יום תרועה/ראש השנה/כח/ב
איתיביה היה קורא בתורה כו' דע דכתב ה"ר יונה סוף פ"ק דברכות דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כונה ה"מ בדבר וכו' והביאו מרן ס"ס תקפ"ט וקש' טובא דא"כ מאי פריך מהא דק"ש שאני התם דהיא מצוה התלויה באמיר' וכ"ת תקיעת שופר נמי היא מצוה התלויה באמירה א"כ היכי יליף רבא מאכיל' מצה לתקיעת שופר שאני מצה דהיא מעשה ולכך לא בעי כונה משא"כ שופר וי"ל דלעולם שופר היא מצוה דיש בה מעשה כאכילת מצה ולא בעי כונה ומצוה התלויה באמירה בעי כונה כדמוכחת הסוגי' מההיא דפתח בשיכרא כדכתב ה"ר יונה ולפי דבריו ניחא דלא תיקשי דרבא אדרבא דהכא אמר דתקיעת שופר לא בעי כונה ובפ' היה קורא פי' כר"מ אך המקשה דהכא ודריש פר' היה קורא אינו מחלק חילוק זה במצוה שיש בה מעשה למצוה התלויה באמירה ולכך פריך ליה ממתניתן דהיה קורא והתרצן דהשיב לו דאם כיון לבו היינו כיון לקרו' לפי שטתו דאינו מחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה השיבו דאפילו לשיטתו יש לתרץ דכיון לבו היינו לקרות אבל קושטא דמלתא דיש לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה:
ת"ש היה עובר אחורי ב"ה. קשה דמאי קושיא נימא דדוקא כשאדם עושה המצוה ע"י כגון תוקע שופר וקורא ק"ש אפילו לא כיון יצא דהרי עושה מעשה לבטא בשפתים ק"ש או תקיעה אבל בשומע קול שופר או מגילה דלא עביד מעשה הלואי שיכוין לשמוע כדי שיצא י"ח וצ"ע:
תוספת ד"ה אבל נתכוון שומע היכי משכחת לה לא הו"מ לומ' כגון שלא נתכוון משמיע להוציא השומע כו' דיבור זה הוא סתום וירא' דעיק' כונת התו' הוא דהוקשה להם דהמקשה דהכא מוכיח מברייתא זו דמצות בעי כונה ולקמן גבי ר' זירא מוכיח מברייתא זו דלא בעי כונה ותו הוקשה להם לפי דעת המקשה דהכא דסבר מצות צ"כ לימא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היינו שלא נתכוון משמיע להוציאו אלמא דמצות בעי כונה וא"כ תוקע לשיר לא יצא ותי' דטעם המקשה דהכא לא פירש כן הוא משום דסובר כדעת המקשה דלקמן משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו כלו' דלא בעי כונה המשמיע להוציא השומע לאפוקי סברת ר' זירא אבל מ"מ מצות בעי כונה שיכוין המשמיע להשמיע לעצמו לצאת י"ח דומיא דשומע שומע לעצמו אלמא בעי כונה וא"כ תוקע לשיר לא יצא דאין לו כונה אבל לעולם אם המשמיע משמיע לעצמו להוציא עצמו י"ח ונתכוון השומע ממנו לצאת משמע מברייתא זו דא"צ המשמיע שיכוין להוציא השומע כמו שהוכיח המקשה לקמן ומ"מ מוכח דמשמיע לעצמו בעי כונה להוצי' עצמו וא"כ תוקע לשיר לא יצא זה נ"ל בדעת התו' ועיין במהריב"ל ח"ב סי' פ"ה שני דרכים ובכולם רוצה להגיה דברי התו' ומ"ש הוא ע"פ דרכי הא' וישבתי הלשון בלי הגהה כמבואר למבין:
אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בסוכה כו' קש' מאי פריך והלא מלקות צריך התראה שלא יעבו' על בל תוסיף ואם התרו בו בא"י שלא ישב בח' בסוכה וקבל ההתראה היינו ודאי שהוא השיב שרוצה לעבו' על בל תוסיף א"כ הרי מכוין לעבור על ב"ת דאומר דרוצה לישב בח' בסוכה לשם מצוה ובכה"ג פשיטא דלקי וי"ל דמיירי בח"ל ומ"ש ילק' לאו מלקות ממש קאמ' בעדי' והתראה אלא ה"ק משום דקי"ל פרק לולב וערבה דבח"ל ספק ז' ספ' ח' יתובי יתבינן כו' והשתא לרבא דאמר מצות אצ"כ א"כ היושב בח' בסוכה ילקה כלו' עובר על איסור ב"ת דלקי והיכי קי"ל דיתובי יתבינן הרי עוב' על ב"ת אע"פ שאינו מכוין למצוה אמנם קש' דבח"ל הוא מכוין שלא לעבו' על ב"ת ומה שישב בסוכה בח' הוא מחמת ספק דשמא הוא ז' וא"כ בכה"ג דעושה הדבר בשביל ספק פשיטא דאינו עובר על ב"ת ואם נאמ' דאיירי בא"י וה"ק הישן בסוכה בח' ולא התרו בו אלא הוא ישן בח' בסוכה מסתמא נאמ' דעוב' על ב"ת דלוקין עליו מאי קושי' אה"נ דהישן בא"י בסוכה בח' עוב' על ב"ת ולכך אמרו פרק לולב וערבה דבא"י הרוצה לאכול ולישן בסוכה בח' צריך שיפחות בה ד' על ד' שלא יעבור על בל תוסיף כדאיתא בא"ח סימן תרס"ו:
מתיב רב שמן מנין לכהן כו' קש' אמאי נקטה ברייתא מציאו' זה טפי מזלתו י"ל דבמצות שיש בו מעשה פשיטא דיש ב"ת כגון ה' מינים בלולב אלא אפי' גבי ברכות דהוא דבור בעלמא עבר על ב"ת והיינו דמפיק לה מדכתיב לא תוסיפו על הדבר כלו' אפי' דבו' על דיבו' לא תוסיף אך קש' מאי מותיב רב שמן מ"ש רבא מצו' אינו עוב' עליהן אלא בזמנן היינו כשאינו מכוין אבל במכוין להוסי' אפי' שלא בזמנו עובר על ב"ת והך ברייתא דברכת כהנים מיירי במכוין להוסי' כדקתני אוסיף ברכה א' משלי תו קשה דמהך ברייתא דברכת כהנים מוכח בהדיא דאפילו במוסיף מדעתו ואינו אומר שאותו תוספת הוא דבר תור' אלא הוספה מדעתו עבר על ב"ת ובכן יש לתמוה על הרמב"ם סוף פרק ב' דממרים דכתב שם דב"ת הוי כשמוסיף דבר ואומ' שהוא אסור מן התור' אבל כשאומר דאותו תוס' הוא מותר מן התור' ואוסר אותו לסייג אין זה ב"ת וי"ל דלא אתא הרמב"ם שם אלא להורות דבסייגים לית בהו משום ב"ת אבל לעולם בדב' שאין בו משום סייג והוא מוסיף מדעתו כגון שרוצ' להוסיף ברכה משלו מוד' הרמב"ם דעבר על בל תוסיף וכ"כ בפי"ד מתפל' ועיין בחדושי רא"ם על סמ"ג ריש מגל':
שאני הכא כיון דאלו מתרמי וכו' קשה הול"ל אלא כיון דעיק' תיר' הא' אמנם י"ל דמאי דתריץ בסוף היתה כונת התרצן תחלה במאי דמשני הכא במאי עסקינן בדלא סיים דהיינו אלו מתרמי ליה צבורא אחרינא אלא דהמקשה לא הבין דברי התרצן עד שפירש לו לבסוף:
תוספות ד"ה ומנא תימרא דתנן גבי זריקת דם תימה מאי אולמיה כו' קש' דמה ק"ל דהא קאמר תלמודא אנן הכי קא אמרי' רב שמן מ"ט שביק מתני' כו' ויראה דכוונתם היא זו דבגמרא קאמ' דכונת רבא להקשו' לרב שמן מ"ט לא אותיב ממתני' דזריק' דם משום דהתי' הוא פשוט משום דכיון דאלו מתרמי ליה בוכרא אחרינא כוליה יומא זמניה הוא ברייתא נמי דכהן שעולה לדוכן תתרץ בכה"ג משום דכיון דאלו אתרמי ליה צבורא אחרינא כוליה יומ' זמניה הוא דלפ"ז נראה דרבא הבין דרב שמן סבר דבברייתא דכהן אין הדב' מוכרח לומ' הטעם משום אלו אתרמי ובמתניתן דזריק' דם הדבר מוכרח לומ' הטעם דאלו אתרמי ולפי זה הקשה לו כשם דבמתני' אתה מוכרח לומר טעמא דאלו מתרמי כמו כן תאמר בברייתא טעמא דאלו מתרמי אע"ג דאינו מוכרח וע"ז הקשו התו' מאי אולמיה דמתני' דזריק' דם דמוכרח לומ' שם טעמ' דאלו מתרמי יותר מברייתא דכהן אמנם אכתי ק"ל במ"ש בגמרא ור' שמן בר אבא התם לא סגי דלא יהיב כו' דזה אינו מספיק כדי שיבא להקשות על רבא דס"ס יאמ' לו רבא כשם דבמתני' אתה מוכרח לומ' טעמא דאלו מתרמי גם בברייתא דכהן תאמר טעמא דאלו מתרמי אע"ג דאי בעי לא מברך מ"מ כיון דאי בעי מברך חשיב זמניה וצ"ע. כתבו עוד התו' דלא שייך ב"ת בעשיית המצו' ב' פעמים וכו' ועוד כתבו וכן בהדס וערבה שבלולב אפי' נותן כמה הדסים וכו' אין זה ב"ת אא"כ מוסיף מין א' ומיהו תימה דלפי' זה אם היה נותן כמה חוטין בציצי' וכמה פרשיות בתפילין לא היה עובר על ב"ת כנרא' מדברי התו' שאין משום ב"ת אלא במין א' וזהו כדעת הראב"ד פ"ז דסוכה וכבר כתב ה"ה שם דהסוגיא שבפרק המוציא תפילין קש' לדעתו שבביאור נראה שם שהמניח ב' תפילין בראש עוב' משום ב"ת ומה בין זה לב' לולבין יע"ש גם אני תמה עמ"ש הטור סי' ל"ד דמניח ב' זוגות תפילין של רש"י ור"ת ואין כאן ב"ת דלא מיקרי ב"ת אלא כשעושה ה' בתים ע"כ דהרי אמרינן המוציא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א שנים שנים ואמרו בגמרא דת"ק סבר דאינו יכול להכניסן שנים שנים משום דשבת זמן תפילין ועבר על ב"ת אלמא משמע דאיכא ב"ת במניח ב' זוגות ומיהו יש ליתן טעם למניחין תפילין של רש"י ור"ת דאינם עוברים על ב"ת כיון דאינו מתכוין להוסיף אלא מניחן מחמת הספ' אין זה ב"ת והרי הוא כאילו מתנה דהוא יוצא בכשר שבהם והשאר כרצועות בעלמא:
תוספות ד"ה דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהן כו' ק' מנ"ל דבח' ספ' ז' יתיב והלא טעמו דר"י דאומר ינתנו מתנה א' עיקר טעמו הוא כיון דיצא במתנה א' כדתנן רפ"ד דזבחים וכ"כ התו' בדבור שלפני זה כיון דיוצא בא' למה נזקיקנו ליתן ד' וכיון שכן בח' ספק ז' ודאי דמודה ר"י דיתיב כיון דהכתוב קבע חובה בסוכות תשבו ז' ימים ודכותה נמי אלו היה הדין דבמתנ' א' לא כפר עד שיתן מתן ד' הוה מודה ר"י דיתן מתן ד' גם בנתערבו עם הנתנים במתנה א' ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |