש קודם זריק' אתאי זריקה ושריתנהו מיירי בפי' מחיים לאפוקי זה באו התו' ואמרו אם זריק' מותרת בפירש מחיים ואין מעילה אחר זריקה ה"ה במחובר נמי כלו' שהיה מחובר בחיים ותלשו בין שחיטה לזריקה דאין מעילה אחר זריקה דזריקה מתרת הבשר דמאי שנא וא"כ לתקוע נמי שרי אחר זריקה דהזריק' התירתו כיון דנתל' קוד' זריק' דומי' דנתלש מחיי' דהתירתו הזריק' ואכתי ק' במה שפרש"י בשמעת' של עולה ותלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה כו' דהנה לא שלל רש"י אלא דאין לפר' לאחר זריקה אבל אכתי ק' אמאי לא פי' בתרי גווני בפי' מחיים או אחר שחיטה קודם זריק' דיש בו מעיל' עד שעת זריקה וכדפירשו התו' בזבחי' דף פ"ו י"ל דהוא מציאות רחוק דבין שחיטה לזריק' חתך הקרן ועשאו שופר ותקע בו דכל זה צריך שהות לכן מוקי לה בתלשו מחיים דיש שהות רב משעת תלישה עד אחר זמן ששחט העול' וזרק הדם ומיהו ודאי אם אירע דבין שחיטה לזריקה תלש הקרן ועשאו שופר, ותקע בו משכחת לה דינא דרבי יהודה אלא משום דהו' מציאות רחוק לא ביארו בהדיא אלא רמזו מכלל דבריו ובהא דאר"י שופ' של עולה לא יתקע בו ק"ק מהא דאמרינן פרקי ר"א דאילו של יצחק הוא האיל שנברא ע"ש בין השמשות וקרן השמאל תקעו בו במ"ת וקרן ימין יתקע בו לע"ל ואפשר דפי' לאחר זריקה דאין בהם מעילה אליבא דר"א ואליבא דרבה נאמר דפי' בין שחיטה לזריקה ואחר זריקה מותרים לעשות מהם קתא דסכיני כדאיתא בפ' המזבח מקדש ובילקוט ס"פ וירא דכתב מהר"א גדילייא וז"ל וא"ת אינו של יצחק עולה התשובה שגבל ה' עפרו והחזירו למה שהיה עכ"ל ויראה דהוצרך וליכנס בדוחק זה משום אידך דמני התם דגידין של איל י' נבלים דכינור דדוד כו' ע"ש:
מתקיף לה רבא אימת מעל כו' קש' מאי פריך אימא דמעל בתחלת תקיע' ויוצא בסוף תקיעה ומיירי דסוף תקיעה היה בו שיעור תקיעה דאיכא מ"ד דיצא כדכתב הטור ס"ס תקפ"ו ע"ש:
הדר אמר רבא אחד זה וא' זה יצא וכו' קשה ממ"ש התוספ' לעיל דף כ"ז חוטא בל יתגאה קא אמרינן וגבי שופר מתגאה נמי בקול תקיעתו י"ל במ"ש מרן הב"י סי' תקפ"ז גבי מודר הנאה משופר דכתב הכלבו בשם גאון דאדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אסור לתקוע משום דנהנה וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וראיה לדבריו נראה לי מהא דאמרינן לקמן המוד' הנאה ממעין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וא"כ הא דיצא הכא בתקע בשופר של עולה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו בשומע מאחר אבל תוקע עצמו לא יצא דכי תקע באיסור קא תקע דהרי הוא נהנה בתקיעתו והרמב"ם כתב פ"א דשופר וכן שופר של עולה כו' וקש' ה"ק דאין בקול מעילה והלא רב יהודה אמר תקע בשופר של עולה יצא מ"ט עולה בת מעילה כיון דמעל בה נפק' לחולין ורבה נמי דאתקיף ליה לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע משמע דכולהו מודו אי הו"א מצות ליהנות ניתנו יש בקול דין מעיל' אלא דאסיק רבא מצות לאו ליהנות ניתנו ולפי' יצא ונ"ל דר"מ הוכרח לומר דאין בקול דין מעילה דהכי קי"ל כדאיתא פ' כל שעה דף כ"ז אריב"ל משום בר קפרא קול ומראה כו' אין בהם מעילה ודייקינן התם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומשום דאיכא איסור' הוצרך לומר הרמב"ם וא"ת והלא נהנה וכי תקע באיסור' קא תקע לזה השיב מצות לאו ליהנות ניתנו באופן דהסוגיות מתחלפות דבפ' ראוהו ב"ד משמ' דיש בקול דין מעילה ובפ' כל שעה אמרי' דאין בקול מעילה וההיא סוגי' עיקר נקט הרמב"ם לדינו כסוגיא דבפ' כל שעה דאין בקול דין גזל דהיא עיקר וקרוב לזה כתב בל"מ ומיהו היה נרא' כדי שלא יהיו הסוגיות סותרות זו את זו דהא דאמ' בפ' כל שעה קול אין בו מעיל' היינו בשומע קול כלי שיר שבמקדש ונהנה בשמיעתו אבל אם לקח כלי שיר שבמקדש ותקע בו דעביד מעשה ונהנ' בתקיעתו מעל והו"ל כשותה מים בכלי שרת דמועל וכן נמי המריח בריח הקטרת לאחר שעלה תמירתו אין בו מעילה אבל אם לקח הקטרת והריח בו מעל כדאיתא פר' כל שעה דף כ"ו וא"כ סוגי' דהכא דמוכח דתקע בשופר של עולה מעל אינה סותרות סוגי' דפ' כל שעה דהתם איירי בשומע קול כלי שרת בלבד והכא איירי בתוקע בשופר דעביד מעשה ונהנ' ויש בו מעיל' אמנם כיון דאסיק רבה דמצות לאו ליהנות ניתנו נמצא דאפי' דעביד מעש' דתקע בשופר של עולה לא מעל משום דלא נהנה ולפיכך יצא אמנם אכתי קש' דהא כתבו לעיל דכתב מרן משם הכלבו גבי מודר הנא' משופ' דאדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אסור לתקוע משום דנהנ' כו' ומכח זה כתבתי לעיל דסוגיין דתקע בשופר של עולה איירי בשומע מאחר לזה נרא' ליישב דהא דאמ' הגאון דכשאדם תוקע נהנ' מתקיעתו לאו מלתא פסיקת' היא דכל תוקע נהנה דיש תוקע דנהנה במה שהוא תוקע ולהך גבר' אסור אבל יש תוקע דאינו נהנ' כי הוא אדם חלוש ואדרב' מצטער שצריך להחזיק ולתקו' ובכה"ג דאין לו הנא' חיצונית שרי לתקוע ואע"ג דנהנ' מצד שיוצא י"ח מצות תקיע' מצות לאו ליהנות ניתנו וע"פ חילוק זה נסתלק תמיהת הש"ך י"ד סי' רכ"א סי' קנ"ח דהקש' על מרן דבא"ח פסק כסברת הגאון דאדם אחר תוקע ושם בי"ד סתם דמותר לתקוע דמשמע אפילו בעצמו דההי' מיירי באדם התוקע דאין לו הנאה אבל אם יש לו אסור דומיא דמודר הנא' ממעין באופן דכדי שלא יהיו הסוגיות סותרות מסקנ' דמלת' דקול אין בו מעילה היינו באדם השומ' אבל באדם דעביד מעשה ותקע אי הו"א מצות ליהנות ניתנו מעל אבל כיון דלאו ליהנות ניתנו ליכא מעילה וכ"ת דנהנ' במה שהוא תוקע הכא מיירי באדם שאינו נהנה ועיין במ"ץ ח"א סי' מ"ח דתיר' קוש' הש"ך בי"ד ואינו תי' מחוור:
אמר ר' יהוד' בשופר של עכו"ם וכו' כתבו התוס' תי' מ"ש משלמים וכו' ור"ת וכו' ותי' וכו' וקש' מה קשר יש להך תי' השני במ"ש מקמי הכי י"ל דאם לקו' קמיית' היינו מתרצ' דהא דשופר של כוכבי' ומזלו' מיירי אחר ביטול והוא ניחא נמי קו' הב' מההי' דכסוי הדם דאיירי קודם ביטול וזהו דעת ר"ת שכתבו התוספ' בסו' כיסוי הדם אבל השת' דלא תי' לקו' א' חילוק זה והעלו כדגרי' ר"ח יצא להם קו' דסו' כיסוי הדם דקתני התם לא יצא והתו' שם והרא"ש בפרקין והטו' סי' תקפ"ו העלו דהא דכיסוי הדם מיירי בעוכמ"ז של ישראל והא דאמרינן הכא יצא מיירי בעכו"ם דכותי דאית ליה ביטול וגם כתבו דמיירי הכא דהגבי' השופר של עכומ"ז דכותי שלא לקנותו דאם הגבי' לקנותו הוי ליה עכומ"ז של יש' דאין לה ביטול כדאית' בפ' כל הצלמי' דף מ"ב ובעכומ"ז דף ס"ד וא"ת ואפי' תהי' עכומ"ז דישראל אינה נאסר' עד שתעבד כדתנן פ' ר' ישמעאל עכומ"ז של כותי אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד וכן פיר' הרמב"ם פ"ז דעכומ"ז דין ד' ויש לו דכיון דהית' מתחל' עכומ"ז דכותי כיון דאגב' ישר' ע"מ לזכות בה נאסרת מיד ואין לה ביטול וההי' דעכומ"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד מיירי כשישראל עשה עכומ"ז והטור סי' תקפ"ז כתב וז"ל שופר של עכומ"ז וכתב בב"י דמ"ש ואעפ"י וכו' ומשמע לפי זה דשופר זה של עכומ"ז דכותי איירי דגזלו ישראל מכותי ואף בכה"ג הקפיד שלא יגביהנו ע"מ לזכות בו כי היכי דלא תהוי עכומ"ז דישראל דאין לה ביטול וקשה דאפילו תימ' דהגביהו ע"מ לזכות בו כיון דהוי גזול לא קנאה ישראל לא מבעי' אם לא נתייאש הוי ליה יאוש כדי ויאוש כדי לא קני ולזה נר' דכתב הרא"ש פר' מרוב' וביאוש בגזלה פליגי רבה ור"י רבה ס"ל וכו' והטור ח"מ סי' שנ"ג הביא דברי הרא"ש וכתב שם הב"י ומיהו במ"ש דקני יאוש וכו' בקשתי לו חבר ולא מצאתי עכ"ל ולכאור' ק"ט דלענין קדושין אם גזל חפץ מחבירו וקדש אשה אחר יאוש מקודשת מן התור' אליב' דכ"ע דהרי יש כאן יאוש ושינוי רשות ביד האש' וכן מתבאר בטור א"ה סי' כ"ה והרבה תי' נאמרו בקו' זו עיין בפריש' דא"ה סי' כ"ח ובים שלמה פ' מרוב' סי' ו' ובנחלת צבי דא"ה סי' כ"ח והנכון דדברי הרא"ש במרוב' וטור ח"מ סי' שנ"ג אמורי' בגזל דידה ולא שדיך ולא אמרה אין ואין כאן אלא יאוש כדי כיון דהוי גזל דיד' ובכה"ג אמרו דיש להחמי' להצריכ' גט וכ"כ בשי למורא ד' ס"ו ע"ש ולכל התירוצי' הנה הרא"ש והטו' ברור מללו דיאוש כדי קונה להחמיר וכיון דכן אפי' תימה דהא דשופ' של עכומ"ז דכותי מיירי דגזלו מכותי אם נתכוון לזכות בו הו"ל עכומ"ז דישראל משום דסתם גזלה יאוש בעלי' כדכתב טח"מ סי' שס"ח ויאוש כדי קונה להחמיר כדכת' הרא"ש במרוב' וטו' ח"מ סי' שנ"ג ומיהו לשיטת שאר הפוסקי' דיאוש כדי לא קני כלל אפי' נתכוון לזכות בו לא הו"ל עכומ"ז של ישראל ואם תקע בו יצא אך תמיה' לי איך שתקו הפוס' בזה ולכן נרא' דהא דאמרי' דיאוש כדי לא קני היינו בגזל דישראל אבל בגזל דכותי י"ס דלא מתסר מן התור' וכ"כ הכ"מ פ"א דגזלה איברא דמדברי הרמב"ם ריש ה' גזלה משמע דאסו' מן התור' וכ"כ הש"ך סי' שנ"ט ונר' דאפשר לחלק דגזל דהו' בפני הכותי שרי דהוי כלוקח במלחמ' אבל שלא בפניו מתסר מן התור' ומ"מ אפי' תי' דגזל וגניבה דכותי הוי מן התורה אפ"ה ביאוש כדי קני גבי כותי ועוד אפשר דאפילו בלא יאוש קני ההגהה א"ה ר"ס כ"ח קדשה בגזל או גניבת כותי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש' ועכצ"ל דאיירי קודם יאוש דאלו לאחר יאוש אפי' דישראל מקודש' דהוי ליה יאוש ושינוי רשות ביד האשה ובש"ך בח"מ ר"ס שמ"ח קרא ערער על דברי הגהה זו גם בנחלת צבי א"ה סי' כ"ח ולע"ד נראה דמי שגזל או גנב כותי אפי' תימ' דמתסר מן התור' אינו חייב מן התור' להשיב את הגזל' דקר' דוהשיב את הגזלה באינו כותי כתיב וכל הדינים האמורים שם בגזל דאינו כותי איירי ואפי' לדעת הסוברים בח"מ סימן שמ"ח דגזל כותי חייב להחזיר היינו מדרבנן ואפי' תימ' דהיינו מן התור' נראה לע"ד דהיינו קודם יאוש אבל אחר שנתייאש הכותי גבי כותי אמרינן יאוש כדי קני ומסתמא אנו חוששין דנתייא' להחמיר ואפי' קודם יאוש יש להחמיר כיון דאיכא דאמרינן דגזל וגניבה דכותי לא מתסר אלא מדרבנן הלכך מסקנא דמלתא דשופר דעכומ"ז של כותי אם גזלו או גנבו אפי' קודם יאוש צריך שיתכוין שלא לזכות בו דאי מתכוין לזכות בו הו"ל עכו"ם דישרא' והוצרכתי לדרו' כל הדרכי' האל' לפי דעת הרא"ש והטו' דפירש הסוגיא בגזל שופר עכומ"ז דכותי אמנם לא ידעתי מי דחקם לזה דאימ' דמיירי דנאבד לכותי שופר עכומ"ז ולקחו ישראל ותקע בו יצא ובלבד שלא יגביהנו ע"מ לזכות בו כי היכי דלא להוי עכומ"ז דישראל:
תוספות ד"ה המודר הנא' משופ' כו' כתבו שם אבל אם אמר תקיעת שופ' עלי כו' וקש' טובא איך ס"ד לחלק בהכי והלא טעמ' דנדרי' חלים על דבר מצוה הוא משום דאוסר החפץ עליו הלכך אינו כנודר לבטל את המצו' שהרי לא קיבל על עצמו כלום אלא אסר את החפץ עליו ולפי' באומר ישיבת סוכ' עלי חל הנדר אע"ג דאינו נהנה מן הסוכה ועכצ"ל כן דהתנן פ"ב דנדרים קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרי' אסור ובנטילת לולב ליכ' הנאה וא"כ איך ס"ד דתוס' דטעמ' דסוכה משום דאין בה הנא' בישיבה דליתא דאפי' ליכ' הנא' מתסר וכ"כ הר"ן בהדי' פ"ב דנדרים דף י"ו סוף ע"ב וז"ל וא"ת ואפי' כי אמר ישיב' סוכה כו' ע"ש כתבו עוד ועל סוגי' דהתם קשה דמשמע דוק' כשאמר שבועה שלא אשב כו' דע דהך משמע שכתבו התוס' כיוצא בו כתבו הר"ן פ' שבועות ב' בתר' דף שי"א ריש ע"ב וז"ל אם אמר מצות סוכה עלי כו' ועיין בתשובת הר"מ אלשיך דף קפ"ב דנראה דאשמיט ליה דברי רש"י הללו וקש' אמאי לא הקשו התוס' מהא דאמרי' בריש נדרים איידי דתנא נדרי' דמתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצ' עליה ולאפוקי שבוע' דאסר נפשיה מן חפצא כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אלמא משמע דאין שבוע' בלשון נדר י"ל דמההי' ל"ק דיכולין אנו לומ' דה"ק לאפוקי שבועה דשייך נמי כשאסר נפשיה מן חפצא מה שאין כן נדרים דלא משכחת לה אלא בענין דמתסר חפצא עליה ולפ"ז אע"ג דאין נדר בל' שבוע' ישנה לשבוע' בל' נדר וכ"כ התו' פ"ג דשבועו' דף כ"ה ד"ה מה שא"כ בשבוע' דמההי' דריש נדרי' ל"ק אך עיקר הקושי' היא היכי תנן בנדרי' דף י"ו חומר בנדרים משבועו' שנדרי' חלים על דבר מצו' משא"כ בשבועות הלא בשבועות נמי אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' אסור כדמשמע פ"ב דנדרים כדכתי' ועוד הוכיחו מהא דאמרי' פ"ד נדרים ד' כ"ד ופ"ג דשבועו' דף כ"ט גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבוע' אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאלמ' משמע דשבוע' בלשון נדר מהני ועוד הוכיח הרמב"ן בספר המלחמות פ"ג דשבועות מהא דאמרי' פ"ג דשבועות דף כ"ב ע"א גבי ב' קונמות מצטרפין כו' הבי' דבריו הר"ן ריש נדרי' יע"ש מיהו בספרי' דידן לא גרסינן התם הכי אלא ה"ג באומר שבועה שלא אוכל משתיהן י"ש וכן העתיק הכ"מ פ"א דנדרים יע"ש וקש' אמאי לא הקשו בתוס' דהכ' אמתניתין דחומר מנדרי' מבשבועו' מההיא דאמרי' פ' ארבעה נדרי' ופ"ג דשבועות גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעול' עלי בשבועה אלמא דשבוע' בלשון נדר מהני וא"כ אם יאמר נמי ישיבת סוכ' עלי בשבועה אסור י"ל דתוספות דידן ס"ל דמההיא ל"ק מידי דאני אומר דגם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבוע' הטעם דמהני הוא משום דה"פ יאסרו כל פירות שבעולם שאני נשבע שלא לאוכלו ושבועה לא חלה על הפירות אלא על אדם שנשבע ולפי זה אם יאמר אדם ישיבת סוכה עלי שבועה לא חלה דכיון דהשבועה חוזרת על האדם הו"ל כאומר שבועה שלא אשב בסוכה דלא חלה באופן דאפי' תימא דשבועה בל' נדר מהני היינו דוק' בדבר הרשות ולא לעבור על המצוה ול"ק מידי אמתניתין דחומר בנדרי' מבשבועו' והשתא א"ש ההיא דריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא דלעולם השבוע' אינה חלה אלא על גוף האדם ובנדרי' לא חלה אלא על החפץ באופן דעיקר הקו' הוא מה שמקשי' התוס' דידן דמפ"ב נדרים משמע דוקא כשאמר שבועה שלא אשב בסוכ' לא חלה אבל אם אמר ישיבת סוכ' עלי אסור ואם כן מאי חומר בנדרים מבשבועות ותי' התוס' וי"ל דנדרי' חלים בכל ענין דשייכי כו' ודברי התוס' הללו הם סתומים להבין והתו' פ"ג דשבועו' דף כ"ה דעמדו לפרש הך מתני' דחומר בנדרים כו' וכתבו שם שלשה דרכים הדרך הא' אמרו דחומר דנדרים דחייל בדבר מצוה כדבר הרשות היינו דאמ' קונם סוכה עלי חל כאלו אמר ככר זה עלי אבל בשבועות אי אמר שבועה שלא אשב בסוכה לא חל ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה חל והיינו קולא דשבועו' דאינו חל בדבר מצוה כלשון שחל בדבר הרשות דהיינו באומר שבוע' שלא אשב בסוכה אבל אה"נ דאם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור מטעם דהו"ל כאוסר החפץ עליו דאסור ודרך זה נמי אין להעמיסו בתוס' דהכא דאם כן מהו זה שאמרו בסוף דבריהם ומה שמחלק שם כו' לא בא אלא לומר כו' דמאי קו' הלא לפי דרך זה שפיר מחלק שם דבאומר שבועה שלא אשב לא חלה אבל באומר ישיבת סוכה עלי חלה:
עוד כתבו שם התוס' פ"ב דשבועות דרך שני בשם ה"ר אלחנן דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי אסר נפשיה מן חפצא כו' וכונתו נרא' דה"ק זה חומר בנדרים מבשבועות דנדרים חלים על דבר מצוה כשאומר קונם סוכה עלי אבל בשבועו' אפי' שיאמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' לא חלה דהשבוע' חוזר על האדם דאסר נפשיה מן חפצא והו"ל כאומר שבועה שלא אשב בסוכה דלא חלה אבל באומר בדבר הרשות יאסרו פירות שבעול' עלי בשבועה חלה משום דהשבועה חוזר על האדם זה פשוט בדעת ה"ר אלחנן ז"ל דשבועה בלשון נדר מהני בדבר הרשות דוקא ויש להסתפק בדעת ה"ר אלחנן בנדר לשון שבועה כגון דאמר הרי עלי קונם שלא אוכל בשר אם מהני ומסתברא דמהני דכשם דבשבועה בלשון נדר אנו מסרסין הלשון דהשבועה חלה עליו ה"נ באומר הרי עלי קונם שלא אוכל בשר אנו מסרסין הלשון דהקונם חל על החפץ זה נ"ל בדעת ה"ר אלחנן ודלא כס' חידושי הלכות שם בשבועות ותשו' הר"מ אלשיך דף קפ"ט ע"ב דרצו לו' דלדעת הר' אלחנן נדרים לא חלו בל' שבועה יע"ש וזה נ"ל שהיא כוונת התוס' כאן במ"ש וי"ל דנדרים חלים בכל עניין דשייכי דהיינו האסרת החפץ וכו' ולכן חלין הנדרים בכל ענין שיאמר כלומ' בכל ענין שיאמר הנדר בין שאומ' בלשון נדר קונם סוכה עלי בין שאומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שלא אשב בסוכה או שלא אוכל בשר דקונם חוזר על החפץ ודכוותה נמי בשבועות דהוא דאסר נפשיה מן חפצא בכל ענין שיאמר חוזר השבועה על עצמו בין שיאמר שבועה שלא אשב בסוכה בין שיאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה חוזר השבועה עליו ולא חלה אבל באומ' בדבר הרשות אכילת ככר זה עלי בשבוע' חלה ולפי תירוץ זה נמצא דעקרו המשמעות דדקדקו מפ"ב נדרי' דמשמע משם דוקא כשאו' שבועה שלא אשב בסוכה לא חלה אבל באומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה חלה והיינו שהוקש' להם בסוף דבריהם וכתבו ומה שמחלק שם בין אמר ישיבת סוכה עלי לשבועה שלא אשב כלומ' לא תידק משם דישיבת סוכ' עלי בשבועה מהני דלא בא אלא לומ' שיש חילוק בין נדר לשבועה לפי שהנדר בכל ענין שיאמר כלומ' אפי' נדר בלשון שבוע' מתסר חפצא עליה ובשבועה בכל ענין שיאמר כלו' אפי' שבועה בל' נדר קאסר נפשיה מן חפצא זה נ"ל כונת התוספת וכ"כ התוס' פ"ב דנדרים בתי' השני דשבועה בל' נדר חוזר השבועה על גופו וכן נמי בנדר בלשון שבועה חוזר הנדר על החפץ ובדיני' אלו יש דעות הרבה כמ"ש הר"ן ריש נדרים ופ"ג דשבועות ומרן ב"י י"ד ס"ס רל"ט ואני לא באתי אלא לפרש דברי התוספת דסוגייא דידן ודוק:
תוספת המודר הנאה ממעין הא דאצטריך לאשמועי' וכו' קש' דגם במודר הנאה ממעין נימא דאין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יטבול להקר וגם במודר הנא' משופר נימא דאין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יתקע לשיר י"ל דכוונתם היא לומר דמכח הכפל אנו מפרשים דכונת רבא בא לומר דמודר הנאה משופר וממעין מיירי דפי' בדבריו בהדי' דהוא מודר משופר גם לתקיעת מצוה וממעין גם לטבילת מצוה ואפ"ה שרי וכ"כ הר"ן ודע דהרמב"ם פ"א דשופ' כתב המודר הנאה משופר וכו' וכתב הר' המגיד ור' הזכיר החלק הב' וכ"ש החלק הא' וכתב הל"מ דטעמו נתבאר בהר"ן שכתב ואצטריך וכו' ולפי מ"ש לעיל הדבר מבואר דדברי הרבני' הנזכר תמוהים דמ"ש התוס' והר"ן היינו לומ' דמכח הכפל אנו מפרשים דרבא אשמועי' במודר הנאה משופר בפי' גם לתקיעת מצוה. יכול לתקוע משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם רבא לא היה אומר חלוקת מודר הנאה מחברו אלא חלוקת מודר הנאת משופר לחודה היינו טועים דטעמו משום דסתמא אין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יתקע לשיר וא"כ הדרא קושי' לדוכתי אמאי הרמב"ם לא הזכיר ב' החלקים כדי שמכח הכפל נשמע דאפילו במודר הנאה משופר גם לתקיע' מצוה שרי לתקוע ולכן נראה דטעמו דהרמב"ם הוא דכיון דפי' בהדיא טעמא דדינא משום מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ משמע, בהדיא דאפי' במודר הנאה משופר גם לתקיעת מצוה שרי דמצות לאו וכו' ורבא דלא הזכיר הטעם הוצרך להזכיר ב' חלקים כדי שנדע טעם הדין מכח הכפל מודר הנאה מחבירו ומודר הנאה משופר קמ"ל דאפי' פי' בהדיא מודר משופר לתקיע' מצוה שרי וזה השמיענו בדין הב' ואפשר דלזה כיון המגיד במ"ש ור' הזכי' וכו' דהיינו במפרש מודר משופר לתקיע' מצוה וכ"ש מודר מחבירו בסתם ודוק:
אמנם אכתי קשה בשמעתין ל"ל תרתי מודר מחבירו בתקיעו' והזייה וכן ל"ל תרתי שופר ומעין י"ל דמודר הנאה מחבירו דהזייה אצטריך ליה לאשמועינן דאינו יכול להזות עליו בימות החמה ואי הו"א הך דהזייה הו"א דוקא במצוה מן התורה אבל במודר הנא' מחבירו אינו יכול לתקוע לו תקיע' של מצוה שהיא מדרבנן קמ"ל כמ"ש הר"ן ודלא כהרז"ה דס"ל דתקיע' מצוה שהיא דרבנן אינו יכול להוציא חבירו גם אצטריך שופר ומעיין מהנך טעמי דכתי' ועיין מ"ש התוס' ס"פ שבועת הדיינין תו' קש' מאי אשמועי' רבא דמודר הנא' מחבירו מותר לתקוע וכו' ולהזות עליו מי חטאת הא אשמועי' ר' יוחנן גדול' מזו כדאי' בנדרים דף ל"ח ע"א אר"י המודר הנאה מחבירו וכו' וטעמא דהני משום מצוה כדכתב הראב"ד פ"י דנדרים ותו קשה איך אמר רבא דאינו יכול להזות עליו בימות החמה דאיכ' הנאת הגוף והלא הנאה זו מועטת היא דטיפה זו של הזא' הנופל עליו אינ' הנא' דהיא כל שהוא ובהנא' מועט' אינו אסור במוד' הנא' כמ"ש המפו' בההיא דמותר לו להשקותו כוס של תנחומין כדאית' בי"ד סי' רכ"א י"ש וי"ל דההיא מיירי דכוס של שלו' הוי משל מודר ואינו מהנהו רק השימוש אבל הכא איירי דמי הזייה הם מהמזה וחשיבא הנאה במה שמיקר גופו במי הזאה של המזה אך להרא"ש דפירש שם דכוס של תנחומין היין הוא מהמשק' ומותר להוליך לו יין לנחמו דמצוה קא עביד ולא מטו ליה הנאה כ"כ לאבל דמרובים השותים קשה אם שתיית כוס יין חשיב הנאה מועטת ושריא כ"ש להזות עליו בימות החמה דטיפה זו מה תהא עליה דמה הנאה יש לגוף בה שיהא אסור להזות עליו ובקשתי בהרמב"ם ושאר פוסקים אם הביאו דין זה דרבא ולא מצאתיו כנראה שדחו אותו מהלכה מטעמא דהיא הנאה מועטת וצ"ע:
שלחו ליה לאבוה דשמואל כו' הרי הוא כשוטה לכל דבריו כלו' דאם אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לחזור ולאכול לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטו' כ"כ הרמב"ם פ"י דהלכ' חמץ ומצה ועיין בטור סי' תע"ה דנסתפק בדעת הרמב"ם אם ס"ל מצות צריכות כונה ודבריו קשים ועיין בלח"מ הלכו' שופר ומכאן יש ללמוד דמי שנולד בר"ה בחצות היום כשיבא בשנת י"ג ויום א' ושמע תקיע' ר"ה קודם חצות צריך שישמע התקיע' אחר חצות דהרי קודם חצות היה קטן ופטור וכ"ז לדעת הפוסקים דסוברים די"ג שנים ויום א' דקטן בעינן מעת לעת כדמוכח בתו' לעיל דף י' ד"ה בן כ"ד חדש ויום א' והש"ך ח"מ ריש סי' ל"ה הביא מחלוקת בזה:
אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים כו' קש' אמאי נקט פרסיי' לימא יהודים שהוא לא היה רוצה לאכול מצה וכפאוהו יהודים דיאכל ויוצא י"ח והכי אמרי' פר' הכותב דף פ"ו בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה כו' אלמא דיוצא י"ח בעשיית המצוה בעל כרחו אפי' שלא יאמר רוצה אני ודוקא בקרבן וגט מעושה בעי' דלימא רוצה אני כמ"ש הרא"ם פרש' ויקרא ותו קש' מאי נסתפק אבהו דשמואל דהוצרך לשאול פשיטא דיצא כדאמרן ותו אמאי רבא דקדק לדינו זאת אומרת התוקע לשיר יצא מההיא דאבוה דשמואל ידקדק לדינו מההיא דהכותב י"ל כשכפאוהו יהודים פשיטא דיצא דה"ל כאילו הוא כיון לצאת כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"א בנדה שנאנסה וטבלה ר"א טהור' לביתה ואסורה לאכול תרומה כו' הרי דהאשה דאנסה לחברת' ואטבלה אפילו למ"ד דטבילת נדה להתירה לבעל בעי כונה כונת חברתה מועיל לה כאלו נתכונה היא וה"נ אם יהודים כפוהו פשיטא דיצא אפי' תימא דמצות צריכות כונה והיינו ההיא דהכותב אבל היכא דכפאוהו פרסיים נסתפק ושלחו ליה דיצא ויראה דהספק היא אם פרסיים בני עשויי נינהו יצא ואם לאו לא יצא ומדשלחו ליה כפאוהו פרסי' יצא משמע דפרסיים בני עשויי נינהו והו"ל כאלו כפאוהו יהודים ואזדא הא כהא דאמרי' שלהי גיטין פרק המגרש א"ר משרשייא דבר תורה גט מעושה בנכרים כשר כלו' משום דפרסיים בני עשויי נינהו ומ"ט אמרו פסול כו' ואע"ג דשם הקשו על רב משרשייא ואמרו בדותא היא מ"מ בפרק חזקת הבתי' דף מ"ח מייתא תלמודא ההיא דרב משרשייא ולא הקשו עליו כלום והרמב"ם ספ"ב דגיטין פסק דאם הפרסיים מעצמן אכפוהו עד שכתב גט הואיל והדין נותן שיכתוב ה"ז גט פסו' כלו' מדרבנן ומן התור' כש' וכ' בכ"מ שטעמו דפסק כרבי משרשיא מכח ההיא דפרק ח"ה ותמה עליו אמאי סמך על סוגיא דפרק חזקת ולא חשש לסוגיא דהמגרש יע"ש ולע"ד ירא' לתרץ דהטעם דלא חשש לההיא דהמגרש משום דסוגי' דידן כפאו ואכל מצה יצא מסייע לר' משרשי' דפרסיים בני עשויי נינהו והקיש' שהקשו בהמגרש על ר' משרשיא אי פרסיים בני עשויי נינהו שלא כדין דפרסיים נהוי שלא כדין דישראל דלא לפסול אלא מדרבנן לא קשיא דיש לחלק שפיר בשלא כדין דישראל היינו דטעו ב"ד בהורא' וכפאוהו שלא כדין והמגרש בחושבו דכופין אותו כדין גמר ומגרש ולכך אינו פסול אלא מדרבנן אבל שלא כדין דפרסיים הדבר מפורסם וידוע דאינו כדין ולא גמר ומגרש ולכך הגט בטל אבל כשכופין אותו הפרסיים בדין כיון דבני עשויי נינהו הגט כשר מן התור' ולפי דרכינו למדנו תירוץ חדש למ"ש הרמב"ם פ"י דחמץ באכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו פרסיים כו' והקשה ה"ה פ"ב דשופר והר"ן בפרקין דהרי הוא פי' דמצות צריכו' כונה גבי שופר והם תירצו ע"ש ולדידי אין צורך לזה אלא הטעם הוא משום דס"ל דפרסיים בני עשויי נינהו וכיון דכופין אותו כדין בין שכופין ליתן גט או לאכול מצה או לשמוע תקיעת שופר יצא דהו"ל כאלו כפאוהו יהודים דיוצא כמו שהוכחתי מפ' הכותב וגם הוכחתי דפרסיים בני עשויי נינהו מההיא דר' משרשיא ובכן דברי הרמב"ם כהוגן ואין להקשות לפי דרך זה איך א"ר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה דרבה הוא דחשב דטעמי' דשלחו ליה לאבו' דשמואל כפאוהו פרסיי' ואכל מצה יצא היינו משום דמצות אינם צריכות כונה אבל אנן דקי"ל דצריכו' כונה מפרשינן דטעמייהו דשלחו לאבוה דשמואל הוי משום דפרסיים בני עשויי נינהו וחשיב כאלו כיון לצאת:
א"ר אשי שכפאוהו פרסיים פרש"י ואע"ג דלא נתכוון וכו' יראה דכונתו לאפוקי מ"ש הב"י א"ח ס"ס תע"ה בשם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ וכו' ע"ש ובכה"ג ס"ל לרש"י דלא יצא וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה וז"ל ודוקא כה"ג כו' ע"ש וכתב עוד הר"ן שם כתב ר"ש דאע"ג דאמרינן מצות אצ"כ כו' ע"ש וכ"כ ה"ר יונה בספ"ק משם ר"ש ע"ש וירא' דלפי' הרא"ה דאם היה סבור לאכול בשר ואכל מצה לא יצא כ"ש כשיודע שהיא מצה ומתכוין שלא לצאת כ"ש דלא יצא ובכן יש לתמוה על מרן הב"י ס"ס תקפ"ט דבאוהל מועד כתוב דהרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחיזק סברא זאת בראיות בפ"י פסחים גבי כפאוהו פרסיי' ואכל מצה ע"כ דק"ט דהרא"ה קשי' דידיה אדידי' ותו קשה על מ"ש מרן שם ס"ס תקפ"ט דלא חיישי' לדברי הרא"ה הכתוב בס' אהל מועד מקמי ר"ש ור"י דאמאי לא כתב טענה זו דמדברי הרא"ה שכתב הר"ן משמע דס"ל כס' ר"ש וצ"ע. ובמ"ש לעיל משם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהוא סבור שהוא חמץ כו' קש' מנ"ל לפרושי דאף בכה"ג יצא י"ל דס"ל דאם איתא כרש"י והרא"ה והר"ן שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה וכו' ונמצא דלא כיון לצאת ובכה"ג הוי דיצא הול"ל כפאוהו פרסיים שיאכל מצה דהוי משמע דהכפייה היא שיאכל מצה ומדאמר כפאוהו ואכל מצה משמע דהכפייה לא היתה שיאכל מצה אלא שיאכל חמץ ונמצא דהיה מצה ואפילו בכה"ג יצא:
תוספת ד"ה א"ר זאת אומרת והשתא מה שהוצרך רבא כו' קש' טובא דאימא דודאי לא נעלם מרבא פלוגתא דתנאי דפר' ע"פ דתנא דבריית' ס"ל מצו' א"צ כונה ור"י ס"ל דצריכות כונה מ"מ נסתפק רבא הלכתא כמאן ודקדק רבא מדשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו כו' משמע דס"ל להנך אמוראי דשלחו לאבו' דשמואל הך דינא דס"ל מצות אצ"כ ואפי' תימא דרבא ס"ל לנפשי' דצ"כ כמו שהוכיחו קצת הפוסקי' מהא דגרסי' פר' היה קורא ת"ר שמע ישראל ע"כ צריך כונת הלב דר"מ א"ר הלכה כר"מ מ"מ מדקדק רבא מכאן דהנך אמוראי ס"ל דא"צ כונה ואפשר לומר דכיון דרבא ס"ל לנפשיה דצ"כ א"כ למאי הלכתא דקדק דהנך אמוראי ס"ל דאצ"כ ודאי דעיקר כונת רבא אינו אלא לאשמועי' דאין לחלק בין אכילת מצה דנהנה לתקיעת שופר וכיון שכן קש' לתו' ידקדק דין זה מההיא דפסחים דקתני אכלו בלא מתכוין יצא ולימא ז"א התוקע לשיר יצא לאשמועי' דאין לחלק בין אכילת מצה דנהנה לתקיעה ותיר' דאי מההיא לא היה יכול לומר ז"א דהו"א דהא דקתני אבל בלא מתכון יצא היינו במרור כו':
א"ר זאת אומרת כו' פשיט' היינו הך וכו' לפי מ"ש לעיל משם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה איירי שהוא סבור שהוא חמץ קשה לימא מה דתימא התם חשיב כאלו כיון לצאת משום דאלו היה יודע דהיא מצה לא היה ממאן לאוכלו והיה אוכלו לשם מצה לפיכך יצא אבל בתוקע לשיר דהיה יכול לתקוע לשם מצוה ולא כיון הו"ל כאלו כיון שלא לצאת קמ"ל גם במה שתירצו בגמרא מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא כו' לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצות צ"כ אלא דשאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן ל"ל לסיים אבל הכא זכרון תרועה כתיב ת"ל משום דכל המצות בעי כונה דמצ"כ ותו קש' היכי ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקיע' שופר והלא כי היכי דבאכילת מצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתוקע לשיר תקע ונהנה ומשום הכי יצא אבל שאר מצות דאין נהנה כנטילת לולב לימא דבעי כונה וצ"ע:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |