הגהות הריצ"ד/מכות/ה/ב
בד"ה אי איסטטית היא זו וכו'. עיין מ"ש בעמוד הקודם בד"ה באו אחרים והזימום וכו'.
בד"ה אין העדים זוממין נהרגין וכו'. זו אחת מן הדרשות אשר נטבע בהן חותם זמן ישן נושן, ודע דבמשנה זו אין אנו מוצאין רק החלק האחרון מן הויכוח שבין הפרושים והצדוקין אבל בקל אנו יכולין לשער גם החלק הראשון מן הויכוח. הנה המשך הכתובים בפרשת עד זומם יוכיח שהכתוב מיירי שעדיין לא עשו הדיינים מה שגמרו בדין דהא כתיב כי יקום עד חמס וכו' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכו' ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר וכו' הרי דרשו השופטים בעת אשר עמדו שני האנשים לפניהם אם שקר ענה העד ומן הנמנע שהצדוקים פליגי בזה רק אמרו מפני שבסוף הפרשה כתיב נפש בנפש וכו' אנו מוכרחים לומר שאין עושים דין הזמה אלא אם כבר הענישו הדיינים את הנדון ובא כתוב זה וגילה על המקראות הקודמות וע"ז השיבו הפרושים הרי נאמר ג"כ ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואין הלשון העברי קורא את המת אחיו ובכל מקום אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש לומר לך שהעד אינו נענש על אשר זמם לעשות אלא א"כ יצאה מחשבתו הרעה לידי פועל והיינו שב"ד גמרו הדין להנדון דאז ניכר מה שזמם לעשות ולפי זה שני הכתובים האלו לעשות לאחיו ונפש בנפש יורו לנו בבירור במה דיבר הכתוב באמרו כי יקום וכו' ועמדו שני האנשים וכו' ודרשו השופטים היטב וכו' ועשיתם לו וכו' דהכתוב דיבר כשעדיין לא עשה הב"ד מה שגמר בדין אבל הדין כבר נגמר.
עיין מ"ש לעיל ב' ע"ב בד"ה מנא ה"מ אמר ר"ל.
בד"ה הרגו אין נהרגין וכו'. הוצרך למתני בבא זו משום דה"א דלא פליגי הסופרים על הצדוקים אלא בזה דהסופרים סוברים דעושין דין הזמה ג"כ אם עדיין לא נהרג הנדון אבל מודו דאם נהרג עושין בם דין הזמה קמ"ל דלא משום דלא כתיב דין הזמה אלא בחיי הנדון ועל זה הקשה אביו דהתנא הא ק"ו הוא וא"כ אפילו לא כתיב יהרגו ותירץ ליה דתניא דאין עונשין מן הדין.
בד"ה אראה בנחמה וכו'. עיין מ"ש בסנהדרין ל"ו ע"ב בד"ה אראה בנחמה.
בד"ה שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין וכו'. עיין סוף פ"ו בתוספתא דסההדרין דשם הגירסא הנכונה בכל צדדי המעשה הנ"ל.
בד"ה ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל וכו'. מפשטות הלשון בתחילת דברי ר"ע משמע שבא לחלוק על הא דר"ש וקשה טובא ועל כן נראה לי מה שפירשתי בסנהדרין ט' ע"א בד"ה רבינא אמר כגון וכו'.