שיטה מקובצת/נדרים/נז/ב

שיטה מקובצת נדרים נז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח פירוש האריך זמן האיסור וקיצר זמן התנאי. הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פירוש הא פשיטא ולא קא משמע לן מידי דאחר הפסח פשיטא דמותרת לילך. ואם לא הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו נמי קודם הפסח איסורא בעלמא שמא תלך שם קודם הפסח. הריטב"א ז"ל.

גמרא ולהכי מיתי הכא הא מילתא משום דבעינן לדקדק ממתניתין עלה. ושטת התלמוד היא בכל מקום לדקדק מן הדברים שאינם כל כך עיקרין ואחר כך לדקדק מן הדברים שהן עיקר על כן הביא משנתינו בסוף. הרי"ץ ז"ל.

שעקרו בשביעית ולא ביערו בשעת ביעור לאחר שכלה לחיה שבשדה כדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ונטעו בשמינית ורבו גידוליהן על עיקרן של איסור דשנת שביעית. וקא מיבעיא ליה אי אתי גידולי היתר ומעלין את האיסור בששים כדין כל אסורין שבתורה וסבירא ליה לרבי ישמעאל דאפילו מין במינו בטל בששים או דילמא לא בטיל משום דלא מתערב שפיר כשאר אסורין דמתערבים עם היתר ולא משתרי עיקרו של בצל דשמא במקומן עומד העיקר ומה שנתוסף עומד סביבו. אבל הא לא קא מיבעיא ליה אם גידולין מותרין כדמשמע שאינו שואל אלא אם האיסור בטל או לאו אבל מן הגידולין אי הייתי יכול לספק שום דבר הא פשיטא ליה שהיו מותרין ואפילו ירבה העיקר על הגידולין לית ביה כדי לבטל הגידולין כדחזינן גבי כלאים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא במאתים כלומר שאין עוד מאתים מן ההיתר שהיה בפנים לבטל האיסור שגדל באיסור כלאים אז הכל אסור שאין כלאי הכרם בטל בפחות ממאתים. לא הוסיף כלומר שעדיין מן ההיתר הראשון מאתים מאיסור הניתוסף לא אינו אסור גם הניתוסף אלמא אף על פי שנתוסף מעט מעט לא אמרינן ראשון ראשון עיקר מבטל ליה הכא נמי לא אמרינן הבצל מבטל הגידולין. ולי נראה דאינה ראיה לחומרא וק"ל להבין. הרא"ם ז"ל (לפי גרסת כתב יד אחד צריך לומר: ולא נראה. הרא"ם ז"ל. מהשמטה).

ובשטה כתוב בפנים אחרים וז"ל: והכי קא מיבעיא ליה גידוליו מותרין פשיטא ליה כמו שאפרש לקמן והא נמי פשיטא ליה שהעיקר של היתר מבטל גידוליו של איסור (בעורבה) בשרבה עיקר על גידוליו כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו ובהשרשה זרוע ובא הוסיף איך לא הוסיף לא. פירוש הוסיף לגדל באיסור עד שלא היה בהיתר מאתים של איסור לא הוסיף לא אלמא בשרבה היתר על הגידולין הגידולין מותרין. מאי נימא כיון שרבו גידולין על עיקרו בטל ברוב לאפוקי מאיסורא דאורייתא דמדאורייתא ברובא בטל דכתיב אחרי רבים להטות או בששים לאפוקי מאיסורא דרבנן. גידולי היתר מעלין את האיסור דאף על גב דעיקר מבטל להו לגידולין כדמפיקנא מקרא לעיל זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא דעיקר חשוב אבל גידולין לא חשיבי לגבי עיקר ולא מבטלי או לא או דילמא כי היכי (דמבטלי) דבטלי גידולין לגבי עיקר כשהעיקר רבה עליו הכי נמי (מבטל) בטל עיקר לגבי גידוליו דטעמא דגידולין (מ)בטלי משום דהוו מעורבין יחד ועיקר נמי לא שנא. עד כאן. ואי קשיא נימא קמא קמא בטל כי ההיא דהמערה מיין נסך לבור דאפילו איסור כולו בטל ולקולא וכל שכן הכא גבי בצל דלחומרא. תריץ לא אמרינן קמא קמא בטל בדבר שדרכו להוסיף מאליו דכיון שדרכו בכך הוי כמי שבא הכל ביחד. ומההיא טעמא נמי אין הנוטפין מתבטלין בזוחלין לאבוה דשמואל שגשמין מוסיפין מאליהן ובלא הפסקה ואף על פי שפעמים מפסיקין מכל מקום אין בידנו להפסיקם כמו ביין נסך שבידו להפסיק וגם אינו רבה מאיליו. ועוד דהתם מתערב היטב ואינו ניכר אבל הגידולין נכרין בנהרות וגם הבצל מה שנתוסף מבחוץ ניתוסף ואינו מתערב עם העיקר הילכך אין כח לעיקר לבטלו. ומטעם שגדילין מן האיסור נמי אין לאוסרן דהא הוא סבר כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר כדתניא אין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר מיהו לכתחלה אין נוטעין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואין לומר שגידולי שביעית שביעית כדאמרינן בטבל במסכת תרומות שאפילו גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. שלא שנו חכמים לאיסור גידולין אלא בדבר שיש בו גזל כהן ולכך בתרומה החמירו לאסור אפילו בדבר שזרעו כלה פרק קמא דשבת בשמונה עשרה דבר. אבל בערלה ובשביעית וכלאי הכרם שאין בהן גזל כהן לא מצינו שגזרו חכמים בגידולין הילכך גידולי שביעית מותרין אפילו לא רבו על העיקר. ולכך לא קא מיבעיא ליה אלא אם יבטלו הגידולין העיקר כדפרישית. ופשט ליה מהדא דאמר רבי חנינא טריטא על שם מקומו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר כדאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דאמר רבי יוחנן בשלהי עבודה זרה כהיתרו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי לא שנא. וגם אביי ורבא מודו בטבל שהוא במשהו (על עיקרו) מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור. ולקמן מותבינן עלה ומוקמינן בגידולי גידולין ואף על גב דבדבר שאין זרעו כלה אמרינן במתניתין דגידולי גידולין אסורין הכי עתה היא סברתו דכיון דרבו הגידולין מותר. גם לקמן יחלק בין קונמות דמתניתין לתרומה מטעם אחר. אלמא מכל מקום חזינן דגידולין מבטלין עיקר בתרומה וכל שכן בשביעית מקל וחומר דהשתא בתרומה שגידולי תרומה כל זמן שלא גידלו (מאתים) מאה הוו תרומה שביעית שגידוליו חולין כדפרשינן לעיל לא כל שכן שהגידולין מבטלין עיקר בשרבו עד ששים לבטלי אפילו מאיסורא דרבנן ולהוציא מאיסורא דאורייתא ברוב בטל. הרא"ם ז"ל.

בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה וכדאיתא לקמן מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור. ומדרבנן קאמר דאלו מדאורייתא ודאי בטיל הוא ברוב כשאר האיסורין. ופירות שביעית גופיהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה אי מבטלין חד לחבריה או דילמא חשיבי ולא בטילי חד לגבי חבריה. הרשב"א ז"ל.

אף על פי שהוסיפו מאתים שהיו הפירות של ערלה קטנות בשעה שהרכיבן וסיבכן ועתה גדלו עד שהוסיפו ההיתר על האיסור מאתים שכך הוא ביטול ערלה. אסורין דקא סבר רבי יוחנן דכי היכי דעיקר לא מבטל גידולין גבי מעביר עציץ נקוב בכרם אלא אם הוסיף במאתים הכל אסור הכי נמי לא מבטלי גדולי היתר עיקר האיסור דקסבר דטעמא דגידולין משום דלא מיערב והכא נמי בעיקר לא שנא. והא לית לך למימר דטעמא דרבי יוחנן דאסר לא משום דמערב עיקר עם הגידולין אלא דמין במינו במשהו דהא שמעינן לרבי יוחנן דכל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך. ומשום זה וזה גורם לא אסר הכא רבי יוחנן דהא קיימא לן זה וזה גורם מותר. אם כן אין טעמו דרבי יוחנן אלא משום גידולין לא מבטלי העיקר הכא נמי בההיא דבצל דרבי ישמעאל לא שנא והא נמי ליכא למימר שאני ערלה דחמירא דבעיא מאתים לבטלה מה שאין כן בשביעית דכיון דמגידולין יליף כדפרישית לא שנא איסור קל ואיסור חמור טעם אחד להם. ולי נראה דעל כרחין משום דגידולין לא מיבטלי עיקר הוא טעמיה דרבי יוחנן דאי סבירא ליה בעלמא דגידולין מבטלי עיקר ויש ביטול בעיקר אם כן הכא נמי נימא תיבטל ערלה כדינא בעלמא באחד ומאתים אלא ודאי משום דסבירא ליה דאין כח בגידולין לבטל העיקר דאי משום חומרא דערלה יותר מדינה לא אוקמינן לה. בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם ונעקר הכרם וגדל אחרי כן בהיתר אסור משמע דאפילו גדל ההיתר מאתים כדי לבטל איסור כלאים בעלמא אף על פי כן הוא אסור הכא אלמא גידולי היתר אין מעלין האיסור. ואין לך לומר ולדחות דטעמיה דרבי יוחנן משום דסבר מין במינו לא בטיל דאם כן אמאי נקט בצל לאשמועינן בשאר איסורין דשכיחי. ופשטה ליה גם מן הדה ליטרא בצלים שתקנה מן התרומה ומן המעשר. בשביל כן לקח ליטרא דאמרינן בתרומות התורם במשקל משובח מכולם אי נמי מנהגם אז היה גם במקח ובממכר למכור ולקנות בלטראות כל דבר. וזרעה מתעשרת לפי כולה שבטל העיקר בגידולין ונעשה כמי שלא נתעשר מעולם. אלמא גידולין מבטלין עיקר. ודחינן דילמא לחומרא שאני שאף העיקר צריך לעשר עליו אמנם צריך לעשר מיניה וביה דלא לעשר מן הפטור על החיוב. מצאתי. ואינו נראה דהא פירוש טעמא דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר משום דלא מערב עיקר עם הגידולין ואם כן אין יכול לעשר מיניה וביה כיון שמופרשין זה מזה ואין אנו יכולין להכיר מהו העיקר ומהו הגידולין. ונראה לי דצריך לעשר עליו ממקום אחר ולפי כולו לחומרא כדקאמ' אבל המעשר מקולקל דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. אלא מן הכא פשטה רבי אמי ותלמודא הוא הוא דקאמר לה. הרא"ם ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: ליטרא בצלים שתקנה וכו'. ודילמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מיניה וביה אלא מעשר עליו ממקום אחר כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב וקשיא לי והא חומרא דאתי לידי קולא היא וכדאמרינן בעלמא והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. וי"ל דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן הן לא גזרו בכך. עד כאן.

דתניא רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר והקדש וחדש כך שנויה בירושלמי וכן כל דדמי (בלהם) להם כגון ביצה שנולדה ביום טוב דדמי לחדש שבא היתרו מאליו בהאיר מזרח היכא דאין עומר וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתיקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואפילו אי מצינו דסבר רבי שמעון בשאר איסורין טאאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דיש לו מתירין. אמנם לרבי יוחנן דסבר בעבודה זרה דהא (מבטל) דבטל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא סבירא בה כרבי שמעון דחשיב דבר שיש לו מתירין אותם הניתרין על ידי מעשה כגון טבל ומעשר שני והקדש אלא יש לו מתירין סבירא ליה כגון ביצה ודדמי לה דמתירן בא מאיליהן כדרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וכל דבר שאין לו מתירין ה"ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה ובתרומה ביד כהן מוקי לה לקמן או שנפלה לו בירושה שאין לה מתירין. הכי גרסינן בשביעית ירושלמי (אלא) בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת במינה תלמודא הוא דקא מייתי לה ואין זה מלשון הברייתא ובשביעית תנינן לה השביעית אוסרת בכל שהוא במינה והוא הדין לכל איסורין שבתורה דהאי אמרו לו רבי יהודה היא דפליג בזבחים. וגם רבי שמעון דאמר אין דם מבטל דם ומשם הוא למד כל התורה ולאו טעמיה משום דיש לו מתירין אמר להם סיפא דברייתא דלעיל דאמר ר"ש וכו' שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור להצריכם ביעור כגון בצל של ששית שנטעו בשביעית והוסיף אפילו כל שהוא צריך ביעור ולא בטל אותו כל שהוא שגדל בשביעית בהיתר דששית. אבל לא לאכילה אם עבר זמן הביעור שאז פירות שביעית אסורין באכילה אם נתערבו בפירות ששית בתבשיל בקדרה יחד כגון בצלים של ששית ושל שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם דהיינו פחות מששים. מיהו המשנה שהביא התלמוד דתנן וכו' לא אתיא אליבא דר"ש דהיא אוסרת אפילו באכילה דלעיל מינה תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הורד וישן בחדש חייב בביעור ועלה קתני זו המשנה שביעית אוסרת במינה בכל שהוא ושלא במינה בנותן טעם. ואני עיינתי במשנה וראיתי כפי דעתי דלגבי ביעור מיירי. אלמא מדמודה רבי שמעון בגידולין כל שהו מצריכים ביעור אלמא גידולין גברי על העיקר להצריכו ביעור (ובתרוייהו) ובתרייהו אזלינן אפילו במעט גידולין הכא נמי בבצל דרבי ישמעאל ליבטלו הגידולין העיקר מכל שכן בששים. הרא"ם ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף