קרן אורה/נדרים/נז/ב

קרן אורה נדרים נז ב

דף נ"ז ע"ב

גמ' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו גידולים מעלין את האיסור או לא ופי' הרא"ש ז"ל דהגידולין פשיטא ליה דמותרין ואינו מתבטל בעיקר כי היכי דבאיסור לא בטיל קמא קמא ואי הוסיף מאתים אסור והכי משמע לישנא דהש"ס והכי מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו איסור כו' משמע דפשיטא ליה דגידוליו היתר הם:

אבל הר"ן ז"ל פי' דתרווייהו מיבעי ליה דאם העיקר אסור גידולים נמי אסירי כיון שנמשכין מן העיקר. ואי גידולין הוי היתר ממילא מעלין את האיסור היינו העיקר ולפ"ז לשיטת הרא"ש ז"ל עיקר הספק הוא אי שייך ביטול בעיקר עם גידולים. כיון דאין זה תערובות גמורה אבל הגידולין עצמן היתר הם:

ולשיטת הר"ן ז"ל מיבעי ליה אי שדינן גידולין בתר עיקר והגידולין נמי אסירי או הגידולין היתר הם ומבטלי לעיקר וגם העיקר מותר וכ"ז דווקא בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה לכ"ע הגידולין מותרין ויש לדקדק אמאי לא יהיו כל גידולי איסור אסורין מטעם כל היוצא מן הטמא טמא כדאשכחן בביצת עוף טמא ובדבר שזרעו כלה י"ל דהוי כאפרוח שנולד מביצת טריפה דלכ"ע שרי משום דמסרחא והויא כעפרא. כדאיתא בתמורה סוף פ' כל האסורין וה"נ הזרע עצמה נרקבת ואח"כ היא גדלה אבל דבר שאין זרעו כלה א"כ הגידולים מאיסור קא גדלו ומידי דהוי אולד טרפה לר"א דאסור ואפי' לרבנן לא פליגי עליה אלא בולד טריפה דמאוירא קא רבי אבל בגידולי איסור לרבנן נמי יהיו אסורים ולשיטת הר"ן ז"ל יש לומר דהא גופא מספקא ליה אי הגידולין נמשכין אחר העיקר וגם הם אסורין כיון שיצאו מאיסור או דילמא כיון דרבו הגידולין גם העיקר נתבטל ונעשה היתר ולא הוי יוצא מן האיסור כיון דאין כאן איסור כלל אבל לפי' הרא"ש ז"ל דהגידולים פשיטא ליה דמותרים אע"ג דהעיקר אסור צ"ע טעמא מאי כיון שיצאו ונתגדלו מן האיסור וי"ל דגידולי הפירות והצמחים לא באו לכלל זה דיוצא מן הטמא משום דהגידולין הם בריה חדשה. ועיקר גדילתן הוא מן הארץ והאויר ולא דמו לולד טריפה שמתגדלת בבטן אמה הטריפה ומש"ה גידולי איסור בכל גוונא מותרין מה"ת ככל האיסורין:

ועוד נראה דאפי' לשיטת הר"ן ז"ל הא דמספקא לן אי הגידולין אסורין ג"כ הוא מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא וודאי דהגידולין מותרין. וכדמוכח מהא דאין מועלין בגידולי הקדש. והיינו משום דלא אסירי מדאורייתא וכמו שכ' הרשב"א ז"ל לעיל גבי בעיא דרמב"ח ע"ש:

אלא דאדרבא משם מוכח דאיכא איסור תורה בגידולי הקדש מדפליג ר' יוסי וס"ל דמועלין בגידולין משמע דלרבנן נמי איכא איסורא דאורייתא וכש"כ לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר' יוסי דמועלין בגידולין אלמא דגידולין נמשכין אחר עיקרן ואם נתגדלו מאיסור גם הם אסורים ונראה לחלק דדווקא באילן האסור או שדה האסורה הוא דאיכא איסורא דאורייתא בגידוליהן כיון דהאיסור קיים ויניקת הגידולין הוא מן השדה או מן אילן האסור מש"ה גם הם אסורין. אבל הכא מיבעי ליה בגוונא דהזרע הוא האיסור י"ל דאפי' אין זרעו כלה מ"מ מתבטל הוא בגידוליו וגם הוא אינו אסור ויתבאר עוד בזה בשמעתין:

והרשב"א ז"ל כתב דר' ישמעאל לא מיבעי ליה אלא מדרבנן דמדאורייתא וודאי בטל העיקר בגידולין וכן כתבו התוס' ז"ל אלא דהקשו כנ"ל אמאי הגידולין מותרין הא הוי זו"ז גורם. העיקר שהוא איסור והקרקע שהוא היתר ותירצו דס"ל זו"ז גורם מותר. והקשו ע"ז דהקרקע לא חשבינן לה בגורם היתר כמו בביצה דספנא בארעא דגורם דקרקע אינו דומה לגורם התרנגולת וה"נ אין גורם הקרקע דומה לגורם הזרע וכמו שכ' ג"כ בע"ז דף מ"ח וא"כ אכתי יאסרו הגידולין עצמן ותי' דהכא שהעיקר עצמו מתבטל אין זה גורם דאיסור כיון שאינו בעין והוא קצת כמו שכתבתי אלא דאכתי קשה לזה מהא דמשמע שם במס' ע"ג דנטיעת אגוז של ערלה לא שרי בדיעבד לר' יוסי אלא משום דהוי זו"ז גורם וכדאמרי' התם אבל בלא"ה היה אסור אע"ג דהוי דבר שזרעו כלה דהא אגוז וודאי כלה הוא ואפ"ה גידוליו אסורין והתוס' ז"ל הקשו התם מ"ש מגידולי תרומה וטבל ומע"ש דגידוליהם מותרין וכ' לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה דבאיסור הנאה בכל גווני הגידולין אסורין דמ"מ הנאה היא אבל באיסורי אכילה גידוליהם מותרין מה"ת. ולפ"ז לא הוי צריכי לחלק הכא גבי בצל של שביעית משום דאינו בעין הא בלא"ה שביעית איסור אכילה הוא וגידוליהן מותרין וי"ל דאם האיסור בעין אסור אפי' באיסור אכילה כמו בשאור של תרומה דהגורם בעין להכי צריכי הכא למימר דאין גורם האיסור בעין. והשתא לשיטת התוס' ז"ל באיסור הנאה גידוליו אסורין ובכל גוונא אפי' בדבר שזרעו כלה ובאיסורי אכילה גידולין מותרין אפי' בדבר שאין זרעו כלה כמו בצל ומיבעי ליה אי מבטלי נמי לעיקר:

ולשיטת הר"ן ז"ל באיסורי אכילה ג"כ מיבעי ליה באיסור הגידולין בדבר שאין זרעו כלה ואי העיקר אסור הגידולין נמי אסורין אבל באיסור הנאה ע"כ מוכרח דגידולין אסורים אפי' אם זרעו כלה כמו אגוז של ערלה ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק לכל חד כשיטתיה:

ונראה עוד דלשיטת הרא"ש ז"ל הגידולין מותרין אפי' כי לא רבו על העיקר וכמו שכ' להדיא כי העיקר אינו מבטל הגידולין ולד' הר"ן ז"ל היכא דלא רבו פשיטא דהגידולין ג"כ אסורים כיון דאין בהם כח לבטל העיקר ממילא נמשכין אחר העיקר. וגם הם אסורים ומה שהצריך רבייה גמורה כמו במידי דאתו מעלמא יתבאר לקמן:

והתוס' ז"ל שוין בזה עם הרא"ש ז"ל בהיתר הגידולין אלא דאין טעמן שוה דהתוס' ז"ל כתבו מטעם דגידולי שביעית מותרין דלא החמירו בהם כמו בגידולי תרומה ואפילו אם אין זרעו כלה מ"מ אין האיסור בעין ולפ"ז באיסור הנאה הגידולים אסורים וכמ"ש התוס' ז"ל במס' ע"ג:

והרא"ש ז"ל כתב דילפינן לה מקרא דהמלאה והזרע דהוסיף מאתים אסור אע"פ שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה"נ בגידולי היתר לא בטלי ולפ"ז אפילו גידולי איסור הנאה לא בטלי ומותרין וא"כ תיקשי מהא דאגוז של ערלה דמשמע דגידולי איסורי הנאה אסורין וי"ל דהרא"ש ז"ל ג"כ מודה בגידולי איסורי הנאה דאסורין ולאו מטעם דבטילי אלא מטעם דגם זה הנאה חשיבא וכמו שכתבו התוס' ז"ל ואפילו בדבר שזרעו כלה:

גמ' ופשיט ליה מן הדא בצל של תרומה כו' ופירש הר"ן ז"ל מיהו טבל הוי דהא רבו גידוליו על עיקרו עכ"ל. משמע דהעיקר נמי הוי טבל גמור וצריך להפריש עליו תרומה ומעשרות ולפי מש"כ דצריך ריבוי גמור מאה ואחד משמע דהיתר העיקר הוא מטעם ביטול ככל האיסורין וא"כ אמאי הוי טבל גמור ומידי דהוי אסאה תרומה שנתערבה בטבל גמור דאינה נעשית טבל להפריש עליו ממקום אחר וכיון דס"ל דהוי טבל משמע דביטולו לא הוי כביטול האיסורין אלא נתבטל שמו לגמרי והרי הוא כגידוליו החדשים וא"כ מנ"ל דבעינן מאה ואחד דילמא בריבוי לחוד סגי לבטל שמו וימשוך אחרי גידוליו ולקמן בשמעתין משמע כדברי הר"ן ז"ל דבעינן שיעור הריבוי ושם יתבאר:

שם שביק מר תרין ועביד כחד דאמר ר"א אמר ר"י ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים של היתר אסור ואידך בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור אלמא דאין גידולי היתר מבטלין לעיקר האיסור ויש לדקדק לפי מש"כ לעיל בשם התוס' ז"ל דבאיסור הנאה הגידולין נמי אסורים א"כ מאי קושיא מהני תרין דילמא איסור הנאה שאני דהגידולין נמי אסורים והתוס' ז"ל כתבו דהגידולין שגדלו אחר שסיבכה היתר הם משום דבטלה בזקינה ולא משמע הכי במס' ע"ז שם דמתיר ר' יוסי אם נטע והבריך והרכיב משום דהוי זה וזה גורם ולא מטעם דבטלה בזקינה והיינו משום דלא אמרינן בטלה בזקינה אלא בנטיעה ילדה דבטלה בזקינה והרי היא כאילו עברו עליה שני ערלה אבל לא בנטיעה הבא מגוף האיסור כמו מאגוז של ערלה וא"כ ה"נ כיון דהיו בה פירות איסור ומינייהו קא גדיל א"כ לא מהני הביטול בזקינה וע"כ צ"ל דהיתר הגידולין הכא משום זו"ז גורם הפרי עם האילן וא"כ היכי מוכח מינה דר"י ס"ל דלא מבטלי גידולין לעיקר דילמא ס"ל דזו"ז גורם אסור והגידולין עצמן אסורים וכן משמע מהא דאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה ולמה ליה הביטול תיפוק ליה דהוי זו"ז גורם אלא משמע דס"ל זו"ז גורם אסור ועוד מאי פריך מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דש"מ דאין הגידולין מבטלין העיקר הא התם ודאי הגידולין ג"כ אסורים דליכא אלא חד גורם דאיסור דהקרקע לא חשיב גורם לשיטת התוס' ז"ל וי"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבנן דר"י בהא דאגוז של ערלה דס"ל דגידולי איסורי הנאה נמי מותרים כמו שכתבו התוס' ז"ל התם במס' ע"ז ובירושלמי פ"א דערלה ראיתי דפליגי חזקיה ור' יוחנן בפירות מאגוז של ערלה ובאפרוח מביצה של עבודת כוכבים חזקיה אמר אסור ור"י אמר מותר וכן פליגי התם בביצה של הקדש ויצא ממנה אפרוח ולפ"ז א"ש דר' יוחנן ס"ל להדיא דגידולי איסורי הנאה ג"כ מותרין ושפיר מוכח מינה דאין גידולי היתר מעלין את העיקר אלא דאכתי לא שמעינן מינה אלא בדבר שזרעו כלה כמו אגוז של ערלה ודומיא דאפרוח מביצה אבל בדבר שאין זרעו כלה כמו פירות דילדה ובצל של כלאי הכרם אכתי איכא למימר דגידוליהם אסורין באיסור הנאה וי"ל דלמאן דס"ל גידולי איסורי הנאה מותרין ולא חשבינן לה הנאה מן האיסור אין חילוק בין דבר שזרעו כלה או לא וכמו שכתבתי לעיל אלא דגם בזה מצאתי דפליגי בירושלמי פ"ה דכלאים דאמר התם פעמים שהקש אסור והדגן מותר כגון שזרע באיסור והעביר הסכך הקש אסור והדגן מותר. ופריך עליה ר' זעירא גדל מתוך איסורו ואת אמרת הדגן מותר ר' זעירא כדעתיה דאמר ר' זעירא בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם ועקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור אלמא דס"ל לר' זעירא דהגידולין ג"כ איסור הם כיון שגדילים מן האיסור ומשמע דר' זעירא מודה לר"י באגוז של ערלה ובביצה שיצא ממנה אפרוח משום דהתם זרעו כלה לאפוקי גבי בצל דאין זרעו כלה וגדל מתוך האיסור וכדמדמי לה התם לקש ודגן ובאמת יש לדקדק מ"ט דר"ל דשרי התם הדגן אע"פ שהקש אסור מ"ש מגידולי הקדש דמועלין בו לר' יוסי ולרבנן נמי עכ"פ איסורא איכא ומ"ש דמתיר בכלאי הכרם וצ"ל דמתיר משום דהוי זו"ז גורם הקרקע דהיתר ועיין במפרש שם. וא"כ הדק"ל מאי מוכח מהא דבצל שנטעו בכרם דאין גידולי היתר מעלין את העיקר דילמא ס"ל דגידולין נמי אסורים כר' זעירא וצ"ל דסוגיא דשמעתין ס"ל דטעמיה דר"י לאו משום דהגידולין עצמן אסורין אלא משום דאין מעלין וגם דברי הירושלמי יש לפרש כן לפירוש הר"ן ז"ל דאי אין מעלין העיקר הגידולין ג"כ אסורין ועוד נראה דהדבר מוכרח דבדבר שזרעו כלה אפילו באיסורי הנאה הגידולין מותרין מהא דתנן בהדיא בפ"ט מתרומות דגידולי הקדש חולין ע"ש והרי הקדש חמור משאר איסורי הנאה דלר' יוסי מועלין בגידולין. וע"כ צריך לחלק בין דבר שזרעו כלה אפילו בהקדש דאיסור הנאה הוא הגידולין מותרין והא דאמר ר' יוסי דמועלין בגידולין היינו בדבר שאין זרעו כלה וכדמסיק התם בירושלמי דבדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר אלא דקשיא לי הא דפליגי כהנא וחזקיה באגוז של ערלה שנטעו וביצת עבודת כוכבים שנעשה אפרוח מ"ט דחזקיה דאוסר הא תנן בהדיא דגידולי הקדש חולין ואגוז וביצה הוי כדבר שזרעו כלה ויותר קשה על כהנא דמיקל בערלה ובעבודת כוכבים ומחמיר בהקדש בביצת הקדש שנעשית אפרוח. ומסיק התם אליביה דפודה אותה כמות שהיא האפרוח בשלימות. ומ"ש מהא דתנן גידולי הקדש חולין ופודה אותן בזמן זרעם:

אלא דממתניתין דמעילה משמע דגידולי חלב וביצה עדיפי משאר גידולין דבחלב וביצה תנן סתמא דמועלין בהם ובגידולי פירות פליגי אח"כ ת"ק ור"י ועיין תוי"ט ז"ל שם ומש"כ בחידושי שם במעילה וא"כ י"ל דאפרוח הנעשה מביצת הקדש ג"כ חמירא ליה מגידולי הזרעים והדברים ארוכים ועוד יתבארו לקמן בשמעתין בס"ד ובהא דר' יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה גם להרא"ש ז"ל הכל אסור גם מה שניתוסף וע"כ לא כתב הרא"ש ז"ל דהגידולים מותרין אלא היכא דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו אבל לא בכה"ג דהפרי עצמו נתגדל והכל מעורב:

שם ופשיט ליה מן הדא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא דגידולין מבטלי לעיקר ועושין אותו טבל וקאמר דילמא לחומרא ופירש הרא"ש ז"ל דיכול לעשר מינה ובה אע"ג דחיוב הליטרא הוא מדרבנן משום דהכא יש בילה והר"ן ז"ל כתב כשיטתו דממ"נ אי העיקר אינו חייב אלא מדרבנן הגידולין נמי אין חייבים במעשר אלא מדרבנן משום דנמשכין אחר העיקר ומשמע מהכא דמדאורייתא מיבעי ליה אי הגידולים נמשכין אחר העיקר מדמהני נמי לקולא לפוטרן ממעשר ויש לדקדק לדבריו ז"ל א"כ היכי משכחינן חיוב מעשר בדבר שאין זרעו כלה אי נימא דאין גידולין מבטלין העיקר אלא נמשכין אחריו וכבר עישר על העיקר הן אמת דבלא"ה בכל הני דאין זרען כלה כמו השום והבצלים מעשר דידהו מדרבנן בעלמא וכן כתב הרשב"א ז"ל לישב בזה הא דמפריש מינה ובה ע"ש אבל מ"מ אשכחן כה"ג בדבר שחייב מה"ת וכדאיתא במנחות פרק ר"י בשבולת שהביאה שליש ואמדינהו ואעשרינהו ושתלינהו והוסיפה דבעי רבה התם אי צריך לעשר על העיקר אבל התוספת פשיטא ליה דבעי עשורי ולא אזלינן בזה בתר עיקר לפטור גם התוס' ז"ל ולדברי הר"ן ז"ל ליכא ספיקא אלא אי תרווייהו אסירי או תרווייהו שרו אבל לחלק בין עיקר לתוספת ליכא למ"ד אלא דגבי הא דמיבעי ליה התם לענין עומר אי בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר משמע כדעת הר"ן ז"ל דאפילו לקולא אי אזלינן בתר עיקר בטלי הגידולין לגביה וכש"כ לחומרא והתוס' ז"ל הקשו התם מקרא דהמלאה והזרע דשמעינן מינה דאזלינן בתר תוספת וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ותירץ דהתם גזה"כ הוא וצ"ל דהא דמספקא ליה לענין מעשר בעיקר ובתוספת פשיטא ליה דבעי עשורי היינו משום דכיון דלאו היינו זריעתו אפשר לא בטיל העיקר לגבי התוספת אבל הכא דהוי דרך זריעתו אי אזלינן בתר עיקר בטל התוספת גביה ואי אזלינן בתר תוספת בטל העיקר גביה ומהך שמעתא מוכח דאין גידולין מבטלין עיקר (לאו) בתורת ביטול כשאר איסורין דא"כ אמאי מתעשרת לפי כולה דהא בתורת תערובות אינו מתהפך המיעוט להיות כרוב לגמרי אלא ע"כ הביטול הוא בשמו לגמרי דבטל שמו ונקרא ע"ש גידוליו וכדמשמע נמי במנחות דהא דמתעשר לפי כולו היינו משום דהיינו זריעתו וע"י הזריעה בטליה וא"כ מהיכי תיתי נימא דבעינן שיעור גמור כמו בכל תערובות ומסתבר דסגי ברובא בעלמא והיה נראה דהכא באמת לא בעינן שיעור אלא ברובא בעלמא סגי והיינו משום דע"י זריעתו שנית נתבטל העיקר לגבי התוספת כדאיתא במנחות וא"ש בזה דלא תיקשי דר"י אדר"י למאי דס"ד דר"י דבצל ס"ל דגידולין מבטלי עיקר וכמו שהקשה הר"ן ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דדווקא הכא הוא דבטל העיקר דהיינו זריעתו אבל גבי ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות לא שייך ביטול כזה בפירות אלא ביטול בהיתר ככל תערובות ובהא ס"ל לר"י דאינה בטל ועי' תוס' מנחות שם ובעיא דישמעאל איש כפר ימא שפיר פשיט מינה דהתם נמי חזר ונטעו בשמינית:

ומש"כ התוספות ז"ל דמיבעי ליה מדרבנן אבל מה"ת פשיטא דמבטלי לעיקר תיקשי היכי פשיט ליה מהא דבצל הא ישמעאל נמי מודה דמה"ת מבטלי גידולין לעיקר ושפיר מתעשר לפי כולו וי"ל דהיינו דקאמר דילמא לחומרא שאני אבל מהא דמיבעי להו גבי חדש אי אזלינן בתר עיקר וגם התוספת מותר ודאי קשה לשיטת התוס' ז"ל כיון דמה"ת גידולין מבטלי לעיקר א"כ פשיטא דלא שריא עומר הן אמת דרש"י ז"ל פי' התם דבהוסיף משהו מיבעי ליה ולפ"ז א"ש אלא דתיקשי איפכא א"כ פשיטא דבטלי הגידולים בעיקר כיון דלא הוסיף אלא משהו ואי כד' הרא"ש ז"ל דעיקר אינו מבטל הגידולין אפי' הוסיפו כ"ש א"כ פשיטא דלא שריא עומר וע"כ משמע מהא דמנחות דלאו מטעם רובא הוא דמיבעי לן אלא בכל דבר הנזרע והוסיף אי בטל הוא לגבי גידוליו כיון שזרעו או הגידולין בטלי לגביה וכ"ז יתבאר עוד לקמן בשמעתין בס"ד:

גמ' אלא מן הדא ר"ש אומר כו' אמרו לו והלא שביעית כו' אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור ופי' הרא"ש ז"ל היינו שעומדים בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה בהא הוא דאוסרת בכ"ש וש"מ דגידולי איסור מבטלין העיקר וה"נ גידולי היתר יתירו את העיקר ברוב וקשיא טובא היכי יליף מדאסרי הגידולין לעיקר כ"כ יתירו ג"כ דילמא הא דאסרי משום דגידולין לא בטלי העיקר וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בעצמו בריש שמעתא וממילא אסור גם העיקר. אבל מנ"ל שיבטלו הגידולין את העיקר להיתרא אפי' ברובא וצ"ל דדייק מדהחמירו לאסור אפי' בכ"ש ש"מ דאזלינן בתר הגידולין והעיקר בטל לגבייהו וה"נ להיתרא ברוב גידולין ולפ"ז אסרי גידולין בכ"ש מן הדין ולא מטעם דהוי דבר שיל"מ ולא משמע כן בהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם דבעינן דווקא הוסיף מאתים אבל כ"ש אינו אוסר וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דבר שיל"מ וכמו שכתב הר"ן ז"ל וא"כ הדק"ל דבהאי טעמא לא ליבטלי נמי גידולין לעיקר והתוס' ז"ל הקשו ג"כ מהא דמעביר עציץ נקוב בכרם דמשמע דאינו אוסר בכ"ש ותירצו דהכא שעקרו וחזר ונטעו בשביעית דהוי זרוע מעיקרא דנאסר בכ"ש ואין זה מובן ועי' רשב"א ז"ל שישב קצת דבריהם ז"ל ועי' שם מה שפי' הוא ז"ל בסוגיא דשמעתין דבכלאים הוא דשייך למימר דכל שזרע באיסור נאסר הכל אבל בשביעית מנ"ל למימר הכי ועוד דא"כ אמאי לא מייתי מכלאים דנאסרה בהשרשה לחוד אע"ג דלא הוסיף כלל והיכי מייתי ראיה מינה דגידולין מבטלי לעיקר ועוד הקשו התם כיון דשביעית אוסרת בכ"ש א"כ מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר ולפי שיטתם לא ידענא מאי קשיא להו דדווקא בשל ששית שזרעו בשביעית איכא למימר דע"י זריעה נאסר הכל אבל בשל שביעית בשמינית ליכא למימר הכי ושפיר מיבעי ליה אי גידולין מבטלי לעיקר גם מה שחילקו בין לח ליבש אינו מובן דהא תרווייהו בגידולין מיירי:

והר"ן ז"ל פי' דטעמא דאוסרת בכ"ש לביעור הוא משום דהוי דבר שיל"מ דיכול לאכול קודם הביעור ומ"מ שמעינן מינה דגידולין אינן נמשכין אחר העיקר דאל"ה לא היה נאסר כלל בגידולי שביעית כיון דהעיקר מותר ולפ"ז הוי מצי לאתויי נמי מהא דלאכילה אוסרת בנ"ט דמיירי נמי בין בתערובת פירות בפירות לאחר הביעור בין בגידולין וכיון דאוסרת בנ"ט ש"מ דגידולין עיקר דאל"ה לא הוי אסרי כלל דנמשכין אחר העיקר:

וראיתי בירושלמי פ"ו דשביעית דמייתי התם פלוגתא בבצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית דר' זירא אמר כיון שרבה עליהם החדש מותר ור' לא ור' אמי אמרין אסור ולא מהני הריבוי ופריך לר' לא ולר' אמי מהא דלאכילה אסור בנ"ט אבל אם אין בו בנ"ט מותר אלמא דמהני ריבוי החדש דלאכילה משמע ליה דהיינו בצל של שביעית ושתלו בשמינית ומשני ר' לא דהתם מיירי בתערובות אבל בגידולין חומר הוא בגידולין דאין מבטלין לעיקר. וכהא דר"ז בשם ר' יונתן בבצל של כלאי הכרם ונעקר הכרם דאפי' הוסיף כמה אין מבטלין והוא דלא כסוגיא דשמעתין דפשיט מהא דאוסרת בכ"ש. ופריך התם לר"ז מהא דתנן ספיחי שביעית גידוליהן מותרין. ותני במד"א בדבר שזרעו כלה אבל אין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים אלמא דלא מהני ריבוי ומשני דזה מיירי לענין ביעור ומשמע מד' הירושלמי דבעינן ריבוי גמור היינו שלא יהיה בנ"ט. ויבואר עוד בזה בשמעתין:

ודרך אגב צריך לבאר בהא דמשמע בשמעתין דשייך דבר שיל"מ בגידולי איסור לאסור בכ"ש מטעם דהוי דבר שיל"מ וזה דלא כמבואר בש"ע יו"ד דבדבר המתערב מתחלתו לא שייך דבר שיל"מ וכן הוא דעת כמה ראשונים והגר"א ז"ל בי"ד הביא ראיה ממה שהקשו התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט בד"ה כל המתלקט כיון דלא מהני חילול למה שגדל אח"כ מאי אהני במה שאמר כל המתלקט הא אינו מועיל למה שגדל אח"כ. וכתב דבטל ברוב אע"ג דהוי דבר שיל"מ מ"מ מדאורייתא בטל. ולפי הנ"ל ניחא דלא שייך בזה דבר שיל"מ. כיון דמעורב מתחלתו. וכ"כ בש"מ שם בב"ק ולדידי קשיא למאי דבעי למימר התם דר' יהודה היא דאמר כל המתלקט תיקשי הא ר"י ס"ל דמין במינו מה"ת במשהו והא אינו מועיל למה שגדל אח"כ. וזה הוי כמו בלח בלח דיש בילה כמו שכ' הרא"ש ז"ל ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ משמעתין משמע דשייך דבר שיל"מ אפילו אם לא הוכר האיסור וי"ל דשביעית לביעור לאו בכלל דבר שיל"מ הוא אלא עדיפא מינה וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכא"ס וראיתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שכ' בפ"ז דשביעית דרבנן פליגי עליה דר"ש וס"ל דאפי' לאכילה במינה בכ"ש וצ"ע טעמא מאי כיון דלאו דבר שיל"מ הוא ואפ"ה אוסרת בכ"ש ועוד דא"כ מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר כיון דאוסרת בכ"ש. ובד' הרמב"ם ז"ל לקמן יבואר יותר בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף